רק שנינו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רק שנינו
מכר
מאות
עותקים
רק שנינו
מכר
מאות
עותקים

רק שנינו

4.2 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אלחנן ניר

הרב אלחנן נריה ניר (נולד ב-1980) הוא משורר וסופר ישראלי. משמש כר"מ בישיבת שיח יצחק ועורך מוסף "שבת" של "מקור ראשון". זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2011 ובפרס שר החינוך לתרבות יהודית לשנת 2019.

ניר היה מבקר התרבות של כתב העת נקודה במשך כשנתיים, ועורכו הראשון של עלון השבת לצעירים עולם קטן במשך כמה חודשים. בשנת 2004 ייסד את מדור הספרות במוסף "שבת" בעיתון מקור ראשון, ובראשית שנת 2012 החליף את יואב שורק ומונה לעורך המוסף.

בשנת 2011 זכה ניר בפרס ראש הממשלה ליצירה וב-2019 זכה בפרס שר החינוך לתרבות יהודית. שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, ערבית, פולנית, ספרדית ויפנית, ונכנסו לתוכניות הלימוד בתיכונים. ספריו יצאו במהדורות רבות.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/557m5avw

תקציר

אחרי שיונתן להבי ויתר, כמו אביו, על הליכה בגדולות, זנח את עתידו התורני המבטיח כלמדן מבריק והמיר אותו באהבתו הצנועה לאליסה, הוא מבקש לשרוד את חיי הזוגיות הצעירים שלו ולגבור על חרדותיו ולבטי האמונה שלו. אלא שעל היחד השברירי, על ה"רק שנינו" שלו עם אליסה, מאיימים שני אחיו. האחד הוא מיכה, אחיו חולה הנפש, המצליח לגרור את יונתן שוב ושוב לפרויקטים ההזויים שלו, משום שדומה שהכפייה שלו, מבחוץ, חוברת למשהו שפועם ביונתן מבפנים, למשיכה שלו אל הבלתי-נשלט. והאחר הוא עידו, אחיהם הצעיר של השניים שנפטר בצעירותו, אשר זכרו החי מאוד מטיל את צלו הכבד על ההווה.
 
שום "רק שנינו" אינו מתאפשר בעולמו של הספר. כל צמד מאויָם בו על-ידי תובענותו  התזזיתית של שלישי, או על-ידי ההתכנסות המבוהלת פנימה של מי שרוצה בבדידות.
 
למתרגש לבוא על יונתן כבר היה תקדים מבַשר בדור שלפניו. מה שולט בעלילה הדו-דורית של הספר, עלילה של תקוות והחמצות, של אבהות-נוטשת ושל אשמות התובעות תיקון? מבלי לספק לקוראים פתרון פשוט מטלטל הספר את דמויותיו בין התפיסה שגורל אקראי מכה בהן לבין אפשרותה של תורשה נגועה; והן נראות ספק נענות להשפעות גורפות הנוחתות עליהן מבחוץ וספק נרדפות על-ידי דחפים נפשיים נעלמים המשתלטים מבפנים. ברגישות ובתנופה מעצב ניר נושא ודמות וקונפליקט לא-שכיחים בפרוזה הישראלית העכשווית ושוזר אותם לעלילה רבת חִיוּת.
 
אלחנן ניר פירסם שלושה ספרי שירה ושני ספרי הגות, שזיכו אותו בפרס ראש הממשלה ובפרס רמת-גן. 'רק שנינו', הרומאן הראשון שלו, זכה במלגת פוזן הבינלאומית.

פרק ראשון

שבוע תמים חיכה הגוף השבור של יונתן לתנועות הארוכות של יום שני אחר־הצהריים, לנשימות המתמסרות, לכיפופים המדויקים. הוא הוריד את הכיפה, גילגל אותה לגליל מוארך, זרק אליה מבט קצר ומהוסס ותר אחר מקום נקי להניח אותה. אַחַר הוריד את משקפיו (אוּף, לא הגיע הזמן לעשות ניתוח לייזר ולהיפטר מהם? חצתה אותו לרגע נזיפה עצמית) והשחיל אותם במיומנות לתוך גליל הכיפה, פשט את החולצה הארוכה, את ציצית הכותנה הלבנה ואת מכנסי הג'ינס הלוחצים, ולבש במקומם את מכנסי הטריינינג. אמצע חודש כסלו, חנוכה קרוב מתמיד, והשמש המשיכה ללהוט במרכז השמיים, חסמה בגופה כמו במתכוון כל טיפת מים קטנה, מנעה בכוח גשם מן הארץ המבוקעת.
 
שי הפריח מעליהם מלים אטיות, הגה כל מלה לעצמה, כמו לא ממתינה אחריה מלה נוספת, הצוֹפֶפת ודוחקת בה: "עכשיו נזרים אל כל האיברים נשימות רכות וחומלות, נעביר אותן על כל איבר ואיבר, נתייחס לכל אחד מהאיברים שלנו כמו אל בן יחיד. אין עוד מלבדו. כעת נגיע עד לגולגולת: אוויר נקי נכנס דרך האף ועולה למעלה, מיתמֵר ומתערסל סביב המוח, עוטף את כל הנוֹירוֹנים, מְטאטא ברכּוּת את כל המשקעים השחורים שהצטברו על הדפנות. זה האבק והמוך של התודעה שלכם, יש שם כל־כך הרבה לכלוך, כעס וטינה, שכבות שלמות של רעל מצטברות ונחות להן שם, שכבות־שכבות של אנוכיות ויוהרה, שמסתירות מכם את העיקר. ננשום את כל האוויר הזה אל נקודת השיא ונכלא אותו שם. ועכשיו, בנשיפה אחת חזקה – ולא להתבייש לעשות את זה בקול רם – נוציא יחד את כל האוויר החוצה".
 
פוּוּוּ.
 
שי נשף את האוויר שבתוכו בהתרגשות קולנית, וטילטל את ראשו, ואישוניו התרוצצו בשובבות מצד לצד, ויונתן נשף בעקבותיו את כל הרעלים בפוּוּוּ שהתאמץ לצמוח. הוא ניסה להירגע, ניסה להגיע לנקודה השלֵווה והבטוחה, אבל הבין שלמרות כל המאמץ הוא אינו מצליח, ולא משום שאין שֶׁקט, או כי המורה לא טוב, אלא בגלל החרדה. החרדה מן היחד שלו ושל אָליסה שהולך ומתפרק, ממש חתיכה אחרי חתיכה נופלת מהקיר, בדיוק כמו בדירת השיכון הישנה והמתקלפת שבה הם גרים בשכירות.
 
הוא בא לכאן כדי לתת לעצמו קצת שקט מכל הרְעיעוּת הזאת, קצת אוויר מהאהבה הטוטאלית לאשה שגילתה לו את החיים מחדש, חשפה לו את התשוקה ואת קסם הנורמליוּת, ולָמה הוא נסוג ממנה עכשיו, למה הוא רק רוצה לברוח, לברוח.
 
דווקא עכשיו, כשהם מותרים זה לזה לפי ההלכה. תשעה חודשים, ארבעים שבועות, מאתיים־ושבעים ימים תמימים הם יכולים להיות לגמרי יחד, גוף אחד של שני כרובים המראים את חיבתם ההדדית בבית־המקדש הקטן והפרטי שלהם. ובית־המקדש שלהם כבר אינו הבית הראשון, שנחרב להם בדיוק לפני שנה וארבעה חודשים, בחודש אב תש"ע, בהפלה, אלא בית־המקדש השני, שהם החלו עכשיו לבנותו מלמטה, עם התחלת ההיריון השני שלהם. ולמה בבית הזה כבר אין נסים?
 
ליונתן לא היה קל להגיע ל"מרכז עֶפרון" בעמק המצלבה. הוא נרתע מעט מאווירת החתרנות הסמויה של חבורת סוד שעוד מעט תשפיע על הרציפות ההיסטורית ותנעץ בה את הדגל הייחודי שלה – הנה הם, גברים דתיים, שמתחברים אל הגוף שזכה להתעלמות מוחלטת מצד יהודים יראים לאורך כל הדורות, ועכשיו, במין התרסה אחוזה בתחושת אוונגרד, הם עושים יוגה. ואף שהכללים נשמרים כאן כולם היטב, ואין שום חשש להתערבבות, חלילה, בין גברים לנשים, אף־על־פי־כן מתנגדים לכך רוב־רובם של הרבנים בכל הזדמנות, ומזכירים בתשובותיהם שהעבודה הזרה של המזרח צפונה בדופנות היוגה, וכי מייסדי היוגה היו עובדי כוכבים ומזלות, שזִרְמַת סוסים זִרְמָתָם, לכן יש להתרחק ממנה בכל דרך. אין הקלות ואין פשרות. אין שום אפשרות להעלאת ניצוצות מן הטומאה הרצוצה של העבודה הזרה הזאת, הם מפטירים כנגד האוונגרד המזיע ומכופף עצמו לַדַעַת במלוא הלהט בכל יום שני אחר־הצהריים ב"מרכז עֶפרון".
 
ואותה חתרנות – שמשלהבת ומתסיסה את כל המשתתפים ומושכת אותם הנה מכל הקצוות, מאברכי כולל הדיינוּת שבמושב אמציה בחבל לכיש ועד חקלאים עבי כפיים ומגדלי זרי־פרחים־לכבוד־שבת־קודש ממושבי בקעת הירדן המרוחקים – דווקא היא מרתיעה היום את יונתן ומעירה בו זרות ומיאוס דק.
 
ודווקא הוא, שזנח את העתיד המבטיח שלו כלמדן המבריק של הישיבה, היורד לעומק סברותיהם של הראשונים כפי שאף־אחד בישיבה לא הצליח לעשות; דווקא הוא, שדרש אז בצעקה מראש הישיבה ההמום להביא סדנאות יוגה להפסקת־הצהריים בישיבה, וציטט שוב ושוב, ובעל־פה, את הפסקאות של הרב קוק מספר 'אורות' על הצורך לשוב אל הגוף ולחטב אותו; דווקא הוא הלך ונסוג לו לאחר הצבא. כאילו רק אז, שלוש שנים אחרי שעידו נפטר, הבין שהוא נפטר, והבין שלא נפטר כתוצאה מאיזו מכת טבע, אלא מישהו, כלומר דיין האמת, הרג אותו, ודי כבר עם המלה הסולידית והנינוחה לעילא הזאת – נפטר. הוא לא נפטר. הוא נהרג, משמע מישהו הרג אותו. ככה, סתם, בלי שום סיבה מתקבלת על הדעת. כי דחילק, למה להרוג ילד בן ארבע־עשרה. ומאז החל יונתן לסגת בעלבון אישי מן הגוף המכזב, ומן האלוהים המכזב, ומן החיים המכזבים ומן החברים המכזבים. נסיגה עצובה ומלאת חיבוטים. נותן לעששת הרפיון להשתלט עליו, לכבוש בו מעוז אחר מעוז ללא כל התנגדות. כמעט רוצה בכך.

אלחנן ניר

הרב אלחנן נריה ניר (נולד ב-1980) הוא משורר וסופר ישראלי. משמש כר"מ בישיבת שיח יצחק ועורך מוסף "שבת" של "מקור ראשון". זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2011 ובפרס שר החינוך לתרבות יהודית לשנת 2019.

ניר היה מבקר התרבות של כתב העת נקודה במשך כשנתיים, ועורכו הראשון של עלון השבת לצעירים עולם קטן במשך כמה חודשים. בשנת 2004 ייסד את מדור הספרות במוסף "שבת" בעיתון מקור ראשון, ובראשית שנת 2012 החליף את יואב שורק ומונה לעורך המוסף.

בשנת 2011 זכה ניר בפרס ראש הממשלה ליצירה וב-2019 זכה בפרס שר החינוך לתרבות יהודית. שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, ערבית, פולנית, ספרדית ויפנית, ונכנסו לתוכניות הלימוד בתיכונים. ספריו יצאו במהדורות רבות.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/557m5avw

סקירות וביקורות

בשבחי הנוירוזה בימים שבהם הציונות הדתית נעה בין משיחיות לבורגנות שאננה, 'רק שנינו' של אלחנן ניר הוא רומן בעל חשיבות בבסיסו, הרומן הזה הוא מלודרמה. אחיו של יונתן להבי, גיבור הספר, נפטר בגיל ‭ 14 ‬ מסרטן. אח שני סובל ממחלת נפש שמתבטאת בהתקפים מאניים. הסיכוי שיינשא קלוש. אב המשפחה הוא למדן תורני שלא עשה את תורתו קרדום לחפור בו ועובד כאופטיקאי. הוא גם הלום קרב ממלחמת שלום הגליל ועידו, הבן שמת, קרוי על שם חברו הטוב שנפל בקרב סולטאן יעקוב. מוקד הרומן הוא ניסיונו של יונתן לכונן לו זוגיות עצמאית עם אליסה אשתו, נבדלת ממשפחתו ומהתיקים הכבדים שהיא סוחבת. יונתן ואליסה מצפים לבנם בכורם, אחרי שהיריון קודם הסתיים בהפלה.

הרגש שגועש בקורא לנוכח אסונות כאלה, לנוכח סבל כזה, הוא אוטומטי כמעט. ואף על פי שדברים מסוג זה אכן קורים במציאות, ואף על פי שכמאמר מאיר אריאל מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה, הרי שבספרות אני נרתע ממלודרמות. אבל כאן לא נרתעתי. לפחות רוב הזמן. ובמהלך הקריאה - המעורבת רגשית, הסקרנית, המבקשת לה עוד - ניסיתי להבין מדוע.

אלחנן ניר - משורר, בוגר התנחלות, רב ומחנך בישיבה, שזהו לו רומן ראשון - מכפר על המלודרמה הבסיסית של ספרו בשלל סגולות אחרות. ראשית, בולט ב'רק שנינו' האפיון הייחודי של הדמויות, כולל אפיון הספציפיות של תגובותיהן לאסון. הרומן לא מסתפק בספיקת כפיים לנוכח הסבל, אלא מפשיל שרוולים ומראה מה אסונות כאלה עושים בפועל למשפחה, ולכל אחד מבניה באופן ייחודי. ניר מעלה כאן שורה של דמויות חיות ומקוריות. למשל האם, מעצבת פנים מוכשרת, שהופכת לאחר מות בנה למעין רבנית מעניקת ישועות לנזקקים, חולים וקשי זיווג. האם הזו היא מעריצת למדנים והיא מעבירה את תשומת ליבה למי מבני משפחתה שעתידו התורני נראה המבטיח ביותר: מעמנואל בעלה ליונתן בנה ואחריו לעידו וחוזר חלילה. וישנה אליסה, שבאה מבית בורגני מהוגן אך נמשכת אל הצד הלא-סדור של החיים, ולכן גם ליונתן, ובמקביל נרתעת ממנו, ולכן נרתעת ממשפחתו. וכמובן יונתן עצמו, העילוי המבטיח שעזב את הישיבה כי הלימוד השכלתני לא סיפק את צרכיו הרוחניים וכי מות אחיו סדק אותו.

אותו יונתן לוקח חלק בקבוצת יוגה לגברים דתיים, אך מסתייג מתחושת המיוחדות המעט ראוותנית שמתלווה להשתתפות בקבוצה: "הוא נרתע מעט מאווירת החתרנות הסמויה של חבורת סוד שעוד מעט תשפיע על הרציפות ההיסטורית ותנעץ בה את הדגל הייחודי - הנה הם, גברים דתיים, שמתחברים אל הגוף שזכה להתעלמות מוחלטת מצד יהודים יראים לאורך כל הדורות, ועכשיו, במין התרסה אחוזה בתחושת אוונגרד, הם עושים יוגה". הרתיעה של יונתן מהשתתפות גם בקבוצה אוונגרדיסטית ייחודית ממחישה, בזעיר אנפין, את האינדיבידואליות של גיבורי הרומן הזה. ובמילים אחרות: את החיים שמפעמים בהם.

מלבד אפיון של דמויות חיוניות ואינדיבידואליות, יש לניר גם חוש דרמטי מפותח. המתח בין הציר אליסה-יונתן לציר יונתןבני משפחתו, למשל, נבנה ומסלים בהתמדה לקראת פיצוץ שממתין כראוי בסוף הספר. כך גם לגבי גילוי הסיבה המפורשת לכך שהוריו של יונתן עזבו את ההתנחלות לטובת ירושלים, אחרי מות בנם. הסופר רומז לאורך כל הדרך לעלבון שספגו ההורים מאנשי ההתנחלות, אך דוחה בתבונה את גילויו לשלב מתקדם ברומן. בנוסף, שפתו של ניר גמישה ועשירה. המובאות מהמקורות הולמות את תודעתן של הדמויות, שזה עולם האסוציאציות שלהן. ויש לו גם חוש טוב להוספת הפרט הלאהכרחי, שבכתיבה ריאליסטית מוצלחת מסייע מאוד ביצירת אמינות.

בכל תמונת עולם משיחית או הרמונית, הנוירוטים הם גורם מפריע. רסיס בישבן. הנוירוטי הוא הרי זה שלא מרוצה, ואיך אפשר להיות לא מרוצה כשמוצעת לך דרך החיים המושלמת? כזה הוא, למשל, הנוירוטי ברנרד מרקס ב'עולם חדש מופלא' של האקסלי. כזה הוא גם, במובן מעט שונה, באביט של סינקלר לואיס ברומן הנושא את שמו, שבו חבט הסופר בשאננות ובזחיחות של דרך החיים האמריקאית בתחילת המאה ה-‭.20‬ הנוירוטי הוא גם מי שחיי הרגש שלו מועצמים, ורגש הוא עניין שקשה למשטר. לנוירוזה, בקיצור, יש מטפיזיקה משלה, ובשם הכאב הפרטי והלא-פוטוגני היא דוחה, בראש ובראשונה, את הפרויקטים הגדולים של תיקון העולם. הציונות הדתית, בחלקה, נעה כיום בין תפיסה "באביטית" של שביעות רצון בורגנית וכמו אמריקאית, לבין תפיסה כוללת ומשיחית של המציאות. זו הסיבה שהספר של ניר הוא בעל חשיבות. הנפש, הנפש הפרטית, בכל זאת קיימת. ההוכחה? היא נרגשת, היא כואבת, היא מוצאת לה ביטוי באמנות.

עוד 3 ספרים על לבטי הציונות הדתית:
הדברים עצמם > יאיר אסולין
עוד חמש דקות > יונתן ברג
שמשהו יקרה > יאיר אגמון

בתמונה: אלחנן ניר, צילום: יונתן בלום
אריק גלסנר 7 לילות 04/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
אילוסטרציה לרומן בועט גפי אמיר הארץ 23/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

בשבחי הנוירוזה בימים שבהם הציונות הדתית נעה בין משיחיות לבורגנות שאננה, 'רק שנינו' של אלחנן ניר הוא רומן בעל חשיבות בבסיסו, הרומן הזה הוא מלודרמה. אחיו של יונתן להבי, גיבור הספר, נפטר בגיל ‭ 14 ‬ מסרטן. אח שני סובל ממחלת נפש שמתבטאת בהתקפים מאניים. הסיכוי שיינשא קלוש. אב המשפחה הוא למדן תורני שלא עשה את תורתו קרדום לחפור בו ועובד כאופטיקאי. הוא גם הלום קרב ממלחמת שלום הגליל ועידו, הבן שמת, קרוי על שם חברו הטוב שנפל בקרב סולטאן יעקוב. מוקד הרומן הוא ניסיונו של יונתן לכונן לו זוגיות עצמאית עם אליסה אשתו, נבדלת ממשפחתו ומהתיקים הכבדים שהיא סוחבת. יונתן ואליסה מצפים לבנם בכורם, אחרי שהיריון קודם הסתיים בהפלה.

הרגש שגועש בקורא לנוכח אסונות כאלה, לנוכח סבל כזה, הוא אוטומטי כמעט. ואף על פי שדברים מסוג זה אכן קורים במציאות, ואף על פי שכמאמר מאיר אריאל מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה, הרי שבספרות אני נרתע ממלודרמות. אבל כאן לא נרתעתי. לפחות רוב הזמן. ובמהלך הקריאה - המעורבת רגשית, הסקרנית, המבקשת לה עוד - ניסיתי להבין מדוע.

אלחנן ניר - משורר, בוגר התנחלות, רב ומחנך בישיבה, שזהו לו רומן ראשון - מכפר על המלודרמה הבסיסית של ספרו בשלל סגולות אחרות. ראשית, בולט ב'רק שנינו' האפיון הייחודי של הדמויות, כולל אפיון הספציפיות של תגובותיהן לאסון. הרומן לא מסתפק בספיקת כפיים לנוכח הסבל, אלא מפשיל שרוולים ומראה מה אסונות כאלה עושים בפועל למשפחה, ולכל אחד מבניה באופן ייחודי. ניר מעלה כאן שורה של דמויות חיות ומקוריות. למשל האם, מעצבת פנים מוכשרת, שהופכת לאחר מות בנה למעין רבנית מעניקת ישועות לנזקקים, חולים וקשי זיווג. האם הזו היא מעריצת למדנים והיא מעבירה את תשומת ליבה למי מבני משפחתה שעתידו התורני נראה המבטיח ביותר: מעמנואל בעלה ליונתן בנה ואחריו לעידו וחוזר חלילה. וישנה אליסה, שבאה מבית בורגני מהוגן אך נמשכת אל הצד הלא-סדור של החיים, ולכן גם ליונתן, ובמקביל נרתעת ממנו, ולכן נרתעת ממשפחתו. וכמובן יונתן עצמו, העילוי המבטיח שעזב את הישיבה כי הלימוד השכלתני לא סיפק את צרכיו הרוחניים וכי מות אחיו סדק אותו.

אותו יונתן לוקח חלק בקבוצת יוגה לגברים דתיים, אך מסתייג מתחושת המיוחדות המעט ראוותנית שמתלווה להשתתפות בקבוצה: "הוא נרתע מעט מאווירת החתרנות הסמויה של חבורת סוד שעוד מעט תשפיע על הרציפות ההיסטורית ותנעץ בה את הדגל הייחודי - הנה הם, גברים דתיים, שמתחברים אל הגוף שזכה להתעלמות מוחלטת מצד יהודים יראים לאורך כל הדורות, ועכשיו, במין התרסה אחוזה בתחושת אוונגרד, הם עושים יוגה". הרתיעה של יונתן מהשתתפות גם בקבוצה אוונגרדיסטית ייחודית ממחישה, בזעיר אנפין, את האינדיבידואליות של גיבורי הרומן הזה. ובמילים אחרות: את החיים שמפעמים בהם.

מלבד אפיון של דמויות חיוניות ואינדיבידואליות, יש לניר גם חוש דרמטי מפותח. המתח בין הציר אליסה-יונתן לציר יונתןבני משפחתו, למשל, נבנה ומסלים בהתמדה לקראת פיצוץ שממתין כראוי בסוף הספר. כך גם לגבי גילוי הסיבה המפורשת לכך שהוריו של יונתן עזבו את ההתנחלות לטובת ירושלים, אחרי מות בנם. הסופר רומז לאורך כל הדרך לעלבון שספגו ההורים מאנשי ההתנחלות, אך דוחה בתבונה את גילויו לשלב מתקדם ברומן. בנוסף, שפתו של ניר גמישה ועשירה. המובאות מהמקורות הולמות את תודעתן של הדמויות, שזה עולם האסוציאציות שלהן. ויש לו גם חוש טוב להוספת הפרט הלאהכרחי, שבכתיבה ריאליסטית מוצלחת מסייע מאוד ביצירת אמינות.

בכל תמונת עולם משיחית או הרמונית, הנוירוטים הם גורם מפריע. רסיס בישבן. הנוירוטי הוא הרי זה שלא מרוצה, ואיך אפשר להיות לא מרוצה כשמוצעת לך דרך החיים המושלמת? כזה הוא, למשל, הנוירוטי ברנרד מרקס ב'עולם חדש מופלא' של האקסלי. כזה הוא גם, במובן מעט שונה, באביט של סינקלר לואיס ברומן הנושא את שמו, שבו חבט הסופר בשאננות ובזחיחות של דרך החיים האמריקאית בתחילת המאה ה-‭.20‬ הנוירוטי הוא גם מי שחיי הרגש שלו מועצמים, ורגש הוא עניין שקשה למשטר. לנוירוזה, בקיצור, יש מטפיזיקה משלה, ובשם הכאב הפרטי והלא-פוטוגני היא דוחה, בראש ובראשונה, את הפרויקטים הגדולים של תיקון העולם. הציונות הדתית, בחלקה, נעה כיום בין תפיסה "באביטית" של שביעות רצון בורגנית וכמו אמריקאית, לבין תפיסה כוללת ומשיחית של המציאות. זו הסיבה שהספר של ניר הוא בעל חשיבות. הנפש, הנפש הפרטית, בכל זאת קיימת. ההוכחה? היא נרגשת, היא כואבת, היא מוצאת לה ביטוי באמנות.

עוד 3 ספרים על לבטי הציונות הדתית:
הדברים עצמם > יאיר אסולין
עוד חמש דקות > יונתן ברג
שמשהו יקרה > יאיר אגמון

בתמונה: אלחנן ניר, צילום: יונתן בלום
אריק גלסנר 7 לילות 04/08/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
אילוסטרציה לרומן בועט גפי אמיר הארץ 23/07/2017 לקריאת הסקירה המלאה >
רק שנינו אלחנן ניר
שבוע תמים חיכה הגוף השבור של יונתן לתנועות הארוכות של יום שני אחר־הצהריים, לנשימות המתמסרות, לכיפופים המדויקים. הוא הוריד את הכיפה, גילגל אותה לגליל מוארך, זרק אליה מבט קצר ומהוסס ותר אחר מקום נקי להניח אותה. אַחַר הוריד את משקפיו (אוּף, לא הגיע הזמן לעשות ניתוח לייזר ולהיפטר מהם? חצתה אותו לרגע נזיפה עצמית) והשחיל אותם במיומנות לתוך גליל הכיפה, פשט את החולצה הארוכה, את ציצית הכותנה הלבנה ואת מכנסי הג'ינס הלוחצים, ולבש במקומם את מכנסי הטריינינג. אמצע חודש כסלו, חנוכה קרוב מתמיד, והשמש המשיכה ללהוט במרכז השמיים, חסמה בגופה כמו במתכוון כל טיפת מים קטנה, מנעה בכוח גשם מן הארץ המבוקעת.
 
שי הפריח מעליהם מלים אטיות, הגה כל מלה לעצמה, כמו לא ממתינה אחריה מלה נוספת, הצוֹפֶפת ודוחקת בה: "עכשיו נזרים אל כל האיברים נשימות רכות וחומלות, נעביר אותן על כל איבר ואיבר, נתייחס לכל אחד מהאיברים שלנו כמו אל בן יחיד. אין עוד מלבדו. כעת נגיע עד לגולגולת: אוויר נקי נכנס דרך האף ועולה למעלה, מיתמֵר ומתערסל סביב המוח, עוטף את כל הנוֹירוֹנים, מְטאטא ברכּוּת את כל המשקעים השחורים שהצטברו על הדפנות. זה האבק והמוך של התודעה שלכם, יש שם כל־כך הרבה לכלוך, כעס וטינה, שכבות שלמות של רעל מצטברות ונחות להן שם, שכבות־שכבות של אנוכיות ויוהרה, שמסתירות מכם את העיקר. ננשום את כל האוויר הזה אל נקודת השיא ונכלא אותו שם. ועכשיו, בנשיפה אחת חזקה – ולא להתבייש לעשות את זה בקול רם – נוציא יחד את כל האוויר החוצה".
 
פוּוּוּ.
 
שי נשף את האוויר שבתוכו בהתרגשות קולנית, וטילטל את ראשו, ואישוניו התרוצצו בשובבות מצד לצד, ויונתן נשף בעקבותיו את כל הרעלים בפוּוּוּ שהתאמץ לצמוח. הוא ניסה להירגע, ניסה להגיע לנקודה השלֵווה והבטוחה, אבל הבין שלמרות כל המאמץ הוא אינו מצליח, ולא משום שאין שֶׁקט, או כי המורה לא טוב, אלא בגלל החרדה. החרדה מן היחד שלו ושל אָליסה שהולך ומתפרק, ממש חתיכה אחרי חתיכה נופלת מהקיר, בדיוק כמו בדירת השיכון הישנה והמתקלפת שבה הם גרים בשכירות.
 
הוא בא לכאן כדי לתת לעצמו קצת שקט מכל הרְעיעוּת הזאת, קצת אוויר מהאהבה הטוטאלית לאשה שגילתה לו את החיים מחדש, חשפה לו את התשוקה ואת קסם הנורמליוּת, ולָמה הוא נסוג ממנה עכשיו, למה הוא רק רוצה לברוח, לברוח.
 
דווקא עכשיו, כשהם מותרים זה לזה לפי ההלכה. תשעה חודשים, ארבעים שבועות, מאתיים־ושבעים ימים תמימים הם יכולים להיות לגמרי יחד, גוף אחד של שני כרובים המראים את חיבתם ההדדית בבית־המקדש הקטן והפרטי שלהם. ובית־המקדש שלהם כבר אינו הבית הראשון, שנחרב להם בדיוק לפני שנה וארבעה חודשים, בחודש אב תש"ע, בהפלה, אלא בית־המקדש השני, שהם החלו עכשיו לבנותו מלמטה, עם התחלת ההיריון השני שלהם. ולמה בבית הזה כבר אין נסים?
 
ליונתן לא היה קל להגיע ל"מרכז עֶפרון" בעמק המצלבה. הוא נרתע מעט מאווירת החתרנות הסמויה של חבורת סוד שעוד מעט תשפיע על הרציפות ההיסטורית ותנעץ בה את הדגל הייחודי שלה – הנה הם, גברים דתיים, שמתחברים אל הגוף שזכה להתעלמות מוחלטת מצד יהודים יראים לאורך כל הדורות, ועכשיו, במין התרסה אחוזה בתחושת אוונגרד, הם עושים יוגה. ואף שהכללים נשמרים כאן כולם היטב, ואין שום חשש להתערבבות, חלילה, בין גברים לנשים, אף־על־פי־כן מתנגדים לכך רוב־רובם של הרבנים בכל הזדמנות, ומזכירים בתשובותיהם שהעבודה הזרה של המזרח צפונה בדופנות היוגה, וכי מייסדי היוגה היו עובדי כוכבים ומזלות, שזִרְמַת סוסים זִרְמָתָם, לכן יש להתרחק ממנה בכל דרך. אין הקלות ואין פשרות. אין שום אפשרות להעלאת ניצוצות מן הטומאה הרצוצה של העבודה הזרה הזאת, הם מפטירים כנגד האוונגרד המזיע ומכופף עצמו לַדַעַת במלוא הלהט בכל יום שני אחר־הצהריים ב"מרכז עֶפרון".
 
ואותה חתרנות – שמשלהבת ומתסיסה את כל המשתתפים ומושכת אותם הנה מכל הקצוות, מאברכי כולל הדיינוּת שבמושב אמציה בחבל לכיש ועד חקלאים עבי כפיים ומגדלי זרי־פרחים־לכבוד־שבת־קודש ממושבי בקעת הירדן המרוחקים – דווקא היא מרתיעה היום את יונתן ומעירה בו זרות ומיאוס דק.
 
ודווקא הוא, שזנח את העתיד המבטיח שלו כלמדן המבריק של הישיבה, היורד לעומק סברותיהם של הראשונים כפי שאף־אחד בישיבה לא הצליח לעשות; דווקא הוא, שדרש אז בצעקה מראש הישיבה ההמום להביא סדנאות יוגה להפסקת־הצהריים בישיבה, וציטט שוב ושוב, ובעל־פה, את הפסקאות של הרב קוק מספר 'אורות' על הצורך לשוב אל הגוף ולחטב אותו; דווקא הוא הלך ונסוג לו לאחר הצבא. כאילו רק אז, שלוש שנים אחרי שעידו נפטר, הבין שהוא נפטר, והבין שלא נפטר כתוצאה מאיזו מכת טבע, אלא מישהו, כלומר דיין האמת, הרג אותו, ודי כבר עם המלה הסולידית והנינוחה לעילא הזאת – נפטר. הוא לא נפטר. הוא נהרג, משמע מישהו הרג אותו. ככה, סתם, בלי שום סיבה מתקבלת על הדעת. כי דחילק, למה להרוג ילד בן ארבע־עשרה. ומאז החל יונתן לסגת בעלבון אישי מן הגוף המכזב, ומן האלוהים המכזב, ומן החיים המכזבים ומן החברים המכזבים. נסיגה עצובה ומלאת חיבוטים. נותן לעששת הרפיון להשתלט עליו, לכבוש בו מעוז אחר מעוז ללא כל התנגדות. כמעט רוצה בכך.