הנהר הרותח

1. התגלויות בחשיכה

 

אני עומד על סלע באמצע הנהר, עטוף בלילה של הג'ונגל. בלי לחשוב, אני שולח יד ומכבה את פנס הראש שלי. עכשיו החשיכה סביבי מוחלטת ואני עומד במקום ומחכה. התגעגעתי לחשיכה. אני נושם עמוק. האוויר סמיך וחם באופן לא רגיל, אפילו יחסית לאמזונס. כשעינַי מסתגלות לחשיכה, בוקעים ממנה בהדרגה קווי המתאר של הג'ונגל: שחור, אפור, כחול־כהה ואפילו לבן־כסוף. מדהים כמה פרטים אנחנו מפספסים כשהאורות דולקים. הירח הוא חרמש דקיק ואת השמים שמעלי מנקדים אינספור כוכבים, שמאירים את הג'ונגל העצום ושוטפים באורם הרך כל עלה וכל סלע. אני מוקף באדים הנישאים מעלה, לאור הכוכבים, כמו רוחות רפאים. חלקם זרמים דקים של ערפל וחלקם עננים גדולים כל כך שנדמה כאילו הם זזים בהילוך אִטי.

אני נשכב על הסלע ומתבונן בלי ניע באדים העולים אל תוך הלילה. כשרוח קרירה נושבת, האדים מתעבים ומתגלגלים ויוצרים אדוות אפורות־כחולות כנגד השמים. הסלע מתחת גופי זוהר לבן ועמום באור הקלוש. אני מזיע קלות במקומות שבהם גופִי נוגע בסלע. זרם מים שחומו עלול להרוג אותי, ושרוחבו עולה על זה של כביש דו־מסלולי, גועש וחולף על פני הסלע שלי בשאגה שמטביעה את המקהלה הלילית של הג'ונגל. חושַי מחודדים וכל תנועה מתנועותי מדויקת להפליא.

אני נמצא בלבו של האמזונס הפרואני. שאר חברי הצוות ישנים בכפר הקטן הסמוך לכאן, אבל אני לא מסוגל לישון — לא כשכל זה מונח לפני. הלב שלי פועם בחוזקה, אבל אני שלֵו לגמרי. עיני עוקבות אחרי אדי הנהר שעולים אל כיפת השמים ומתפוגגים. שביל החלב נמתח לאורך השמים כמו השתקפות של הנהר שמתחתיו. האינקה קראו לשביל החלב ״הנהר השמימי״ וראו בו שביל לעולם אחר ומקום משכנן של הרוחות, כך שניתן לומר שהאדים מפגישים בין שני נהרות אדירים. מובן לי לגמרי מדוע רואים בני המקום בג'ונגל הזה מקום עם אנרגיה רוחנית עזה. דבריו של השאמאן מהדהדים בראשי: ״הנהר מראה לנו את מה שעלינו לראות.״

ההרפתקה הזאת הופכת בהדרגה לדבר המשמעותי ביותר בחיי. זה יהיה הסיפור שאספר לילדַי ולנכדַי — וכל פעולה שאני עושה ברגעים האלה תורמת עוד פרק לסיפור הזה. נדמה שלכל שנייה שחולפת כאן יש חשיבות עצומה. מים חמים־רותחים משפריצים על זרועי הימנית. אני מתיישב, מושך את זרועי לחזה ומתנער מהרהורי. אני נזכר במה שאמר הפרופסור שלי בקורס השדה בוולקנולוגיה: ״אנשים שמתים בהרי געש הם חובבנים שאינם מודעים לסכנות ומומחים ששכחו עד כמה הן אמיתיות.״

אני קם, מוודא שאני עומד איתן וחוזר בקפיצה אל הגדה הסמוכה. כשאני מחזיר את מבטי אל הנהר הרותח אני לוחש בהתרגשות: ״יש מקום כזה. באמת יש מקום כזה.״ אני נזכר שהשאמאן אמר לי שהנהר קרא לי לכאן מסיבה כלשהי ומרגיש על סִפּה של שליחות אדירה. כנראה הלילה כבר לא אצליח להירדם.

אני חוזר לבקתה שלי מוקף באדים המרקדים לאור הכוכבים ומחשבותי נתונות כולן לנהר, לג'ונגל החשוך המקיף אותו ולסיפור שאכתוב עליו. זה סיפור שראשיתו באגדה ששמעתי בילדותי — סיפור של חקירה ותגלית בעקבות הרצון לפענח דבר מה שנראה במבט ראשון בלתי־ייאמן. זה סיפורה של התנגשות בין המדע המודרני להשקפות עולם מסורתיות, התנגשות מכבדת ולא אלימה בין שתי השקפות הרוחשות פליאה וכבוד לטבע.

בימינו, כשנדמה שהכול כבר מוּפּה, נמדד והובן, הנהר מציב בפנינו אתגר ומאלץ אותנו לפקפק בקו המפריד בין הידוע לבלתי־ידוע, בין העתיק למודרני, בין המדעי לרוחני. הנהר משמש לנו תזכורת לכך שיש עדיין פלאים עצומים שלא התגלו. פלאים שאפשר למצוא לא רק בחלל השחור של הבלתי־ידוע אלא גם ברעש הלבן של חיי היומיום — בדברים שבהם אנחנו כמעט לא מבחינים, בדברים שכמעט שכחנו, אפילו בפרט בסיפור.