פרק ראשון
בטי
התעוררתי היום מוקדם מהרגיל.
גשם הכה בחלונות בעוצמה הולכת וגוברת. ידעתי שלא אלך לבית הספר.
אני שונאת ללכת לבית הספר, במיוחד בימים כאלה.
אינני מקובלת ולעיתים אני לבד בהפסקות.
עד אותו יום, חשבתי שאני היחידה שסובלת מזה: מהמחדלים בסייעות, מחוסר ההנגשה של חומר כתוב לברייל או העברתו במייל, מהחברה הלא מודעת לעיוורון, ולרעיון המוזר שעיוורים הם לא חייזרים.
עד אותו יום, הרגשתי כה אבודה, צריכה שיבינו אותי.
אפילו אימי, שבדרך כלל מבינה אותי - אכזבה ולא הבינה.
בזמן האחרון התרחקנו מאוד, ובכלל קשרי עם הוריי התרופפו מאוד.
הרגשתי שאני זקוקה לאדם כמוני, בגילי פחות או יותר, שיבין, שיזדהה, שיתמוך, אבל לא ידעתי איך למצוא.
החלטתי שאכנס לאתר בלוגר ואפתח בלוג, חשבתי שאם אכתוב על כל מה שקורה לי ירד ממני נטל.
אבל עוד לפני שהספקתי לעשות משהו, מצאתי משהו שממש הדהים אותי.
אפיק
התעוררתי מאוחר מהרגיל והופתעתי, הן מעצם העובדה שאף לא אחד מאחיי הפריע לי עכשיו, וגם מהודעה שקיבלתי למייל, הדבר היה תמוה מאוד, ולכן בדקתי שוב ושוב שאני לא הוזה.
נכנסתי לאימייל שלי.
עוד לא הספקתי להיכנס וכבר נשמע קול
“master i have mail for you"
התחלתי לדפדף בין עשרות המיילים.
כולם, ללא יוצא מן הכלל מהפורום שאני חבר בו, לעיוורים ולקויי ראייה.
בעודי חושב שאני העיוור היחיד שסובל ממחדלים, קרה דבר מוזר ומדהים.
דפדפתי במיילים שוב, וראיתי מייל מארצות-הברית.
שם השולחת היה בטי גאס.
היא כתבה בעברית שהיא קראה את הבלוג שלי ומאוד נהנתה ושהיא תשמח להתכתב במייל.
מכיוון שלא ידעתי איך היא רוצה להתכתב, בעברית או באנגלית, כתבתי לה באנגלית
How do you want to speak? In English or Hebrew?
השעה בארצות הברית, הייתה רבע לשלוש בלילה, לכן נדהמתי שפחות מדקה לאחר שליחת התשובה אל בטי קיבלתי תשובה:
“Hi afik.
I very happy because you replay
I want to speak in Hebrew. I want Hebrew and some English but i want to speak Hebrew because i liked
You can write to me now?
Regards
Betty״
העברית שלה לא הייתה טובה, לכן ניחשתי שתעדיף לדבר אנגלית. החזרתי לה תשובה:
“היי,
כן, אשמח להתכתב כאן, אך יותר נוח לי להתכתב בסקייפ, וגם נוכל לדבר״.
