פתח דבר
עם כובע גרב שמסתיר את הקרחת, ביד אחת מעדר
ובשנייה מגרפה, אני הולכת ברחוב הראשי, שותלת
גרניום על מעברי חציה. כשמישהו מסתכל עלי
בתימהון, אני אומרת: ״אל תסתכלו עלי. אני לא
בשביל החיים האלה בנויה. אני, צריך להשיט אותי
בנהר, לגרש ממני את הזבובים במניפה״.
(צרויה שלו, "רקדתי עמדתי")1
מה מניע חוקרי ספרות להקדיש שנים מחייהם לחקר כתביו של יוצר אחד? לשאלה זו יש בוודאי תשובות מעניינות רבות. כמה מהן פרטיות; תוצר של המפגש האינטימי החד־פעמי בין אישיותו של חוקר אחד ובין כתביו של יוצר אחד. תשובות אחרות משותפות, כמדומה, לרוב כותבי המונוגרפיות. אחת מהן היא רצונו של החוקר לשתף קוראים נוספים בהערכה שהוא רוחש ליוצר מסוים. הרצון הזה מתחדד ונעשה דחוף ומציק כאשר אותו חוקר חש שהקורפוס האהוב עליו אינו מוערך כראוי בקרב קהל הקוראים הפוטנציאלי של היצירות, ובכללו - וכנראה בראש ובראשונה - הקולגות שלו, החוקרים, שפרשנויותיהם לקורפוס הנדון לוקות, לדעתו, בכשלים מהותיים.
תחושה מציקה חריפה כזו ליוותה גם את החוקרים החתומים על הספר הזה. יצירותיה של צרויה שלו זכו בשפע אהבה מצדו של ״הקהל הרחב״ בישראל: כל ספריה (למעט הראשון, רקדתי עמדתי) היו לרבי־מכר ״היסטריים״. אבל אהבה זו לא דבקה ברוב חוקרי ומבקרי הספרות במחוזותינו.
שי צור, נופר רשקס ואנוכי יצאנו למסע המחקרי הזה, בין היתר כדי לתקן את מה שנראה בעינינו כמעוות שאפשר לתקנו. לשם כך יצרנו מפתחות פרשניים המותאמים במיוחד למפעל האמנותי העשיר והמרשים של צרויה שלו. סללנו וסימנו מסלולי קריאה ופרשנות בכל עולם יצירתה, מסלולים שנפגשים ונפרדים, מתנגשים ומשלימים, ותיארנו בהקפדה כמה מאתריו הבולטים והמרשימים.
אני מקווה שעשינו את מלאכתנו נאמנה, ושהספר הזה יעשה את שליחותו.
• • •
צרויה שלו נולדה בה' בניסן תשי״ט, 13 באפריל 1959, בקבוצת כנרת. היא גדלה בקרב משפחה של בוני הארץ ויוצרים. אביה הוא חוקר הספרות והתרבות מרדכי שלו, אמה היא הציירת ריקה שלו, ואחיה, ענר - מתמטיקאי וסופר. סבם של צרויה וענר מצד אמם הוא אהרון שידלובסקי, ממייסדי קבוצת כנרת. דודהּ הוא המשורר והסופר יצחק שלו, אביו של הסופר מאיר שלו. צרויה שלו נשואה לאיל מגד, משורר וסופר, שאף הוא גדל במשפחה של יוצרים. הוא בנם של אהרן מגד, סופר ועיתונאי, ואידה צורית, חוקרת ספרות, משוררת וסופרת, ודודו הוא מתי מגד, סופר וחוקר ספרות. לצרויה שלו יש בת, מרווה, מנישואיה הראשונים לדני מרום, ושני בנים, יער וירדן, מנישואיה לאיל מגד.
זמן קצר לאחר שצרויה נולדה עברה משפחתה לבית ברל, ושם שימש אביה כמורה. צרויה זוכרת את בית ברל כמקום יפהפה, אך גם מבודד ומטיל מורא. בריאיון לאיילת נגב2 היא סיפרה: ״זו הייתה ילדות מאוד בודדה, כי 'בית ברל' הוא לא יישוב למגורים. זה קצת כמו לגדול ב'יד ושם'. בבוקר למדנו עם ילדי המושבים באזור, אבל שאר היום היינו לבד״.3 הספרייה בבית ברל הייתה בשבילה אתר חשוב, וכך כתבה עליה כעבור שנים: ״זו לא הייתה ספרייה אלא ארמון של ספרים [...] הספרייה ההיא ב'בית ברל', בבניין המכוסה קיסוס סמיך, הייתה בעיני בשנים הארוכות ההן המקום היפה והמפתה ביותר עלי אדמות. לא לחינם מסתיים אחד מספריי [חיי אהבה, י״ש] בגיבורה המסתתרת בין המדפים עד שהספרייה ננעלת והיא נשארת שם לבדה כל הלילה. ביישוב הקטן ההוא בשרון, שבו היו אז יותר ספרים מאנשים, לא הייתה דרך טובה יותר להכיר את החיים״.4
בשירותה הצבאי (1979-1980) שימשה כמש״קית ת״ש בבית הספר לשריון וכפקידה פלוגתית בבה״ד 1. בסוף התיכון חשבה שלו שלאחר תום השירות הצבאי היא תלמד פסיכולוגיה, אך העומס הרגשי שהייתה נתונה בו כמש״קית ת״ש וכפקידה פלוגתית, והעובדה שלא השכילה, לדבריה,5 לשמור על מרחק מקצועי בינה ובין החיילים ובעיותיהם, גרמו לה לזנוח את כוונתה להיות פסיכולוגית. במקום זאת למדה מקרא, לתואר ראשון ושני, באוניברסיטה העברית. על פי עדותה,6 תחום זה קרוב ללבה משחר ילדותה.
בילדותה הרבתה שלו לכתוב על גיבורים ועלילות מן המקרא, לדבריה בעקבות סיפורי התנ״ך שאביה נהג להקריא לה ולאחיה לפני השינה.7 כמו כן, כתבה שירים וסיפורים רבים העוסקים במוות, בעיקר של חתולים.8
את דרכה הספרותית הפומבית החלה שלו כמשוררת. בהיותה בת שבע־עשרה פרסמה שיר ראשון בהארץ, ובשנת 1988 יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד קובץ שיריה מטרה נוחה לצלפים,9 והוא קצר שבחים וזכה בפרסים. מעין הראל, בערך הלקסיקוני המצוין שכתבה על שלו,10 מציינת כך:
מבחינות רבות התווה ספר זה את הפואטיקה הייחודית ואת קשת הנושאים שיאפיינו את יצירתה: התודעה השלטת בו היא של מספרת־אישה פגיעה הסובבת בעולם מסויט, שהמצבים היומיומיים בו מתוארים כ'מחלת לילה', או 'געש נהר של נפט' ועשן מיתמר. השירים נעים בין הזיה למציאות ובין דמות האהוב לדמות האב. לשונם המאופקת כמו מתפקעת משלל מטאפורות מפתיעות ומקוריות, ומן האלוזיות המקראיות והביטויים הארכאיים הנמהלים בעברית עכשווית.11
בשנת 1988 החלה שלו לעבוד כלקטורית בהוצאת ״כתר״ ובהמשך כעורכת ב״כתר״ וב״קשת״. בשנים 1992-1995 ערכה עם החתום מטה את כתב העת אפס שתיים. בשנת 1993 ראה אור ספר הפרוזה הראשון שלה, רקדתי עמדתי,12 והתקבל בתגובות מעורבות, חלקן קשות. אלו גרמו לה לטראומה, שממנה השתחררה, לדבריה, רק לאחר שנים.13 בשנת 1997 ראה אור ספרה השני, חיי אהבה, והוא זכה להתקבלות נלהבת יותר, והיה לרב־מכר.14 ספריה הבאים - בעל ואישה (2001), תרה (2005), שארית החיים (2011) וכאב (2015)15 - זכו כולם באהבת הקהל ובאהדת כמה מהמבקרים. שלו פרסמה גם שני ספרי ילדים: ילד של אמא (2005) ותראו את הילד (2014).16
החל משנת 2000 נעשתה צרויה שלו לסופרת אהובה ומוערכת גם מחוץ לישראל. את פרשת ההתקבלות שלה בארצות העולם אי אפשר שלא להכתיר בתארים כגון מטאורית ומסחררת. הרומן שפרץ את דרכה הבינלאומית הוא חיי אהבה.17 ב־1999 הוא הופיע בהולנדית. ב־2000 הוא ראה אור באיטלקית ואחר כך בגרמנית, באנגלית ובצרפתית.18 בשנת 2001 הוא התפרסם במהדורה נוספת באנגלית, וראה אור גם בטורקית, בספרדית ובפורטוגזית, ב־2003 הוא הופיע בפולנית, קוריאנית וצ'כית, וב־2004 ביפנית. נוסף על כך, ב־2007 יצא לאקרנים סרטה של השחקנית והבמאית הגרמנייה מריה שריידר, חיי אהבה. תסריטו מבוסס על הרומן של שלו, והיא אף השתתפה בכתיבתו.
דומה שאת הדחיפה המכרעת להצלחתו של חיי אהבה בעולם, בראש ובראשונה בארצות דוברות גרמנית, נתן מרסל רייך־רניצקי, מבקר הספרות היהודי גרמני, שנחשב בשעתו לקובע הטעם הראשון במעלה בגרמניה. בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של רייך־רניציקי, Literary Quartet,19 הוא אמר כי חיי אהבה ״הוא ספר בעל עוצמה, עומק ותבונה מדהימים״.20 אחריו החרו החזיקו מבקרים רבים בגרמניה ובארצות אחרות, וגמרו את ההלל על הרומן. ההתקבלות המרשימה של חיי אהבה בעולם הייתה סימן דרך לספריה הבאים של שלו, וגם הם ראו אור בעשרות שפות וזכו לשבחים מופלגים. עשרות המבקרים חזרו ועמדו על מאפייניה הייחודיים של הפרוזה שלה: התובנות הפסיכולוגיות המבריקות,21 השליטה בעלילה,22 עיצוב הדמויות המרשים,23 הווירטואוזיות הלשונית,24 ההתכתבות השנונה עם סיפורי המקרא ועם הטרגדיות היווניות,25 האיכויות המיתיות,26 ועוד. והיו שהשוו אותה לגדולי הסופרים המערביים המודרניים: פרוסט,27 קפקא,28 וירג'יניה וולף, פיליפ רות ואחרים.29
ספריה של שלו זכו בפרסים חשובים בעולם. הרומן חיי אהבה נבחר על ידי השבועון הגרמני דר שפיגל לאחד מן הספרים הטובים במחצית השנייה של המאה העשרים. הרומן בעל ואישה זכה בפרס קורין הגרמני. הרומן שארית החיים זכה בפרס פמינה הצרפתי היוקרתי לספר המתורגם הטוב ביותר לשנת 2014 ובפרס ״די וולט״, נכנס לרשימת עשרת הספרים המתורגמים הטובים ביותר לשנת 2013 של העיתון הבריטי Independent, ועוד היד נטויה.
כאמור, גם בישראל זכו ספריה של שלו לאהבת הקהל, אבל יחסם של המבקרים לא היה אחיד, והטון הכללי היה נלהב הרבה פחות מהטון בחו״ל.30 יתרה מזאת, כמה מהם חזרו וטענו שאי אפשר לשייך את יצירותיה לקנון הספרותי הישראלי, וכן שהיא יוצרת של ספרות פופולרית טובה, ותו לא.31
על מעמדה הרעוע של שלו בהקשר של הקנון הישראלי מעיד גם המיעוט היחסי של המאמרים המחקריים שהוקדשו לבחינה שיטתית של ספריה.32 את ההבדל בדרכי ההתקבלות של ספריה בארץ ובחו״ל אפשר לקשור גם לנסיבות סוציו־תרבותיות. כך למשל, יש מקום לבדוק אם היחס בין מעמד קנוני למכירות משתנה בשדה הספר בישראל לפי המגדר של הכותב. שהרי כבר מבדיקה חטופה של הנתונים מתברר שיש אצלנו סופרים רבים שנחשבים לסופרים קנוניים, וספריהם, רובם ככולם, הם רבי־מכר (עמוס עוז, א״ב יהושע, דויד גרוסמן, חיים באר, אתגר קרת, אמיר גוטפרוינד, מאיר שלו ואחרים) - ואף לא סופרת אחת שספריה, רובם ככולם, היו לרבי־מכר (ובמקרה של שלו - כמה מהם ברציפות), והיא נחשבת לסופרת קנונית מובהקת.
לשון אחרת, סופרת ״רשאית״ להיחשב לקנונית במחוזותינו, אבל אז עליה ״להסתפק״ במכירות מוגבלות, במושגים המספריים של מכירות ספריהם של הסופרים הקנוניים. ואפשר לחשוב בהקשר זה, בין היתר, על עמליה כהנא־כרמון, רות אלמוג, יהודית הנדל, לאה איני, רונית מטלון ואורלי קסטל־בלום - יוצרות שאיש, אני מקווה, אינו חולק על כך שהן סופרות קנוניות, אך הן מעולם לא היו ל״רבות־מכר״. ובהתאמה: איני מצליח להיזכר ולו בסופרת אחת שספריה היו לרבי־מכר (שוב, במושגים המספריים של מכירות ספריהם של הסופרים הקנוניים), שנתפסה - על דעתם של רוב המבקרים והחוקרים בשדה הספר הישראלי - כראויה לתואר סופרת קנונית!
כמו כן - והדברים קשורים זה בזה - לשלו הודבק הדימוי (גם בביקורות רבות, וגם בכמה מהמאמרים, הספורים ממילא, שעסקו ביצירתה) של סופרת העוסקת בדלת אמות של המשפחה הבורגנית ואין לה כל עניין בבעיות הגדולות, ״החשובות באמת״, של האומה. דימוי זה הקל את סיווגה כסופרת פופולרית. שהרי סופר עברי שיש לו יומרה קנונית והוא רוצה גם למשוך את תשומת לבם של רבים חייב לקבל על עצמו את תפקיד ״דובר האומה״.
מי שהדביקו את התווית ״ספרות פופולרית״ ליצירותיה של שלו גייסו לעזרתם גם את הסצנות המיניות ביצירותיה, שלדעתם אין להן ולשכמותן מקום בספרות יפה ראויה לשמה, כלומר - בספרות עברית לאומית (פוריטנית למהדרין).
אני סבור - ואני מייצג כאן גם את שותפותיי למסע המחקרי הזה - שחלק נכבד מהכותבים שהקדישו מחילם לקריאה ביקורתית בספריה של שלו, נפלו בשבי מראית העין המצטנעת של כתביה. מראית עין של מי שמציגה עצמה, בפגישה הראשונה עם סיפוריה, כאישה שאמנם היו לה בעבר פרקים שבהם היא חרגה מהדקורום הליברלי־מוסרני השליט, אבל כעת, בהווה המסופר, היא נואשת למצוא את דרך הישר בין הקונפליקטים המוכרים לנו כמעט מכל בית בורגני.33
ואולם מבין אבני החיפוי (הירושלמיות) של חזיתות הבתים הבורגניים המודרניים האלה, מציצים כרכובים, תבליטים, פסלונים וציורי קיר של ארמונות חרבים מרהיבים במבניהם ובקישוטיהם, השולחים אותנו לעולם שונה לגמרי. בעולם זה, המתכתב עם האלגוריה הברוקית על ״פארה המטורף״,34 סובבים מעדנות לא זוגות בורגניים עייפים המנסים לחדש את ימיהם בפרשיות אהבים חסרות תוחלת או בפעולות מרדניות דון קישוטיות נגד המוסדות הגדולים (בתי המשפט, האקדמיה, משמרות הצניעות ה״ליברליות״ וכיוצא בזה), אלא מלכים ומלכות, נסיכות ונסיכים, יפהפיות נרדמות, קוסמות ופיות. ולצדן, או ליתר דיוק מתחתיהן, בין החורבות, במרתפים סגורים, באתרי קבורה מפוארים, סובבים יצורים חיים־מתים, שרק קולם נשמע: שוועות קורעות אוזניים ולב, המזכירות יללות של גורי חתולים או תינוקות נטושים, המייצגים, לצד בני המעלה, את מחוזות הנפש האבודים, הראשוניים, של הדמויות הבורגניות הנורמטיביות, שכלל לא ברור אם אכן היה להם קיום של ממש.
במילים אחרות, הרומנים של שלו (כמו הרומנים של הנשים הסופרות במאה התשע־עשרה, על פי טענתן המשכנעת של סנדרה גילברט וסוזן גובר, המשמשת כנקודת מוצא בספרן המפורסם: The Madwomen in the Attic)35 כתובים במתכונת ה״פלימפססט״ (palimpsest): קלף דו־שכבתי, שמתחת לכתוב הגלוי שלו קיים כתוב סמוי. את הרובד הסמוי הזה אפשר לשחזר, כמו בחפירה ארכאולוגית - מטפורה אהובה מאוד על שלו - כאשר עוקבים בדרך שהויה וקפדנית אחר התמרורים הלשוניים, הפזורים לעשרותיהם ברומנים. אלה הם מכיתות לשון ״זרות״ לעולם הבורגני מודרני, שמקורן בטקסטים ארכאיים (המקרא, סיפורי התלמוד, סיפורים מיתולוגיים מתרבויות שונות, מעשיות, סיפורי עם, ועוד), ובצירופן הן יוצרות עלילות לשוניות מטפוריות עוינות לעלילות הבורגניות או הבורגניות־רומנטיות הגלויות לכל עין ומתחרות בהן.
למתכונת ה״פלימפססט״ ביצירותיה של שלו יש שני סוגי ביצוע עיקריים. בשני ספריה הראשונים, רקדתי עמדתי וחיי אהבה, העלילות הברוקיות, הנוצרות ממימוש המטפורות האדריכליות וממאות ״השיבוצים הזרים״, משתלטות על העלילה הבורגנית־רומנטית, או בניסוחה המבריק של איילין שוואלטר36 בנוגע לקורפוס אחר: ״העלילה השמרנית נסוגה, ועלילה אחרת ששקעה עד עתה באלמוניות של מאחרי הקלעים, מתייצבת בהבלטה נועזת כמו טביעת אצבע״.37 לעומת זאת, בספריה המאוחרים יותר של שלו, שהם אגרסיביים וסרבניים פחות מקודמיהם, אך לא פחות חתרניים, מתגבשת בהדרגה עלילה שלישית, המבוססת על מיזוג מחודש של שתי העלילות האחרות בגרסה שאפשר לכנותה אקזיסטנציאליסטית פוסט־מודרנית. ברקדתי עמדתי ובחיי אהבה הביטוי המרכזי להשתלטותן של העלילות הברוקיות על העלילות הבורגניות־רומנטיות הוא שהגיבורות ברומנים נאבקות על חירותן, גם ובעיקר באמצן, מרצונן, את המצב שאליו הן נקלעות בעל כורחן, כמו הנשים בסיפורי המעשיות וברומן הנשי המסורתי. הן כולאות את עצמן בחללים חשוכים, מקפיאות את עצמן ושוקעות בשינה.
ברומנים המאוחרים יותר - בעל ואישה, תרה, שארית החיים וכאב, הגיבורות אינן מורדות באמצעות קבלה מרצון של ״חוק האדון״ (הטבע, הזמן, הגבר, הדקורום החברתי), ומימושו אד־אבסורדום. ברומנים הללו הן יוצרות עלילה אלטרנטיבית, שיסודה העמוק ביצירת רצף אירועים המבוסס על סטייה חריפה מסדר הדברים ה״טבעי״ - בראש ובראשונה מהגנאלוגיה המסורתית של המשפחה הבורגנית ומהשתלשלות הדברים ברצף הכרונולוגי המקובל.
שלו מנכסת דגמים ספרותיים המתבססים על הגנאלוגיה המסורתית הזאת (לדוגמה, הרומן התולדותי - קורות משפחה אחת במשך כמה דורות), הופכת אותם על פיהם, מעקרת את ההיגיון האמנותי שלהם ומציעה חלופות חתרניות.
• • •
אופי הקורפוס של צרויה שלו רחוק מאוד אפוא, לדעתנו, מהדימוי הפופולרי שדבק בו בארץ, והוא דורש רוויזיה חריפה. ואשר להבדל בין אופני ההתקבלות של שלו בארץ ובאירופה - בעיקר בארצות הדוברות גרמנית, אבל גם במדינות הלטיניות - הוא נובע כנראה מן ההבדל ביחס של הקהלים השונים - האירופי מזה והישראלי מזה - למרכיב הברוקי בסגנונה, למאפיינים הלקסיקליים והפיגורטיביים ביצירותיה: לסגנון הברוקי יש שושלת יוחסין ארוכה ומפוארת באירופה, ואילו בתרבות העברית יש לו נציגות דלה וספוראדית. מה שמבקרים גרמנים, איטלקים וספרדים הגדירו כעושר לשוני גרנדיוזי מרהיב, מבקרים ישראלים הגדירו כעודפות לשונית וכעושר תיאורי מוגזם, העומד לרעת בעליו.
בששת שערי הספר ניסינו, שי צור, נופר רשקס ואני, לעמוד על אמנות הסיפור המיוחדת של צרויה שלו ועל תפיסת העולם והאדם המרתקת העולה ממנה. חוץ מן הפרק הרביעי, המוקדש לטרילוגיה של שלו (חיי אהבה, בעל ואישה ותרה), כל פרק מוקדש לספר אחד, וממנו אנו מפליגים לקריאה במכלול יצירתה. להפתעתנו ולשמחתנו גילינו בדיעבד שבין השערים מחברים קשרים וקשרי קשרים רבים, וכל אחד מהשערים מוסיף נופך לשערים האחרים.
לסיום, זה הספר הראשון המוקדש ליצירתה של שלו. אני מקווה ומאמין שבעקבותיו יופיעו עוד מחקרים מקיפים, שיאירו פנים אחרות בקורפוס החשוב והנהדר הזה. ועוד אני מקווה, כמובן, שלשֵשֶת הרומנים של שלו שהופיעו עד כה יצטרפו אחרים, וגם הם יזכו לקוראים נלהבים בארץ ובעולם.
יגאל שוורץ
