קוראים לי גֶ׳מַיימָה בָּאטוֹן. אני בת שבע ואני הילדה הכי גבוהה בכיתה. אחי הקטן בן ארבע, קוראים לו גֵ׳ייקי־שֵׁייקי, אבל המבוגרים קוראים לו גֵ׳ייק. הוא אוהב היאבקות, דינוזאורים וגלידה.
אנחנו גרים עם אמא ואבא בבית רגיל שנמצא ברחוב רגיל. בסך הכול היינו משפחה רגילה לגמרי עד שיום אחד הגיעה הבייביסיטר החדשה שלנו.
זה היה ביום חמישי, בחמש אחר הצהריים, וכולנו ישבנו ליד השולחן. ההורים שלנו היו לבושים בבגדים הכי יפים שלהם.
״למה אנחנו צריכים בייביסיטר?״ שאל גֵ׳ייקי.
״כי אנחנו יוצאים למסעדה,״ הסביר אבא וטפח לגֵ׳ייקי־שייקי על הראש.
אמא חייכה ואמרה, ״אנחנו צריכים שמישהו יהיה כאן וישגיח עליכם.״
ראיתי שאחי הקטן ממש לא מרוצה. הוא פרץ בבכי — טוב, בכאילו — והתחיל ליילל ולנפנף בידיים כמו פינגווין תינוק שמנסה ללכת על משטח קרח חלקלק.
״אתה רוצה לקרוא סיפור?״ שאל אבא והושיט לגֵ׳ייקי את הספר האהוב עליו.
״ספר מטומטם!״ אמר גֵ׳ייקי וזרק אותו על הרצפה.
אוי, לא. נשכתי חזק את השפה התחתונה. כשגֵ׳ייקי־שייקי מתחיל לזרוק חפצים זה אומר שהוא עומד לחטוף התקף זעם.
מה הבייביסיטר החדשה שלנו תחשוב על זה? בפעם האחרונה שהגיעה מישהי להשגיח עלינו, גֵ׳ייקי רץ להתחבא בחדר שלו ובנה שם כלי נשק מלגו כדי ״להחריב״ אותה! הוא כעס על הבייביסיטר כי היא נזפה בו על זה שכיסה במדבקות את השולחן של אבא. ואני עוד הייתי צריכה לקלף אותן אחר כך!
