הקדמה
היי עליזה, רציתי לספר לך משהו חשוב. יהונתן יקבל ביום העצמאות את אות הנשיא כחייל מצטיין.
הודעה זו קיבלתי בעודי כותבת שורות אלה.
שיתוק מוחין (c.p.).
זו היתה האבחנה שנקבעה כשיהונתן נולד, כנראה תוצאה של סיבוך בלידה. יהונתן היה מתנייע על כיסא גלגלים והתקשה להזיז חלק גדול מאיבריו. מרגע שהתחיל ללמוד בבית הספר בכיתה ז', היה ברור שהאתגר החינוכי הניצב בפנינו מגיע לפסגות חדשות.
היה צורך לצמצם פערים לימודיים, להכשיר את המרחב הפיזי של בית הספר כך שיתאים לו, ולחזק את תחושת המסוגלות שלו. מסלול החיים הועיד ליהונתן כיווּן ברור ובית הספר היה צריך לשנותו. לא לדבר על סולידריות ואחריות חברתית, אלא לבצע אותה ולהפוך אותה לחלק מסֵדר היום שלנו.
תלמידים שרואים אחד מחבריהם מתמודד עם נכות באופן יום־יומי, לומדים להכיר בקשיים ולגלות להם אמפתיה, אך יותר מכך, הם לומדים להבחין שמאחורי כיסא הגלגלים יש נער מתבגר כמותם, עם רגשות, אכזבות, שאיפות ותסכולים. הישג זה הוא בעינַי גדול עוד יותר מתעודת הבגרות המלאה שאותה השיג לבסוף יהונתן.
יהונתן, שהיה פטור משירות בצבא בשל מצבו, נאבק קשות כדי לקבל את ההזדמנות להיות חייל, התמונה שלו לבוש במדי צבא ההגנה לישראל, בטקס בבית הנשיא, היא רגע אחד מכונן. לא תמיד במהלך העשייה היום־יומית, הצלחנו להגיע לרגעי השיא, אך הידיעה שניתן להגיע אליהם, מניעה את היום־יום.
את עומדת ומביטה ברכבת החולפת על פנייך, את מביטה בחלון ומחפשת פרצוף אחד מסוים. קרון אחר קרון חולפים על פנייך, אם דעתך תוסח או תאבדי את הריכוז, את עלולה לפספס. אם הרכבת תיסע מהר מדי, הפרצופים יֵיראו מטושטשים ולא תצליחי לראות את מי שאת מחפשת.
העיסוק בחינוך דומה לניסיון לזהות פרצוף אחד מסוים ברכבת החולפת על פנייך, לעתים נדחסות לרכבת הנוסעים משימות כה רבות עד שנדמה שנותרו מקומות עמידה בלבד. זה קשה יותר מלחפש מחט בערימה של שחת, כי ערימת השחת עומדת במקומה אבל רכבת החיים, החינוך, בית הספר - נעה ללא הפסקה.
בארבע־עשרה השנים שבהן ניהלתי את התיכון השש־שנתי בבית שמש, התיכון העיוני הראשון בעיירת פיתוח, היתה לי ההזדמנות להיות חלק ממהפכה חברתית חשובה. בספר זה אני רוצה לתאר אותה, להודות עליה, לספר על כמה מן האתגרים שעמדו לפתחי לאורך הזמן ההוא ועל הדרכים שחיפשתי, ולעתים גם מצאתי, להתמודד עִמם. אולי הדבר ייתן כוח לעוסקים אחרים במלאכת קודש זו. הספר הזה נולד בין השאר מתוך רצון לחזק, ולומר שאף שישנם אילוצים מערכתיים וכלכליים רבים מאוד, אם באמת משוכנעים בנחיצותו של רעיון המקדם יעדים חשובים, ניתן לממש אותו. ובעיקר לראות בבית הספר מקום שיכול להשפיע על סדר היום ולא רק להיות בבוּאה לו.
אוסף הסיפורים בספר הזה משרטט את התמונה הרחבה של חוויית ניהול בית ספר. לבד מרגעי השיא יש בו גם הצצה לדילמות חינוכיות, אישיות וחברתיות מורכבות שאִיתן, האדם, ההורה, המחנך והמנהל צריכים להתמודד.
האנשים והאירועים הנזכרים בספר אמִתיים לגמרי, אך כדי לשמור על צנעת הפרט, כל שמות התלמידים בספר שונו, ולעתים טושטשו פרטים נוספים. סיפורו של בית הספר ״ברנקו וייס״ בבית שמש התאפשר בזכות אנשי חינוך, מורים, עובדי ניקיון, רכזים, מזכירות, מנהלי בתים וכל הפסיפס האנושי המיוחד כל כך שאיתו עבדתי. אלו האנשים שביום־יום שלהם מייצרים את השיאים המיוחדים ולהם אני רוצה להודות.
כתיבתו של ספר זה התקרבה לסיום באותן שעות ממש שבהן אבי מורי, יצחק בן חמו, שכב בבית החולים על ערש דווי מוקף בבני המשפחה. את גרסתו המלאה והערוכה של הספר שלחה לי העורכת שעות אחדות לפני שמסעו של אבא הגיע אל קִצו. אבא היה איש עם עולם ערכים מוצק וברור, שחינוך ילדיו היה חשוב לו ביותר. איש ספר היה, וקריאה היתה הבילוי המרכזי שלו. אני מקדישה לו ספר זה באהבה רבה.
