ישראל — סיפור הצלחה

פרק 1

מדינה יהודית

 

עם חדש, אדם חדש

דב קהתי לא קיבע מזוזה. לא עזרו ניסיונות שכנוע, בקשות והפצרות. שיח ושיג של כעס היה לו עם אלוהים, שאיפשר את השמדת משפחתו ועמו בשואה. הוא לא שם מזוזה, סירב לדבר יידיש והתרכז בנטיעת עצים בהר הכרמל, במאבקים אידיאולוגיים ובבניית משפחתו. הוא לא היה חריג. רבים מהחלוצים, בני העלייה השנייה ואלו שאחריה, שמו חיץ בינם לבין היהדות. בינם לבין מסורת הדורות היהודית. הם בנו ארץ חדשה, עם חדש ואדם חדש. שיהא פועל או איכר, שרירי וחסון, לוחם ובעל הדר. רק בשעת ערב, כשהיה עייף מבנייתו את כל החדש הזה, ומשחשב שאיש לא שם לב, היו מתגנבות אל לבו מנגינות עתיקות, זמירות חסידיות מבית המדרש שבו למד והיה עילוי.

וכמו אותן זמירות, גם הערכים היהודיים התגנבו בחשאי למדינה החדשה. תופעות חברתיות יהודיות בנות מאות רבות של שנים התמזגו אל תוך התופעות הישראליות החדשות, בנות עשרות השנים בלבד, ויצרו משהו חדש.

* * *

 

היהודים מפוזרים גיאוגרפית, אך מקיימים ביניהם קשרים ממקומות מושבם הרחוקים זה מזה. בנימין מטודלה תיאר את הפזורה היהודית במסגרת מסעותיו במאה ה־12. הוא טבע את המונח "היהודי הנודד" בהקשר גיאוגרפי, ללא ארץ בסיס אחת מסוימת. הגירושים התדירים ממקומות מושבם לימדו את היהודים גמישות, כפו עליהם חיפוש מתמיד אחרי מקורות מחיה חדשים, לימוד והיכרות של השווקים המקומיים, מה ניתן לייצא, מה לייבא, הם התמחו במסחר. עוד מתקופות קדומות עברו שיירות מסחר בארץ ישראל. הרדהנים, לדוגמה, היו גילדה של סוחרים, בחלקם הגדול יהודים, שמילאו תפקיד חשוב במסחר בין האימפריה המוסלמית לארצות הנוצריות של ימי הביניים. הם דיברו שפות רבות ורשת המסחר שלהם כיסתה את מרבית אירופה, צפון אפריקה, המזרח התיכון, מרכז אסיה וחלקים מסין. מה שהחל עוד אז, התחזק ככל שהשתכללו מערכת התעבורה והמסחר הכלל־עולמיים.

היהודי הנודד הוא מאפיין משמעותי בחברה הישראלית. אני (א"ר) לא צריך ללכת רחוק כדי לשמוע סיפורים על סוחרים יהודים מצליחים במדינות ניכר שסחרו עם עמים זרים במקומות מבודדים ולעתים מסוכנים. סבי מצד אבי, יעקב רויטר, השתחרר מצבא הצאר הרוסי לאחר שחווה לא אחת פגיעות על רקע אנטישמי. הוא נדד דרומה, חצה את הגבול והתיישב בצפונה של סין, במנצ'וריה. שם הוא הכיר את סבתי אלנה, בת למשפחה יהודית שמוצאה אף הוא מרוסיה. במהלך הזמן הקים בית מסחר גדול לממכר חומרי צביעה. את החנות הראשונה הקים בעיר הסינית חרבין, ולאחר מכן גם בעיר טנזין. הוא עשה זאת בשנות העשרה של המאה הקודמת, ומשנת 1931 עד סיום מלחמת העולם השנייה ב־1945 תחת הכיבוש היפני. סבי לא הסתפק בלקוחות הסינים שלו, ועם אחיו מיתיה עסקו גם במכירת צבעים וקוביות סוכר ללקוחות מונגולים. את הסחורה הם העבירו בשיירות ארוכות על גבי גמלים דו־דבשתיים במסעות שארכו שבועות, באקלים המונגולי הקיצוני, עד עיר הבירה המונגולית אולן בטור. פעם אחת אפילו חצו את מדבר גובי בטיסה. המונגולים, בתמורה, סיפקו להם עורות, פרוות ומעיים של כבשים, עזים ופרות. את העורות והפרוות היו מוכרים לסינים, ואת המעיים מייצאים לתעשיית הנקניקים של קליפורניה. סבי ואחיו קנו ומכרו הכול. זו היתה פרנסתם.

הפתיחות לעולם מאפיינת גם את ישראל עכשיו. בסקר של איביי הצהירו 95% מהישראלים כי רכשו מוצרים באינטרנט במהלך שנת 2016. מדובר בשיעור הרוכשים הגבוה בעולם. לשם השוואה, שיעור הרוכשים באינטרנט בגרמניה במהלך שנת 2016 עמד על 81%, בארצות הברית — 77%, בצרפת — 72% ובספרד — 62%.1 סקר פייפאל מ־2015 מצא את ישראל במקום השלישי בהיקף הרכישה באתרים בינלאומיים, אחרי אירלנד ואוסטריה.2

הגלובליות היהודית היא המנוע החזק שמאחורי מסעות חובקי עולם שישראלים רבים מבצעים. משיט סירות מהירות על המקונג ועד שיט נינוח בנהרות אירופה, מטראק בנפאל למסע אופניים בארץ האש, מהצגות ענק בסין לשיט על הדנובה. בכל מקום ובכל אתר ניתן לשמוע עברית. ניתן לראות ישראלים.

מסלול ההתבגרות הישראלי כולל נסיעה למחנות ההשמדה בפולין במהלך בית הספר התיכון, מבחני בגרות, שירות צבאי ויציאה לטיול של כמה חודשים בהודו או במדינות דרום אמריקה. הישראלים הצעירים נחשפים לתרבויות שונות בתכלית ממה שהכירו בשכונה, ומאמצים יכולת הסתגלות זו כאשר הם נוסעים, שנים אחר כך, למפגשים עם משקיעים בניו יורק, לנהל חוות במדינות נחשלות או לתת שירותי תמיכה טכנית ללקוחות של חברות התוכנה הישראליות. התפיסה הגלובלית של המורשת היהודית מאפיינת את הישראלים וטבועה בהם.

 

עם של מהגרים

"קיבלנו שולחן מעולה (נ"ק) ממש ליד הבמה. המוזיקה היתה מלאת שמחה פנימית וסערה רגשית כמו שרק מוזיקה רוסית יכולה להיות. על השולחן היו שפע של סלטים, ומחוסר מקום, הושמו הצלחות אחת על השנייה במין פירמידה מוזרה המאיימת ליפול. היינו היחידים במסעדה שאינם דוברי רוסית. זרים. ליד השולחנות האחרים ישבו משפחות שלמות, מבבושקות (סבתות ברוסית) ונכדיהן עד לנשים צעירות ובחורים לבושים בבגדי נשף נוצצים. המוזיקה הרקידה, הוודקה זרמה, השירה בקעה: ׳הוי אודסה,׳ שרו כל הרוקדים עם זמרי הלהקה, ׳להשתכר מלילות מוסקבה הקסומים,׳ וגם שיר אהבה ל׳אוטקה׳, ברווז ברוסית. הבבושקות והנכדים והנשים הסקסיות והגברים עם הכרס והעלמים החתיכים, כולם רקדו ושרו. וגם אנחנו הצטרפנו ושרנו, ׳חרשו בודייט חרשו,׳ ולכמה רגעים ידענו שטוב, טוב, הכול טוב. שתויים ועייפים, פתחנו את דלת המסעדה לצאת לרחוב, אנחנו לא באודסה ולא במוסקבה, אנחנו בטיילת בבת ים. מצד שמאל היתה הפיצוצייה של רחמים, ומצד ימין עמדו שלושה יוצאי אתיופיה — חיילים במדים. מאז המקום האהוב עלינו לבילוי היה המסעדות הרוסיות. היינו באשדוד ובנתניה, בתל אביב ובבאר שבע. לא שאנחנו מבינים רוסית, ולא שאנחנו עולים מרוסיה, אבל שמחת חיים — אנחנו אוהבים."

* * *

 

בשנים הראשונות של המדינה הגדילה העלייה מאירופה וממדינות האסלאם את האוכלוסייה היהודית ביותר מפי שניים. לאלו נוספו עוד כ־2.4 מיליון מאז ועד שנת 2017, סך הכול כ־3.1 מיליון עולים.3 קצב העלייה לישראל עומד על ממוצע של יותר מ־20 אלף בחמש השנים האחרונות, כאשר העולים מהווים כרבע מאוכלוסיית ישראל וכשליש מכוח העבודה שלה.

מאז קום המדינה ועד 2010 נמצא כי כ־40% מהעולים הנם יוצאי ברית המועצות לשעבר; 25% יוצאי מדינות ערב והאסלאם; 20% יוצאי אירופה; 3% עולים מארצות הברית ו־3% יוצאי אתיופיה. עוד הגיעו לישראל עולים מדרום אמריקה, מהודו וממקומות אחרים.4 ניתוח של שנת 2015 מראה שעיקר העלייה מאירופה היא של יהודי צרפת. העלייה מארצות הברית שילשה את עצמה בשנה זו.5

הגיוון האנושי על יתרונותיו הרבים נתמך גם ביתרון ההשכלה. מנתוני 2015 עולה כי רמת ההשכלה של העולים גבוהה. 65% הנם בעלי 13 שנות לימוד ומעלה, ל־67% מהם יש משלח יד אקדמי.

כיום כ־97% מהיהודים חיים ב־15 מדינות. 80% חיים בשני ריכוזים גדולים: ישראל וארצות הברית. אחריהן רוסיה וצרפת, הנמצאות בתהליך מזורז של איבוד היהודים החיים בהן עם התגברות האנטישמיות והאלימות כלפי יהודים. בשנת 2010 הפכה ישראל למקום המשכן הגדול ביותר של יהודים, וארצות הברית ירדה למקום השני. מעריכים6 שכבר בשנת 2025 יחיו יותר מ־50% מיהודי העולם בישראל, והיהודים יהוו קרוב ל־780% מכלל התושבים. פוטנציאל העלייה לישראל עדיין גדול למדי.

במניין זה אנו כוללים מאות אלפי בנים ובנות, נכדים ונכדות לאבות ולסבים יהודים ולאימהות ולסבתות מדתות אחרות, אשר על פי ההלכה אינם יהודים, ולכן בסטטיסטיקות הרשמיות בישראל רשומים, באופן מבזה, כ"אחרים", אף שהם היו זכאים להגיע לישראל לפי חוק השבות, והם בשר מבשרו של העם היהודי.8

שבעה מתוך שנים־עשר ראשי הממשלה של ישראל לא נולדו בה. העולים החדשים, ובעיקר הוותיקים מביניהם, היוו לאורך השנים את השדרה המרכזית של מרקם החיים בישראל.

מחקרים רבים מוכיחים כי מדינות, הנהנות מהגירה חיובית של אוכלוסייה משכילה ועובדת שברצונה להתערות ולהשתלב, זוכות לעמדה כלכלית טובה יותר. דוגמאות מובהקות לכך הן ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה. זה אינו מפתיע ולו רק משום שהמהגרים מביאים עמם ביקושים למגורים, לחינוך, לשירותי בריאות, עובדים לפרנסתם, ובמקרה של ישראל — משתלבים גם בשירות הצבאי. בכל הנוגע לעליות לישראל, רבים מן העולים הביאו עמם מיומנויות והשכלה שעוזרות לפיתוח המשק.

בריאיון9 עם העיתונאי והסופר האמריקאי, אריק ויינר, מחבר הספר "הגיאוגרפיה של הגאונות",10 הוא מסביר כי מחקרים מראים שבהתמודדות עם בעיה בתחום מוכר — קל יותר למצוא פתרון בקרב קבוצה הומוגנית של אנשים, אבל בפתרון בעיה מתחום חדש ולא ידוע יש יתרון ברור לקבוצות הטרוגניות עם מגוון נקודות מבט. "כיום המדינות שבהן צומחות גאונות ויצירתיות הן בדרך כלל מדינות עם מערכת הגירה פתוחה ונכונות לשאול או לגנוב רעיונות ממקומות אחרים. זה מה שעשתה אתונה, ש'שאלה' רעיונות מהפיניקים, מהמצרים ומהבבלים, כמו גם עמק הסיליקון, הממגנט אנשים מכל העולם. הרבה מאוד רעיונות לא נולדים שם, אבל הם לומדים ללכת שם. הם מגיעים דווקא לשם, מתפתחים שם וצומחים." בסופו של דבר, מסביר ויינר, מהגרים מוכשרים, המביאים עמם רעיונות ויוזמות, הם כוח מניע כלכלי ותרבותי עצום.

דין קית סימונטון, פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה־דייוויס ומבכירי החוקרים בעולם בתחום היצירתיות, שעוסק בנושא מאז 1973, אומר ש"אחד הדברים העיקריים שחברה שרוצה לעודד את היצירתיות ולטפח גאונים יכולה לעשות הוא לטפח את ההטרוגניות התרבותית ולהעצים את החופש של אנשים לנצל את ההטרוגניות הזאת".

ישראל לא קלטה עולים בגלל הטוב והשפע שהביאו עמם. היא קלטה אותם בגלל ייעודה כבית לעם היהודי. אולם אגב כך היא נהנית מהנכסים המשמעותיים שהעולים הביאו עמם. הם הביאו הבנה בתרבויות העולם, קשרים עם האוכלוסייה במדינות המקור וידע נרחב בשפות. פרופסור לשפות מארצות הברית, ששהה כמה שבועות בישראל, הביע את תדהמתו מהיכולת של הישראלים לתקשר בשפות כה רבות. "הייתי בעשרות מדינות בעולם, אך מעולם לא נתקלתי במדינה שבה לא משנה באיזו שפה תדבר, מישהו ברחוב ידע לדבר בשפה הזאת..." לנכסים אלו יש תרומה משמעותית לכלכלת ישראל, שלה קראנו בספר זה — היתרון הגלובלי.

לא ניתן להתעלם מן העובדה שהעולים, עם כל היתרונות האדירים שסיפקו, הביאו עמם חיכוכים לא מעטים בינם ובין אוכלוסיות ותיקות יותר. זה חיכוך שמתקיים בכל מדינת הגירה. לעתים, כמו בישראל, כשהם לא מטופלים דיים, נותרים משקעים שלא מתפוגגים גם מקץ עשרות שנים.

מחקר11 של ה־12OECD והאיחוד האירופי משנת 2015, באשר להשתלבותם של מהגרים במדינות הקולטות, קובע שבישראל נמצאת אחת מאוכלוסיות המהגרים הגדולות ב־OECD, כאשר הדור הראשון של מהגרים (עולים חדשים) מהווה 23% מסך האוכלוסייה. רק בשתי מדינות שיעור המהגרים דור ראשון גבוה יותר: שווייץ — 27% ואוסטרליה — 26%. אם מוסיפים לנתון זה את הדור השני של המהגרים, משמע ילדיהם, ישראל קופצת למקום השני ברשימה — 37%, אחרי שווייץ — 39% ולפני אוסטרליה — 36%.

המחקר המקיף מצא שישראל היא בין המדינות היחידות שבהן שיעור ההשתתפות של המהגרים בכוח העבודה גבוה משל הוותיקים; שיעור ילידי חו"ל המשתתפים בכוח העבודה ביחס לאוכלוסייה המקומית הוא הגבוה ביותר ב־OECD; שיעורי האבטלה בקרבם נמוכים. המחקר מלמד שבישראל קיים השיעור הנמוך ביותר של מהגרים המעוניינים לעבוד אך אינם מוצאים עבודה. זו המדינה שבה מהגרים חשים פחות מופלים במקומות עבודתם ביחס למדינות OECD אחרות.

שיעור העוני בקרב העולים בישראל הוא מהנמוכים בעולם המפותח. רק בגרמניה ובאירלנד שיעורי העוני בקרב המהגרים נמוכים יותר (בישראל העוני שכיח דווקא בקרב אוכלוסיות ותיקות, דוגמת הערבים והחרדים). בהשוואה בינלאומית, 33% מהמהגרים החדשים במדינות ה־OECD נמצאים מתחת לקו העוני.13 בישראל השיעור נמוך יותר, 25%.

הושוו גם תנאי המחיה של המהגרים ב־OECD, ונמצא שבישראל שיעור העולים החדשים החיים באזורי עוני גבוה אך במעט (5%) מזה של כלל האוכלוסייה, זאת לעומת ממוצע של כ־15% ב־OECD וכ־18% באיחוד האירופי.

אפילו בכל הנוגע לשיעור הבתים שבבעלות עצמית, התברר שהעולים החדשים בישראל נמצאים במצב מצוין, עם שיעורי החזקה של יותר מ־60%. מקום שמיני מקרב המהגרים במדינות ה־OECD.

אינדיקטור נוסף שנבדק הוא שיעור מקבלי האזרחות מהמדינה הקולטת לאחר שהות בה של 10 שנים לפחות. באופן לא מפתיע, בישראל, שבה קיים חוק השבות, קבלת אזרחות היא כמעט אוטומטית, ולכן היא נמצאת במקום הראשון, כשכמעט כל עולה מקבל מהר מאוד תעודת אזרח, לעומת תהליך ארוך של שנים רבות במדינות אחרות. גם שיעורי ההשתתפות בהצבעה בבחירות לכנסת גבוה מאוד לעומת מהגרים במדינות אחרות, והוא כמעט זהה לשיעור ההצבעה של התושבים הוותיקים.

כך גם במערכת החינוך. המחקר מצא כי היכולת האוריינית (יכולת קריאה וכתיבה) של ילדי העולים קרובה מאוד לזו של ילידי הארץ, והיא השלישית ברמתה אחרי ילדי מהגרים בצרפת ובארצות הברית וטובה בהרבה מאשר ממוצע ה־OECD. גם שיעורי הנשירה של העולים מבית הספר הם מהנמוכים ביותר, ורק בקנדה, באוסטרליה ובבריטניה נושרים פחות ילדי מהגרים.

אחד הקשיים העיקריים של המהגרים במדינות השונות הוא שליטה בשפה והתערות בתרבותה של המדינה הקולטת. בישראל נקלטים העולים ב"אולפן". עולים חדשים זכאים לפטור משכר לימוד באולפנים, ואלה נמצאים בערים, בקיבוצים ובאוניברסיטאות. באולפן בסיסי נלמדות כ־500 שעות לימוד במתכונת בוקר וערב. נלמדת בו עברית ברמה המאפשרת קיום שיחה, קריאה והבנה בסיסית של טקסט. כמו כן אולפנים רבים מלמדים גם נושאי תרבות ישראלית, היסטוריה וגיאוגרפיה. במהלך השנים סיימו את האולפנים יותר מ־1.3 מיליון עולים.

כמו כן קיימים מנגנונים העוזרים לעולים החדשים במציאת עבודה, ולאלו מביניהם המתמחים במקצועות החשובים לצמיחת המשק עוזרת המדינה במימון של חלק משכר העבודה שלהם בשנה הראשונה במקום העבודה החדש.

ישראל מתבלטת אפילו בין מדינות ההגירה הגדולות, כי היא מעניקה לעולים מרגע עלייתם זכויות השוות לזכויות הוותיקים. לעתים כדי לקדם עלייה, היטיבה ישראל עם העולים באופן שגרם להתמרמרות בקרב האוכלוסייה הקולטת.

כל עלייה יצרה אתגרים מיוחדים לקליטתה. הגירה היא תמיד תהליך טראומתי עבור המהגר, תהליך שכרוך בשינויים דרמטיים בכל תחומי החיים.14 יש לסייג ולציין כי אף שישראל היא מדינת מהגרים, קיימת בה, בהיקף כזה או אחר, גם שנאת זרים המופנית כיום בעיקר כלפי עולי אתיופיה. ייחודם בצבע עורם, בתרבותם ובמבנה החברתי שלהם, דחק אותם לשולי החברה בישראל.15 אתגר גדול, חשוב ומוסרי שעדיין לא הושלם, הוא קליטתם הבלתי מסויגת, אימוצם והטמעתם במרקם החברתי.

באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת התגברה תופעת הישראלים ה"יורדים" מן הארץ. הרקע היה בעיקר כלכלי — ישראל סבלה באותן שנים מהיפר־אינפלציה, מצמיחה נמוכה ומאבטלה מתגברת. אז עזבו את הארץ בעיקר צעירים ומשכילים שקיוו לעתיד טוב יותר, לרוב בארצות הברית. כה רחבה היתה התופעה, עד כי היו שציינו במרירות ש"האחרון יכבה את האור".

שנים רבות, ולמעשה מאז קום המדינה, קינן חשש בקרב הישראלים מפני עזיבת תושבי הארץ בהמוניהם בשל משברים כלכליים או מלחמות קשות. לחשש זה היה על מה להתבסס. מתוך כ־25 אלף עולי העלייה הראשונה שבאו מרוסיה, מרומניה ומתימן, נשארו בארץ רק כ־5,000 איש, מחציתם עולי תימן.16 בן־גוריון העיד שמתוך 10,000 עולי העלייה השנייה, נשארו בארץ לא יותר מ־10%.17 מובן שלאחר השואה, ולאחר התבססותה של מדינת ישראל וכלכלתה, המספרים השתנו — אך היורדים עדיין נתפסו כבוגדים. ראש הממשלה המנוח יצחק רבין כינה אותם, "נפולת של נמושות", ועורר סערה גדולה.

ישראלים לא מעטים היגרו מאז קום המדינה לחו"ל. משרד הקליטה אומד את מספרם הכולל, עם צאצאיהם שנולדו בניכר ובניכוי אלו שנפטרו שם, ב־700 אלף נפש, רובם חיים בארצות הברית ובקנדה.

נכון לעשור השני של המאה ה־21, הישראלים חשים פחות מאוימים מגלי עזיבה. גם כי לא קיימים כאלה, גם כי יש תנועה של ישראלים חוזרים וגם כי גלי העלייה מפצים על האובדן.

מאז המשבר הכלכלי של 2008 ירד מספר היורדים הממוצע מישראל באופן מהותי ועומד על כ־15 אלף בשנה. רבים מהיורדים הם עולים חדשים שהתקשו להיקלט בישראל. הם מהווים בין שליש למחצית מן היורדים בכל שנה נתונה, והדבר לא צריך להפתיע: בכל מקום המהגרים החדשים שזה עתה הגיעו הם גם רוב־רובם של העוזבים בשל קשיי היקלטות. גם בישראל.

לעומת היורדים, שבים לישראל בכל שנה בממוצע כ־9,000 תושבים חוזרים, כאלו שהיו אזרחי ישראל. משמע מאזן ההגירה נטו של תושבים ישראלים הוא כ־6,000, מספר זניח לחלוטין בהתייחס לעובדה שבישראל חיים 8.5 מיליון תושבים. בכל מקרה, על אלו יש להוסיף כ־25 אלף עולים חדשים בממוצע. זהו מאזן הגירה חיובי של קרוב ל־20 אלף בשנה, נכון לשנים 2014–2016.

* * *

 

סיגי יאול גולדשטיין, ישראלית החיה זה שנים רבות באטלנטה, הגיעה לביקור מולדת ערב ראש השנה תשע"ז וכתבה בווטסאפ לחבריה באטלנטה: "כותבת כרגע מהצד השני של העולם — כה נרגשת ומתאהבת בארץ מחדש בכל פעם. מתיישבת לי בארומה בשישי אחה"צ, צופה ומשתלבת בינות חבורות של אנשים שלהם ריטואל קבוע של קבלת השבת. נפעמת מהחדות הישראלית שגורמת לך להתעורר. להתחדד בעצמך. מתפעלת מלגלות מחדש את מושג הסחבקיות שאין שני לה בעולם. באוויר מסתנן לו ועוטף אותנו אווירו של חודש חגיגי. והחג, ללא כל מאמץ, פשוט מגיח מכל עבר בשיא הטבעיות ואין צורך להתאמץ לייצר אותו, להרגיש אותו או להזכיר לילדים מי אנחנו..."

 

שואה ותקומה

"השואה איננה הסיבה להקמתה של מדינת ישראל. היהודים עלו לארץ ישראל לאורך כל שנות גלותם. הציונות מתבססת על ההיסטוריה של העם היהודי, שבארץ ישראל — נוצר וגובש לעם", כותב העתידן פרופ' דוד פסיג בספרו, "2048".18

השואה קידמה את ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל. המדינות המנצחות התקשו לשאת את פניהן לשארית הפלטה. אבל השואה גם חיסלה מיליוני גברים, נשים, ילדים ותינוקות שהיו פוטנציאל לבנייתה של מדינת ישראל.

האוכלוסייה היהודית בעולם נאמדת כיום ב־14.2 מיליון נפשות. אם מוסיפים לאלה עוד כמיליון המזדהים כ"יהודים חלקית" וכן את זכאי העלייה לישראל, שאינם יהודים על פי ההלכה (לשתי הקבוצות אין דת אחרת), המספר הכללי מתקרב למספר היהודים ערב השואה, 18 מיליון.

לפי פרופ' סרג'ו דלה פרגולה, המומחה לדמוגרפיה של קהילות יהודיות בעולם, מהמכון ליהדות בת זמננו באוניברסיטה העברית — בשנת 1000 לספירה הנוצרית חיו בעולם כמיליון יהודים. להערכתו, בתחילת שנת 2014 הגיע מספר היהודים בעולם (על פי ההגדרה ההלכתית) ל־14.2 מיליון. עם אלה שנולדו לאב יהודי ואינם יהודים בעצמם, המספר מגיע ל־17.2, ועם אלה שהם דור שלישי ליהודי או ליהודייה (ולכן נכללים בחוק השבות), הוא מזנק ל־22.9 מיליון יהודים. להערכתו, אלמלא התרחשה השואה, מספר היהודים בעולם היה עשוי להגיע עד 32 מיליון. הפסד אדיר לעם קטן כל כך.

* * *

 

סא"ל אריה עוז (אז הארי קלאוזנר) הוחבא כילד בשואה בעליית הגג של משפחה הולנדית. "באחד הימים שמעתי קולות מוזרים שלא הכרתי. רצתי לצוהר והנה להקת מטוסים חולפת בדיוק מעל הבית. במהירות ספרתי — תריסר מטוסים... רק עשרה חזרו. מאז שמעתי עוד מטוסים רבים ובדמיוני ישבתי עם הצוותים במטוסים והייתי חלק מהם. באחד הלילות הביאו לאסם החווה טייס בריטי שמטוסו הופל. אף שנשאר בחווה זמן קצר בלבד עד שנאסף על ידי אנשי המחתרת, מראהו ומדיו נשארו חרותים בזיכרוני עד עצם היום הזה. ידעתי, ללא ספק, שגם אני אהיה טייס כמוהו. לא טייס בריטי או אמריקאי, אלא טייס יהודי, חופשי, שלא מפחד יותר, שלא מתחבא יותר, אלא מתגלגל בשמים חופשי, חופשי כמו הציפורים שחלפו ליד אשנבי בגג הבית... 'אני אהיה טייס,' אמרתי וצעדתי זקוף וגאה בפעם הראשונה מבעד לדלת הכניסה".19

"זו התקומה האמיתית מהשואה," אומר אליעזר (צ'יטה) כהן, יוזם הפרויקט "מתקומה לשחקים", איש חיל האוויר וחבר כנסת לשעבר.

* * *

 

"עד לפני שלוש־ארבע שנים לא היה לי עבר, לא רציתי את העבר, לא הייתי בשל להתמודד עם הטראומה הזאת," הם מספרים בסרט "שם וכאן". הסרט הוא סיפורם של ארבעה ילדים שורדי־שואה, טייסים בחיל האוויר של מדינת ישראל, היוצאים למסע בעקבות ילדותם האבודה, נערותם המושתקת וחייהם כטייסים. הם עלו לארץ כל אחד בדרכו; באקסודוס לעתלית, ליפו, לעין חרוד ולכפר הנוער הדסים. הם רצו להיות כמו כל הישראלים. הצברים, לא כמו אלו "שהלכו כצאן לטבח". בשנות החמישים היו 350 טייסים — מתוכם 138 ניצולי שואה. הם היו סמל הישראליות וקצת יותר.

סטאשו פורצלינה, לימים אל"מ שעיה חרסית, נווט בחיל האוויר הישראלי, נולד בוורשה. בהיותו בן חמש נקטעה ילדותו המאושרת והפכה לסאגה של בריחה, רעב, עוני ומלחמת הישרדות בלתי פוסקת בערבות ברית המועצות. לאחר המלחמה עלתה משפחתו על האונייה "אקסודוס" בדרכה לארץ ישראל: 4,554 פליטים מהתופת, גברים ונשים, זקנים וטף. בני הנוער שעל האונייה שרו שירים למולדת העתידית. רק ישראלים מסוגלים להבין את האוקסימורון המובנה שבביטוי הזה, "מולדת עתידית". מעל האונייה התנוסס דגל כחול לבן, וכולם שרו את "התקווה" שהיתה "הנשק הסודי שלהם, תרופת הקסם". יומיים לפני ההגעה לנמל חיפה, בשתיים וחצי בלילה, עטו על האונייה הצפופה בפליטים שתי משחתות בריטיות ונגחו בה בכל הכוח. לאחר מאבק מר נכנעה האונייה החבולה, נגררה לנמל חיפה, והפליטים הועברו לאוניות הגירוש שהחזירו אותם, לא בלי מאבק, לנמל המוצא בצרפת, ומשם, כשסירבו להתפנות, למקור התופת — לגרמניה. רק לאחר קום המדינה, ומשהגיע תורם לעלות, עלתה משפחת פורצלינה ארצה על סיפונה של האונייה "מאלה".

שעיה חרסית הגיע למולדת כעולה חדש "משם". אך הוא רצה להשתרש. מהר. להיות כמו ילידי הארץ. "צבר". "רציתי לדמות להם בכל נפשי ומאודי", כותב שעיה חרסית בספרו,20 "וכדי להיות בשר מבשרם היה עלי להשיל את עורי שלי, לוותר על החוויות שלי, על זהותי הנפרדת. אם חברי קיפלו את מכנסי ה'שיבר' שלהם שני קיפולים, אני קיפלתי שלושה, אם חברי לבשו את הברטים שלהם מאחורי הראש, אני הדבקתי את שלי לצוואר, אם הם היו חבר'המנים ונועזים, אני השלכתי את נפשי מנגד". בקורס טיס, ובכל שנותיו כלוחם בצוות האוויר לאחר מכן, חרסית שתק. "אך לא רק אני שתקתי", הוא כותב, "כל החבורה המופלאה הזאת שתקה. כולם הרגישו זרים להווי הישראלי וכולם התאמצו לשכוח את העבר, להידמות לחבריהם ולהתמזג בישראליות". אל"מ חרסית השתחרר משירותו הצבאי לאחר מלחמת יום כיפור, ולאחר שהשלים את השינויים המבניים שנדרשו להתאמת החיל לדרישות העתידיות. במהלך שירותו הצבאי נישא לציפי, נולדו להם שלוש בנות, וכיום הוא סב לתשעה נכדים. חרסית הוא אחד מאלו שניצחו את השואה, גם אם הוא עדיין נושא אותה כצלקות נצח בנפשו.

* * *

 

שלושה מטוסי F15 של חיל האוויר הישראלי עם מטוס תדלוק צמוד יצאו לטיסה של ארבע שעות מישראל לפולין. את השתתפותו ביריד האווירי בראדום, פולין, התנה חיל האוויר בקיומו של מטס מיוחד מעל אושוויץ בירקנאו. טיסה אחת לזכר כל אלו שהושמדו בשואה, לזכר כל אלו שהפצצה אחת של בעלות הברית על אושוויץ — היתה יכולה להציל. היה זה כבר לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, ולמרות הניצחון שכבר היה שלהן, בחרו בריטניה וארצות הברית שלא להפציץ את מחנות ההשמדה ואת מסילות הברזל המובילות לטבח מיליוני יהודים. "הַפציצו את מסילות הברזל שמובילות לאושוויץ," דרשו יהודי ארצות הברית — ולשווא. בכל יום שנדחה, עוד 12 אלף יהודים נרצחו. גברים, נשים, ילדים וזקנים ועוללים על שדי אמם. עד היום אין הסבר מניח את הדעת להחלטה הנוראה ההיא.

את המטס, שהתקיים ב־4 בספטמבר 2003, הוביל אמיר אשל, לימים מפקד חיל האוויר. שלושת הטייסים ושלושת הנווטים הרעידו את ההיסטוריה והזכירו לכולם כי בזמן הנכון, "לא היתה שם ולו טיסה אחת בשבילנו."21 ממאי עד סוף נובמבר 1945 התקיימו 2,800 טיסות של בעלות הברית מעל אושוויץ. בתקופה זו נרצחה כל יהדות הונגריה. המטוסים היו שם, מעל תאי הגזים, מעל הקרמטוריומים. הם היו באוויר, ולא הפסיקו את הרצח.

"אנו טייסי חיל האוויר הישראלי, בשמי מחנה הזוועות, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, נושאים את זעקתם האילמת, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו ישראל," אמרו הנכדים שטסו מעל אפר סביהם וסבותיהם ובני עמם.

"והעולם שתק" — קרא אלי ויזל לספרו על אושוויץ. בתדהמה ובאי־יכולת להבין. איך זה שהעולם שתק? אבל הלכה למעשה — הוא שתק. במסמכים מאותה תקופה נאמר במפורש שאחד השיקולים שלא להתערב ברצח העם היהודי — שהיה ידוע בשעה זו היטב למנהיגי העולם המערבי, ובכללם צ'רצ'יל ורוזוולט — נבע מהדילמה, מי ידאג לכל היהודים האלה? איזו מדינה תקלוט אותם? אף אחד לא רצה בהם. מדינת ישראל עדיין לא היתה קיימת.

"מעשה נעלה," קרא אלי ויזל למטס. ואילו הכלכלן והסופר היהודי אמריקאי תומס פרידמן הגדיר את מדינת ישראל בעקבות מטס זה, "יד ושם עם חיל אוויר".

* * *

 

עם פלישת הגרמנים לפולין ברח הנער בן ה־17, דוד עזריאלוביץ' (לימים: עזריאלי), מביתו שבעיירה מקוב שבפולין. עם תום המלחמה גילה עזריאלי שהוריו, אחיו ואחותו הצעירים נרצחו בשואה. בברית המועצות הצטרף לצבא אנדרס22 בכוונה להגיע לארץ ישראל. המסע היה ארוך — דרך אוזבקיסטן, איראן ועיראק.

"בחודשי שירותי בצבא אנדרס התגבשה מחויבותי כלפי הציונות, בין שאר דברים בשל האנטישמיות ששררה בו," מספר עזריאלי23 בזיכרונותיו על שירותו בצבא אנדרס. הם היו שלושה יהודים ביחידה. הוא התחבר במיוחד לאדם פוגיֶיל, והשניים נעשו חברים קרובים. יחד התמודדו עם האנטישמיות הקשה שבחיי הצבא הפולני. "עד מהרה למדנו להשגיח זה על זה בתוך הסביבה העוינת; באוהל המגורים היינו ישנים גב אל גב ורובה טעון מונח בינינו. חששנו מן הסכנה שנשקפה לנו מן החיילים האחרים יותר משחששנו משדה הקרב."

משפחה יהודית בעיראק נרתמה לעזור לעזריאלי לברוח מצבא אנדרס בדרכו לארץ ישראל. "הלבישו אותי בבגדי איכר ערבי עני — חולצה ישנה, מכנסיים תפוחים וסנדלים. הוחלט שאעמיד פנים שאני חירש ואילם, כדי למנוע תקלות בגלל חוסר ידיעת השפה והמנהגים. בעת הפרֵדה התאספה סביבי כל המשפחה... אבי המשפחה החליק לידי שלושה מטבעות כסף והסביר בקריצה שאלה נועדו לשמן את ידיהם של עושי הצרות... באותם ימים חיו יהודי עיראק בפחד מפני אלימותם האנטישמית של הערבים, ולא היה ספק בלבי שאם אתפס יהרגוני במקום. אבל לא נעלם ממני שגם היהודים המסייעים לי מסכנים את חייהם ומתגברים על פחדם, ועד היום עודני אסיר תודה להם מקרב לב על אומץ לבם ועל עזרתם הנדיבה."

עזריאלי הביא לשינוי בהרגלי הצריכה בישראל כאשר הקים בה את הקניון הסגור הראשון, קניון איילון. בשנת 2007 הושלם המגדל השלישי בקומפלקס גורדי השחקים הקרוי על שמו — מרכז עזריאלי. הבניינים העגול, המרובע והמשולש טבעו את חותמם בקו הרקיע של תל אביב. ב־2010 השלים עזריאלי את הנפקת הקבוצה בבורסות בתל אביב ובלונדון. היתה זו ההנפקה הגדולה ביותר עד אז של חברה פרטית בישראל, שבמסגרתה נמכרו 25% מהמניות תמורת 2.5 מיליארד שקלים.

גם בתו דנה, דור שני לשואה, עזבה את ביתה במונטריאול בגיל 17 ועלתה לארץ, תחילה כמתנדבת בקיבוץ זיקים ואחר כך בקיבוץ אורטל. לאחר לימודיה החלה לעבוד כעורכת דין במשרד גורניצקי ושות'. לפני כ־18 שנה יצאה עם אביה לטיול שורשים בפולין, ואז היתה זו היא שכתבה את הביוגרפיה שלו. "היה לי חשוב לספר את הסיפור שלו, על נער בן 17 שנשאר אופטימי ומשתמש במזל שלו ובחיבורים לאנשים הנכונים כדי לברוח מפני הנאצים ולשרוד. זה היה סיפור שהשפיע על תפיסת העולם שלו וגם על חיי כדור שני. אני לא דור שיש לו תחושה של 'מגיע לי', אני מרגישה שיש לי המון מזל. הסיפור הזה נתן לי את המסגרת והפרופורציה שהכול יכול להתהפך ביום אחד. זה חלק מהחינוך שקיבלנו — להיות צנוע, לא לקנות כל דבר רק כי אפשר, אלא לראות אם כדאי, אם זה נכון".24

דנה עזריאלי מכהנת כיום כיושבת ראש הדירקטוריון של אחת הקבוצות המובילות והחזקות במשק, הבעלים והמנהלת של 15 מרכזי קניות ומסחר בישראל. דוד עזריאלי נפטר ביולי 2014, מוקף בבני משפחתו. בן 92 היה במותו. אהוב, נאהב ומצליח. לא כפי שהנאצים תיכננו עבורו.

* * *

 

חברת סנו — מפעלי ברונוס בע"מ נוסדה בשנת 1965 על ידי ברונו לנדסברג. החברה הונפקה לראשונה בבורסה לניירות ערך בתל אביב בשנת 1982, והיא החברה המובילה בישראל בייצור מוצרי צריכה שאינם מזון, ובכלל זה טואלטיקה ומוצרי היגיינה, מוצרי ניקוי לשוק התעשייתי, המוסדי והביתי. נכון לשנת 2016, סנו מעסיקה כ־1,600 עובדים, ומחזור המכירות שלה עומד על 1.5 מיליארד שקלים.

לנדסברג נולד בצ'רנוביץ'. לאחר שאביו נפטר עברה המשפחה לבוקרשט, ועם הכיבוש הנאצי ברח עם אחיו הצעיר מזרחה, חזרה לצ'רנוביץ'. שם הוא הכיר את רעיה, אשתו לעתיד, שעמה נמלט מאימת הנאצים לברית המועצות. ברונו למד באוניברסיטה בברית המועצות, ומשם היגר עם משפחתו לבוכרה, שבה נולד בנם בכורם — אלכס. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה חזר לבוקרשט וסיים את לימודיו. הוא הצטרף למחתרת הקומוניסטית ואף קיבל אות הוקרה על השתתפותו במאבק האנטי־פשיסטי. במרס 1952 עלה עם אשתו ובנו לישראל.

"מי שגידל אותי היתה אמי אווה, בת למשפחה עשירה שירדה מנכסיה במלחמת העולם הראשונה. למרות הקשיים הכלכליים והיעדר האב היא השקיעה המון בי ובאחי, שהיה קטן ממני בשנתיים," מספר לנדסברג בריאיון לרון גרנות וגלי ברגר,25 ומוסיף, "אמא תמיד היתה לצדי, אבל היו לנו שתי פרדות קשות. ב־1940, כשהייתי בן 20, ברחנו אחי ואני מהנאצים ועברנו את הגבול מרומניה לצד הסובייטי. השמחה הגדולה ביותר שלי היתה כשקיבלתי איגרת שאמא העבירה דרך הצלב האדום, ובה כתבה שהיא נמצאת בבוקרשט. נפגשנו רק אחרי המלחמה. הפרדה השנייה היתה ב־1952. אמא כבר סבלה ממחלת לב, ואני קיבלתי אישור עלייה לישראל והייתי חייב לנצל אותו. היא לא קיבלה אישור, וכשהגעתי לכאן לא יכולתי אפילו להתקשר אליה. לקחתי את הכסף המועט שהיה לי ושלחתי לה מברק. כתבתי שאני מרגיש שלא טוב לה, ושתדע שאני חושב עליה. כעבור זמן קצר האמא הזאת, שכל כך אהבתי, נפטרה. לא עברו יום ולילה שלא בכיתי."

בתחילה שהה בקיבוץ, אחר כך עבד במשרד הביטחון, ולבסוף, ב־1958, מישכן את ביתו, שיעבד את רכושו והקים את "החברה הדרומית לשיווק". בשלבים הראשונים נקלע העסק לקשיי נזילות, ולנדסברג שקל לסגור את החברה. לפרנסתו הרצה אז בנושאי שיווק וניהול מכירות, בעקבות הרצאותיו אלה זכה במלגה של חמישה חודשים להתמחות בשיווק בינלאומי באוניברסיטת הרווארד. ב־1961 חזר מארצות הברית והקים במפעל קטן בבת ים חברה בשם סנו, שהתמחתה בייצור אירוסולים ומוצרי ניקוי. היום עומד אלכס בנו בראש החברה, והנכד יובל — מנכ"ל. דור שני ושלישי. "אני איש אופטימי," אמר לנדסברג, "לולא זה לא הייתי מגיע לאן שהגעתי. תמיד הייתי לוחם, תמיד העזתי לעשות דברים ותמיד חשבתי שאצליח." ובנו אלכס אומר עליו: יזם. יזם בלתי נלאה.

* * *

 

אי־שם, בבור קטן, בחשכה מוחלטת חי במשך 17 חודשים הנער פליקס זנדמן. הוא הסתתר עם דודו סנדר פרידוביץ' ושלושה יהודים נוספים מתחת לביתה של אישה פולנייה אמיצה בשם אנה פוחלסקי. שם בבור לימד אותו דודו מתמטיקה ופיזיקה. בלחש. בעל פה. בחושך. "סנדר היה מתמטיקאי מצוין ובעל זיכרון מתמטי בלתי רגיל," מעיד עליו זנדמן.26 האלגברה והגיאומטריה, הנוסחאות והתיאוריות המתמטיות הפכו למרכז חייהם ולדיאלוג בלתי פוסק ששמר על שפיותם בבור צר שאותו חלקו עם שלושת הניצולים הנוספים. שלושה שכבו על הקרקע, אחד בין רגליהם של השוכבים, והחמישי ישב על דלי הצרכים שלהם. בכל שעתיים החליפו מקומות כדי למנוע כיווצי שרירים ועוויתות. כך במשך 17 חודשים. יום ולילה.

לימים ייסד ד"ר פליקס זנדמן את חברת ווישיי (Vishay), אחת מיצרניות הרכיבים האלקטרוניים הגדולות בעולם שהעסיקה, נכון ל־2012, 21 אלף עובדים ב־70 מפעלים ברחבי העולם, שישה מתוכם בישראל, ובמחזור מכירות של כ־2.6 מיליארד דולר.

במוזיאון המדע בוושינגטון, סמיתסוניאן, מוצגת המצאה של זנדמן כאחת מ־18 ההישגים המדעיים הגדולים ביותר של המאה ה־20. מדובר בפטנט שסלל את הדרך למזעור כל מכשירי החשמל והאלקטרוניקה. המצאה אחרת שלו, הפוטו־סטרס — מאפשרת בדיקת חוזקן של מתכות, ועד היום היא הבסיס לבנייתו של כל מטוס. על המצאה זו זכה זנדמן לאות לגיון הכבוד של הרפובליקה הצרפתית. את המצאותיו הגאוניות תירגם זנדמן לאימפריה תעשייתית חובקת עולם. השם המיוחד ״ווישיי״ הוא שמו של הכפר הקטן בליטא שבו גדלה וחיה סבתו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אולם "הניצחון הסופי" של ד"ר זנדמן היה ברכישת הקונצרן הגרמני טלפונקן, שאת חברת האם שלו AEG ייסד אמיל רתנאו, אביו של שר החוץ היהודי היחיד בגרמניה — ולטר רתנאו. בזמן מלחמת העולם שיתפה החברה פעולה עם הנאצים, העסיקה עובדי כפייה וסיפקה תשתיות לאושוויץ. כשזנדמן, הילד היהודי מהבור, קנה את המפעל הגרמני, דגל ישראל התנוסס מעליו. ברגע החתימה הוציא כיפה מכיסו, כיסה את ראשו וחתם מול בכירי התעשייה הגרמנית.

אז אולי ישראל היא בכל זאת לא רק "יד ושם" עם חיל אוויר, כפי שטען תומס פרידמן בעקבות מטס חיל האוויר מעל אושוויץ.

 

הפליטים הנסתרים

הם לא פליטים. מעולם לא ראו את עצמם כפליטים אף שגורשו בכוח ממדינות שבהן חיו מאות בשנים, ואף שכל רכושם נגזל. יהודי מדינות ערב והאסלאם עלו לארץ אבותיהם, בנו בה את ביתם, את משפחותיהם ואת עתידם. ההשוואה בינם ובין הפליטים הפלסטינים מעוררת השתאות.

פליטות יכולה להתקבע גם כמצב קיומי כרוני אם קורבנותיה וסביבתם מתעקשים על שימור פליטותם. הפלסטינים הם אלופי העולם בקבלת תרומות לנפש. על כל אזרח פלסטיני ניתנת תרומה של כ־1,000 דולר בשנה בממוצע. יותר מ־60% מהתוצר הגולמי של הרשות הפלסטינית מגיעים מתרומות מרחבי העולם.27

בשנים 2009 ו־2010 קיבלה הרשות הפלסטינית תרומות בהיקף כולל של כארבעה מיליארד דולר בשנה. מאז 2005 היקף התרומות לפלסטינים הכפיל את עצמו ואף יותר. אם צוברים את כל הכספים שהפלסטינים קיבלו מכל המקורות ומכל הצינורות — וזה רק בשנים 2005 עד 2015 — מגיעים לסכום שמתקרב ל־25 מיליארד דולר. היקף הסיוע לנפש לפלסטינים מאז 1995 ועד היום גבוה פי 25 ממה שקיבלו אזרחי אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.28

כיום, כ־70 שנה אחרי גירוש רוב יהודי ערב והאסלאם ממדינותיהם,29 חיים היהודים הפליטים לשעבר בגאווה ובהצלחה אישיות ולאומיות, ואילו הפליטים הפלסטינים עדיין סובלים ומתענים במחנות פליטים ברחבי העולם הערבי וחיים על תמיכה שהם מקבלים ממוסדות בינלאומיים.

לאורך כל ההיסטוריה הפלו מדינות האסלאם לרעה פרטים וקהילות שאינם מוסלמים, בכלל זה את היהודים. ברוב המקומות הוגדרו היהודים כאנשי חסות, ולפיכך היו זכאים להגנות מסוימות בכפוף לחוק או לרצונם של השליטים, אך תמיד נתפסו כ"בני מוות". עם הגדלת המעורבות של המעצמות האירופיות במדינות האסלאם, זכו היהודים ליתרון מובנה שנבע בעיקר מהשכלתם ומקשרי המשפחה והקהילה שלהם. הביקוש הגובר לבנקאים, למנהלי מסחר וכספים, לעמילי מכס, לסוחרים וכו' איפשר ליהודים הזדמנויות להתפתח, והם ידעו לנצל אותן. הקהילות גדלו ושיגשגו, מוסדות יהודיים נבנו, ויחידים ומשפחות התעשרו.

הגירוש, הפרעות, הלאמת הרכוש והפיטורים גרמו לבריחה מהירה ונואשת של היהודים ממדינות אלו. רכוש יהודי רב הושאר במדינות המוסלמיות עם גירוש היהודים משם. הקונגרס האמריקאי30 וגם ממשלת ישראל31 מכירים ביהודים שגורשו או ברחו ממדינות ערב כפליטים, ובשנים האחרונות נערכת ממשלת ישראל לביצוע הערכת שווי הרכוש היהודי שהולאם על ידי מדינות ערב ומוערך במיליארדי דולרים רבים.

אין הערכות אחידות לשווי הרכוש היהודי שהולאם או נתפס. ראשית, מכיוון שספירה כזאת לא בוצעה מעולם, ושנית, בהיעדר הגדרה מקובלת ומוסכמת מהו רכוש יהודי בר־פיצוי. הארגון העולמי של יהודים ממדינות ערב העריך רכוש זה בשווי של כ־300 מיליארד דולר.

ההערכות של הקונגרס האמריקאי, כמו גם של החוקרים, הן כי מספר הפליטים היהודים ממדינות האסלאם עומד על כ־850 אלף נפש.

* * *

 

במצרים היתה קהילה יהודית עתיקה ומפוארת עוד מימי ירמיהו הנביא, לאחר חורבן בית המקדש הראשון. הקראים, פילון האלכסנדרוני, תרגום השבעים, רב סעדיה גאון, הרמב"ם — כל אלו ואחרים הם ציוני דרך מרשימים בקהילה מפוארת זו. בתחילת המאה ה־19, בהנהגתו של מוחמד עלי פאשא וצאצאיו ובהשפעה אירופית, עברה מצרים תהליכי מודרניזציה ותיעוש, ובכלל זה ייסודה של מערכת חינוך מודרנית, פתיחת תעלה סואץ, רפורמות כלכליות וחקלאיות. כל אלו הביאו גם לפריחתה של הקהילה היהודית במצרים, במיוחד על רקע היכרותם את שתי התרבויות, הערבית והאירופית — קשרי מסחר שכבר היו להם בשני האזורים, קשרי משפחה וקהילה חוצי־גבולות. הקהילה היהודית במצרים באותה תקופה כללה כ־60 אלף נפש. הם גם היו אלו שעסקו בבנקאות בינלאומית.

בשנות השלושים של המאה ה־20, בעקבות תעמולה פשיסטית מחד גיסא והתעוררות מצרית־מוסלמית מאידך גיסא, השתנתה האווירה כלפי מיעוטים קופטיים, יווניים ויהודיים. תעמולה ייחודית ואכזרית במיוחד התקיימה נגד היהודים וכללה גם תרגומים לערבית של מסמכים נאציים ואנטישמיים והפצתם. ההסתה גרמה להתפרצות מהומות נגד היהודים בשנת 1938 ואחר כך ב־1945. החלטת החלוקה של האו"ם והקמת מדינת ישראל היו עילה לפרעות חדשות.

ממשלת מצרים היתה שותפה להתנכלות ליהודים. בליל הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב לשטחה של ישראל עצרה המשטרה המצרית יהודים ברחבי מצרים, כלאה אותם במחנות מעצר ושיחררה אותם רק לאחר שנה וחצי. היהודים הואשמו באופן גורף בתמיכה בציונות. מאות חנויות וחברות עסקיות של יהודים הופקעו. לאחר תבוסת הצבא המצרי במלחמת השחרור גברו ההתנכלויות ונמשכו חודשים רבים. רק ביולי 1948 לבדו נפגעו כ־250 יהודים. חוסר הביטחון הניע רבים מהם לעזוב. לאחר עליית נאצר לשלטון נסגרו מוסדות הקהילה היהודיים, ובכלל זה בתי ספר ובתי חולים. בנובמבר 1956 בוצעו פיטורים המוניים של יהודים והוגברו ההפקעות, שהתחילו עוד ב־1948, של רכוש יהודי על ידי הממשלה.

בעקבות הרדיפות נאלצו כ־30 אלף מיהודי מצרים לעזוב. הממשלה החרימה את כל רכושם, והם אולצו לחתום על הצהרה שאין להם תביעות ממצרים ולא יחזרו אליה לעולם. יהודים רבים נאלצו לחתום על הצהרה שהם "תורמים" את רכושם לממשלת מצרים. אלפי יהודים קיבלו הוראה מהרשויות לעזוב, והותר להם לקחת איתם תיק יד וסכום מזומנים קטן בלבד.

פרוץ מלחמת סיני ב־1956 הביא לגירושם המוחלט כמעט של יהודי מצרים. צווי גירוש הוצאו כנגד אלפים, רכוש רב הולאם על ידי הממשלה, בוצעו מעצרים ופיטורים. היהודים חיפשו דרך להימלט, ואלפים מתוכם עזבו בספינות שהושכרו מהצלב האדום למטרה זו. בספטמבר 2014 כללה הקהילה היהודית במצרים אנשים ספורים.

* * *

 

עם נסיגת צרפת מאלג'יר וחקיקת חוק אזרחות חדש, שמנע מלא־מוסלמים לקבל אזרחות, עזבו כמעט כל היהודים את המדינה. מוסדות יהודיים רבים הופקעו על ידי שלטונות אלג'יר, ואפילו בית הכנסת הגדול הוחרם והפך למסגד.

בשנת 1967 הודיעה ממשלת לוב שעל היהודים לעזוב אותה באופן זמני. כל אחד מהם היה יכול לקחת עמו רכוש בשווי של 50 דולר בלבד. היתר הושאר מאחור. ב־1970 חוקקה ממשלת לוב חוקים נוספים, שנועדו להפקיע את כל הרכוש היהודי שנותר במדינה.

* * *

 

קהילת מרוקו היתה הגדולה שבקהילות היהודיות במדינות האסלאם. תמיד היתה עליית רבנים ומנהיגים ממרוקו לארץ ישראל. עם העולים האלה של המאה ה־19 ניתן למנות, נוסף על רבים אחרים, את חיים אמזלג, שהיה ממייסדי נווה צדק והשתתף ברכישת אדמות בראשון לציון ובפתח תקווה; משפחת מויאל ומשפחת שלוש, שהיו ממקימי השכונות הראשונות בתל אביב.

בשנת 1948 היו כ־205 אלף יהודים במרוקו. גם לפני עצמאותה התחוללו במרוקו פרעות, רצח יהודים, וביזה. 42 יהודים נרצחו באוג'דה ובג'ראדה בשנת 1948. עוד ארבעה יהודים ובכללם ילדה בת 11, נרצחו בפרעות אוג'דה ב־1953. שנה אחרי כן היו פרעות בפטיז'אן, שבהן נרצחו שבעה יהודים וגופותיהם עברו התעללות קשה. שנה לאחר מכן התפרצו מוסלמים ובזזו עשרות בתים במזאגאן. בתי יהודים נשרפו. 1,700 יהודים מצאו מחסה בחלק האירופי בעיר. 200 נותרו ללא קורת גג. בפוגרום אחר נרצחו משפחה שלמה של חמש נפשות ושני יהודים נוספים.

לאחר עצמאות מרוקו, בשנת 1956, הוטלו איסורים על הגירה יהודית ממנה ועל הוצאת רכוש יהודי. משנת 1961 ואילך התירו השלטונות המרוקאיים עזיבת יהודים תמורת תשלום מישראל עבור כל עולה. ליהודים הותר להוציא כ־60 דולר לאיש בלבד. רכוש רב הושאר מאחור.

* * *

 

מכל קהילות היהודים, דומה שקהילת בבל היא הראשונה שהוקמה. "על נהרות בבל שם ישבנו ובכינו בזכרנו את ציון". בעיראק, במנדט הבריטי, היה מעמדם המשפטי של היהודים זהה למעמד המוסלמים. על פי שיעורם באוכלוסייה, ניתנו להם חמישה מושבים בפרלמנט, זכות לנהל מוסדות חינוך ודת באופן עצמאי וכן להתקבל למשרות בשירות הממשלתי. מעמדם זה נשמר גם כאשר עיראק קיבלה עצמאות ב־1921, בשלטון המלך פייסל הראשון. בתקופה זו אף כיהן יהודי, יחזקאל ששון, כשר האוצר.

היה זה שר אוצר שני למשפחת ששון בעיראק. הראשון, דוד ששון, היה שר עוד בשנת 1817. למשפחת ששון היו קשרי מסחר ענפים, שקישרו את האימפריה הבריטית להודו ולמזרח הרחוק. היו בין בניה שקיבלו תוארי אצולה בריטיים, היו שרחובות ומוסדות בעיר כלכותה שבהודו נקראו על שמם. אחד מהם, בנימין ששון, משפטן בוגר אוניברסיטת אוקספורד, עלה לישראל וכיהן כחבר בכנסת השנייה. בנו של בנימין, עו"ד פרופ' דוד ששון, היה יועץ משפטי בבנק העולמי בוושינגטון, כתב ספרי משפט והיה לוחם חריף למען "האזרח הקטן" בישראל. בגלל הונה הרב של המשפחה ופעילותה הפילנתרופית דבק בהם הכינוי "הרוטשילדים של המזרח", ונכתבו עליהם שפע ספרים ומאמרים.32

בשנת 1933 עלה לשלטון גאזי, מלך עיראק, וחזרו אפליית היהודים וההתנכלויות להם. תעמולה אנטישמית ואנטי־ציונית של הנאצים וחאג' אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים, חדרה לשלטון כמו גם ללבבות ההמונים המוסתים. בשנת 1941 פרצו פרעות הפרהוד, שבמהלכן נרצחו 180 יהודים, 240 נפצעו, 586 חנויות ובתי עסק יהודיים נבזזו, ו־99 בתי יהודים נהרסו. פרעות אלו סימנו את תחילת סופה של הקהילה היהודית בעיראק. תנועת הבריחה לישראל גברה. ממשלת עיראק החליטה שכל יהודי יכול לעזוב את המדינה בתנאי שיוותר על אזרחותו ועל רכושו. גם ממשלת עיראק רצתה להיבנות כלכלית על רכוש היהודים, ואף עשתה זאת. במסגרת מבצע עזרא ונחמיה, שהחל באפריל 1950, ברחו לישראל יותר מ־120 אלף יהודים. גם בשנים אחרי כן המשיכו התנכלויות שלטון הבעת' ליהודים, נמנע מהם חופש התנועה ורכושם הוחרם. כ־50 יהודים נרצחו בתלייה. הבריחה מעיראק נמשכה כל השנים, עד כי לא נותרו בה יהודים.

* * *

 

יכולותיהם המרשימות של היהודים פליטי מדינות האסלאם, אשר בכוחותיהם ובתעצומותיהם האישיים והקהילתיים, ובמחויבותה של מדינת ישראל הקולטת, הצליחו למשוך את עצמם בציציות ראשם ולהגיע להצלחות המתוארות בהמשך, מציגות תמונת ראי בפני מדינות ערב. אילו רצו, היו קולטות את הפליטים הפלסטינים ומונעות צער וכאב מהם, מילדיהם ומנכדיהם. אלו יכלו להשתקם, כפי שעשו פליטי מדינות ערב עם בואם לישראל. כך גם בנוגע לערביי ישראל שהמדינה נותנת להם קרש קפיצה שאינו קיים במדינות ערב (מלבד מדינות המפרץ). יש ערבים ישראלים שעשו זאת, יש ערבים ישראלים הנמצאים בתהליך. "די להתבכיינות. זמן להתארגנות," אומרת ד"ר דליה פדילה, ראש מכללת אלקסאמי להנדסה ומדע בבקה אל־גרביה.33