ספריית הנשמות -המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 3
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ספריית הנשמות -המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 3
מכר
מאות
עותקים
ספריית הנשמות -המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 3
מכר
מאות
עותקים

ספריית הנשמות -המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 3

4.7 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: טל ארצי
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2017
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, נוער בוגר
  • מספר עמודים: 504 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 8 שעות ו 24 דק'

רנסום ריגס

רנסום ריגס נולד וגדל בפלורידה והיום הוא מתגורר בעירם של הילדים המשונים, לוס אנג'לס. הוא למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת דרום קליפורניה ויצר סרטים קצרים שזכו להערכה רבה. תוכלו לקרוא עליו עוד ב-ransomriggs.com

תקציר

סיפורו של ג׳ייקוב התחיל במסע אל אי נידח, שם הוא מצא את "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים". הוא נמשך במבצע הצלה נועז של הילדים הלכודים ב"עיר חלולה", ועכשיו מגיע החלק השלישי והאחרון.
 
ג'ייקוב בן ה־16 מגלה כוחות חדשים וצולל אל ההיסטוריה כדי להציל את חבריו הכלואים במבצר שמור היטב. אל הדרך יוצאים עמו הילדה עם האש בקצות האצבעות והכלב המריח ילדים אבודים. יחד הם יגיעו אל סמטאותיה החשוכות של לונדון הוויקטוריאנית, בניסיון אחרון לקבוע את גורלם של הילדים המשונים.
 
טרילוגיית "המעון של מיס פרגרין" הייתה לאחת התופעות המפתיעות בעולם הספרות בעשור האחרון. הסדרה של רנסום ריגס שהתה למעלה משנה ברשימות רבי־המכר של ה"ניו־יורק טיימס", נמכרה במיליוני עותקים ברחבי העולם, ועובדה לסרט בבימויו של טים ברטון.
 
סיפור אנושי מרגש, פנטזיה מצמררת וכובשת שאסור להחמיץ. לבני 12 עד 120.
 
"כמו התמונות המצמררות, הסיפור מוצא איזון דק בין יופי מהפנט לאופל מאיים." הספרייה הפנטסטית
 
"מפחיד בצורה נפלאה." הגרדיאן

פרק ראשון

המפלצת עמדה במרחק הושטת לשון. היא נעצה את עיניה בגרוננו, ובמוחה המצומק התרוצצו פנטזיות רצחניות. רעבונה אלינו חִשמל את האוויר. מרגע היוולדם כמהים החלולים לנשמות משונים, ואנחנו היינו מסודרים מולה כמו על מגש: אדיסון, בגודל חטיף, עמד לרגלי בדריכות ובאומץ בזנב מתוח; אֶמה, המסוחררת עדיין מהנפילה, נשענה עלי והתקשתה להפיק להבה חזקה מלהבת גפרור, ואני נשענתי בגבי על תא הטלפון ההרוס. מאחורי החבורה הקודרת שלנו נראתה תחנת הרכבת התחתית כמו מועדון לילה אחרי פיגוע. קיטור התפרץ בשריקה מצינורות מפוצצים ועטף אותנו בענני רפאים. מסכים מנופצים התנדנדו מהתקרה על זרועות שבורות. הבזקים היסטריים של תאורת החירום האדומה השתקפו בים רסיסי הזכוכית שהשתרע עד המסילה ונראה כמו כדור דיסקו ענקי. היינו לכודים בין קיר מצד אחד לשברי זכוכית עד מעל גובה הקרסול מהצד האחר, במרחק שני צעדים בלבד מיצור שהאינסטינקט היחיד שלו הוא לפרק אותנו. ולמרות זאת הוא לא ניסה אפילו להתקרב אלינו. הוא נראה נטוע ברצפה, מתנדנד על עקביו בראש מורכן כמו שיכור או סהרורי, ולשונותיו סבך של נחשים שהרדמתי בהפנוט.
אני. אני עשיתי את זה. ג'ייקוב פורטמן, אפס מאופס מחור קטן בפלורידה. היצור הזוועתי הזה, העשוי כולו מאפלה צרופה וסיוטי ילדים ישֵנים, לא רוצח אותנו כרגע רק כי אני ביקשתי ממנו. כי אני ציוויתי עליו באופן חד־משמעי להוריד את הלשון שלו מהצוואר שלי. עזוב אותי, אמרתי. עמוד, אמרתי בשפה לא מוכרת, בצלילים שלא ידעתי שפֶּה אנושי מסוגל להפיק. ולמרבה הפלא הוא ציית. עיניו הסתכלו עלי במבט מתריס אבל גופו נכנע. איכשהו אילפתי את המפלץ, הטלתי עליו כישוף. אלא שישנים מתעוררים לבסוף וכישופים מתפוגגים, במיוחד כישופים שהוטלו במקרה. ומתחת לפני השטח הרגועים של החלול, הרגשתי שהוא רותח.
אדיסון נעץ את אפו בשוק שלי. ״תכף יבואו עוד רשפים. היצור ייתן לנו לעבור?״

רנסום ריגס

רנסום ריגס נולד וגדל בפלורידה והיום הוא מתגורר בעירם של הילדים המשונים, לוס אנג'לס. הוא למד קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת דרום קליפורניה ויצר סרטים קצרים שזכו להערכה רבה. תוכלו לקרוא עליו עוד ב-ransomriggs.com

ספריית הנשמות -המעון של מיס פרגרין לילדים משונים 3 רנסום ריגס
המפלצת עמדה במרחק הושטת לשון. היא נעצה את עיניה בגרוננו, ובמוחה המצומק התרוצצו פנטזיות רצחניות. רעבונה אלינו חִשמל את האוויר. מרגע היוולדם כמהים החלולים לנשמות משונים, ואנחנו היינו מסודרים מולה כמו על מגש: אדיסון, בגודל חטיף, עמד לרגלי בדריכות ובאומץ בזנב מתוח; אֶמה, המסוחררת עדיין מהנפילה, נשענה עלי והתקשתה להפיק להבה חזקה מלהבת גפרור, ואני נשענתי בגבי על תא הטלפון ההרוס. מאחורי החבורה הקודרת שלנו נראתה תחנת הרכבת התחתית כמו מועדון לילה אחרי פיגוע. קיטור התפרץ בשריקה מצינורות מפוצצים ועטף אותנו בענני רפאים. מסכים מנופצים התנדנדו מהתקרה על זרועות שבורות. הבזקים היסטריים של תאורת החירום האדומה השתקפו בים רסיסי הזכוכית שהשתרע עד המסילה ונראה כמו כדור דיסקו ענקי. היינו לכודים בין קיר מצד אחד לשברי זכוכית עד מעל גובה הקרסול מהצד האחר, במרחק שני צעדים בלבד מיצור שהאינסטינקט היחיד שלו הוא לפרק אותנו. ולמרות זאת הוא לא ניסה אפילו להתקרב אלינו. הוא נראה נטוע ברצפה, מתנדנד על עקביו בראש מורכן כמו שיכור או סהרורי, ולשונותיו סבך של נחשים שהרדמתי בהפנוט.
אני. אני עשיתי את זה. ג'ייקוב פורטמן, אפס מאופס מחור קטן בפלורידה. היצור הזוועתי הזה, העשוי כולו מאפלה צרופה וסיוטי ילדים ישֵנים, לא רוצח אותנו כרגע רק כי אני ביקשתי ממנו. כי אני ציוויתי עליו באופן חד־משמעי להוריד את הלשון שלו מהצוואר שלי. עזוב אותי, אמרתי. עמוד, אמרתי בשפה לא מוכרת, בצלילים שלא ידעתי שפֶּה אנושי מסוגל להפיק. ולמרבה הפלא הוא ציית. עיניו הסתכלו עלי במבט מתריס אבל גופו נכנע. איכשהו אילפתי את המפלץ, הטלתי עליו כישוף. אלא שישנים מתעוררים לבסוף וכישופים מתפוגגים, במיוחד כישופים שהוטלו במקרה. ומתחת לפני השטח הרגועים של החלול, הרגשתי שהוא רותח.
אדיסון נעץ את אפו בשוק שלי. ״תכף יבואו עוד רשפים. היצור ייתן לנו לעבור?״