כראמל

פרק ראשון

 

ובו יסופר על ילד קטן ורגיל לגמרי, 

על שני אחיו הגדולים ועל חבילה מסתורית שמגיעה לפתע לביתם

 

לפני הרבה־הרבה שנים, בארץ רחוקה־רחוקה, חי ילד קטן שקראו לו רוֹבּי.

טוב, אולי הגזמתי קצת עם ה"הרבה־הרבה". אולי גם עם ה"רחוקה־רחוקה". אבל בדבר אחד דייקתי: לילד קראו רובי.

רובי לא היה ילד מיוחד.

הוא היה ילד רגיל לגמרי, עם שיער שחור רגיל ועיניים חומות רגילות. אפילו גומות חן לא היו לו. הוא לא היה גבוה ולא נמוך, ואם הייתם נתקלים בו בדרככם, קרוב לוודאי שלא הייתם מבחינים בו כלל. אפילו למורה שלו, גברת נורה, לקח זמן להיזכר איך קוראים לו כשרצתה לפנות אליו בכיתה. והיא לימדה אותו כבר ארבע שנים!

עצוב להודות, אבל היא אפילו לא שמה לב שהוא גר בדיוק מולה.

רובי גר בבית קטן עם גברת מילה ושני אחיו הגדולים, אֶל־אֶל בן החמש־עשרה וגוֹל בן השלוש־עשרה. הוא עצמו היה בן עשר, וכששיעמם לו היה מחטט במגירות הארונות שבחדר השינה של גברת מילה כדי למצוא הוכחות לחשד העתיק שקינן בו: רובי היה בטוח שאל־אל וגול הם לא אחיו האמיתיים! הוא לא חיבב אותם במיוחד, ואני בטוחה שגם אתם לא הייתם מחבבים אותם במיוחד אילו נאלצתם לבלות בחברתם.

אל־אל היה נמוך ומעט שמנמן. פניו היו נאות וחלקות, והוא היה מאוהב בעצמו עד מאוד. שעות היה עומד מול המראה, ודאג בעיקר בגלל מראה השיער הבלונדיני שלו שעל עיצובו היה טורח שעה ארוכה כל בוקר. (פעם אחת ג'ל השיער שלו נגמר, ומילה התעכבה ברכישת ג'ל חדש, שכן החנות היתה סגורה עקב הדברה נגד חולדות. כתוצאה מכך אל־אל הסתגר בחדרו ולא יצא יומיים.) לפני כל יציאה מהבית היה מחליף בגדים חמש־שש (שבע) פעמים, ובאופן כללי היה משוכנע שהיקום סובב סביבו. הוא חי בדעה שכל המורים והתלמידים בבית הספר שלו מעריצים אותו (בראש ובראשונה התלמידות), בעיקר בזכות חיוכו המושלם.

כמו אל־אל, גם גול ירש את שערו הבלונדיני של אביו. הוא היה רזה וכחוש, עם ראש גדול במיוחד (מה שמוכיח שראש גדול אינו בהכרח סימן לחוכמה). את גול עניין רק דבר אחד — כדורגל. כצופה, לא כשחקן, חלילה. כל פעולה שהובילה לתנועה מיותרת ולא מתוכננת של גופו, הבהילה אותו. במדינות מסוימות שמו הופיע במילון כמילה נרדפת לעצלנות. אמנם קרה (לעתים נדירות) שהסתובב בבית הספר עם כדור ביד, ואמנם פעם (אחת) גם השתתף במשחק כדורגל בשכונה, אבל זהו, פחות או יותר. הספורט המעשי החביב עליו היה פיהוק, והוא לקח אותו מאוד ברצינות.

את שני האחים היה אפשר למצוא רוב הזמן על הספה מול הטלוויזיה. הפעם האחרונה שהשניים באמת התרגשו ממשהו היתה כשטעמוּ מחטיף טַנְטָר החדש — טנטר בטעם חלווה, בצל וקולה.

אל־אל וגול חלקו את חדר השינה הגדול (יחסית) שליד הסלון, ואילו רובי ישן בחדרון הקטן החמים (מדי) הסמוך לחדר האמבטיה.

קצת פחות מעשר שנים קודם לכן, כשאֶל־אֶל היה בן חמש, גוֹל בן שלוש ורובי בן חודשיים, אספה גברת מילה את שלושת האחים אל ביתה מבית היתומים שבמרכז העיר, ומאז שימשה להם כאמא ואבא לכל דבר. לה עצמה לא היו לא ילדים ולא בעל. והיא לא אהבה לדבר על זה.

הבוקר שסיפורנו נפתח בו היה גשום במיוחד. עננים כיסו את השמים, וגשם עז ניתך על הארץ. התאריך היה שמונה־עשר בדצמבר, היום הראשון לפגרת החורף בבית הספר.

רובי עדיין ישן. רק יומיים קודם לכן חגג את יום הולדתו העשירי, ולא היה לו שמץ של מושג שבקרוב חייו עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה.

אל־אל וגול ישבו בסלון וצפו בטלוויזיה, כשנשמעה דפיקה קלה בדלת. מילה לא היתה בבית, ואל־אל וגול התווכחו ביניהם מי יקום לפתוח.

המרחק בין הספה לדלת היה כשמונים סנטימטרים, וגול עשה מאמץ והושיט את ידו: הוא התמתח ונאנק ונאנק והתמתח, ועדיין חסרו לו שלושה סנטימטרים לידית.

"לא מצליח," הוא אמר לאל־אל, "מצטער, תורך."

"חתיכת עצלן," השיב אל־אל, "קום כבר."

"אני עצלן? כואבות לי הרגליים! חוץ מזה, אם זה כל כך חשוב לך, קום תפתח בעצמך."

"ככה?" הטעים אל־אל, "עכשיו, בגלל העיקרון — לא פותח."

גול נעץ בו מבט מאיים.

"אל תאיים עלי עם המבטים האלה," אמר אל־אל. "אתה יודע שאני יותר חזק ממך. חוץ מזה, אני רק נראה ער."

"מה?!"

"בפועל אני עדיין ישן."

"בתור אדם ישן," התעצבן גול, "אתה עושה די הרבה רעש."

שוב נשמעה דפיקה בדלת, הפעם רמה יותר, וכעת גם נוספה לה קריאה מבחוץ, "הלו! הללללו! מישהו בבית? זה הדוור, יש לי חבילה בשבילכם!"

גול הביט באל־אל, אל־אל הביט בגול.

"אני אחכה עוד דקה!" עלתה שוב קריאה מבחוץ. "אם אתם לא פותחים — אני הולך!"

גול ניסה דרך חדשה לדבר על לבו של אחיו. "אתה יודע שאם לא נפתח, מילה תכעס מאוד."

"לא נורא," אל־אל סירב להתרגש. "היא תכעס גם עליך."

"אני לפחות ניסיתי לפתוח," הזכיר גול והתמתח שוב בניסיון להגיע לידית. "רואה? התאמצתי. אבל אתה? כלום!"

אל־אל שתק רגע, ולפתע האירו פניו בחיוך. "גול, אתה מסכים איתי ש מישהו צריך לפתוח את הדלת?"

"מסכים."

"ואתה מסכים איתי שלא אני ולא אתה נעשה את זה?"

"לגמרי," הינהן גול. "בעיקר כי אתה עדיין ישן, ולי כואבות הרגליים."

"אז מה המסקנה שלך?"

עכשיו שניהם חייכו חיוך רחב. רחב מאוד.

והופ — זינקו על הרגליים.

שלוש שניות אחר כך הם כבר התפרצו לחדרון שליד האמבטיה. "רובי," צעק גול, "קום מהר! לך תפתח לדוור את הדלת!"

רובי פקח את עיניו באיטיות. הם שלפו אותו מתוך חלום.

"נו!" ניער אותו גול, "קום כבר!"

רובי נראה מבולבל. "אבל למה אתם לא פותחים לו?"

אל־אל נאנח אנחה קורעת לב. "אני בכלל ישן עדיין, ולגול כואבות הרגלים, ואין לו כוח לקום מהספה."

"מה?" רובי התיישב במיטה מבולבל.

גול הצטרף להסברים. "ניסיתי, באמת. התמתחתי כדי להגיע לדלת בלי לקום, אבל לא הצלחתי." הוא נעמד על קצות האצבעות והתמתח שוב גבוה־גבוה. "רואה? ככה! ועדיין נשאר הפרש של כמה סנטימטרים בין קצות האצבעות שלי לידית."

הוא רץ מהר אל חדר העבודה, הביא סרגל, רץ מהר לספה ואל הדלת, מדד, בדק, התיישב שוב, ערך בדיקות נוספות ומיד חזר לחדרו של רובי, "כן. חסרים לי בדיוק שלושה סנטימטרים כדי להגיע אל ידית הדלת."

בשלב הזה אל־אל איבד את סבלנותו ובעט במיטה בחוזקה, "נו, מהר, לפני שהוא ילך, ומילה תכעס עליך."

רובי נעמד על רגליו. אל־אל וגול נראו מאוד מרוצים.

כשרובי פתח את הדלת, כבר לא היה שם איש. הדוור הלך לדרכו מזמן, אבל על השרפרף הישן שניצב בכניסה לבית, מתחת לגגון הכניסה, היתה קופסה קטנה עטופה בנייר חום מכובד. רובי התכופף והרים אותה.

אל־אל וגול הציצו בו מבפנים בסקרנות.

"נו כבר, רובי," קרא גול, "תכניס את זה. בוא נראה מה מילה קיבלה."

"אפשר לחשוב," נהם אל־אל, "מה כל כך דחוף שטורחים להוביל אותו באמצע הגשם?"

רובי לא השיב. הוא קרא את הכתוב פעם נוספת, כדי להיות בטוח. "זה בכלל לא בשביל גברת מילה," אמר לבסוף. "הקופסה הזאת בשבילנו."