פרק 1
טפסים, ניירות, ערימות של מסמכים. המזכירה, אינני זוכרת את שמה, הניחה את כל הניירת על שולחני בציפייה שהכל יחזור אליה חתום ומוכן. מהיום שאבי פרש לגמלאות ומינה אותי לתפקיד מנכ"לית החברה, הניירת השתלטה על חיי.
אני רציתי בזה, בחרתי בחיים נטולי חיים. אני הסכמתי להקדיש את חיי לעבודה. אין לי זמן, לא לחיי חברה ובטח שלא לאהבה. יחסיי האישיים מסתכמים במפגשים חפוזים ושום דבר מעבר. אני בחרתי בחיים האלו, כי כך חינכו אותי! כל חיי הושרשה בי הידיעה שעליי להמשיך ולייצר כסף עבור המשפחה. כשסטיתי מהמסלול וניסיתי לחיות חיים אחרים, אלה התפוצצו לי בפנים ונפגעתי קשות.
את שמי, ג. אמברוס, כבר חתמתי על אלפי מסמכים. החתימה שלי הביאה לרכישתם של אלפי חברות קטנות. אבי תמיד לימד אותי שכדי להתקדם הלאה, לפעמים אין ברירה אלא לדרוס אחרים. בחברה שלנו, אנחנו תמיד משתדלים לשקם ורק במקרים בהם ברור שההשקעה לא תחזיר את עצמה, מתבצע הפירוק האכזרי. זה לא קל לפרק חברות קטנות, בדרך כלל מעורבות משפחות שלמות שאת כל הווייתם מפרקים, אך במהלך השנים פיתחתי חסינות והיום כלום כבר לא נוגע בי. אין מגע אמיתי ביני לבין בעלי החברות, הכל נעשה ברשת או דרך הטלפון. למשרד של ג. אמברוס לא מגיעים אנשים ולא נוצרות בו חברויות שעשויות להשפיע על החלטות עסקיות. האם אלו החיים שייחלתי לעצמי? אני לא בטוחה, אבל אלו החיים שתפסו אותי ועל פיהם נקבעת כל התנהלותי.
השעה כבר אחרי חצות ובכנות, כל מה שבא לי לעשות עכשיו זה פשוט לישון! לא יאמן שעד עכשיו הייתי במשרד. דיונים טלפוניים שמתחילים מאוחר בדרך כלל נגררים אל תוך הלילה, בדיוק כפי שקרה היום. הרכישה התבצעה ועוד חברה קטנה עברה לבעלות אמברוס בע"מ. לא חשתי סיפוק, ידעתי שזהו עסק משפחתי שהתגלגל מאב לבן במשך שנים, אבל ידעתי שלא היה מוצא. בלעדינו, הם לא היו שורדים אפילו שבוע נוסף. ככל הנראה, אחד מבני המשפחה יישאר כמנכ"ל פעיל בחברה, זאת הייתה אחת הפשרות להן הסכמתי. לא הפריע לי להשאיר להם אחיזה כלשהי בחברה שמסמלת את עצם קיומם.
נכנסתי לביתי ופשטתי את החליפה המחויטת שעטפה את גופי לאורך כל היום. בחנתי את שלל החליפות המחויטות התלויות בארון, וכל מה שרציתי למצוא היה משהו פשוט וסתמי. מאז הועמדתי בראש החברה לא היה לי צורך בבגדים בארוני שאינם חליפות מחויטות. בגדי הכושר והבגדים היומיומיים התנדפו ופינו את מקומם לעשרות הז'קטים והחולצות המעומלנות. השריון שלי.
נשכבתי במיטתי לעוד לילה קצר ובודד ונרדמתי תוך שניות. החלומות לא רודפים אותי יותר, המשפחות שאת חייהן הרסתי כבר לא ממשיות בעיניי וכבר אין משמעות לאף אחד ולשום דבר, פרט למה שאבי השריש בי מהיסוד, לייצר כסף, כי זה תפקידה של חברת המשפחה. זאת העובדה היחידה לה יש משמעות אמיתית בחיי.
בבוקר, הבטתי בחטף אל תוך חדר הארונות. המבחר הנע בין אפור עכבר לשחור בוהק הקל על בחירת תלבושת הבוקר. שעמום מוחלט במגזר הצבעים המייצגים, צבעי סמכות לדבריו של אבי. לא נאה להגיע למשרד בחליפה צבעונית. רשמיות היא שם המשחק ואין לחרוג ממנה.
נכנסתי למשרדי והבטתי במסך המחשב בחוסר עניין משווע. רציתי שינוי, רציתי שמשהו אחר יקרה היום, משהו שיגרום לגופי להתעורר מהשממה בה הוא נמצא. הטלפון שעל שולחני צלצל והמזכירה הודיעה לי שעל הקו נמצא אדם שמתעקש לשוחח עמי. כמנהגי, סירבתי לקבל את השיחה והמשכתי לבהות בחלל. נשמעה דפיקה בדלת, ממנה ניסיתי להתעלם ולהמשיך לנבור במסמכים אך המזכירה לא ויתרה, היא יכולה לפעמים להציק עד מוות. כשאבי מסר לידי את המשרד, הוא השאיר לי אותה בירושה ודרש שאבטיח לא לפטר אותה או להעבירה תפקיד, עד שהיא תחליט לקום וללכת.
היא פתחה קלות את הדלת, "הוא מסרב לנתק." הזזתי את ידי בביטול והיא סגרה את הדלת אחריה. לאחר מכן, כבר לא שמעתי ממנה לגביו, בדיוק כפי שלא שמעתי לגבי כל האחרים שסירבתי לפגוש או לענות לשיחותיהם במסגרת העבודה.
סיימתי לעבוד היום מוקדם יחסית. השעה הייתה רק שמונה בערב, אז החלטתי להיכנס לפאב המקומי ולשתות משהו לפני שאסע הביתה. התיישבתי, עדיין בלבושי המחויט, על כיסא הבר והזמנתי כוסית של ויסקי נקי. הברמן עיקם פרצוף והציע לי קרח אבל אני סירבתי בכל תוקף ואפילו מעט נעלבתי מההצעה. הוא רגיל לראות אותי כאן לפחות פעם בחודש ועדיין מעקם את פרצופו. פעם, ברוב חוצפתו, הוא אפילו אמר לי שאני שותה יותר מדי.
לגמתי קלות מהמשקה והחלטתי ללכת הביתה, לעשות מקלחת טובה ולהיכנס למיטה ללילה ארוך. אספתי את חפציי מהבר ופסעתי לעבר הכניסה. נעמדתי רגע לצד השומר והבטתי לאחור, כל שיכולתי לראות היה את כל אותם הזוגות המאושרים יושבים יחדיו ואת קבוצות החברים שמחליפים חוויות. אני ויתרתי על כל אלה לפני כמה שנים.
"את נראית יותר מתוסכלת ממני," פנה אליי בחור שהרגע נכנס למקום. הוא היה לבוש בחליפה המשדרת יוקרה, אם כי לא מהסוג היוקרתי של אבי. פניו נראו נפולות ומלאות צער. הבטתי בפניו וחיפשתי ניצוץ מוכר, איני רגילה שפונים אליי זרים. לא הכרתי אותו, אבל זה מן לילה כזה בו איני בטוחה מה אני רוצה, אז החלטתי לנצל את תסכולו.
"לפי המבט שלך, אין יותר מתוסכל ממך," עניתי לו בשעשוע מהול במעט אכזריות, כהרגלי. הוא החווה לי בידו להצטרף אליו למשקה ואני השבתי בחיוב, רוצה חֶבְרָה. הוא התיישב ליד אחד השולחנות הפינתיים ואני נשארתי לעמוד רגע, פשטתי את ז'קט החליפה היוקרתי שלי והתיישבתי מולו.
"הרבה יותר נשי," הוא אמר בחיוך. אין לי זמן לנשיות בדיוק כפי שאין לי זמן לחיי חברה. אני לא מחפשת להכיר אותו או לקבל ממנו מחמאות, אני רק רוצה סיפוק מידי וחברה ללילה. לא שום דבר נוסף.
"אל תטרח להחמיא לי או לחזר אחריי. אם תרצה, שנינו נסיים את הלילה הזה אצלי במיטה," אמרתי, יודעת שהפתעתי אותו. איני משלה אף גבר אתו אני נפגשת. אני לא מחפשת מערכות יחסים שנמשכות מעבר ללילה.
"אני יכול לשאול לשמך, לפני שניכנס למיטה?" חיוך עלה על פניו.
"ג'ו." קוראים לי ג'והנה, אבל אבא שלי תמיד טען שרק 'ג'ו' בלי ה'הנה' נשמע יותר טוב. הוא פשוט רצה בן ולא בת, זה הכל!
"ג'ו," הוא גלגל את שמי על לשונו בצורה מרגיזה. "לא תשאלי אותי מה שמי?"
"אינני צריכה לדעת את שמך," הייתי החלטית, "אני לא מתכוונת להכיר אותך. זה לא דייט ולא סיפור אהבה, זהו פשוט לילה שיספק את שנינו באופן הכי יעיל שאני מכירה."
"את ממש עניינית," הוא היה המום. "כשתגנחי, בשמו של מי תקראי, אם לא בשמי?"
"אל תטריד את עצמך בשאלות מיותרות," חייכתי באסרטיביות, כהרגלי. סיימתי את המשקה וקמתי מהכיסא. לבשתי את ז'קט החליפה ובהיתי בו כמו בילד, "אתה בא?" לא התחשק לי לשחק משחקים, או שהוא בא או שלא. הוא נעמד על רגליו והחל לצעוד אחריי.
"ברכב שלי או שלך?" הוא שאל.
"שלך," עניתי, בלי לחשוב פעמיים. הוא ילך מיד כשנסיים. אני לא נותנת להם לישון אצלי, כדי לא להיקשר.
נכנסנו לרכב. הוא התניע ומיד שאל, "את תמיד נכנסת לרכב עם אנשים זרים שאת שמם אינך מעוניינת לדעת?"
"כן," הייתי קרה בכוונה.
"לאן לנסוע?"
מסרתי לו את הכתובת והתרווחתי במושבי. שחררתי את שיערי מהפקעת בה היה מגולגל ונתתי לו לגלוש על כתפיי. הבטתי מהחלון בנינוחות, הייתה לי הרגשה טובה לגביו, הרגשתי שהוא יהיה בדיוק מה שאני צריכה הלילה.
"את יודעת שאת מוזרה?" הוא העז לשאול, או יותר נכון, להביע דעה. אני לא רגילה שאנשים מביעים עליי דעה או שואלים אותי שאלות אישיות. בדרך כלל, אנשים נרתעים ממני ואפילו לא מביטים לעברי במסדרון.
"אנחנו לא חייבים לעשות את זה. אתה יכול להחזיר אותי לרכב ולנסוע. תעמיד פנים שמעולם לא נפגשנו."
"לא. אני חושב שזה דווקא יעבוד נפלא בינינו."
נכנסנו לבניין הדירות הגדול, בניין יוקרתי בצפון תל אביב. הבחור, שאת שמו איני רוצה לדעת, נראה מעט מתפעל, למרות שבגדיו הבהירו לי שהוא אינו חסר אמצעים. אני בדרך כלל בוחרת אותם רק אם הם נראים לי מספיק מבוססים. לא כי אני מחפשת מישהו שידאג לי, אלא מכיוון שאיני רוצה לתמוך כלכלית באף אחד. אבי תמיד הזהיר אותי מפני אנשים שאינם במעמד כלכלי זהה לשלי. הוא תמיד התריע מפני נצלנים פוטנציאליים, כנראה בצדק.
"יין? או משהו חזק יותר?" רציתי להקל על האווירה המתוחה.
"אני אשתה את מה שאת שותה."
ניגשתי לבר המשקאות והוצאתי בקבוק יין אדום. הוא לקח מיד את היין, "תרשי לי לפתוח את הבקבוק?"
הוצאתי פותחן מהמגירה והנחתי בידו, בכניעה שאמורה לספק אותו.
"את רוצה לספר לי במה את עוסקת?"
"לא. ואני גם לא מעוניינת לדעת במה אתה עוסק."
"לא חשבתי שתהיי מעוניינת. את לא רוצה לדעת את שמי," הוא גיחך וחיוך גדול עלה על פניו. חיוך שגרם ללבי להחסיר פעימה. פניו יפות, מתוקות, בדיוק כמו שאני אוהבת. הסרתי את מבטי ממנו והתיישבתי על הספה. סימנתי לו שישב לצדי. הוא מזג שתי כוסות יין והתיישב צמוד אליי. לא יכולתי להתכחש למשיכה שהרגשתי, משיכה פיזית מטורפת. הנחתי את כוס היין על השולחן ואחזתי את פניו בשתי ידיי.
"תענוג. זה בדיוק מה שמצפה לנו," חייכתי חיוך ערמומי והנחתי את שפתיי על שפתיו. הוא דחף אותי ממנו ונעמד על רגליו.
"אני לא מסוגל. אני מצטער," הוא אמר ואסף את חפציו. הרגשתי לחץ מוזר בחזי, נפגעתי. איך אני יכולה להיפגע מאדם זר וחסר חשיבות? אני לא בטוחה מה הרגש שמציף אותי עכשיו.
"למה ציפית?" שאלתי בכעס.
"ציפיתי לרגש כלשהו, ציפיתי להרגיש אותך."
"הבהרתי לך מההתחלה שזה לא מה שאני מחפשת," תקפתי.
"נכון, ובכל זאת ציפיתי למעט יותר מזה." הוא יצא מדלת הדירה ונעלם כלא היה.
נפגעתי! או שאולי בעצם לא נפגעתי, אני לא בטוחה. אספתי את עצמי מהספה, שפכתי את היין היקר לתוך הכיור ונכנסתי להתקלח. לא התחשק לי כלום, רק לשקוע בשינה עמוקה. הייתי צריכה להישמע לתחושה הראשונית שלי, זאת שאמרה לי ללכת הביתה ופשוט לשכב עם עצמי במיטה.
יצאתי מהמקלחת וטלפון הדירה החל לצלצל. רק לשלושה אנשים יש את מספר הטלפון הביתי שלי: אבי, אמי ושומר הבניין. הוריי תמיד מתקשרים לנייד, מה שגרם לי להתחיל לתהות. הרמתי את השפופרת ואכן, השומר היה על הקו.
"יש כאן אדון שמסרב להזדהות אבל מבקש לדבר אתך. אותו אדם שכרגע עזב את דירתך." ידעתי טוב מאוד במי מדובר ועכשיו גם הצטערתי מעט שאיני יודעת את שמו. הסכמתי לקבל את השיחה.
"לא התכוונתי לפגוע בך," הוא אמר.
"אין לך את הכוח לפגוע בי," עניתי בקרירות.
"ניפגש מחר?"
ידעתי שאני אמורה להעיף אותו לכל הרוחות, אבל לא הייתי מסוגלת, "רק אם הגורל יפגיש בינינו שוב."
פניי לבשו חיוך, חיוך ששמחתי שרק אני רואה. סגרתי את השפופרת והתיישבתי על הספה. אני לא בטוחה אם הייתי מאושרת או שסתם חלפה בי תחושה נעימה, תחושה חמימה כזאת שנדמה לי שמעולם לא הרגשתי.
למרות שאני לא מחפשת מערכת יחסים ובטח שלא בן זוג לחיים, משהו בגבר הזה גרם לי לחשוב פעמיים. העובדה שהוא פשוט קם והלך עצבנה אותי והצליחה לחדור לעצמותיי.
* * *
חתמתי על המסמך בלי רגשות אשם. רכשתי את החברה, שעכשיו תהיה חברת בת שלנו. בעליה הקודמים של החברה המשיכו בעקשנות לנסות לקבוע אתי פגישה, אך סירבתי לרדת מהאולימפוס עליו אני נמצאת. הם ישבו שעות עם הסמנכ"ל שלנו, שידע לא לקרוא לי כדי שלא אשנה את דעתי בנוגע לפירוק החברה, ממנו נמנעתי עד כה. לאורך השנים, רכשתי לעצמי שם של אדם קר, נאלצתי לעשות הרבה החלטות שלא מצאו חן בעיניי הרבה אנשים. החלטות שנועדו להכניס כסף לחברה, בלי שיקולים אמוציונליים או יחסים בין אישיים. הכסף הוא המדד היחיד. לו הם היו לוחצים אותי ומנסים לגרום לי לרכך את התנאים, רק הייתי מקשה עליהם. סביר מאוד להניח שלא הייתי מאפשרת לבן שלהם להישאר בתפקיד המנכ"ל, ובטח שלא הייתי משאירה להם חלק מהמניות. הייתי מתעקשת על רכישה מלאה ולא משאירה להם יד בחברה.
העברתי את היום בחתימה על חוזים ובניסיון להפיק רווחים לחברה שמסמלת את משפחתי. היו תקופות בחיי שהצטערתי שאין לי אח שיכול לנהל את האימפריה, אח שירש את אבי ויותיר אותי לחיות חיים רגילים. זאת משאלה לא כנה כי אני אוהבת את חיי, אני אוהבת את השליטה, אני אוהבת לשבת על גג העולם.
גם היום החלטתי לצאת מוקדם מהרגיל, ולא להישאר סגורה במשרד עד הלילה. יצאתי מהמשרד כבר בשעה שמונה בערב. ירדתי לאותו הבר מאתמול, הבר הקבוע שלי, הבר בו פגשתי את הגבר הזר. בגללי הוא זר. אני זאת שסירבה להכירו ואני עדיין לא בטוחה אם זה היה הדבר הנכון לעשות.
התיישבתי על הבר והזמנתי ג'ין וטוניק במקום הרעל הרגיל שלי. הברמן חייך ואמר בחוצפה, "סוף כל סוף, משקה מתאים." לא הגבתי כי לא אכפת לי מה הוא חושב עליי, הוא כאן כדי לשרת.
חיכיתי במשך יותר משעה אבל הזר לא הגיע.
התלבטתי אם פשוט לקום וללכת או לחכות עוד קצת, כי גם אתמול הוא הגיע בשעה מאוחרת. ניגשתי לנוחיות וחידשתי את האיפור שנשאר על פניי עוד מהבוקר, איפור שגם בהתחלה לא היה ברור לאף אחד אם הוא באמת נמצא. כשיצאתי מהנוחיות, מיד הבחנתי בו. הפעם, הוא לא ישב על הבר ולא היה לבד. הוא היה מלווה בחבורה לא קטנה. שילמתי את החשבון בבר וניגשתי באכזבה לדלת הכניסה. לפני שיצאתי, הצצתי לכיוונו פעם נוספת וראיתי אותו מוקף בהרבה אנשים. הם דנו במשהו ונראו מאוד מרוכזים. ידעתי שאין לי מקום בחייו כרגע, לא אוכל לתקן הלילה את מה שקרה אתמול. לא אוכל לגרום לו לסיים את הלילה אצלי במיטה.
ישבתי ברכב, לא מסוגלת לסובב את המפתח ולהתניע. הייתי מתוסכלת מדי, הוא אפילו לא הבחין בי, לא ראה אותי מחכה. הטלפון שלי צלצל והוציא אותי מהמצב הלא הגיוני אליו נכנסתי. על הקו, אבי רצה לדבר על ענייני עבודה וכספים. הוא נדהם לגלות שכבר יצאתי מהמשרד, הרי לרוב אני עובדת עד השעות הקטנות של הלילה. סיימתי את השיחה וידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך לחשוב על הזר הזה שמשגע את מוחי. התקשרתי לבריידי והצעתי שניפגש.
נכנסתי לדירה של בריידי נחושה לרצות את עצמי. התנפלתי עליו בתשוקה עזה כמעט כמו תשוקת נעורים, תשוקה שהייתה מיועדת לאחר. הוא היה מופתע מהדומיננטיות האגרסיבית והלא מתפשרת, אך שיתף פעולה, רגיל שאני שולטת ביחסים בינינו.
לאחר ניצול הדדי שנמשך שעות, נשכבנו במיטה ושקענו לתוך המזרון. הוא הדליק סיגריה ואני פשוט שכבתי שם, מרוצה.
"את רוצה לספר לי מה נכנס בך הלילה?" הוא מחטט, למרות שהכללים בינינו ברורים לחלוטין. אנחנו לא מערבים שמחה בשמחה, לא דנים בחיים האישיים זה של זו, משאירים את יחסינו רק במיטה.
"אתה נכנסת בי. נכנסת עמוק ופולשני, ולא רציתי להתנתק ממך," שיקרתי.
יצאתי מסופקת מהדירה של בריידי וידעתי שעכשיו אוכל ללכת הביתה ולישון שינה ערבה ומלאה בחלומות נעימים. כשנכנסתי לבניין הדירות בו אני גרה, השומר עצר אותי מיד בכניסה והסב את תשומת לבי לספה הגדולה המיועדת להמתנה של אורחים. לרגע לבי החסיר פעימה, התמלאתי תחושת החמצה או אולי זאת הייתה אכזבה אחת גדולה מכל המצב. על הספה ישב לא אחר מאשר הזר. הוא הניח את ראשו על המשענת ועיניו היו עצומות. בהיתי בו לרגע וניגשתי כדי להעיר אותו ולשלוח אותו לדרכו. עמדתי קרוב אליו, כמעט מעליו, ולא הייתי בטוחה כיצד לקרוא לו, איני יודעת את שמו. איך אני אמורה להעיר אותו? נגעתי בכתפו והוא לא הניד עפעף. ניסיתי שוב ושוב, עד שלבסוף הוא התעורר בבהלה. הבטתי בו משועשעת, למרות שהוא לא נִרְאָה מרוצה כלל.
"את כולם את מעירה באלימות?" הוא שאל בנבזיות.
"אלימות? זאת בקושי הייתה נגיעה בכתף ואתה לא התעוררת." הוא נעמד, הביט בי ואז הסתכל על שעונו. הוא ענד שעון יוקרתי, שעון שמשדר הון, הוא גם היה לבוש בחליפה יקרה, הרבה יותר יוקרתית מזאת שלבש אתמול. למרות כל היוקרה שעטיפתו שידרה, הוא נראה מתוסכל. הוא לא היה מגולח וגם נראה כאילו עוברת עליו תקופה לא פשוטה. לא ידעתי איך להכיל אותו, איך בכלל להבין את העובדה שהוא כאן.
"מה אתה עושה כאן?"
"חשבתי שנתקן את אתמול," הוא לא היסס. "אבל לא תיארתי לעצמי שאיאלץ לחכות לך כל כך הרבה שעות." הוא שוב מביט בשעונו. יש לו את החוצפה להעיר הערה שכזאת? אפילו אבא שלי הפסיק להעיר לי כבר לפני שנים, אז שהוא יעלה את ההערה הזאת על דל שפתיו?
"חבל שחיכית, אני כבר עייפה," ומסופקת. הרבה יותר ממה שאי פעם תוכל לספק אותי.
"שאני אלך?" הוא שאל, מופתע. בלי לענות, הלכתי לכיוון המעלית, לא מנידה עפעף לכיוונו.
נשכבתי במיטה והתחלתי לחשוב על כל מה שקרה מהרגע שיצאתי מהעבודה. היום הזה יכול היה להסתיים במיליון דרכים שונות, בלי שאני אשכב במיטה ואתהה לגביהן. נותרו לי שעות בודדות של שינה, הייתי צריכה לקבל את ההצעה של בריידי ולהישאר לישון אצלו, הייתי צריכה לרכך את העקשנות שלי ולהסכים להירדם לצדו. אני כל כך מפחדת להיקשר ולא מאפשרת לעצמי להיפתח אליו. אני לא מאפשרת לו להביט בי ישנה ולא מאפשרת לעצמי להביט בו עמוקות כשהוא לצדי. אני לא רוצה להשלות אותו שאולי יש סיכוי למשהו קצת מעבר, אני לא רוצה לגרום לו להאמין במה שלא יקרה לעולם. בריידי הוא אדם פשוט ובכלל לא נמצא במעגל החברתי אליו הורגלתי, הוא לא ברמה שלי. נפגשנו באוניברסיטה, עוד כשהייתי סטודנטית, וכבר שנים מאז, אנחנו שותפים למיטה. בתקופה שהייתה לו בת זוג לחיים, היחסים בינינו נותקו וזה לא הטריד אותי, ובתקופה שאני הייתי במקום אחר, זה לא הטריד אותו. ביום שהוא נפרד מבת הזוג שלו, חזרנו להיות פרטנרים לסקס נהדר. לו בריידי היה מעט יותר אמיד או לפחות בעל תפקיד בכיר באיזו חברה, יש סיכוי שהייתי מאפשרת ליחסים בינינו להתקדם מעט מעבר. אבל המציאות מעט שונה ממה שהייתי רוצה, והוא לא יותר מפקיד זוטר בחברה לא נחשבת במיוחד.
כל המחשבות הובילו אותי לעבר הזר שדחיתי מעליי. האם הוא הגבר שאבי יסכים לצרף למשפחה, או שאולי הוא לא יותר משותף פוטנציאלי למיטה?
