1
זעמו של יאפי
זה לא כיף שנשארת לך פחות משנה אחת לחיות, אבל זה אפילו גרוע יותר כשאתה יושב בניידת משטרה שמצחינה מבתי שחי, סיגריות וקקי של כלבים. ״השוטרים בניו יורק אף פעם לא מנקים את המכוניות שלהם?״ מילמל קָאס ויליאמס.
הפניתי את האף לחלון הפתוח למחצה. אָלִי בְּלאק ישבה בקצה האחר של המושב האחורי, אבל קָאס היה תקוע באמצע. בחוץ בקעה מוזיקה חזקה מחלון דירה בקרבת מקום. אישה זקנה שטיילה עם צ'יוואווה נעצה בנו מבט והתחילה לצעוק משהו שלא ממש הצלחתי להבין.
״טוב, מה עושים עכשיו, 'המשמיד'?״ שאל קָאס.
״עדיין קוראים לי ג'ק,״ אמרתי.
״'המשמיד ימשול', זאת היתה הנבואה,״ השיבה אָלִי. ״ואמא שלך הצביעה עליך.״
״היינו בלתי נראים! יכול להיות שהיא הצביעה על...״ קולי דעך. השעה היתה אחרי חצות, אבל שניהם נעצו בי מבטים נוקבים כל כך עד שהרגשתי שאני צריך משקפי שמש. התחלתי לחשוב שאולי זה לא היה רעיון טוב כל כך לזרוק את הלוֹקוּלוּס האחרון ההוא מתחת לגלגלי הרכבת. ״תשמעו, אני מצטער. באמת. אבל הייתי חייב לעשות את זה, או שכולם היו מתים. אתם הייתם עושים אותו דבר!״
אָלִי נאנחה. ״כן, אתה צודק. זה פשוט... נצטרך להסתגל, זה הכול. זאת אומרת, היה לנו סיכוי. ועכשיו...״
היא משכה בכתפיים בעצב. אנחנו מתים, זה מה שהיא לא אמרה. מוטציה גנטית עמדה להרוג אותנו לפני גיל ארבע־עשרה. ואני חיבלתי בסיכויים שלנו להירפא. היינו זקוקים לשבעה לוֹקוּלִי. ועכשיו אחד מהם היה מנופץ לרסיסים תחת גלגלי רכבת.
נשענתי אחורה על המושב המסריח. המכונית האטה ונעצרה מול תחנת משטרה בבניין לבֵנים רחב ונמוך. הנהגת שלנו קראה: ״אין כמו בבית!״
היא היתה אישה גבוהה עם פרצוף ארוך בשם השוטרת וֶנְדֶל. השותף שלה, השוטר גוֹמֶז, חילץ את עצמו במהירות מצד הנוסע. הוא היה רק קצת יותר גבוה ממני, אבל רחב ממני כפליים. המכונית התרוממה כמה סנטימטרים כשיצא. ״אבא שלך בפנים, חבוב,״ הוא אמר. ״תהיה נחמד אליו ואני לא רוצה לראות אתכם כאן שוב.״
״אתה לא תראה אותנו,״ השיבה אָלִי.
״רגע!״ צעקה הזקנה עם הצ'יוואווה. ״אלה ילדי שטן!״
השוטר גוֹמֶז נעצר, אבל שוטר אחר סימן לו להיכנס. ״אתה יכול ללכת,״ הוא אמר בעייפות. ״אנחנו נטפל בגברת פִּים.״
״אני מזהה אותה,״ לחשה אָלִי. ״זאת האישה שמופיעה בכתוביות בסרטים בתפקיד 'שכנה משוגעת בניו יורק'.״
השוטר גוֹמֶז זירז אותנו להיכנס והוביל אותנו לאורך פרוזדור קצר ומלוכלך. התבוננתי בתרמיל שלי, שהיה תלוי על כתפו. לוֹקוּלוּס התעופה ולוֹקוּלוּס האי־נראוּת יצרו בו שתי בליטות עגולות גדולות.
הוא הציץ לתוך התרמיל, אבל לא הקדיש לו יותר מדי תשומת לב. למזלנו.
השוטרת וֶנְדֶל הלכה לפנינו ופתחה דלת של חדר המתנה. אבא ישב על כיסא פלסטיק וקם לאט. פניו היו מתוחים וחיוורים.
״השוטרים וֶנְדֶל וגוֹמֶז ממחוז וושינגטון הַייטס,״ אמר גוֹמֶז. ״הגבנו להודעה על הנעדרים. מצאנו אותם בזמן שחקרנו מהומה ליד קבר גְרָנְט.״
״תודה לכם,״ אמר אבא. ״איזה מין מהומה? הם הסתבכו בצרות?״
״הם בריאים ושלמים.״ השוטר גוֹמֶז הסיר מכתפו את התרמיל והניח אותו על השולחן. ״קיבלנו דיווחים על רעש, אנשים מחוּפשׂים - עד שהגענו לשם הם כבר הסתלקו.״
השוטרת וֶנְדֶל גיחכה. ״טוב, כמה תימהונים בגלימות אספו זבל ליד פסי הרכבת. כנראה המסיבה הסתיימה. ברוך הבא לניו יורק!״
אבא הינהן. ״זאת אכן הקלה. אני - אני אקח אותם הביתה עכשיו.״
הוא שלח יד אל התרמיל, אבל השוטרת וֶנְדֶל כבר פתחה את הרוכסן והציצה פנימה. ״רק בדיקה מהירה,״ היא אמרה במבט מתנצל. ״זה הנוהל.״
״השוטר גוֹמֶז כבר בדק אותו!״ ציינתי.
לפני שגוֹמֶז הספיק להגיב נשמע מהפרוזדור קול נביחה צורם. הזקנה היתה בתוך התחנה, עם הכלב שלה. השוטרת וֶנְדֶל הביטה לכיוון הרעש.
שלחתי יד לקחת את התרמיל, אבל וֶנְדֶל משכה אותו ממני. היא פתחה את שק הקנבס והוציאה ממנו את לוֹקוּלוּס התעופה, שהיה בגודל של כדורסל. ״נחמד...״ היא אמרה.
״זה גלובוס,״ פלטתי. ״אנחנו צריכים... לצייר עליו את המדינות —״
״מה לכל ה —?״ ידה של וֶנְדֶל נגעה בלוֹקוּלוּס האחר, הבלתי נראה.
״זה שום דבר!״ פלט קָאס במהירות.
״באמת שום דבר,״ הוסיפה אָלִי.
וֶנְדֶל ניסתה לשלוף את הלוֹקוּלוּס מהתרמיל. ״זה עשוי מזכוכית?״
״סוג מיוחד של זכוכית,״ אמר אבא. ״שקופה כל כך עד שאני בטוח שאת בכלל לא רואה אותה!״
״וואו...״ אמרה וֶנְדֶל. היא הניפה לגובה את ידיה, שהחזיקו... ממש שום דבר. כלומר, שום דבר שעיניים אנושיות יכולות לראות. ״אני מרגישה את זה, אבל אני לא יכולה —״
״אני לא משוגעת תפסיקו להתייחס אלי כאילו אני משוגעת, ראיתי אותם, אני אומרת לכם - הם ריחפו כמו ציפורים!״ קולה של גברת פִּים התרומם לצווחה - ונזכרתי איפה שמעתי את קולה וראיתי את פניה.
חלון פתוח, אור עמום. היא נעצה בנו מבט כשהצללים מהַמָאוּזוֹלֵיאוֹם בּהָאלִיקַרְנָאסוּס הניפו ונשאו אותנו ברחובות. היא היתה אחת מהיחידים שהבחינו במערבולות החשיכה, בעובדה שנישאנו ברחוב בזרועותיהם הבלתי נראות של חיילי המלכה אַרְטֵמִיסְיָה.
זינקתי אל הדלת והסתכלתי החוצה.
יִייי! הצ'יוואווה היה הראשון שראה אותי. הוא התפתל ונחלץ מבין זרועותיה, טופף אלי לאורך הפרוזדור וחשף שיניים.
״שם - אלה הילדים המרושעים!״ עכשיו גברת פִּים פנתה ללכת לעברנו, ובעקבותיה שני שוטרים חסונים. ״הם ריחפו מעל הקרקע... דיברו עם רוחות! תחזור הנה, יָאפִּי!״
זינקתי בחזרה לתוך החדר כשיָאפִּי קירקש פנימה, נובח ללא הפסקה.
השוטרת וֶנְדֶל הרפתה מהתרמיל. היא וגוֹמֶז הקיפו את יָאפִּי וניסו לאחוז בקולר שלו. גברת פִּים התחילה להצליף בהם במקל ההליכה שלה. שני שוטרים אחרים תפסו את כתפיה.
״איפה הלוֹקוּלוּס?״ לחשה אָלִי.
שם.
לא ראיתי אותו, אבל ראיתי שקע עגול לגמרי בשק שהיה מונח על השולחן - מקום הגיוני להניח בו כדור בלתי נראה. כשהושטתי יד באוויר מעליו הרגשתי משהו עגול וקריר למגע.
עכשיו ראיתי את הלוֹקוּלוּס. כלומר, הייתי בלתי נראה. ״הוא אצלי!״
אָלִי התגנבה אלי. שלחתי יד ואחזתי בידה. רגע לפני שנעלמה גם קָאס שלח אליה יד.
אבא עמד צמוד לקיר בהבעה מבולבלת. עכשיו גם קָאס וגם אָלִי הניחו את הידיים על הלוֹקוּלוּס, ולכן הרפיתי מאָלִי והושטתי אל אבא את ידי הפנויה. ״אם תיגע בנו,״ אמרתי בשקט, ״הכוח יעבור גם אליך.״
הוא נרתע כשתפסתי את זרועו. אבל זה היה שום דבר לעומת הבעות הפנים של גברת פִּים וקבוצת השוטרים. הלסתות שלהם נשמטו כמעט עד לרצפה. ספל קפה נח לרגליהם בתוך שלולית.
שמעתי את יָאפִּי נמלט אל הדלת מהר ככל שרגליו הקטנות הצליחו לשאת אותו.
יצאנו אחריו, אבל לא מיהרנו.
אפילו משטרת ניו יורק לא יכולה לעצור משהו שאינה מסוגלת לראות.
