המפלצת עמדה במרחק הושטת לשון. היא נעצה את עיניה בגרוננו, ובמוחה המצומק התרוצצו פנטזיות רצחניות. רעבונה אלינו חִשמל את האוויר. מרגע היוולדם כמהים החלולים לנשמות משונים, ואנחנו היינו מסודרים מולה כמו על מגש: אדיסון, בגודל חטיף, עמד לרגלי בדריכות ובאומץ בזנב מתוח; אֶמה, המסוחררת עדיין מהנפילה, נשענה עלי והתקשתה להפיק להבה חזקה מלהבת גפרור, ואני נשענתי בגבי על תא הטלפון ההרוס. מאחורי החבורה הקודרת שלנו נראתה תחנת הרכבת התחתית כמו מועדון לילה אחרי פיגוע. קיטור התפרץ בשריקה מצינורות מפוצצים ועטף אותנו בענני רפאים. מסכים מנופצים התנדנדו מהתקרה על זרועות שבורות. הבזקים היסטריים של תאורת החירום האדומה השתקפו בים רסיסי הזכוכית שהשתרע עד המסילה ונראה כמו כדור דיסקו ענקי. היינו לכודים בין קיר מצד אחד לשברי זכוכית עד מעל גובה הקרסול מהצד האחר, במרחק שני צעדים בלבד מיצור שהאינסטינקט היחיד שלו הוא לפרק אותנו. ולמרות זאת הוא לא ניסה אפילו להתקרב אלינו. הוא נראה נטוע ברצפה, מתנדנד על עקביו בראש מורכן כמו שיכור או סהרורי, ולשונותיו סבך של נחשים שהרדמתי בהפנוט.
אני. אני עשיתי את זה. ג'ייקוב פורטמן, אפס מאופס מחור קטן בפלורידה. היצור הזוועתי הזה, העשוי כולו מאפלה צרופה וסיוטי ילדים ישֵנים, לא רוצח אותנו כרגע רק כי אני ביקשתי ממנו. כי אני ציוויתי עליו באופן חד־משמעי להוריד את הלשון שלו מהצוואר שלי. עזוב אותי, אמרתי. עמוד, אמרתי בשפה לא מוכרת, בצלילים שלא ידעתי שפֶּה אנושי מסוגל להפיק. ולמרבה הפלא הוא ציית. עיניו הסתכלו עלי במבט מתריס אבל גופו נכנע. איכשהו אילפתי את המפלץ, הטלתי עליו כישוף. אלא שישנים מתעוררים לבסוף וכישופים מתפוגגים, במיוחד כישופים שהוטלו במקרה. ומתחת לפני השטח הרגועים של החלול, הרגשתי שהוא רותח.
אדיסון נעץ את אפו בשוק שלי. ״תכף יבואו עוד רשפים. היצור ייתן לנו לעבור?״
.jpg)
