פרולוג
מאי
אני על ראש הר. ואפילו שאני יודעת שעשיתי משהו נורא, אין לי שום מושג מהו הדבר.
לפני דקה או שעה ידעתי, אבל הידיעה נעלמה מזיכרוני, ולא היה לי זמן לכתוב את זה, אז עכשיו זה כבר אבוד. אני יודעת שאני חייבת להתרחק, אבל אני לא יודעת ממה אני מתחבאת.
אני עומדת על פסגה של הר במקום קפוא ויפה להפליא. מצד אחד, הרחק למטה משתרעת חלקת מים שעל אחת מגדותיה ניצבות שתי סירות משוטים. מהצד השני אין כלום. שרשראות הרים משתרעות עד האופק. השמים בצבע כחול עמוק, השמש מסנוורת. יש שלג קל על הקרקע, אבל חם לי כי אני לובשת מעיל פרווה גדול. זהו מקום בהיר ומושלג. לא ייתכן שהוא אמיתי. אני באיזשהו מקום בתוך ראשי, מתחבאת.
כשאני מסתכלת לאחור אני רואה בקתה הרחק מתחתי, למטה ליד הסירות: ברחתי משם וטיפסתי בזחילה במעלה ההר, רחוק ככל האפשר ממה שלא יהיה הדבר הזה שנמצא שם בפנים. אני יודעת שאני לא אמורה להיות כאן לבדי, כי יש פה משהו מסוכן.
אני מעדיפה להתמודד עם הטבע הפראי ולא עם הדבר הזה שבתוך הבקתה.
אין כאן עצים בכלל, ולכן אני צריכה לחצות את ההר כדי למצוא מקום להתחבא. ברגע שאעשה את זה אהיה בטבע. נהיה רק אני וההרים והסלעים והשלג. אני עומדת על הפסגה ומוציאה מכיס המעיל שתי אבנים חלקות. אני לא יודעת למה אני עושה את זה, אבל אני יודעת שזה חיוני. הן שחורות, ושתיהן יחד נחות בצורה מושלמת בכף ידי. אני זורקת אותן בזו אחר זו חזק ככל שאני יכולה, רחוק ככל שאני יכולה. הן נבלעות בין הסלעים המכוסים שלג, ואני מרוצה.
בקרוב לא יוכלו לראות אותי. אמצא מקום מסתור ולא אזוז עד שאזכור מה עשיתי. לא אכפת לי כמה זמן אצטרך לחכות. כנראה אשאר פה, במקום הקר הזה, עד סוף חיי.
