סומכי

פרק ראשון

כך ליבלבה האהבה

בפרק זה יתגלו סוף-סוף כמה דברים פרטיים שנשמרו עד היום הזה בסוד כמוס, וביניהם אהבה ורגשות אחרים.

היתה אצלנו ברחוב זכריה ילדה בשם אסתי. אני אהבתי אותה. בבוקר ליד שולחן ארוחת-הבוקר ופרוסת לחם בפי הייתי אומר לעצמי בלחש: אסתי. שעל כך היה אבא משיב במלים:
״אסור ללעוס בפה פתוח.״
ובערב אמרו עלי:
״הילד המשוגע שוב סגר את עצמו באמבטיה ומשחק במים.״
אבל אני כלל לא הייתי משחק במים אלא ממלא היטב את הכיור ובאצבע הייתי רושם את שמה על-פני הגלים. לפעמים חלמתי בלילה שאסתי מצביעה עלי פתאום ברחוב וצועקת ״גנב!״ ״גנב!״ ואני נבהל ומתחיל לברוח והיא רודפת וכולם רודפים, בר-כוכבא סוכובולסקי וגואל גרמנסקי ואלדו ואלי ויינגרטן, כולם, והרדיפה נמשכת על-פני מגרשים וחצרות, על-פני גדרות וגרוטאות, חורבות וסמטאות, וכל הרודפים מתעייפים ולאט-לאט הם מתחילים לותר ולפגר מאחור, ורק אסתי רצה אחרי בלי להרפות ובסוף שנינו לבדנו רצים ומגיעים כמעט יחד לאיזה מקום נידח, מחסן קרשים או חדר כביסה על גג או משולש חשוך מתחת למדרגות של בית זר, ואז נעשה החלום מתוק ונורא ומרוב בושה מתעוררים וכמעט בוכים קצת בלילה. שני שירי אהבה כתבתי בפנקס השחור שאבד לי בחורשת תל-ארזה ואולי טוב שאבד לי.
ומה ידעה אסתי?
אסתי לא ידעה כלום. או ידעה והתפלאה.
למשל: פעם אחת הצבעתי בשיעור כתיבת-הארץ וכשקיבלתי את רשות הדיבור קבעתי בתוקף רב:
״אגם החולה נקרא גם בשם סומכי.״
כמובן, כל הכיתה געתה מיד בצחוק גדול ונבזי. מה שאמרתי היה אמת, אמת לאמיתה, לפי האנציקלופדיה, ובכל-זאת, התבלבל המורה שלנו אדון שיטרית לרגע ואף חקר אותי בזעם:
״זאת מנין ועל סמך מה?״
אבל הכיתה כבר התפרעה לגמרי ומכל עבר צעקו וזעקו:
״סומכי, סומכי על סמך סומכי,״ ואדון שיטרית תפח, האדים ושאג, כדרכו:
״הס כל בשר!״
וגם:
״בל יחרוץ כלב לשונו!״
כעבור חמש דקות נרגעו הרוחות בכיתה, אבל אני נשארתי סומכי כמעט עד סוף כיתה ח'. כל זאת סיפרתי כאן בלי שום מטרה צדדית אלא בכוונה לציין פרט חשוב אחד: פתק ששלחה לי אסתי בסוף אותו שיעור של כתיבת-הארץ, והיה כתוב בו כך:
״משוגע אחד, למה לך להגיד תמיד דברים שעושים לך צרות? תפסיק!״
ובתחתית הפתק, בקיפול, ובאותיות הרבה יותר קטנות:
״אבל אין דבר. א.״
מה ידעה איפוא אסתי?
אסתי לא ידעה כלום ואולי ידעה והתפלאה. אני, בשום פנים ואופן לא עלה על דעתי להחביא מכתב אהבה בתוך הילקוט שלה כמו שעשה אלי ויינגרטן לנורית, או לשלוח אל אסתי את רעננה השדכנית כפי ששלח טרזן במברגר, גם הוא אל נורית.
להיפך: אני בכל הזדמנות הייתי מושך לאסתי בצמות שלה. ואת הסודר הלבן הנהדר שלבשה באביב אני שוב ושוב הדבקתי במסטיק לעוס אל הכסא.
למה, בעצם?
ככה. למה לא. שתדע.

ואת שתי ידיה הדקות הייתי מסובב לה כמעט בכל כוחי אל מאחורי גבה עד שהתחילה לקלל אותי ולשרוט בצפרניה, אבל אף פעם לא התחננה. כך עשיתי לאסתי, וגם רע מזאת: אני הוא שהמצאתי לה את הכינוי ״קלמנטיין״ (היה שיר אנגלי בירושלים באותם הימים, שיר של חיילים אנגלים ממחנה שנלר: ״הו מַי דרלינג, הו מַי דרלינג, הו מַי ד-רלינג-קלמנטַיין!״) ודוקא הבנות שלנו התלהבו ואפילו כעבור חצי שנה, כאשר חלף הכל, בחנוכה, עוד קראו אצלנו לאסתי בשם ״טינה״ שבא מקלמנטינה שבאה מקלמנטיין שלי.
ואסתי?
היא מצאה בשבילי רק מלה אחת, ואותה היתה מטיחה בי כבר מן הבוקר, דבר ראשון בבוקר, עוד לפני שהספקתי להתחיל להציק לה:
״גועלי.״
או גם:
״מגעיל אחד.״
שתים-שלוש פעמים הכאבתי לאסתי בהפסקת עשר עד שהופיעו דמעות. על זאת הטילה עלי חמדה המחנכת שלנו ענשים שאותם ריציתי כגבר, בשפתים מהודקות.
וכך ליבלבה האהבה בלי מאורעות מיוחדים עד למחרת חג השבועות. אסתי היתה בוכה בגללי בהפסקת עשר, ואני בגללה בלילה.