יריד השעשועים

 

הלילה שבין שנים־עשר לשלושה־עשר באוקטובר שתק ביערות הגרמניים;1 רוח עייפה התגנבה על פני השְׁדֵמוֹת, דישדשה דרך הערים הקודרות של שנת ארבע אחרי היטלר, הזדחלה בדמדומי הבוקר מזרחה על פני הנהר אֶלְבֶּה, טיפסה על הרכסים של הרי האֶרְץ, מרטה את הדגלים שהשתלשלו ברפיון בחורבות מַגְדֶבּוּרְג, גלשה בזהירות דרך יערות האֲשורים של הר אֶטֶרְסְבֶּרְג לעבר הפסל של שני ההוגים הגדולים ולעבר בתיהם של השוכחים, הגדולים אף יותר, עירבלה את האבק במחצבות הפחם החוּם, שככה לרגע בתוך אריג הדגל הענקי מול האוניברסיטה של ברלין באוּנְטֶר דֶן לינְדֶן, ריפרפה מעל לערבות החול של הסְפָר ואחרי ככלות הכול אָבְדה בשפֵלות שממזרח לַנהר אוֹדֶר.2

זה היה לילה קריר, והאנשים בדירות המוסקות בעליבות רעדו מקור. צינת הסתיו הסתננה לחיבוקיהם ולבדידותם, לתקוותיהם ולאדישותם, לחלומותיהם ולספקותיהם.

עתה נדמו הנאומים, תמו העצרות, ההצהרות התגלגלו בין מכבשי הדפוס של העיתון. רחובות וכיכרות ההבילו באור הבוקר. פועלי המשמרת הראשונים עשו את דרכם אל בתי החרושת. הכּרזות קמלו ברוח.

 

* * *

 

הֶרמַן פישֶר התעורר מוקדם מן הרגיל בבוקר ההוא, שלושה־עשר באוקטובר. בתחילה הוא חשב שהתעורר בגלל הקור. אלא שאז שמע את נהמתם המאומצת עד בלי די של האוטובוסים מתוצרת זיס,3 שהתענו בהילוך שני במעלה הר רָבֶּנְבֶּרְג, והוא חשב, בבת אחת ער לגמרי: החדשים באים. שלושים־ארבעים האנשים האלה, שבלעדיהם יוכלו אולי להמשיך ולהפעיל את המכרה עוד יומיים, עוד שלושה, אולי גם עוד שבוע, אם באורח פלא פעם אחת לא יקרה שום דבר — לא קריסה של מנהרה, לא גלישת קרקע, לא ירידה בתפוקה. ופישר גם ידע עכשיו שלא רק בגלל הקור הוא רצוץ כל כך, אלא הרבה יותר בגלל חוסר הוודאות, הרי ברגע האחרון איזשהו מישהו עוד עלול להוריד הוראה מלמעלה ולחטוף לו אותם ממש מתחת לאף.

פישר קם. כבכל בוקר, הוא הדליק את הרדיו בלי לזרוק לעברו מבט. הוא הלך אל חדר הרחצה, רוקן בחיפזון קנקן מים על הצוואר, התנגב במגבת העשויה פשתן. כשחזר לחדר, שאג הרמקול את חדשות הבוקר לכל אורכו של בלוק המגורים. כמו שאנו עובדים היום, אמר מישהו, כך נחיה מחר.4 בחדר הסמוך דפקו על הקיר. פישר הנמיך מעט.

מגפי הגומי עדיין היו לחים, אף־על־פי שאתמול בערב הוא דחס בתוכם עיתונים ישנים. גם לז'קט העור הכבד היה ריח של מים מליחים מעופשים. כבדרך אגב הוא בחן את פניו במראת הגילוח הישנה הסמוכה לדלת — הלחיים השמוטות, הזיפיות, העיניים הטרוטות.

האוויר היה לח פחות משהיה אתמול. פישר שמע שוב את רעמי הפיצוצים, שבימים האחרונים נבלעו בגשם. כבר היה בהיר כל כך בחוץ, שהוא יכול היה לראות היטב את המרחב הפתוח עד העמק למטה. הוא זיהה את קווי המִתאר של ארובת בית החרושת לנייר, שמעליה חלפו לאט מאוד העננים האפרפרים בדרכם מבוֹהֶמיָה. זה היה אחד מבתי החרושת הגדולים ביותר לייצור נייר באירופה, אבל כאן למעלה כמעט אף אחד לא נתן את דעתו על כך. יחסי הגודל השתבשו מרגע שמפעל הכרייה העצום הזה, שהשתרע על פני שרשרת ההרים כולה עד אזור פוֹגְטְלַנְד, עד ומעבר לתוּרינְגיָה, רמס כמעט בִּן לילה את ההרים: ויסְמוּט אָה־גֶה.5

משולי מחנה המגורים ראה פישר את השיירה של החדשים מזדחלת במעלה ההר. החדשים הלכו שחוחים, מוֹעדים מפעם לפעם תחת משא המזוודות ותרמילי הגב. מפעם לפעם הם סטו מרצועת הסיגים הצרה, שביל פסולת הכרייה, נותרו במקומם, תקועים בתוך אדמת הבוץ הטובענית. מעיליהם היו מקומטים ואפורים; אפורים כמו הבוקר הזה בחודש אוקטובר עם שמיו הקרים, עם האשוחיות הדוממות וריח הטחב של גדמי העצים המרקיבים.

הוא חשב: ככה גם אני הגעתי לפה פעם. הוא ראה את הדמויות הדהויות, הדמומות, מכתתות את רגליהן קדימה, ובבת אחת אחזה בו העייפות של מחצית המאה. הוא הכיר יפה את ההתחלות הללו של הלא נודע; את דמדומי הבוקר האלה, שלא ידעו מה צופן בחובו הערב. אתמול, כשצעד בתהלוכה שכם אל שכם עם זָכַריאַס בעצרת התמיכה, חש לרגע אחד חופשי ומלא כוחות. למשך כמה שעות הוא נעשה לאדם צעיר והיה משוחרר מהעול המכביד של מבחני החיים, אלה שצלח ואלה שלא צלח. אבל היום פשטה שוב שגרת היומיום. היום הוא היה שוב מפקח ואחראי על הייצור, שכבר ירד לרמה של תשעים ושניים אחוזים; שוב מזכיר מפלגה וממונה על החדשים במקום.

פישר צעד לאורך גדר הכלונסאות הירוקה שתחמה את האתר של פיר הכרייה וחצצה בינו ובין המחנה. הוא בירך לשלום את השומר הסובייטי, שהציץ למטה מבעד לאשנב של מגדל השמירה; בחור צעיר, אולי בן תשע־עשרה או עשרים, שניכר בו כי השתעמם בסככת העץ שלו.

אמרכל המחנה בקושי נשא את עיניו עם היכנסו של פישר. הוא פרשׂ את המחברת שלו ושאל: ״כמה?״

״בערך ארבעים,״ אמר פישר.

לאחר מכן הוא ניגש אל מכשיר הטלפון והורה לקשר אותו עם המנהל הסובייטי של פיר הכרייה. אל פּוֹלוֹטְניקוֹב אפשר היה לצלצל בכל שעה, ביום ובלילה, בדרך רבת מסתורין צלח בידו להיות זמין תמיד. במלחמה הוא היה קצין בשריון, התגלגל בטִי־34 שלו ממוסקבה ועד לברלין, חצה את הווֹלְגָה, את הוַייכְסֶל ואת האוֹדֶר. ביחסו אל הכורים הגרמנים הוא היה מסויג, כמעט חשדן, כך גם כלפי עמיתיו הגרמנים חברי המפלגה. בחדר העבודה של פּוֹלוֹטְניקוֹב עמד תמיד ריח קל של וודקה, ומנהל פיר הכרייה אמר: ״פולוטניקוב מוריד בגרון אפילו חומצה חנקתית.״ מכל מקום, צלח בידו לעבוד עשרים שעות ביממה.

פישר עידכן אותו על החדשים.

״ארבעים?״ אמר פולוטניקוב. ״אני אגיד לך בדיוק: שלושים ושמונה. תבחר לך חמישה־עשר למשמרת האמצעית.״

עוד הם משוחחים, ובחוץ כבר התאספו החדשים מול הצריף.

פישר ראה, צמוד אל החלון, בחורצ'יק דקיק, בן שמונה־עשרה לכל היותר, רובץ על חבילה צרורה, וחשב: אלוהים אדירים! איזה התחלה מפוארת לגרמניה החדשה! הבחור נראֶה כאילו הוא נופל מהרגליים עוד שנייה. וזה גם בדיוק מה שיקרה לו, חשב פישר. לקדוח בלי חצובת קידוח, ומשמרות כפולות, ולהעמיס קרוניות הובלה בלי תחתית... הוא ראה אותם עומדים שם, עם תרמילי הגב שלהם מהוורמאכט, עם מזוודות העץ האפורות מהשבי, הוא ראה בני עשרים ושתיים, בני עשרים ושלוש ועשרים וארבע עם העיניים חסרות המנוחה, החשדניות, הדרוכות, עיניהם של פליטים חסרי מולדת, ורק פה ושם מבט רוחש אמון. רבים מהם כבר היו מבוגרים מכפי גילם, ולא היה להם שמץ סיכוי להיות אי־פעם צעירים.

אמרכל המחנה יצא אליהם, ובסגנון דיבורו הסר והזָעֵף הסביר להם מה הולך לקרות בשעות הקרובות.

כריסטיאן קְלַיינְשְמידְט חשב: טוב, אז זאת ויסְמוּט. קְסַרְקְטיני מגורים, טינופת, מגדלי מנוף מעץ שלא נראו מעוררי אמון כל כך, עוד טינופת, והגוץ המקומט הזה, שבקושי פישק את השפתיים כשדיבר. הגוץ מילמל משהו על התמצאות והדרכה, על שוברים לארוחות, שמיכות צמר ושעות פתיחת המטבח. קליינשמידט חשב: כאן אתה עומד, בכיסך תעודת הבגרות, והמכתב הזה, הדוחה עד להודעה חדשה את מועד הרשמתך ללימודים גבוהים באוניברסיטה, אבל בתור נחמה לפחות ממליץ לך לפנות לפי שעה למקצוע מעשי. בייחוד במכרות העַפְרָה יש כעת צורך דחוף בכוחות עבודה. הנה, כאן אתה עומד, אינך יכול אחרת, אלוהים לא יעזור לך, אמן.6

הגוץ אמר: נזק שייגרם למצעים ינוכה מהמשכורת, אובדן פריטים ינוכה מהמשכורת, בלאי מוקדם מהצפוי ינוכה מהמשכורת, השחתה בזדון תנוכה מהמשכורת... כריסטיאן דחף קלות את שכנו, אבל הלה רק בהה נכחו במבט חלול.

מוכשר מאוד, אמר האדון המורה בּוּטְגֶרַייט, מוכשר מאוד. בכל מקרה, הותר ל״אדון הרב־טוראי לשעבר״ לשוב וללמד. הוא עשה בנאמנות ובאומץ את שפקדו עליו בזמן ההוא; גם היום הוא מיטיב שוב לדעת: עקום, ישר, צודק, לא צודק. יבואו עתה פועלי כל הארצות וידקלמו מוכנית, כפי שעשו לפנים הנס פְריצְשֶה והפֶלְקישֶר בֶּאוֹבַכְטֶר.7

כריסטיאן הצליח פעם לרשום בגיר את ראשי התיבות ״ח''מ״, באותיות גדולות ובוהקות על גב מקטורנו של בּוּטְגֶרַייט, המקטורן הכחול בעל שני טורי הכפתורים;8 בהפסקת העשר לכל אורכה בּוּטְגֶרַייט התהלך לו בחצר כטווס, והמורים האחרים העמידו פנים שאינם רואים מאומה. כריסטיאן היה אז במשך שבועות ארוכים הגיבור המהולל של בית הספר.

אמרכל המחנה קיבל בינתיים ממלווה הקבוצה את רשימת השמות, והתחיל לקרוא בקול: אַהְנֶרְט, בֶּרְטְמַן, בּילינְג, בּוּכְמאייר... אחרי כל שם רביעי הוא ציין את מספרו של בלוק המגורים ואת מספר החדר, ומי שקרא בשמותיהם תפסו את מזוודותיהם ואת צרורותיהם וצעדו לאיטם אל תוך המחנה. דָאוּמַן, דוֹמְבְּרוֹבְסְקי, דְרֶשֶר, אַייליץ...

זה גם לא סוף העולם, אמר אבא. העבודה אינה מטילה חרפה באדם. לכל מצב היה לו מן המוכן פתגם משלו, ציטוט משלו, אִמרת שפר משלו. לפעמים זה גם עזר. והוא אמר: צא לעולם, מצוץ מעט את לשד החיים, להזיק זה לא יכול, תן לזמן לעשות את שלו; והלוא היו אלה גם זמנים רגועים לגמרי, מה יש לומר. ואז הם עקרו מבסיסהּ את האנדרטה לזכר תֶאוֹדוֹר קֶרְנֶר, מכיוון שקרנר היה תועמלן של מלחמות, ובּוּטְגֶרַייט היה שם, נמרץ כתמיד, מוכן ומזומן.9 אלא שכעבור זמן־מה הם הציבו אותה שוב במקומה, תאונה, תקלה קטנה, כמו שאומרים. העובדה שהוא עצמו לא קיבל אישור ללמוד באוניברסיטה למרות תעודת הגמר המצטיינת של י״ב 2, ואילו אחרים, שבעור שיניהם השיגו בקושי ״טוב״ קלוש, התקבלו ללימודים בחפץ לב, כי אבא שלהם היה במקרה מסגר או התפקד בזמן המתאים לַמפלגה, גם זאת הייתה בוודאי לא יותר מתאונה, תקלה קטנה... מה יש לומר, זמנים רגועים, אמת ויציב.10 לא שהוא פוחד מהעבודה במכרה, ממש לא. וגם אם כן, הוא לא ייתן לאף אחד לראות את זה. קְלַיינְשְמידְט, לוֹזֶה, מֶהְלְהוֹרְן, מילֶר...

הם יצאו לדרך, למצוא את בניין עשרים וארבע. היום עמד עתה במלואו, השמים בהקו בכחול עז מתחת לעננים האפרפרים, ומפעם לפעם השליכו על פני הארץ אלומה של קרני שמש.

השָמן שלפניו היה מֶהְלְהוֹרְן, כריסטיאן עמד צמוד אליו זמן־מה קודם לכן, בשעה שלמקרא שמו שאג השמן ״פה!״ בקול תקיף ונחוש. מֶהְלְהוֹרְן סחב תרמיל גב צבאי מפוּצץ; מתחת לשרוכי הקשירה הציץ גזיר של נייר עיתון. כריסטיאן הצליח לפענח כותרת: המרגרינה יפה יותר לבריאות. תמיד כשניכר בגרמניה מחסור בחמאה, הציגו הכימאים לראווה את מעלותיה הבריאותיות של המרגרינה.

הם השתרכו על פני האדמה החלקלקה בין גדמי העצים, בין צריפי המגורים החדגוניים, חמקו מהשלוליות, החליקו מפעם לפעם, הם חילצו את רגליהם מתוך הבוץ והשתרכו הלאה. כריסטיאן היה רצוץ מליל השימורים למטה ברחבה של מִנהלת האובייקט — הקומפלקס, באוטובוס הצר עם הקפיצים השחוקים. הרצועות של תרמיל הגב חרצו בכתפיו, המזוודה השתלשלה כמו כדור ברזל מן הזרוע המאולחשת. הוא לא היה מסוגל עוד לומר מה הכיוון שהלכו בו, כל פינה נראתה לו בדיוק כמו כל פינה אחרת, כל חלון אטום — כמו כל חלון אטום אחר. האדים העולים מן האדמה רטטו מול עיניו, הבתים הלכו וקרבו אליו, מיטלטלים, עוד רגע ויתמוטטו. השמשות יתנפצו, הגגות יקרסו, רק הלהבות חסרו, ההתפוצצויות, השמים האדומים והצרחות, אבל האדמה רעדה בדיוק כמו אז. לפניו הלך אבא, כושל ומועד, תרמיל הגב דחק אותו אל האדמה, גוש הבד העצום הזה, המרגרינה יפה יותר לבריאות, אבל הוא לא חש עוד בנוכחותה של אמא מאחוריו, אמא, רגע, חכו רגע. הם לא חיכו. הם המשיכו הלאה, כושלים, מועדים. קרוב מאוד אליו, מאחור, התמוטט ברעש קיר לבֵנים, אבן פגעה בכתפו, הטיחה אותו אל הקרקע; הוא הזדקף שוב באחת, רק להמשיך הלאה, הלאה. העיר שקעה, העולם שקע, הלאה. אבל הוא לא היה מסוגל להמשיך הלאה. הוא השליך את עצמו אל תלי החורבות העשֵנים, לשם, למקום שעדיין היה בו רחוב, הוא שרט את כפות הידיים עד זוב דם, הוא צרח. קורה בוערת מחצה את האיש הסמוך אליו. הוא לא חש בגל העצום שהניף אותו מעלה־מעלה, שהדף אותו מטה־מטה, הוא לפת את בסיסו של פנס רחוב מקופל; קורות ברזל, אדני חלונות, אנשים, כולם הסתחררו מול פניו, אבל הפצצה נפלה שם, במקום שכבר לא עמד בו שום בית — לא היה בכוחה אלא ליידות שוב השמימה את הקבורים זה כבר. מלמעלה הוטלו פצצות על העיר הבוערת, פצצות בעקבות פצצות התבערה, וכל הזמן עוד ועוד מכָלי זרחן. הזרחן הרותח איכּל את האבנים, הלך והתקרב בזחילה, מסילות הרכבת החשמלית התעקלו מתוך אבני הריצוף, האוויר פרץ אל הריאות פנימה כמו לבה לוהטת, קרומי עור התוף החירשים לא קלטו עוד את הצרחות, הוא ראה אז פתאום את הכלב, הכלב השחור הקטן שפרוותו חרוכה, הכלב נדחק ונחפז לעברו, רועד ומשתנק כולו, ותחב את קודקודו אל מתחת לזרוע שלו, כדי שלא יצטרך לשמוע וכדי שלא יצטרך לראות. והוא עצמו הזדקף שוב בבת אחת, צל מצווח. משהו אץ מעליו והלאה משם, מטוס בוער שגילח את ארובות הבניינים ובמרחק קילומטר נוסף התפוצץ על המגדל הבוער של כנסייה בוערת. הוא התנדנד הלאה, אפוף עשן, בינות לקירות הלבֵנים המנותצים, חלף על פני אישה, אבוקה, שהטיחה את ראשה בעמוד של מודעות פרסומת, והכלבלב השחור החרוך הזדנב ביללות מסביב לרגליו. הוא הגיע לִרחוב, האספלט היה חם ודביק; הוא לא ידע איפה הוא. אבל היה לו יעד ברור. הוא חיפש את האגם המלאכותי עם האי הקטן וטיילת החוף הצרה, הלב הירוק הפועם מתחת לחזהּ המאובן של העיר. הוא רץ מתנדנד מתחת לשמים האדומים, שבהם הצטלבו אצבעותיהם הצהובות של הזרקורים, מתחת להילה הלבנה של עצי חג המולד הצונחים אט־אט. הוא השתנק ברֵיאות מחרחרות, נשׂרך לאורך שורת הקרונות הצהבהבים של הרכבת החשמלית, בלוקים של מגורים, קרונות חשמלית, בלוקים של מגורים, הלאה, הלאה...

 

* * *

 

״בוא'נה, בנאדם, תחזיק את עצמך, אתה או־טו־טו נופל!״

כריסטיאן הסתובב, הוא ראה את הדברים המסתחררים מסביבו כמו מבעד לערפל. את גדם העץ. את בלוק המגורים המוארך. את רצועת החצץ הצרה מול הדלת. הוא פנה ללכת אל האחרים.

הם נכנסו לבניין והגיעו למסדרון מועם. הם מצאו את החדר שלהם. כריסטיאן התנדנד פנימה, אחרון להיכנס, הוא השאיר את הדלת פתוחה וצנח בכבדות על מיטת הברזל הלא מוצעת. הוא קילף את התרמיל מגבו והשתרע על המיטה לכל אורכה. הוא הרגיש משוחרר מכל נטל, סחוט לחלוטין, מרחף מכוחה של קלילות פתאומית שהפכה אותו כמעט לחסר משקל. האחרים בדקו את המיטות ואת הארוניות שלהם, פיזרו חפצים בחלל החדר. כריסטיאן הבחין בפסיפס של תמונות עיתונים שהוצמדו בנעצים אל הקיר, מעל למיטה שלו; תצלומי מגזינים של נשים עירומות, חצוצרן הג'ז לואי ארמסטרונג, גורד שחקים שהזדקר בתלילות בשמים בצבע הפטל. הוא חש בקרקור עמום בבטנו; לפתע עלה בדעתו שלא אכל מאז אתמול.

החדר רוהט בארבע מיטות, בארבע ארוניות, בארבעה כיסאות ובשולחן. לצד כל מיטה עמד שרפרף ששימש שידת לילה. כריסטיאן התבונן בריהוט, שלא נעשה מלבב יותר בזכות וילונות הפּי־וי־סי הממורטטים והנורה המפזזת המשתלשלת ברפיון מהתקרה. בקומה העליונה מישהו ניגן במפוחית. ״על גבעול האַבְרָשׁ פֶּרח קטן מלבלב״.11 השיר התפתל באקראי, מגוחך ומקוטע, דרך החלון.

מֶהְלְהוֹרְן דחס את המצעים שלו לתוך הארונית. הוא הרכיב מנעול, נעל את הארונית, תחב את המפתח לכיס המכנסיים. הוא תפס את המיטה הטובה ביותר, אצל החלון, את הארונית היחידה שלא חסרו בה שום מדף, שום וָו, שום זיז. כריסטיאן חשב: שום דבר לא חומק ממנו, העיניים שלו נמצאות בכל מקום. מן הסתם הוא יתקדם פה מהר, זה בדיוק הטיפוס שנוחת תמיד על הרגליים. מֶהְלְהוֹרְן אמר שהוא הולך עכשיו למִנהלה לקחת את השמיכות שלו; אולי מישהו רוצה לבוא איתו. אף אחד לא הצטרף אליו.

לוֹזֶה שלף גיטרה מתרמיל הפשתן. הגיטרה הייתה שרוטה, על הרצפה צנח משולש מצופה לכה. לוזה פרט כמה אקורדים, לאחר מכן תלה את הכלי על מסמר מעל למיטה שלו. ובאותו הרגע כריסטיאן זיהה אותו. הוא היה אחד מאלה שאתמול, בקֶמְניץ, לא השתתפו בעצרת. הם חיכו לקבל את האישורים לתעודות הבריאות שלהם, חיכו לחותמת ״כשיר לעבודת כרייה״, ומרבע שעה לרבע שעה הרמקולים בימבמו את הקריאה להשתתף בעצרת התמיכה הגדולה בממשלה החדשה. כריסטיאן לא הלך עם האחרים, איתו נשארו יחד מאחור איזה תריסר אנשים מתוך מאתיים המגויסים החדשים, אחד מהם היה לוזה. אתמול הוא פרט על הגיטרה ממש כשם שעשה עכשיו, ארבעה־חמישה כורים עמדו סביבו.

העצרת קטעה את עבודת הרופאים למשך שלוש שעות כמעט, הבדיקות חודשו רק לקראת השעה שמונה בערב. והן נמשכו עמוק אל תוך הלילה. לקראת חצות הבזיקה במוחו של מישהו המחשבה שהבחורים שכבר נבדקו יכולים בעצם לצאת לדרך, האוטובוסים עומדים בחצר. באמצע הלילה הם הגיעו לַאובייקט — לקומפלקס בֶּרְמְסְטַל. המוני אדם עמדו שם סביב־סביב, איש לא עודכן בעניינם, איש לא ידע על בואם. רק סמוך לשעות הבוקר טרחו להסיע אותם סוף־סוף אל המחנה.

כריסטיאן קם על רגליו והתחיל להעביר לארונית את תכולת תרמיל הגב שלו. לאחר מכן הוא פתח את מזוודת הקרטון. למעלה היו עשרה, שנים־עשר ספרים, הוא ערם אותם בזהירות על שרפרף הלילה. אַכְּסֶל מוּנְתֶה, בּ' טְרָבֶן, טוּכוֹלְסְקי.12 הטוכולסקי היה מהדורה מלפני המלחמה. פרופסור רַיינְהַרְדְט קליינשמידט הצליח להציל אותו בקריסה הגדולה, וערב אחד העניק אותו לבנו במתנה. זה היה בוודאי כבר לפני שנתיים, אבל כריסטיאן זכר את האירוע במדויק.

הוא ישב אז לכתוב חיבור שנושאו ״סדר״, פשוט ״סדר״ ולא יותר. ובאותו היום אבא דרש לראות את המחברת שלו, דבר שהוא לא עשה כמעט אף פעם, ולאחר שקרא את המשפט עם ״הגזע הלבן״, הוא הסביר לו, לכריסטיאן, שהגיע כבר הזמן שיוציא לו מהראש את ההבלים האלה. הוא בהחלט לא חסך אז בזמן ובמאמץ כדי להרצות בפני בנו: בני האדם, אם לומר זאת בתמציתיות, אינם מסוגלים כלל לחיות ללא מושג מסוים של אלוהים, ברם מבנה ההשקפות השליטות לבדו הוא הקובע אילו מן האלילים המילוליים ירוּממו למעמד של דת האמת האחת והיחידה: אלוהים, דמוקרטיה, גזע, מעמד. כל אלה הן המצאות מועילות ביותר לתכלית של הקמת שיטה שתסייע לאדם למשול. ובכך הוא חתם את דבריו ושיחרר את כריסטיאן לעיסוקיו. האחרון ידע זה זמן רב שאביו מתחמק מתשובות, כמוהו ככל המבוגרים. הוא ראה את זה בכל מקום: ראה את ההשתמטות מאחריות ואת המחויבות מן הפה ולחוץ, ראה פחות ופחות אמיתוֹת, בעולם כולו לא היה כמעט שום דבר שעמד במבחן, כמעט שום דבר שדמה באמת ובתמים למילים הגדולות שנאמרו.

כריסטיאן התנער באחת. הוא שמע את הדלת נטרקת מאחוריו, שמע צעדים, הוא הניח את הספר על השרפרף והסתובב לאחור. את האיש שנכנס זה עתה לחדר הוא כבר ראה לפני כן.

פישר עמד ליד השולחן, הוא סקר אותם בשתיקה. הוא החל מדפדף במחברת מרופטת. כפות ידיו נראו גדולות מדי לעיפרון ולנייר, הן נראו מותאמות למידותיהם של דברים אחרים, כבדי משקל יותר. פישר נעמד לו שם בתנוחה יציבה, סמכותית, הוא התבונן בכריסטיאן ואמר:

״קליינשמידט?״

״כן,״ אמר כריסטיאן.

״תיכוניסט,״ אמר פישר חרש, ״העשירי לשמיני שלושים ושתיים.״ ובקול: ״כמה קיבלת בפיזיקה?״

״עשר,״ אמר כריסטיאן, משתומם. הוא עדיין ישב על קצה המיטה, ישב שם כמקודם, גילגל בראשו מחשבה אחרת: פועלים תמיד פונים אליך ישירות, בגוף שני. צורת הדיבור בגוף שלישי שמורה לנעלים יותר, למי שמצבם טוב יותר. פישר הסביר שהם יעבדו בגִזרה שלו, במשמרת שלו, בהתחלה בתור מובילים, אחרי זה יראו כבר מה הלאה. טוב, אז ככה נראה טפּסן — מפקח עבודה במכרה. ועוד: הם צריכים שם חפרפרות, צלפים, סוקרים, רדיומֶטריסְטים.13 המילה האחרונה הופנתה בבירור לעבר כריסטיאן. אבל הוא לא היה מסוגל כלל לדמיין לעצמו מה זה אומר להיות חפרפרת, או מה זה אומר להיות רדיומֶטריסְט. באוטובוס היו כל מיני דיבורים על אחראֵי משמרות ועל חובשים ייעודיים לפיר הכרייה. להיות חפרפרת, אמרו, זה עבודת פרך. ואחרי זה הם דיסקסו את כללי ההתנהגות שצריך להקפיד פה על קיומם. מערב פרוע, אזור סגור, בלי תעודה רוסית אין יוצא ואין בא. וגם: הילולות שתייה, קטטות, משכורות חלומיות, ארוחות משתיים ועד שלוש. כריסטיאן החליט להאמין רק למה שיראה במו עיניו. מה שראה עד עכשיו לא אמר הרבה. לכל היותר: הם לא משחקים פה מִשחקים.

 

* * *

 

פישר שוחח עם לוֹזֶה. הוא שאל אותו אם יש לו מקצוע, לוזה ביקש לברר מה בדיוק הם רוצים פה, ועוד הוא מדבר, ופישר קטע אותו. אם ככה, חסר השכלה מקצועית. הוא אמר זאת בראש ובראשונה לעצמו, ברוגע, בלי שמץ תלונה או נימת תוכחה. הם כולם עברו אצלו במשמרות, בהמוניהם, צעירים ומבוגרים, גורלות אדם שלאחר המלחמה. הוא התרגל לא לשפוט את האנשים על פי השאלונים שנדרשו להשיב עליהם. אבל לוזה התרתח, משך בכתפיים, אמר שבעצם בכל מקום הוא תמיד היה צריך לנגב את האבק, בדיוק כמו מה שהיה פה עכשיו, לנקות לבֵנים, לפלח עצי בעֵרה להסקה. חוץ מזה: הוא נורא רצה להיות מכונאי רכב — רק מה, היו שמה אנשים, בערך בגילו של פישר, והם כבר סידרו את זה טוב מאוד, ככה שלא יהיו שם שום מכוניות, שום בתים, שום דבר להכניס לבטן, ועוד כל מיני כאלה; אז אחרי זה כבר לא באמת היה שם מי־יודע־מה ביקוש למכונאי רכב.

פישר שתק. הוא דיפדף במחברת שלו, הסתכל אל מעבר להם, מבטו מאומץ, כאילו הרחק־הרחק משם נתגלה משהו מסקרן לעין. ואז הוא אמר: ״מה המקצוע של אבא שלך?״

אבל לוזה לא ענה. הוא תחב את הידיים בכיסי המכנסיים, חלף על פניו. כי את השאלות האלה הוא כבר מכיר מצוין: מוצא חברתי, בכל מקרה איזושהי רוּבְּריקָה, משבצת, אָ־הָה. בשביל אנשים כאלה הוא העפיל מייד למקום של כבוד בסולם ההערכה, אחרי שנודע להם שאבא שלו היה פועל מתכת — היסוד הפרולטרי. לעומת זאת, לאחר ששמעו שאביו מת מטיפוס הבֶּהָרוֹת כאיש אס־אס במחנה שבויים אנגלי ביוון, הסיכויים שלו ירדו כולם לאפס. הוא יכול היה לבחור בין החלופות. אבל הרי תמיד היה מדובר באותו אבא, ולפטר לוֹזֶה נמאס לאזן בין האפשרויות. הוא נעצר מול המיטה של כריסטיאן ושאל אותו אם הוא מוכן. על סף הדלת הוא פנה שוב לאחור, הדליק לו סיגריה באיטיות, מדגיש את הטקסיות, והשליך את הגפרור על הרצפה. טוב, הוא הולך עכשיו לקחת את השמיכות שלו. אחריו יצא מהחדר גם כריסטיאן.

לאחר שהם הלכו, ישב פישר אל השולחן, נוקשה, המחברת מוטלת מולו, ישב לו רכון קדימה ושתק ארוכות. נראה שהוא לא נתן את דעתו לנוכחותו של הבחור הרביעי. הוא קם ממקומו. ניגש אל החלון. הוא נשען על חווקי החלון.

בחוץ, תלי הפסולת העצומים העלו אדים. פישר ראה את לוזה וקליינשמידט יורדים ברחוב הראשי של המחנה, הם נעלמו באחת הפניות. השמים היו עתה צלולים לגמרי, והוא יכול היה לסקור במבטו את העמק כולו. הוא ראה את ארובת בית החרושת לנייר, ראה את פירי הכרייה ומגדלי המנוף ואת דרכי הגישה וחלק ממסילת הברזל, יכול היה גם לזהות את ווֹלְפְסְוִינְקֶל, שם במדרון שמנגד, גם אם במטושטש. הוא התגורר מאחורי וולפסוינקל. לשם נסע הביתה כשהיה לו זמן חופשי מהעבודה, לעיתים נדירות. הפעם האחרונה שלו שם הייתה לפני שלושה ימים, והוא ידע בדיוק איך זה קרה. סלעים הידרדרו, העיפו לו את הקסדה מהראש, מחצו אותו, הוא נקבר בתוך האדמה — נס, ממש נס זה היה, זה שהוא הגיח שוב ונחלץ החוצה כמעט בריא ושלם. הוא גם חשב ששמע משהו; אבל כשעלה משם, הכול היה שקט. בערב הוא ישב בקיטון שלו, זָכָריאַס היה שם איתו, מזכיר המחוז, וזכריאס אמר: ואם זה היה בכוונה? אבל פישר לא האמין שזה היה ככה. לֵך הביתה, זה בסדר, הוא אמר, הם בסך הכול שלומיאלים, לא יותר. והבת שלו ישבה שם, עייפה מן המשמרת שעשתה בבית החרושת לנייר. פשוט צריך להסביר להם את זה עוד פעם ועוד פעם, ופעם אחת הם כבר יבינו את זה, זה פשוט לוקח הרבה זמן. כן, כן, היא אמרה, בִּתו של פישר, עד שיום אחד יצטרכו לגרור אותך החוצה עם הרגליים למעלה.

 

* * *

 

פטר לוזה וכריסטיאן קליינשמידט מצאו במהירות את דרכם במחנה.

פיר הכרייה היה במרחק רבע שעה במורד המדרון. מאחורי פיר השילוח היתמרו תלי הפסולת אל לב הרקיע, מפעם לפעם ניתקו מפולות אבנים קטנות מן השיפוע התלול, הסתערו מטה־מטה בין גזעי האשוחיות. המכרה כירסם עמוק יותר ויותר בגוף היער.

גרוטאות נערמו, קרוניות חלודות ללא תקנה, מכלֵי סידן קַרְבּיד.14 מתוך מבנה לבֵנים בקע סבך צינורות. השאון שהקימו משאיות ההובלה, המעליות ומנועיהם של גלגלי ההרמה שטף את העמקים. כריסטיאן ראה עתה: האתר של פיר הכרייה היה מוקף גדר קרשים גבוהה יותר מקומת אדם, ומעליה הייתה תלויה מחרוזת מסולסלת של תיל דוקרני חלוד. בכל מקום עמדו מגדלי שמירה.

הם פנו לעבר העדר של אוטובוסי זיס אפורים קטנים, שחנה מול הכניסה לפיר הכרייה. השומר הסובייטי בביתן הבידוק והמעבר אמר להם שהכניסה מותרת רק בשעות של חילופי המשמרות, הפעם הבאה תהיה בשעה 13:00. הם הציגו לו את אישורי ויסְמוּט שלהם, אבל השומר זימזם את זמזומו החדגוני, ״נְיֶה, נְיֶה, ניצֶ'בוֹ!״,15 וטרק את הדלת בפרצופם.

בשעה 14:00 הם היו אמורים להתחיל את המשמרת הראשונה שלהם. כריסטיאן קימט בידיו את רשימת המטלות והסידורים. כאן לכל אחד הייתה כמדומה סמכות כלשהי להכריע במשהו, אף אחד לא החמיץ שום הזדמנות להוכיח את נחיצותו באמצעות חתימות משורבטות בשקידה: לשכת השכר, מִנהלת המחנה, מחסן הביגוד, מחסן כלי העבודה, חדר המפות, מְנהל הגִזרה, הטפּסן... עד השעה 13:00 נשארו עוד ארבע שעות תמימות.

הם נעמדו באמצע הרחוב, עצרו משאית להובלת עַפְרָה, תקעו לידיו של הנהג שתי סיגריות. הנהג לקח אותם איתו אל הכפר. בֶּרְמְסְטַל היה כפר עתיק, עשוי שורות בתים אחדות לאורך רחוב בודד, עוד מן הזמנים הרחוקים ההם של מכרות הכסף. התגוררו בו רק איכרים מעטים, אריסים רבים, פועלים של בית החרושת לנייר, של בית היציקה לניקל, של סדנאות האריגה, חמישה־שישה דונמים של אדמה מאחורי כל בית.

הם פסעו לאורך הרחוב הבוצני, אבני הריצוף היו סדוקות, המשאיות להובלת עַפְרָה רעמו ללא הרף דרך הכפר. למרגלות שלוחות הרָבֶּנְבֶּרְג פיהקו עשרה, שנים־עשר בתים מרוקנים כליל, בכל מקום הזהירו שלטי עץ וגדרות תיל: ״סכנת התמוטטות!״ מנהרות המעבר נפרשׂו בצפיפות מתחת למפלס פני הקרקע. רבים מהבתים לא סוידו זה זמן רב. מה הטעם, אחרי הכול המשאיות חזרו והתיזו את הזוהמה על הקירות.

״איזה חור תחת,״ אמר לוזה. ״חתיכת חור תחת רקוב!״ לוזה שאל את עצמו למה לכל השדים והרוחות הוא הגיע לפה. רק מה, איזה ברירה כבר הייתה לו? הוא חשב על קולו המטיפני של העובד הסוציאלי לנוער, שנשא לפניו נאום תוכחה חריף על חוקי החיים החברתיים, חוקים וכללים, כן, הוא חייך לעצמו בבוז. הוא ידע שדווקא שרשרת של אירועים מקריים היא שקבעה לו את מסלול חייו: פֶהְנְלַיינְפיהרר בהיטלר יוּגֶנְד, שתלש לו מהחולצה את שרוך הדרגה שלו, השרוך האדום־לבן של דרגת יוּנְגֶנְשַׁפְטְסְפיהרר — ביום הקודם הוא תקע לפֶהְנְפינוֹן הזה אגרוף בפרצוף, כי המנוול פשוט התחפף לו בזמן המתקפה הגדולה על העיר, שבה הוצבו ככוחות עזר במקלטים, אבל מה, הוא לא היה מסוגל להוכיח את זה למפקד היחידה, לשְטַמְפיהרר; ואבא שלו, שאף פעם לא דאג לו, והאבא החורג שלו, החתיכת אפס הזה, שהרביץ דרשות על אומץ ועל כבוד, אבל הסתיר מוועדת הדה־נאציפיקציה את זה שהיה חייל בדיביזיית ״גולגולת המת״ של האס־אס, וגם שק גנוב של תפוחי אדמה.ופקיד נפוח בלשכת הרווחה לנוער, שחיבר בנינוחות את גזר הדין, עם חיוך מזלזל על השפתיים: עבודת שירות חובה בכריית עַפְרָה. כן, חוקים, הוא חשב, יש רק חוק אחד בעולם: אתה חייב להוציא מכל דבר את הכי הרבה שאתה יכול, זה הכול. וקליינשמידט? טוב, החלשלוש הזה לא בדיוק נראה כמו אחד שישלחו אותו למכרות פה. זה בנאדם עם תעודת בגרות, בנאדם עם ספרים במזוודה, בנאדם עם ידיים של מישהו שיודע לכתוב יפה ועם נעלי עור אמיתיות. הכי הרבה, אולי הוא גם כן חטף איזה משהו לטרוף מרוב רעב. ופֶטֶר שאל: ״תגיד, אז איך בעצם הם גררו אותך לפה?״

״אלוהים,״ אמר כריסטיאן. ומשך בכתפיים, בעט בקופסה של סיגריות פָּפּירוֹסי אל תעלת הביוב.16 ״אני רציתי ללכת ללמוד באוניברסיטה, אבל בשביל זה אתה חייב להראות קודם כמה יבלות על הידיים.״

״נוּ, בסדר, מה אני אגיד לך,״ אמר לוזה. ואז: ״אני הייתי שמה בצד האחר יותר משנה, יש לי אחות שמה. רק השד יודע למה אני לא נשארתי שם. אם רק הייתי יודע שעל כמה תפוחי אדמה שאתה מרים ככה בקטנה, ישר הם מעיפים אותך לעבודת פרך בסיבּיר!״

הם חלפו על פני הכנסייה שסכנת התמוטטות איימה עליה. כפיסֵי עץ מוצלבים היו ממוסמרים אל הדלתות והחלונות.

״ומה,״ אמר כריסטיאן, ״איך היה שם?״

״נו, מה אני אגיד לך,״ אמר לוזה, ״נורא נחמד. אבל הגיס שלי, הוא סוחר של מכונות תפירה, אני עבדתי אצלו כמה זמן. ואני יכול לומר לך: אין יותר חרא מזה, וזה עוד לגמרי בעדינות, באמת. אז יצאתי משם והתחלתי להסתובב. הנובר, צֶלֶה, המבורג, דיסלדורף. רק מה, איך שמתחיל החורף, על המקום זורקים אותך מכל המדרגות. אז אני חשבתי לעצמי, טוב, פה ושם בנאדם חייב לפעמים להחליף את הנוף, ואני — אני כזה חמור.״

״כן,״ אמר כריסטיאן. ולא אמר לְמה כוונתו. רק בהמשך, במרחק כמאה מטרים משם, הוא הכריז, כן, גם לו יש שם מישהו בצד האחר, זאת אומרת הדוֹד שלו, בָּרַיין היפה. ואולי הוא היה יכול ללמוד שם. בתחילה לוזה לא תפס את זה, כמובן. הוא נשאר נטוע במקומו, נקש קלות על המצח: ״אוֹהוֹ, בנאדם!״

״כן,״ אמר כריסטיאן, ״זה גם מה שהזקן שלי אמר.״ אבל מה אם היה יוצא מזה, וזה אפשרי, פחות או יותר מה שקרה ללוזה עם הגיס שלו ומכונות התפירה? ואם אז — שכן נערכו שתי רפורמות במטבע, בשתי ארצות גרמניה17 — אם הוא היה מוצא את עצמו שם בלי גרוש בכיס ותלוי בהם לחלוטין, מה אז? מאיפה הוא, כריסטיאן, היה אמור להשיג את הכסף האחר?

״אָה, כן,״ אמר פטר לוזה.

בכניסה לתחנת הרכבת של ברמסטל ישב קבצן עיוור, ניגן באקורדיון. איזה אחד חלף על פניו, שלף מהכיס שטר של מארק אחד, קיפל אותו, זרק אותו — אלא שהחמיץ בהרבה את כובעו ההפוך של הקבצן. העיוור הניף אז רגל באוויר. ואז העיוור הניח את כף הרגל על השטר, ולאמיתו של דבר בדיוק במקום המתאים, כף רגלו כיסתה את השטר במלואו. ואחרי שהשניים עברו אותו, שיחרר העיוור כמה צלילי בס, רכן קדימה, והשטר כבר שכב אצלו עמוק בתוך הכיס.

״הממ,״ אמר כריסטיאן, ״אולי הוא שומע שהשטר נופל. הם יודעים לעשות דברים כאלה, העיוורים, הם שומעים כל מיני דברים שאנחנו לא מסוגלים בכלל לשמוע.״

״עם כל הרעש הזה?״ אמר פטר לוזה. ואז אמר את שהיטיב לדעת: ״טוב, כל אחד חייב לדאוג לתחת שלו.״

זה היה דבר אחד. נוסף על כך, מול התחנה עמדה חבורה של כורים, הם הסתכלו על צייר הכרזות שצבע לוח עץ אינסופי בגודלו. לוזה ביקש אש מאחד הכורים ואמר משהו כמו: אתה רואה, בשביל זה תמיד יש להם כמה ג'וּבּוֹת. והכורים, שהיו כולם שקועים בשיחות נמרצות זה עם זה, נאלמו פתאום דום. הם הפריחו לאוויר עננים של עשן סיגריות, נטועים על עומדם, כאילו הועסקו במיוחד כדי לעמוד להם במקום ולקדוח בעיניהם חורים באוויר העכרורי של רחבת הכניסה לתחנת הרכבת. האותיות קיפצצו על לוחות העץ המסוידים, שחורות, מטושטשות בשוליהן התחתונים: תחי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית! כורים! הלאה, לתפוקה נוס... הצייר מרח ״פ״ נטויה.

״אני מת לדעת,״ אמר לוזה, ״אם יש משהו, איזשהו משהו, שבשבילו דווקא לא חייבים לעבוד אצלם עוד יותר. תמיד רק עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר!״ אבל איש לא הגיב על דבריו. נדמה היה כי הכורים חירשים, חירשים כליל, או טרודים עמוקות בינם לבין עצמם בעניינים רציניים וכבדים עד מאוד. ללוזה הייתה הרגשה לא נעימה. כבר היה לו מושג מסוים על מה שהיה תלוי שם כך באוויר.

כעבור זמן־מה הם עמדו מול דלת הכניסה למסבאה של תחנת הרכבת. רעש בקע מהחלון הפתוח, כוסות זכוכית שיקשקו, צחקוקים. קול צרוד של אישה שר:

״הפעם הראשונה תמיד כואבת, ואת בטוחה שלא תתגברי על זה אף פעם... אבל עם הזמן, ככה לאט־לאט, את פשוט מתרגלת.״

בהיכנסם הלם בהם הֶבֶל עשן הסיגריות. סביב־סביב ישבו כורים בסרבלי עבודה מגומי, כמה פועלי רכבת, בחורות צעקניות למראה. איש לא נתן את דעתו עליהם. הם התיישבו אל שולחן פנוי, צמוד אל הבר. שוטר של משטרת העזר בלס מולם ערימה נאה של תפוחי אדמה מטוגנים. כריסטיאן חש שוב לפתע ברעב המקרקר בבטנו ובעופרת הכבדה ברגליים ובעננת הכותנה בראש. הוא הזמין נקניקייה מעושנת, היא עלתה ארבעה מארקים, הוא בלע אותה יחד עם שלוש לחמניות. למרות זאת, טעמהּ לא היה טוב יותר, הנקניקייה הייתה מימית ורירית; רק אלוהים עצמו או ההָא־אוֹ יודעים אולי ממה הכינו אותה.18

לוזה עישן את כל הסיגריות שלו. הוא ניגש אל הדלפק, פישפש בכיסים למצוא בהם כסף. הבחורה ששטפה כוסות מאחורי הבר סקרה אותו בעיניה. לוזה מצא רק עוד חופן שטרות מקומטים של מארק, אבל ביקש את הסוג היקר ביותר. ייתכן שהיה זה בגלל חבורת הכורים בחוץ, אבל אולי היה זה גם מבטה הבוחן של הבחורה.

ישובים על הבר, שלושה הרי אדם לא מגולחים התווכחו על משחק קוביות בכוס. הם הזמינו וודקה, לא הצליחו להסכים ביניהם מי ישלם על הסיבוב הראשון, הזמינו את השני, ובתוך כך נודע ללוזה שמה של הבחורה עם העיניים האפורות־כחלחלות — אינגריד, קראו לה אינגריד.

השלושה עם משחק הקוביות השיקו כוסות לחייהם, והבחורה ניגשה אל לוזה ושאלה: ״גם בשבילך?״

״כן,״ אמר.

לוזה לטש עיניים בכפות הידיים הדקות, השקופות, הוא הבחין במחרוזת המוכספת הצעקנית על שורש כף היד, על הקמיצה הייתה נעוצה טבעת עם אבן חן אדומה, אבל הציפורן הייתה שבורה. מבטו של לוזה רותק אל הציפורן הזאת, והוא חשב: קוראים לה אינגריד, וזה לא שם שמתאים לפה. היה לו צליל קר ונעים, של ים ושל יערות עצי שַׁדָר. לוזה הוריד את המשקה החריף בלגימה אחת ושאל: ״תגידי, כבר הרבה זמן שאת עושה את זה, את הדבר הזה עם הכוסות והמים והפאב?״

הבחורה אמרה: ״כן, כבר חצי שנה.״

״ומתי יש לך ערב פנוי?״

הבחורה התבוננה בו זמן־מה, ואז שלושת שחקני הקובייה דרשו עוד וודקה, היא ניגשה אליהם ומזגה ואז חזרה, אספה את הכוס מהדלפק ושאלה: ״עוד אחת?״

״לא,״ הוא אמר. ״אני חייב לזוז. אז מה, מתי?״

אבל היא לא סיפקה שום תשובה. היא הדיחה כוסות, נעצה את החשבוניות מהקופה על שיפוד החשבוניות, גבתה כסף על הסיגריות, היא באמת הייתה עכשיו עסוקה מאוד, והיא לא נראתה בלתי מרוצה. טוב, בסדר, אם לא, אז לא, חשב לוזה. פשוט לא. אבל הוא גם ידע שאסור לוותר מהר מדי, ושאולי בדיוק עכשיו מתקבלת ההחלטה, או שהיא כבר התקבלה אבל עדיין לא נאמרה בקול. ולפעמים שום דבר לא נאמר בקול, והשתיקות האלה אולי היו אפילו התשובות הכי טובות.

הוא נשאר אפוא לשבת על הבר. דרך החלון הוא יכול היה להשקיף על רחבת הכניסה לתחנת הרכבת. זה היה מקום מיוחד במינו, הוא היה שונה מכל הכפרים שלוזה הכיר, היה זה כאילו בחש מישהו יחד כפר עתיק מאוד, עיירה מלוכלכת מאוד ובית חרושת קודר מאוד, ואחר כך יצק את הבלילה בין שלושה הרים על פני האדמה.

שלושת שחקני הקובייה היו עכשיו באמת שיכורים מאוד. אחד מהם, זה שהם כינו אותו אֶמֶס, הפיל במרפקו כוס בירה וקילל ואמר לשני, המקועקע בגב כף ידו, שלעזאזל כבר עם כל זה ובאמת נשבר לו הזין, ושוויסְמוּט תלך קיבינימט ובכל מקרה גם הרוסים, ובכלל, ועכשיו הוא פשוט צריך דחוף אישה.

אבל חוץ מהבחורה הזאת, אינגריד, לא הייתה שם אף אחת בהישג יד. הוא צעק אפוא אליה איזה משהו, והיא לקחה את בקבוק המשקה החריף וניגשה אליו, אבל עכשיו הוא כבר לא רצה יותר שום אלכוהול. הוא טפח לה על הכתף בחוזקה בכף ידו השעירה והחומה, הוא מישש אותה, היא ניסתה להשתחרר ממנו, והוא לימלם לעצמו ואדי האלכוהול מלועו הפעור היכו בפניה. היא ניסתה לדבר על ליבו, לשדל אותו בדברים, אבל לא היה בכוחה לעשות דבר נגד לפיתתו האיתנה. היא פשטה את זרועותיה כנגד חזהו, זרועותיה בעלות פרקי כף היד השבריריים, היא שילחה לכל עבר מבטים חסרי ישע, הצליחה לשחרר לרגע אחד כף יד אחת, אבל הוא שב ותפס אותה מייד, ועכשיו הוא כבר באמת התענג לו כהוגן. השניים האחרים גיחכו להנאתם. איש מהנוכחים במקום לא התייחס למתרחש, אף אחד לא התעניין כלל במה שהתחולל בשולחן הסמוך, רק המטרונית המאופרת בצעקנות בשולחן הפינתי העיפה לעברם מבט חטוף, היא הרי ישר ידעה את זה, הגדול, החזק, דג לעצמו מהתקרובת את הקטנטונת, אוֹח, אלוהים, אלוהים, כמה בלגן הזאתי שמה עושה, נוּ, מה, זה ברור: היא בטח איזה עשרים שנה יותר צעירה ממנה עצמה.

בו ברגע שלוזה התייצב מול האיש ואמר, ״תעזוב אותה כבר בשקט!״ — היה הוא עצמו המום. האיש באמת שמט את זרועותיו והרפה ממנה. הייתה זאת רק תנועה חטופה של תימהון, אבל די היה בה לבחורה, שניתרה באחת ממקומה וחשה במהירות הבזק אל מאחורי המחסום הבטוח של הדלפק; די היה בה גם ללוזה לתפוס לאיזה בְּרוֹך הוא הכניס את עצמו.

ועכשיו נעורה לפתע לחיים גם סקרנותם של האחרים. השיחות התמוססו. אחדים קמו על רגליהם, התקרבו, המלצר הזדרז להיעלם מאחור עם מגש הבירה שבידו, זמזום המאווררים נשמע עכשיו רם מאוד. לוזה ראה שכריסטיאן והשוטר קמו גם הם ממקום מושבם, אבל נשארו לעמוד במרחק שישה־שבעה מטרים ממנו. הוא חשב: איזה חֶרבּון, אכלתי אותה, לעזאזל. הוא חש בזיעה הניגרת מכפות ידיו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא הולך מכות, וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה גם ידע, מייד בהתחלה, מי יפסיד. הוא כמעט לא חש פחד — רק שמץ החולשה הזה. אבל התחושה הזאת נעלמה בו ברגע שהעסק התחיל. מישהו אמר לו פעם שתמיד צריך להתמקד במבט בעיניים, כן, גם באגרופים, אבל בראש ובראשונה בעיניים. הוא הניף את יד שמאל: המכה הראשונה פגעה בו בקצה הסנטר, הוא הצליח ליירט רק מעט ממנה. הוא הרכין את הראש, ראה אגרוף נורה לעברו, הצמיד את המרפקים לגוף, הסתובב ושיגר חבטה. הוא התנודד לאחור, עצם את העיניים לרגע וציפה למכה הנגדית. בתוך גולגולתו רעם פעמון עצום ממדים, הוא שמע את הרחשוש ההולך וגואה, שלפתע פתאום פסק, והוא חשב: טוב, הנה זה בא, עכשיו. הוא השפיל את הסנטר אל הגוף והניף את האגרופים. המלמולים גוועו במרחק לא ממשי. הוא פקח את העיניים, בהה בערפל המרצד, הוא עדיין חיכה, נאחז פליאה מוזרה. המכה לא באה.

כששמט לוזה את הזרועות ושיחרר את האגרופים הקפוצים, הוא ראה את האחרים עומדים שעוּנים אל הבר. בגב כף ידו השמאלית הוא מחה מזווית הפה טיפות דם. השניים האחרים החזיקו את כוסות הבירה שלהם והסתכלו באדישות אל מעבר לכתפו של לוזה. קרה משהו, וכולם ידעו זאת, גם המלצר, שהתרוצץ שוב בבהילות עם המגש שלו. רק לוזה לא ידע כלום. הכול נמשך לא יותר משניות מעטות, הוא היכה רק פעמיים וגם חטף רק פעמיים, ובכלל, רק עכשיו זה היה אמור להתחיל ברצינות. אבל הוא הסתובב ופנה לאחור, והוא הבין.

במעבר המרכזי, בין שולחנות וכיסאות, באו בצעדים רחבים שלושה חיילים סובייטים. הם ענדו על זרועותיהם סרטים אדומים של פַּטְרוֹל צבאי, סקרו את סביבותיהם בשלווה, תתי־המקלע קיפצצו להם על הגב. זה הכול, וזה הספיק. ההתפרעות הצפויה לא התרחשה, נמנעה הפרת הסדר.

לוזה נשען בכבדות על הבר. בבת אחת הוא היה גמור. הבחורה הגישה לו בירה גדולה, הוא רוקן אותה בלגימה אחת. הוא ראה עכשיו גם את כריסטיאן עומד לידו, ואז שמע את הבחורה אומרת: ״מהר, אתה חייב לעוף מפה. איך שהרוסים ילכו, זה יתחיל מחדש.״

היא משכה אותו אל הדלת מאחורי הדלפק, שהוליכה אל חדר מטבח מהביל. מכאן היה אפשר לצאת ישירות לרחוב. היא אמרה: ״ככה זה תמיד בַּיום של תשלום המשכורות. ותיזהרו שהם לא יתפסו אותכם בחוץ. הגבוה היה צנחן, הוא כבר כיסח פה את כל המקום. ולשני תמיד יש סכין במגפיים.״

לוזה נאחז בזרועה, הוא נגע קלות בפרק כף ידה הדקיק, הגמיש, הידיים שלו עדיין רעדו, וכעבור רגע היא הרימה פתאום את הזרועות ונישקה אותו. שתי המבשלות במטבח הסתכלו בהם בסקרנות. היא דחפה אותו קלות לאחור, פתחה את הדלת, הדפה אותו החוצה. הוא מצא את עצמו ברחוב, מאחוריו קירקשה שרשרת הדלת.

הם יצאו לדרך אל פיר הכרייה. לוזה הסתכל שוב על סביבותיו, אבל אף אחד לא עקב אחריהם.

כריסטיאן חשב: זה יכול היה להיגמר גם אחרת לגמרי, וקרוב לוודאי שאני לא הייתי עושה את זה. אבל הוא הודה בפני עצמו שלוזה היה מאוד מרשים. קורה משהו, צצה הזדמנות, והוא פשוט תופס אותה בשתי ידיים, הוא חשב.

הרוח שככה לגמרי, והעננות הקטנות האפורות שייטו גבוה מאוד ולאט מאוד מעל לרחבת הכניסה לתחנת הרכבת. זה דווקא מתחיל טוב, חשב לוזה. זה מתחיל דווקא מעולה, באמת פיצוץ. הוא הלך לצד קליינשמידט, הם פסעו לאורכה של חומת הקרשים במעלה ההר, וכל מה שהיה — נשאר מאחוריו. הכול זולת הכתובת, הם הוסיפו וראו אותה עוד זמן רב, צחורה, כמו נכתבה במכוּון למען כל הזמנים כולם: תחי הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.