פרק 1
אלה היו הימים האחרונים של החופש הגדול, והשמש היוקדת והלחות הכבדה הכו במלוא עצמתן משעות הבוקר המוקדמות. לעת ערב השתרע ניר על המיטה בחדרו ובהה בתקרה, מנסה לאגור כוחות לאחר יום העבודה המתיש עם אביו בשדות המושב. שנת הלימודים עמדה בפתח, וניר, שעמד לעלות לכיתה ז', חש גאווה על שהוטלה עליו עבודת שדה מאומצת המתאימה לבוגרים, אחראים וחסונים הנכנסים לשכבה העליונה של בית הספר היסודי.
למרות התשישות שאחזה בו בסוף כל יום, אהב ניר להתלוות אל אביו, איתן, בעבודתו. איתן היה אגרונום, ונחשב לבעל ידע רב בחקלאות. ניר העריך מאוד את מומחיותו של אביו בטיפול בכל שתיל ושתיל ואת יכולתו המופלאה לזהות סימנים של מחלה בצמח זמן רב לפני שנגרם לו נזק ממשי. יותר מכול היה ניר דרוך להאזין לשיחות של אביו עם העובדים ועם חבריו החקלאים, לתשובות הקצרות והמדויקות שנתן בסבלנות רבה ובמיוחד לעידוד הרב שקיבלו ממנו כל הסובבים אותו.
מהחדר השני עלה קולה של מעיין, אחותו הצעירה של ניר, הקוראת בקול רם סיפור לאביהם. איתן המנומנם היה אמור להאזין לה ולהעיר הערות אם טעתה, או לחלופין, להתפעל מקריאתה ולשבח אותה. ניר דמיין את אביו מקשיב בעיניים עצומות, ואת מעיין עוצרת את קריאתה מדי פעם בפעם כדי לבחון את ערנותו. אף שלא עקב אחר תוכן הסיפור, זיהה ניר בחיוך כי מדובר באגדה מופלאה שבה המילים "אוצר", "נסיכה", "ארמון", "כסף" ו"זהב" חוזרות על עצמן בסדר כזה או אחר.
ברקע נשמע קולה של קריינית החדשות בטלוויזיה המדווחת על מפעל בסכנת סגירה ועל עובדים בתחום אחר המוחים על תנאי שכרם. אחר כך דיווח אחד הכתבים על מאבק כלשהו בין חברי הכנסת, ולסיום נמסר כי מזג האוויר מחר צפוי להיות חם אף יותר.
דפנה, אמו של ניר, אישה נאה, בעלת קומה ממוצעת וגזרה עדינה, ששערה הבלונדיני נראה כאילו לא פגש מסרק או מברשת מימיו, ישבה בעיניים עצומות למחצה מול הטלוויזיה. בעבודתה הייתה דפנה מנהלת כספים באחד המפעלים האזוריים ועבדה שעות ארוכות בכל יום. בשארית כוחותיה ניסתה להישאר מעודכנת במתרחש בארץ ובעולם.
לייקה, הכלבה הלבנה מלאת המרץ, שכבה לצדה של דפנה. ניר נזכר שכשקיבלו אותה, הייתה גורה קטנה ונראתה אבודה ומבולבלת. "קצת אסטרונאוטית", הגדירה אותה דפנה, והילדים בחרו לה בחיבה את השם לייקה על שמה של הכלבה שנשלחה בחללית הרוסית ספוטניק והייתה היצור החי הראשון בחלל.
ניר ניתר ממיטתו, ניגש למלא ללייקה את כלי המים, והתיישב לידה על השטיח בסלון. על השולחן הסלוני הקטן עמדו דרך קבע קנקן מים וכמה כוסות, ולצדם אגרטל שמעיין הכינה בחוג קרמיקה, ובו כמה פרחים צבעוניים מהגינה שדפנה הקפידה לחדש אחת לכמה ימים. בצד השולחן הייתה מונחת אסופת עיתונים כלכליים שדפנה ואיתן עלעלו בהם לעתים ואלבום צילומי טבע גדול ממדים שניר ומעיין אהבו לדפדף בו ולחלום על מקומות נידחים ורחוקים שאולי יטיילו בהם בעתיד.
ניר ליטף את לייקה המנומנמת, ומחשבותיו נדדו למסיבת סיום החופש הגדול המתוכננת בברכת המושב. הוא ציפה בקוצר רוח לפגישה עם חבריו ולבילוי המשותף במים הצוננים. הוא חשב על סוף החופש הגדול המלווה תמיד ברצון לעלות כבר לכיתה הבוגרת, אך גם בהמתנה דרוכה לשינויים, להפתעות ולעמידה בציפיות ההורים, המורים וכמובן בציפיות שלו מעצמו.
מי הברכה והים היו בעיניו המרפא המושלם לדאגות שהטרידו אותו מדי פעם בפעם וציפה שביטחונו יתחזק, ושהוא אכן יסתדר עם כל האתגרים כפי שהיה בשנים קודמות. ניר אהב את המים הצוננים, את הנוף הפתוח, את צבעי הכחול והטורקיז ואת מרבדי הדשא הירוקים שהשפיעו כולם לטובה על מצב רוחו. הדאגות, ידע, רובן יציר דמיוננו, ואינן הופכות בדרך כלל לצרות באמת.
רחש של שמועות ותהיות ליווה תמיד את תחילת השנה: מי מהמורים שלימדו אותם בשנה הקודמת ימשיך אתם? האם יערבבו את הכיתות כפי שאומרים שיעשו בכל שנה? והאם יהיה אפשר להמשיך לפעול שעות ארוכות בתנועת הנוער ולעסוק בתחביבים וחוגים גם בכיתה ז' העמוסה, כך אומרים, במטלות רבות?
בעודו מהרהר על מטלות, נזכר ניר כי קבע למחרת בצהריים פגישה עם אלעד, הבן של השכנים, העולה לכיתה ב', במסגרת תהליך החניכה שהתנדב אליו בתחילת החופש. לתוכנית הזו נבחרו התלמידים הטובים שסיימו כיתה ו', וניאותו להתנדב ולעזור לתלמידים החלשים מהכיתות הנמוכות כדי לחזק את יכולותיהם ולעודד אותם.
ניר היה משוכנע שאלעד, החניך שלו, יכול להסתדר מצוין עם תרגילי החשבון והקריאה, ופשוט צריך לצבור עוד בטחון ולהאמין ביכולותיו. על זה בדיוק אדבר אתו מחר, חשב, במקום לתרגל שוב את חומר הלימוד אספר לו על החששות שהיו לי בכיתות הנמוכות וגם עכשיו, ויחד נחשוב איך מתגברים עליהם.
