פרק 1: משחקים
דיקסון
"ואז הוא אמר... מצטערת, אני צריכה רגע," גולדי מושכת באף וחושפת יד רועדת.
"קחי כמה זמן שתצטרכי, גברת קיבַּרְד." אני אמשיך לי בינתיים בשרבוט האכזרי של דובון צעצוע שמפוצצים לו את הצורה.
כשהיא מתעשתת סוף־סוף, היא ממשיכה. "ואז הוא אמר... שאם אני אקנה דובון אחד נוסף, הוא יעזוב אותי." היא נאחזת בדובון חסר העיניים שלה, המרופש, החולני למראה, כאילו הוא ישו המושיע. "היית מאמין?"
בטח שאני מאמין, חתיכת מטורפת. אבל אני מהנהן בשלווה, בפנים חתומות. אחרי הכול, זאת העבודה שלי.
"אני לא נמצא כאן לשפוט, גברת קיברד. בואי נדבר על הסיבה לכך שאת... כל כך אוהבת דובונים."
כן, זה באמת מגוחך כמו שזה נשמע, אבל השיגעון שלה מאפשר לי לשכוח מהטירוף שלי־עצמי.
עברו עשרה ימים. עשרה ימים תמימים שבמהלכם שיקרתי לאדם הכי תמים והכי הגון שפגשתי מעודי. כבר עשרה ימים שאני שונא את עצמי יותר משחשבתי שאפשרי.
אני לא אדם טוב, אני יודע את זה. לפני שפגשתי את מדיסון רוברטס התחלתי להטיל ספק באנושיות שלי, להטיל ספק אם היו לי אי־פעם ערכי מוסר, עקרונות אתיים או נשמה. אבל לשנייה, לשבריר שנייה אחד, היא גרמה לי להרגיש שיש לי תקווה. שאולי אוכל להיות אדם טוב.
אבל התקווה הזאת הלכה לעזאזל כשהתגלמות חטאֵי עברי החליטה לסחוט אותי כדי שאהפוך לכלבלב שלה. ועכשיו ידי כבולות. כבלה אותן ג'ולייט הארט — אשת השטן בעקבים.
זה העונש שנגזר עלי מכיוון שהתפתיתי לדרכי החטא שלה. אבל להידבק באבולה שעה שאני מכוסה כולי באבעבועות ומאזין לסֵלין דיוֹן בלוּפּים, עדיף על מה שג'ולייט רוצה שאעשה, וגם פחות כואב. הזין שלי מתכווץ אל תוך עצמו ונסוג לנוכח המחשבה שאצטרך לגעת במכשפה הזאת שוב.
"דוקטור מתיוס, אתה מסכים איתי?"
אני מתמקד בקטסטרופה שמולי ומנסה להיתלות בדבר האחרון שאני זוכר שאמרה:
"בְּלָה־בלה־בלה, דוב. בלה־בלה־בלה, דובון. בלה־בלה־בלה, אבא."
אני דוחק מעלי את צרותי־שלי ומשעין סנטר על משולש האצבעות. "הייתי רוצה שנדבר על הדובון שלך." אני שומט מבט אל יצור הצמר המבחיל, ואני מקווה שזה יצליח כי לא הקשבתי למילה ממה שאמרה. "מי נתן לך את ה..." החיה הדרוסה הזאת, אני אומר בלב, אבל במקום זאת, מתפשר על, "הבחורצ'יק?"
אנחנו, בני האדם, כאלה יצורים רבי־הבעה, והשינוי הקטן ביותר בהבעות הפנים שלנו חושף בדרך כלל את מה שמסתתר מתחת לפני השטח. וכך זה בדיוק גם עכשיו.
הפה של גולדי מתחיל לרעוד, ואני יודע מה היא עומדת לומר. "אבא שלי." היא מצמידה אל חזהּ את הדובון המלוכלך ומחבקת אותו חזק.
איך ידעתי שזה מה שהיא מתכוונת לומר? טוב, אני יודע כי אני גבר. אנחנו, הגברים, חבורת חלאות. אם אנחנו לא דופקים את החיים של הבנות שלנו, בן של מישהו אחר יעשה את זה בשבילנו.
המחשבה גורמת לבטן שלי להתהפך, כי אם ג'ולייט דוברת אמת, והיא באמת בהיריון ממני, נגזר גורלו של התינוק הזה להיות ממזר ערמומי, או כלבה פסיכוטית, מניפולטיבית ומטורפת על כל הראש.
העובדה שג'ולייט שכבה עם חצי מנהטן משפרת קצת את הסיכויים שאולי התינוק המסכן הזה לא שלי. אבל אם כן...
אני מצטמרר.
אני לא מסוגל להתמודד עם זה. אני חייב להתמקד בדרמה אחת בכל רגע נתון. והבכי של גולדי על כך שאבא שלה השתמש בדובי הזה כשעיר לעזאזל לגעת בה בצורה לא הולמת הוא לא אחת מהדרמות האלה.
הערב אני מוזמן לארוחה אצל סבסטיאן ורייצ'ל בבית המפואר שלהם במחוז וסטצ'סטר. נפגשנו בפעם הראשונה לפני עשרה ימים וחיבבתי את שניהם מיד, ובנסיבות רגילות הייתי שמח מאוד לבלות ערב בחברת ההורים של מדיסון. אבל אין שום דבר רגיל במפגש הערב.
הטלפון הנייד בכיס שלי מתגרה בי, מזכיר לי שלפני כעשרים דקות קיבלתי הודעה מהכלבה הגדולה בכבודה ובעצמה. הודעה שניפצה את כל תקוותי שאולי היא לא התכוונה ברצינות למה שאמרה.
היה כתוב שם, יש לי עקיצה שרק אתה יכול לגרד. זאת לא הפעם הראשונה שהיא השתמשה בניסוח הזה.
אבל הפעם עניתי לה, יש קרמים לזה.
חשבתי לעצמי, ואני מקווה שתיחנקי עם זה, שטן זחוח ונפוח בדמות אישה, אבל היא הבהירה לי חד־משמעית מי הבוס, מי מנהלת את הקרקס הזה, כשענתה כעבור שנייה.
הקרם היחיד שאני רוצה מגיע מהזין שלך.
הרומנטיקה באמת מתה. ג'ולייט הארט הרגה אותה ביום שפתחה את הפה הארסי שלה ואני דחפתי אליו בשמחה את הזין שלי.
אני מוריד את המשקפיים ומעסה את גשר האף בשתי אצבעות. איך אני אעמוד בערב הזה? האישה שאני מעריץ תשב מצדי האחד, ואילו האישה שאני מתעב תשב מצדי האחר וללא ספק תנסה לעשות לי ביד בחשאיות מתחת לשולחן.
פאק. ולא במובן הטוב.
"זה בסדר, טרייסי. את יודעת שזה יהיה נעים."
אני מרים את הראש באיטיות. לא ברור לי למה נשמע שהילדה אחוזת הדיבוק מהסט של "מגרש השדים" הזדחלה ונכנסה למשרד שלי. המחזה שלפנַי מסכם היטב איזה מין שבוע עבר עלי.
"גברת קיברד?" אני שואל ונרתע בבלבול מוחלט כשאני ניצב כעת מול הדובון חסר העיניים במקום מול גולדי.
הדובון מרקד מול פניה של גולדי, וכל מילה מודגשת בהדיפת אגן גסה. "טרייסי לא כאן. אתה מדבר עם ג'וני עכשיו. רוצה לזיין לה את הכוס?"
"סליחה?" אני שואל את... הדובי באימה, אבל חלקית גם בצחוק.
"שמעת מה אמרתי. היא אוהבת את זה חזק." הדובון מפמפם בכוח, להדגיש את הנקודה רק למקרה שפיספסתי את ההערה המטרידה.
אני משפשף את הפנים עם היד.
בזמן שג'וני הדובון מתאר את ההתעללות שטרייסי עברה בילדותה, אני שוקע יותר ויותר בכיסא שלי. אבל אני מקשיב ומעמיד פנים שאכפת לי, כי אני יודע שזה יהיה הדבר הנורמלי היחיד ביום הזה.
"אתה יכול לגעת בה. היא רוצה את זה." מתברר שהדובון הזה לא רק מדבר, הוא גם סרסור.
אלוהים אדירים.
אני מטה את הראש לאחור בתחושת תבוסה.
מה עשיתי שזה מגיע לי? אבל התשובה היא לא מה, אלא את מי. והיא, הזונה ההיא, הצליחה להערים על מלך הערמומיים. היא ניצחה אותי במשחק שלי. משחק שבטיפשותי חשבתי שאני האלוף בו.
אבל עכשיו אני מבין שמהרגע הראשון הייתי זה שמשחקים בו. שיחקתי לה ישר לידיים. ועכשיו, כשהכדור, כלומר הביצים שלי, במגרש שלה, אני מפחד לחשוב מה היא תעשה כשיגיע התור שלה לבעוט.
