חצויה

פרולוג

 

הרצפה מרוחה בדם. זה הדם שלי! עד מתי? עד מתי איאלץ לסבול את הזעם שלו? בעדינות אני מנסה להחליף את בגדיי, אני לא רוצה להפריע לו בשנתו. על קצות האצבעות אני מפלסת את דרכי לדלת הכניסה ויוצאת החוצה. אני מבינה ששכחתי את הטלפון שלי בדירה, אני לא מעזה לחזור פנימה, אני גוררת את רגליי במדרגות ויוצאת אל הרחוב. בכיסי שוכב בבטחה הכסף שהצלחתי להחביא בשבוע שעבר. אני עוצרת מונית ושמחה שיש לי איך לשלם.

"לבית החולים הקרוב, בבקשה," אני אומרת לנהג המונית שמתבונן בי המום.

"הכול בסדר? את נראית לא כל כך טוב."

נהג המונית שם לב שמשהו לא בסדר, על אף שבן זוגי, תמיד דואג להשאיר את פניי ללא חבלה בעוד יתר גופי חווה את זעמו במנה כפולה.

אני מגיעה לחדר המיון, האחות בתחנה מזהה אותי מיד.

"שוב את כאן? לא עזבת אותו?"

"אני לא יכולה, ואת יודעת את זה."

האחיות והרופאים בחדר המיון כבר מכירים אותי היטב, אני מגיעה לכאן מדי פעם לאחר שהוא חווה התפרצות זעם. נשלחתי לצילום וכשאני חוזרת הרופא בודק אותי,

"יש לך שלוש צלעות שבורות, חוץ מזה נראה שהפעם יצאת בפחות נזקים."

האחות חובשת אותי ונותנת לי משככי כאבים.

"אני מקווה שזו באמת הפעם האחרונה שניפגש," אני אומרת, ויודעת שלא כך יהיה.

"החוקרת של המשטרה בדרך, את יודעת שאני לא יכול לשחרר אותך עדיין," אומר לי הרופא.

"אני מכירה את הנוהל, אחכה."

במשך שנתיים אני מגיעה לבית החולים, מתייצבת כאן אחת לכמה שבועות. לצערי אני בקיאה בנוהל ויודעת מה הולך להתרחש כעת. החוקרת תנסה לשכנע אותי להגיש תלונה. ראשית היא תנסה לבדוק איתי מה קרה, ובוודאי אחרי שתסתכל בהיסטוריה הרפואית שלי תבין שאני מכירה את מי שהכה אותי. אין לי אומץ לשתף פעולה, אני תמיד חוזרת לידיו המכות של בן זוגי.

צמד החוקרות החביבות של המשטרה שבדרך כלל מגיעות, מכירות אותי כבר היטב, הן יודעות שלא יצליחו לשכנע אותי להגיש תלונה. בשנה הראשונה הן היו מנסות שעות. עם השנים, זמן ניסיון השכנוע התקצר וכך יכולתי להשתחרר מבית החולים במהרה.

למרות כאביי הקשים, אני מחליטה להתיישב בכיסא ליד המיטה, מסרבת לשכב כקורבן חסר ישע.

"שלום, אני אדל, מהמקלט לנשים מוכות. האחות התקשרה אליי כדי שאשוחח איתך בזמן שאת ממתינה לחוקרת המשטרה."

"נעים מאוד אבל אני לא זקוקה למקלט כזה," אני עונה לה בהחלטיות.

"נשים רבות לפנייך הכחישו את הצורך, חלקן אפילו המשיכו להכחיש עד שנהיה מאוחר מדי. אני רק רוצה לנסות לעזור לך, להראות לך שיש לך אופציות אחרות מלבד לחזור למי שהכניס אותך לכאן."

לחדר נכנסת אישה נוספת. "שלום, אני רבקה, החוקרת של המשטרה."

מעניין מה קרה לחוקרות הקודמות, חשבתי שזה יהיה מהיר היום. אם לא אגיע הביתה בזמן אני עלולה למצוא את עצמי כאן בחזרה.

"את רוצה לספר לי מה קרה? איך הגעת לכאן במצב כזה?" שואלת החוקרת בנימה סמכותית.

"זו הייתה תאונה, באמת שכלום לא קרה."

"אני מסתכלת על הפעמים הקודמות שהוזעקנו לכאן בשבילך. את רוצה לומר לי שבכל פעם שבאנו הנה זה היה בגלל שקרתה לך תאונה?"

"כן." אני עקשנית, אני חייבת ללכת מכאן כמה שיותר מהר.

החוקרת מסבירה לי מה יקרה אם אגיש נגדו תלונה.

"הוא לא יוכל לפגוע בך, אנחנו נדאג לנעול אותו מאחורי סורג ובריח."

אדל הסבירה לי שאוכל להתגורר בבטחה במקלט עד שהוא ייעצר ויעזרו לי עם שכר דירה עד שאתרגל לעצמאות. רבקה הבטיחה לי שאין סיכוי שהוא ישתחרר מהר. "יש נגדו המון ראיות ואם את תעידי אין לו סיכוי," היא אמרה.

אחרי שיחה שנמשכה שעות, הסכמתי. כבר באותו הערב הלכתי עם אדל למקלט. רבקה הבטיחה לי שברגע שהוא ייעצר היא מיד תודיע לי. עד שהיא לא תודיע לי אני אחיה בפחד מבואו.

בסופו של דבר, כעבור יומיים בדיוק, השיחה המיוחלת הגיעה ורבקה בישרה לי שהוא נעצר. שמחתי, ביקשתי מאדל לנסוע לדירה כדי לקחת את חפציי. אדל ליוותה אותי, לא נתנה לי ללכת לשם לבד. התרגשתי מהמסירות ומהאכפתיות שלה. הדירה נשארה כפי שהייתה שלשום, הדם שלי עדיין מרוח על הרצפה, רהיטים וחפצים זרוקים מכל עבר.

"הוא לא סידר את הדירה, זה יאפשר למשטרה לאסוף עוד ראיות נגדו," אדל ציינה בניסיון לעודד אותי למראה הדירה ההפוכה.

"אני אמורה לסדר אחרי שאני חוזרת מבית החולים, זה תמיד היה ככה."

"אל תיגעי בכלום. אספי את חפצייך ובואי ניסע מכאן."

מצאתי את מכשיר הטלפון שלי, אני מסתכלת על הצג ורואה שהוא ניסה להתקשר אליי אין ספור פעמים.

למחרת אני חוזרת ללימודים, חבריי לאוניברסיטה לא הבינו לאן נעלמתי כמה ימים בלי לומר מילה. גם איה חברתי הטובה חיפשה אותי בלי סוף. לא סיפקתי הסברים, אף פעם לא שיתפתי איש במה שעובר עליי.

כמה ימים לאחר מכן נפגשתי עם הסנגור שאמור לייצג אותי בתיק. תחילה הוא בישר לי על שחרורו בערבות ולאחר מכן הביא את הבשורה המרה ואמר שכל התקיפות הקודמות שעברתי לכאורה לא יוכלו לשמש אותנו במשפט מכיוון שבבית החולים תועדו לדבריי כתאונה. כל שיש לנו להסתמך עליו הוא המקרה הנוכחי שלא יפיק המון תועלת. "שלוש צלעות שבורות וקצת חבלות יבשות הן לא עילה לתביעה." הסנגור המליץ לי לבטל את התלונה. "אין לך שום סיכוי בתיק הזה. יציגו אותך בתור האשמה, הוא עוד עלול לומר שזו הייתה הגנה עצמית ואז את תסתבכי. למה לך התיק הזה עכשיו?"

מיד רצתי לאדל, סיפרתי לה את דבריו של הסנגור. "את יכולה להישאר כאן איתנו, אל תחזרי אליו." היא ניסתה לנחם אותי ולעזור. מרבקה לא שמעתי בכלל, יכול להיות שהיא לא שמעה על מה שקרה. ידעתי שאסור לי להגיש תלונה, תמיד הייתה לי הרגשה רעה שאיכשהו תלונה עליו תרדוף אותי ולא אותו, וכמובן צדקתי.

החלטתי להמשיך להתגורר במקלט, בינתיים זה הפתרון היחיד בשבילי. את רוב זמני אני מבלה בקמפוס האוניברסיטה וביתר הזמן הפנוי תורמת את חלקי הדל במקלט.

עבר שבוע בדיוק מאז ביטלתי את התלונה. ידעתי שזה יקרה בסופו של דבר, היום הוא לא הפסיק להתקשר. היה לי ברור שהוא לא יניח לי בכזאת קלות, לכן לאחר אין ספור צלצולים עניתי לשיחה.

"הייתי בלימודים, לכן לא עניתי לך," אני אומרת בחשש אמיתי.

"את יודעת שאני לא כועס עלייך, מתי את חוזרת הביתה?"

"אתה רוצה אותי בחזרה אחרי שהתלוננתי עליך?"

"אמרתי לך פעם כמה אני אוהב אותך? תחזרי הביתה, אני מחכה לך."

"אתה יודע שהתלונה לא הייתה רעיון שלי. החוקרת של המשטרה השפיעה עליי, היא שכנעה אותי להגיש את התלונה."

"אני יודע שזו לא הייתה יוזמה שלך. אני יודע שאת אוהבת אותי."

"תודה שאתה מתחשב, אני באמת אוהבת אותך."

החלטתי לחזור אליו, אולי הוא ישתנה. בכל מקרה אני לא מסוגלת להמשיך לגור במקלט, זה לא פתרון לטווח ארוך. אני מקווה שאהבה שלי אליו תשכנע אותו לטפל באגרסיות שלו, אני חייבת להאמין שהוא ישתנה.

 

חזרתי אליו. הוא עדין ומתחשב, וכשביקשתי ממנו ללכת לקבל טיפול, הוא הקשיב בהבנה. נראה שהוא יודע שמה שהוא עושה יכול לגרום לי נזק רב. הבטחתי לתמוך בו ולעמוד לצידו אם יטפל בעצמו.

"תבטיחי לי שלעולם לא תעזבי."

"בתנאי שתבטיח לי שתשתנה, אני לא מסוגלת לסבול את האלימות שלך יותר."

הבטחנו ונשבענו, החיים היו נחמדים לחודש אחד בדיוק. חודש לאחר שחזרתי הייתה לו בעיה בעבודה, באותו הלילה הוא חזר הביתה ואת כל תסכוליו הוציא עליי. מצאתי את עצמי שבויה שלו בדירה, לא יכולתי לחמוק מהאלימות, לעולם לא אצליח לחמוק מידיו. התביישתי לגשת לבית החולים, התביישתי לצאת מהבית ונשארתי ככה, שכבתי כמה ימים במיטה, מצפה להחלים.

באותו השבוע איה בישרה לי בשורה משנה חיים.

"עברתי דירה להרצליה ואני מחפשת שותפה. יש לך מישהי שאת מכירה שאולי מחפשת להשכיר דירה עם שותפה?" ראיתי בשיחת הטלפון של איה אות משמים. אני חייבת לעזוב אותו, אסור לי להישאר. יש לי עוד שנה ללימודים ואני רוצה לנסות להישאר בחיים כדי לסיים אותם. אני רוצה לחיות!

"אני מחפשת דירה. נפרדנו," עניתי בלי להסס.

"איך לא סיפרת לי שנפרדתם?"

"זה קרה היום. מתי אני יכולה להיכנס לדירה וכמה זה עולה?"

איה מספרת לי שהדירה שייכת להורים של חבר שלה ולכן שכר הדירה מגוחך. כל הסימנים מראים שעליי לעזוב, אני אורזת את חפציי בזריזות כל עוד הוא בעבודה ובורחת להרצליה.

השארתי לו פתק קטן על השידה.

 

אריק,

אני חוששת לחיי כשאני לצידך.

תטפל בעצמך בשבילי.

איזבלה

 

אני משאירה את חיי איתו מאחור ונוסעת לכיוון התחלה חדשה.