1 במקור: Feeding the mind. אי אפשר לתרגם לעברית במדויק את המונח mind, המתייחס בעיקר לשכל, לרוח ולתודעה, ובאנגלית הוא בן־זוגו המשלים והמנוגד של הגוף; התרגום הקרוב ביותר הוא ״נפש״, אך יש לזכור שקרול מתכוון בעיקר לתפקודים מנטאליים ולא לעולם הרגש והפסיכולוגיה (הערת העורכת).
ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, תה מנחה; במקרים קיצוניים, ארוחת בוקר, ארוחת ביניים, ארוחת צהריים, תה מנחה, ארוחת ערב ומשקה חם לפני השינה. באיזו מסירות אנו מזינים את הגוף בר־המזל! מי מאתנו דואג כך לנפש? וממה נובע ההבדל? האומנם הגוף חשוב הרבה יותר מן הנפש?
בשום פנים ואופן לא; אלא שהחיים תלויים בהזנת הגוף, ולעומת זאת יש ביכולתנו להמשיך להתקיים כבעלי חיים (כבני אדם – כמעט שלא) גם אם הנפש מורעבת ומוזנחת עד היסוד. אשר על כן, הטבע דואג לכך שאם יוזנח הגוף יסבול האדם מהשלכות נוראות, מאי־נחת ומכאב שיזכירו לו מיד את חובתו; זאת ועוד, כמה מהפעולות החיוניות לקיום עושה למעננו הטבע עצמו, אם נרצה בכך ואם לאו. זו היתה רעה חולה לוּ היה עלינו לפקח על פעולות העיכול ועל מחזור הדם שלנו. ״אוי לי!״ היה אדם קורא, ״שכחתי לכוון את הלב שלי הבוקר! רק לחשוב שהוא עמד מלכת בשלוש השעות האחרונות!״
״לא אוכל לטייל אתך היום אחר הצהריים,״ יאמר חבר, ״יש לי לא פחות מאחת־עשרה ארוחות ערב לעכל. הן החלו להצטבר עוד בשבוע שעבר, הייתי כל כך עסוק, והרופא שלי אמר שאם אמשיך לדחות את זה הוא לא אחראי לתוצאות!״
טוב הדבר אפוא, לדעתי, שיש להזנחת הגוף השלכות ברורות ומוחשיות; וטוב היה לאחדים מאתנו לוּ אפשר היה לראות ולחוש באותה מידה גם את הנפש – אילו יכולנו, למשל, לקחת אותה לרופא כדי שימשש לה את הדופק.
״מה זה, מה עשית עם הנפש הזאת לאחרונה? במה האכלת אותה? היא חיוורת והדופק שלה איטי מאוד.״
״ובכן, דוקטור, היא לא אכלה בסדירות בזמן האחרון. נתתי לה הרבה ממתקים אתמול.״
״ממתקים? מאיזה סוג?״
״ובכן, נתתי לה חפיסה של חידות, אדוני.״
״אה, כך חשבתי. שים לב, אם תמשיך בתעלולים האלה תהרוס לה את כל השיניים ותחטוף קלקול נפש. בימים הקרובים אתה בדיאטה של חומר קריאה פשוט. שמור על עצמך! לא לקרוא רומנים בשום אופן!״
בהתחשב בכמות ההתנסויות הכואבות שחוו רבים מאתנו בהאכלת הגוף ובהזנתו, נראה שכדאי לנסות לתרגם כמה מהכללים למקבילות בתחום הנפש.
ראשית אפוא עלינו לחפש לנפשנו מזון מן הסוג הראוי לה. אנחנו לומדים עד מהרה מה מיטיב עם גופנו ומה אינו מיטיב עמו, ואין לנו כל קושי לסרב לפרוסת עוגה או לפשטידה מפתה הנקשרות בזיכרוננו לאותה התקפה נוראה על מערכת העיכול, ושְמן בלבד די בו להזכיר לנו אורז צמיגי וחומר משלשל; אך עלינו ללמוד לא מעט לקחים כדי להבין עד כמה קשים לעיכול אחדים מהרגלי הקריאה החביבים עלינו. וכך אנו סועדים את לבנו שוב ושוב ברומן המזיק, ואחר כך עוברים שוב באותו מסלול מוכר ובלתי נמנע של דכדוך, אי־חשק לעבוד ועייפות קיומית – חלום בלהות נפשי, הלכה למעשה.
כמו כן, עלינו לדאוג לספק את המזון הבריא הזה במידה הראויה. גרגרנות נפשית, או קריאת יתר, היא נטייה מסוכנת, המחלישה את מערכת העיכול ובמקרים מסוימים גורמת לאובדן תיאבון. ידוע לנו שלחם הוא מזון טוב ובריא, אך מי ירצה להתנסות באכילת שתיים או שלוש כיכרות בבת אחת?
שמעתי פעם רופא אומר למטופל – שלא סבל אלא מזללנות וממחסור בפעילות גופנית – ש״התסמין הראשוני של תזונת־יתר הוא שקיעה של רקמות שומן״, ואין שום ספק שהמילים הארוכות והנאות ניחמו את האיש המסכן שמתחת לערמת השומן התופחת.
אני תוהה אם קיים בטבע דבר כזה – נפש שמנה? אני סבור, באמת ובתמים, שפגשתי באחת או שתיים: נפשות שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה של שיחה איטית; שלא יכלו לדלג מעל משוכת היגיון גם לו היו חייהן תלויים בכך; שנתקעו עד מהרה בטיעון צר; ובקיצור, לא יכלו אלא להתהלך מתנודדות וכושלות בנתיבי החיים.
ואף על פי כן, ידוע לנו שגם אם המזון בריא וניתן בכמות הראויה, אל לנו לצרוך סוגים רבים מדי בבת אחת. תנו לאדם צמא כוס בירה, או כוס סיידר, אפילו כוס תה קר, וסביר להניח שהוא יודה לכם (גם אם על האחרונה – לא בחמימות יתרה!). אבל איך לדעתכם ירגיש אם תציעו לו מגש ועליו ספלון בירה זעיר, ספלון זעיר של סיידר, אחד נוסף של תה קר, אחד של קפה, אחד של קקאו, ולצדם חלב, מים, ברנדי עם מים, חובצה? הכמות הכוללת אולי תשתווה לתוכנה של כוס אחת, אבל רק נסו לתת את זה לאיכר השב מעבודת השדה.
