פתח דבר
אף פעם איני לבד כשאני לבד
בפתח המהדורה החדשה של ״הזיות של מטייל בודד״
מאת ז'אן־ז'אק רוסו
משה סקאל
ז'אן־ז'אק רוסו (1778-1712) כתב את ״הזיות של מטייל בודד״, ספרו האחרון, במצב של ״פרישוּת מוחלטת״, כלשונו. על ה״פרישות״ הזאת הוא כתב כך: ״הנני לבדי אפוא בעולם, ואין לי עוד לא אח, לא רע, לא ידיד ולא שום חברה אחרת מלבד עצמי... אני חי על פני הארץ הזאת כעל כוכב זר, שאליו נפלתי כביכול מן הכוכב שחייתי בו. איני רואה סביבי אלא דברים שמכאיבים לי וקורעים את לבי, ואיני יכול להעיף מבט על מה שנמצא במחיצתי ועל מה שסובב אותי בלי למצוא תמיד איזו סיבה לבוז מקוֹמם או לייסורים מכאיבים... מאחר שבודד אני מעתה ועד סוף ימי, ומאחר שאיני מוצא אלא בי עצמי ניחומים, תקווה ושלוות־הנפש, איני צריך ואיני רוצה עוד לעסוק במאומה חוץ מעצמי.״
הספר מורכב מעשרה ״טיולים״, עשרה פרקים שאותם שרבט רוסו על קלפי משחק בעת שהתהלך בדרכים הכפריות שבאזור פריז. הטיול העשירי והאחרון נקטע בשל מותו של המחבר. ״אם נשאר לו לאדם זקן משהו ללמוד,״ הוא כותב בפרק הראשון, ״הרי זה ללמוד כיצד למות.״
כתב — והלך.
רוסו אהב ללכת. לא רק פעולת ההליכה כשלעצמה עינגה אותו ונסכה בו השראה, אלא בייחוד ההליכה בחיק הטבע. בעיצומה של המאה השמונה־עשרה הביקורתית, השכלתנית והתבונית, הכריז רוסו הכרזות שערורייתיות בגנותה של החברה בת־זמנו הדוגלת בקִדמה. הוא העלה על נס דווקא את השיבה לטבע, את החיים הפשוטים הרחק מהמון מתהולל. את ספרו ״אמיל, או על החינוך״ (1762) — שנידון לשריפה באשמת פגיעה בדת — הוא פתח במשפט: ״הכל יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכל מתנוון בין ידיו של האדם.״1 וולטר, יריבו המר, כתב לו במכתבו המפורסם כך: ״מעולם לא עשו שימוש בכל־כך הרבה שנינות בניסיון להפוך אותנו לבהמות. בעת שקוראים את יצירתך, מתחשק ללכת על ארבע. אבל מאחר שאיבדתי את ההרגל הזה לפני שישים שנה ויותר, אני מרגיש לצערי שלא אוכל לשוב ולרוכשו.״
אך למרות הביקורת הקשה שהוטחה בו, רוסו מעולם לא חדל מחיפושיו אחר האמת, ולא נרתע מלהוסיף ולכתוב על ההכרח של האדם להשתחרר ממצב השעבוד שנגזר עליו בחברה. ידועה הכרזתו בפתח החיבור הפוליטי ״האמנה החברתית״: ״האדם נולד חופשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים.״2
הגותו של רוסו הייתה רבת פנים, ויש בה גם מעין אנטיתזה לתקופתו. הוא יצא חוצץ נגד המוסכמות והדעות המקובלות על בני זמנו אך בה בעת היה גם להוגה היוצר את תקופתו, והייתה לו השפעה עצומה על ההגות האירופית מאז ועד היום. בימיו, אויביו יידו על חלונו אבנים, אך קראו אותו בלהט (ספרו ״ז'ולי, או אלואיז החדשה״ היה לרב־מכר גדול של המאה); הם השמיצו אותו, ובאותו זמן העריצו את חריפות שכלו; דנו את כתביו לשריפה והלעיזו על אישיותו ועל מעשיו — אבל לא יכלו להתעלם מהדברים הנפיצים שהוא כתב, דברים שתרמו באופן מכריע לפריצתה של המהפכה הצרפתית, אחת־עשרה שנים בלבד לאחר מותו.
רוסו היה אוטודידקט שכתב על נושאים רבים כגון מוסר, פוליטיקה, בוטניקה, חינוך ומוסיקה. הוא סבל מבריאות רופפת, וכן משיגעון רדיפה שגרם לו להרחיק מעליו את ידידיו ודורשי שלומו. ״בואי לעולם היה הראשון באסונותי,״ כתב ב״וידויים״.3 בעת כתיבת ה״הזיות״ הוא נמצא כמדומה אחרי כל הטלטלות והמשברים, בבקשו אחר השלווה והאושר.
מעניין להתעכב על המילה ״הזיות״ — בצרפתית rêveries. התרגום העברי מעלה על הדעת הזיה במובן של ״חלום בהקיץ, דמיון שווא״ (מתוך מילון אבן שושן), או של תעתוע מנטלי הנגרם בעקבות שימוש באמצעים נרקוטיים כלשהם. ״חלום בהקיץ״ הוא אמנם אחד הפירושים של המילה הצרפתית rêverie, אבל דומה שפירוש מדויק לא פחות בהקשר זה הוא לפי אחת ההגדרות: ״הרהור עמוק שבו שקועה הרוח; האינטואיציה והמחשבה שנולדת מתוכו״, או אף rêverie בהקשר של הפועל הלטיני vagor, במשמעות של ״לשוטט״.4
הנה היא אפוא ההזיה שלפנינו: מחשבה עמוקה, הרהור פורה, שיטוט במחוזות גשמיים ונפשיים עמוקים לאין חקר. במהלך עשרת הטיולים ב״הזיות״ משוטט רוסו בתוך נפשו ומחוצה לה. הוא נובר בזיכרונו ומעלה אירועים מן העבר, קוטף צמחים וממיינם, מספר על מקומות ועל אנשים שהוא פוגש בדרכו, ודן במגוון מסחרר של נושאים: אמת ושקר, היחיד מול החברה בת זמנו, אושר וקריאת ספרים, מיון צמחים ורבייה, שעבוד וחירות (״מעולם לא האמנתי כי חירות האדם פירושה לעשות את מה שרוצים לעשות אלא דווקא לא לעשות את מה שאין רוצים לעשות, וזו החירות שתמיד ביקשתי לי ולעתים קרובות השגתי אותה, והיא שזעזעה יותר מכול את בני דורי״), בוז ושנאה, הקריירה הספרותית והמחיר שהיא תובעת, בוטניקה אל מול חקר הכוכבים, מדון וחורשי רע, זִקנה, חיים ומוות.
יצירתו האוטוביוגרפית של רוסו נסכה השראה על אמנים רבים, ובהם הצייר הבלגי רנה מגריט, הסופר האמריקני הנרי ת'ורו, המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, ההוגה הגרמני־יהודי ולטר בנימין, וכמובן — מרסל פרוסט הצרפתי ב״בעקבות הזמן האבוד״ ומאוחר יותר — הסופר הגרמני ו.ג זבאלד, שכתב מסה רבת השראה על רוסו.5
מי שיקרא את ה״הזיות״ ימצא — לצד טקסט יפה ומהורהר, שקולו הצלול חוצה את הזמנים והמקומות — גם קריאה לחברתם של הבריות. רוסו מבקש בספר זה להיחלץ מן החברה, אך בה בעת הוא יוצר במילותיו אין־ספור זיקות חדשות, רעננות, פיזיות כמעט — אל לבו של הקורא.
ואולי דווקא בעידן הטכנולוגי, שבו אנו משוטטים כיום על פני רשת הפרושה במרחב ויוצרת מעין עולם מקביל לעולמנו, רשת המבוססת על קשרים אנושיים בני־קיימא, החוֹצה ומטשטשת גבולות, לשונות ותרבויות — אנחנו יכולים לחוש הזדהות עם השיטוט המהורהר והעיקש של ז'אן־ז'אק רוסו, אותו שיטוט במחשבה ובגוף, המבטל את הקשר הפיזי עם החֶברה, ובה בעת מהדק אותו באופן נואש כמעט.
טיול ראשון
הנני לבדי אפוא בעולם, ואין לי עוד לא אח, לא רֵע, לא ידיד ולא שום חברה אחרת מלבד עצמי. האוהב והידידותי שבבני אנוש נוּדה מקרבם בהסכמה פה אחד. בין פלאי ההמצאה של שנאתם, ביקשו להם את המכאוב האכזר מכול לנפשי הרגישה, וניתקו בכוח את כל הקשרים שחיברוני אליהם. הייתי יכול לאהוב את בני האדם גם למרות רצונם. רק משחדלו להיות בני אדם היה לאל ידם להתחמק מחיבתי. הנה הם אפוא זרים, אלמוניים, בקיצור — אַין ואפס בעיני, מאחר שכך רצו. ואולם אני, מנותק מהם ומהכול, מה אני כשלעצמי? הנה מה שנותר לי לחקור. למרבה הצער יש להקדים למחקר זה סקירה חטופה על מצבי. שלב זה הכרח הוא לי לעבור בו, כדי להגיע מהם אל עצמי.
חמש־עשרה שנה ויותר אני מצוי במצב מוזר זה, ועדיין הוא נראה לי כחלום. אני מדמה לעצמי תמיד שקלקול קיבה מציק לי, שאני ישן שינה טרופה, והנה עוד מעט אתעורר וכאבי הוקל ואני שרוי שוב בחברת ידידי. כן, מן הסתם דילגתי, בלי שאחוש בכך, מן הערוּת אל השינה, או נכון יותר מן החיים אל המוות. נקרעתי, ואיני יודע כיצד, מן הסדר הטבעי של הדברים, ומצאתי עצמי מושלך אל תוהו ובוהו שאיני יכול לראות בו דבר; וככל שאני חושב יותר על מצבי בשעה זו, כך אני מבין פחות היכן אני.
אה! כיצד יכולתי לחזות מראש את הגורל שהיה צפוי לי? כיצד יכול אני להבינו אפילו היום, לאחר שנפלתי לו קורבן? וכי יכולתי לשער בהיגיון בריא שאני, אותו אדם שהייתי ועדיין הנני, אהיה מוחזק יום אחד בחזקת מפלצת גמורה, מרעיל, רוצח, שאהיה לזוועה למין האנושי, לכלי משחק בידי האספסוף, שברכתם היחידה של עוברים ושבים תהיה לירוק לעברי, שדור שלם, בעצה אחת, ישמח לקוברני חיים? כשנתחוללה מהפכה מוזרה זו, והיא באה עלי בחטף, הייתי נדהם כולי. הזעזוע והזעם הטילוני למין טירוף שעשר שנים הספיקו בקושי לשככו, ובפרק זמן זה, נהדף מטעות לטעות, משגיאה לשגיאה, מטיפשות לטיפשות, סיפקתי בפזיזותי למכווני גורלי כלים רבים, שאותם הפעילו בזריזות כדי לחרוץ את גורלי לבלי שוב.
זמן רב ניהלתי מאבקים עזים וחסרי תועלת. בלי מיומנות, בלי העמדת פנים, בלי זהירות — גלוי, פתוח, קצר רוח, נסער, לא הועלתי במאבקי אלא לסבך את עצמי עוד ולתת להם שוב ושוב נקודות אחיזה חדשות, שהם נזהרו לא לשמוט אותן מידם. משנוכחתי לבסוף שכל מאמצי לשווא, שאני מענה את עצמי לחינם, עשיתי את הצעד היחיד שנותר לי לעשותו, והוא להיכנע לגורלי ולא להתקומם עוד נגד ההכרח. בהשלמה זו, בשלווה שהעניקה לי, מצאתי את הגמול על כל תלאותי, ושלווה זו לא יכלה להתקיים בצד מאבק מייסר ונטול פרי כאחד.
דבר נוסף סייע לה לשלווה זו. חרף כל פלאי ההמצאה של שנאתם החסירו רודפי פרט אחד, שאיבתם השכיחה אותו מלבם: היה עליהם לדרג את אמצעיהם כך, שיוכלו לפרנס ולחדש את ייסורי בלי הרף ולהביא עלי בכל עת איזו פגיעה חדשה. אילו הייתה בהם התבונה להשאיר לי קרן אור של תקווה, עדיין הייתי נתון היום לחסדיהם. יכולים היו לעשותני כלי משחק בידיהם, להשליך לי פיתיון מדומה כלשהו ולייסרני אחר כך בציפייה נכזבת — מכאוב שהוא תמיד חדש. אך הם מיצו מראש את כל משאביהם; כיוון שהותירו אותי בלא כלום, שללו הכול גם מעצמם. ההשמצה, ההשפלה, הלעג, הכלימה שהעטו עלי, אין כל דרך להגבירם עוד כשם שאין כל דרך לרכך את פגיעתם; קצרה ידם להחמירם כשם שקצרה ידי להתחמק ממכתם. הם מיהרו כל כך לגדוש את סאת סבלי, עד כי העוצמה האנושית כולה, אפילו נעזרה בכל תחבולות הגיהינום, לא הייתה יכולה להוסיף עליו דבר. אף הכאב הגופני, במקום להגדיל את ייסורי, רק יסיח את דעתי מהם. אם ימלט מפי צעקות, אולי יחסוך ממני את האנחות, וקריעת גופי לגזרים אולי תשהה את שיברון לבי.
מה לי עוד לחשוש מפניהם, הואיל והכול כבר נעשה? אין הם יכולים להרע עוד את מצבי, על כן לא יוכלו עוד לגרום לי חרדה. הדאגה והאימה הן שני פגעים שמהם שחררוני אויבי לעולם; וזו הרי הקלה. הפגעים הממשיים השפעתם עלי קטנה; אני מתמודד בקלות עם אלה שבאים עלי, אך לא עם אלה שאני חושש מפניהם. דמיוני המבוהל מצרף בהם צירופים, מהפך בהם, מרחיבם ומעצימם. הציפייה להם מענה אותי אלף מונים יותר מקיומם הממשי, והאיום יותר נורא הוא לי מן המכה. ברגע התרחשותם, נוטלת מהם ההתממשות את כל מה שהיה בהם בבחינת דמיון, ומחזירה אותם לממדיהם הנכונים. אני מגלה אז שהם פחותים בהרבה מכפי שציירתי לי אותם, ואף בעיצומו של סבלי אני חש מעין הקלה. בעמדה זו, כשאני משוחרר מחשש חדש כלשהו ופטור מן הדאגה שבתקווה, די יהיה בהרגל לבדו לעשות את מצבי נסבל יותר ויותר, שהרי דבר אינו יכול להחמירו עוד; ומאחר שהרגישות מתקהה עם הזמן, אין עוד בידי רודפי כל דרך לעוררה. טובה גדולה עשו לי בכלותם בלי שום חישוב את כל חִצי איבתם. הם שללו מעצמם כל שליטה עלי, ומעתה ואילך אני יכול לצחוק להם.
עוד לא יצאו חודשיים מיום שנשתררה שלווה גדולה בתוך לבי. זמן רב כבר לא חששתי ממאומה, אך עדיין קיוויתי, ותקווה זו, שלעתים טופחה ולעתים הוכזבה, הייתה צומת שדרכו אלפי ריגושים שונים לא חדלו להסעירני. מאורע עצוב ובלתי צפוי מחק מלבי לא מכבר קרן חיוורת זו של תקווה, וגרם לי לראות את מצבי עלי אדמות כעניין שנחרץ ואין ממנו עוד חזרה. מאותו רגע קיבלתי עלי את הדין בלא הסתייגות, ושבתי ומצאתי את שלוות נפשי.
מיד כשהבחנתי במזימה על כל היקפה, זנחתי לעולמים את הרעיון להשיב את הציבור אל צִדי עוד בחיי; מה גם ששיבה זו, שלא תוכל עוד להיות הדדית, תהיה לי מעתה בלא תועלת. גם אם היו בני האדם שבים אלי, הם לא היו מוצאים אותי עוד. הבוז שעוררו בי היה הופך לי את היחסים אִתם לעניין סר טעם ואף למעמסה, ואני מאושר בבדידותי אלף מונים יותר משיכולתי להיות לו חייתי בקרבם. הם עקרו מלבי את כל מנעמי החברה. אלה לא יוכלו לנבוט שוב בגילי; כבר מאוחר מדי. מעתה, כל מה שיבוא לי מידם, אם טוב ואם רע, אחת היא לי, ובני דורי, יעשו אשר יעשו, לעולם לא יהיו עוד בעיני אלא אין ואפס.
אך אני עדיין האמנתי בעתיד, וקיוויתי שדור טוב יותר, שיבחן כראוי הן את המשפט שחרץ עלי הדור הזה והן את התנהגותו כלפי, יחשוף בנקל את תכסיסי מנהיגיו ויציגני לבסוף כמות שאני. תקווה זו היא שהביאה אותי לכתיבת ה״דיאלוגים״ שלי, והיא שהולידה במוחי אלף ניסיונות מטורפים להעבירם לדורות הבאים.1 אף שמימושה רחוק היה, הטילה תקווה זו בנפשי אותה סערה כמו בימים שבהם עדיין חיפשתי לב אמת אחד בקרב הדור הזה, ותקווֹתי, הגם שהטלתי אותן הרחק אל העתיד, הפכוני גם הן לכלי משחק בידי אנשי זמננו. אמרתי ב״דיאלוגים״ שלי על מה ביססתי ציפייה זו. טעיתי. למרבה המזל חשתי בזה מוקדם די הצורך שאוכל, בטרם תבוא שעתי האחרונה, לזכות בהפוגה של שקט גמור ושל מנוחה שלמה. הפוגה זו החלה בתקופה שהזכרתי, ויש לי יסוד להאמין ששוב לא תופרע.
מעטים הימים העוברים בלא שהרהורים חדשים יחזקו בי את ההכרה, עד כמה טעיתי כשהאמנתי בשיבת הציבור אלי ואפילו בעידן אחר; שהרי, בכל הקשור אלי, הם שומעים לקח מפי מנהיגים המתחלפים חדשות לבקרים בראשי הגופים הציבוריים הרוחשים אלי שנאה. האנשים הפרטיים מתים, אך הגופים הציבוריים אינם מתים. אותם הרגשות מוסיפים לשרור שם, ושנאתם העזה, בת אלמוות כמו השד המדרבן אותה, מפעפעת כתמיד. גם כאשר יהיו כל אויבי הפרטיים בין המתים, יוסיפו הרופאים ואנשי מסדר האורטורינים2 להתקיים, וגם אם יהיו בין רודפי רק שני הגופים האלה, יכול אני להיות סמוך ובטוח שהם לא יניחו לזכרי אחרי מותי יותר משהם מניחים לי עצמי בחיי. אפשר שלימים יירגעו הרופאים, שעלבתי בהם באמת. אולם האורטורינים שאהבתי, שהערכתי, שהיה לי בהם אמון מלא ושבהם מעולם לא עלבתי, האורטורינים, אנשי כנסייה ונזירים למחצה, לא יתפייסו עמי לעולם; אי־צדקתם שלהם היא־היא פשעי שעליו לא תסלח לי גאוותם לעולם, והציבור, שאת איבתו ידאגו לעורר ולטפח, לא יתפייס אף הוא.
הכול נסתיים בשבילי בעולם הזה. איש אינו יכול לגרום לי עוד טובה או רעה. לא נותר לי עוד דבר לקוות לו ואף לא דבר לחשוש מפניו, והריני שלֵו במעמקי התהום שבה אני נמצא, בן תמותה עלוב ואומלל, אך שאנן כאלוהים עצמו.
כל אשר מחוץ לי זר לי מעתה ואילך. אין לי עוד בעולם זה לא רע, לא קרוב ולא אח. אני חי על פני הארץ הזאת כעל כוכב זר, שאליו נפלתי כביכול מן הכוכב שחייתי בו. איני רואה סביבי אלא דברים שמכאיבים לי וקורעים את לבי, ואיני יכול להעיף מבט על מה שנמצא במחיצתי ועל מה שסובב אותי בלי למצוא תמיד איזו סיבה לְבוז מקומם או לייסורים מכאיבים. ארחיק אפוא מרוחי כל אותם דברים כאובים שההתעסקות בהם היא לי מייסרת וחסרת תועלת כאחת. מאחר שבודד אני מעתה ועד סוף ימי, ומאחר שאיני מוצא אלא בי עצמי ניחומים, תקווה ושלוות הנפש, איני צריך ואיני רוצה עוד לעסוק במאומה חוץ מעצמי. במצב זה אני נוטל על עצמי את המשך החקירה המחמירה והכנה, שכיניתיה לפנים בשם ״הווידויים״ שלי. אני מקדיש את ימי האחרונים ללמידת עצמי ולחשבון הנפש שלי, שלא אתמהמה למוסרו. אתמכר אפוא כליל למתיקות השיחה עם נפשי, כי זאת ההנאה היחידה שבני האדם לא יוכלו לגזול ממני. אם מכוח ההתבוננות במערכי חיי השונים יעלה בידי להביא בהם סדר טוב יותר, ולתקן את הרע שאולי עוד נותר שם, כי אז המחשבות שחשבתי לא יהיו כולן לשווא, ואף על פי שכבר לא תצמח ממני כל תועלת בעולם זה, לפחות לא אוציא את ימי האחרונים לריק. שעות הפנאי של טיולי היומיים היו מלאות לעתים קרובות בהרהורים קסומים אשר זכרם אבד לי, וצר לי על כך. אשמר בכתיבתי את אלה שאולי עוד יבואו, ובכל פעם שאשוב לקרוא בהם, אחוש מחדש אותה הנאה. כשאחשוב על הגמול שלבי זכה בו והיה ראוי לו, אשכח את צרותי, את רודפי ואת חרפתי.
דפים אלה לא יהיו אלא יומן לא מגובש של הזיותי. ידובר בהם הרבה עלי, שכן אדם בודד, שראשו מלא מחשבות, אינו יכול שלא להתעסק בעצמו. מלבד זאת, כל הרעיונות האחרים החולפים בראשי בעת טיולי ימצאו אף הם את מקומם כאן. אבטא את מחשבותי בדיוק כמו שבאו אלי, והקשר ביניהן יהיה מזערי כמו הקשר בין הרעיונות של יום אתמול לבין הרעיונות של יום המחרת. אולם תמיד תצמח מכך עוד היכרות עם טבעי ועם הלך רוחי, מתוך למידת הרגשות והמחשבות, שבמצבי המוזר משמשות מזון יומיומי לרוחי. אפשר לראות אפוא בדפים אלה מין נספח ל״וידויים״ שלי, אך שוב איני נותן להם עוד כותרת זו, שכן איני חש שיש לי עוד דבר לאומרו שיוכל להצדיקה. לבי הזדכך בכור ההיתוך של התלאות, וגם כשאני בוחן אותו בשקידה, בקושי אני מוצא בו שריד כלשהו לנטייה הראויה לגנאי. וכי על מה אוכל עוד להתוודות, לאחר שכל הרגשות השייכים לעולם זה נעקרו מלבי? אין לי עוד סיבות לשבח את עצמי או להטיל בעצמי דופי: מעתה אַין ואפס אני בין בני האדם, וזה כל מה שאוכל להיות, מאחר שאין לי אִתם עוד כל יחסים של ממש, כל קשר של אמת. הואיל ואיני יכול עוד לעשות מעשה טוב כלשהו בלי שיהפוך למעשה רע, הואיל ואיני יכול לפעול בלי להזיק לעצמי או לזולתי, ההימנעות מעשייה הייתה לי לחובה יחידה, ואני ממלא אותה בכל לבי ומאודי. אך תוך כדי בטלה זו של הגוף נפשי עדיין פעילה היא ומוסיפה לייצר הרגשות ומחשבות, וחייה הפנימיים והרוחניים כאילו התגברו מיום שגווע בי כל עניין בדברים השייכים לעולם הזה ולזמן הזה. גופי איננו עוד אלא מטרד, מכשול, ואני מתנער ממנו מבעוד יום, ככל שהדבר הוא בכוחי.
מצב מיוחד כמצבי מן הראוי שייחקר ויתואר, ולחקירה זו הריני מקדיש את שעות הפנאי האחרונות שלי. כדי להכתירה בהצלחה, צריך הייתי לנהלה בסדר ובשיטה; אך עבודה כזאת היא למעלה מכוחי והיא אף תסיטני ממטרתי, הלוא היא לתת לעצמי דין וחשבון על המצבים המשתנים של נפשי זה אחר זה. מבחינה מסוימת אעשה כלפי נפשי אותן פעולות שעושים הפיסיקאים כלפי האוויר, כדי לעמוד על השינויים החלים בו בכל יום. אצמיד את הברומטר אל נפשי, ופעולות אלה, אם אנהל אותן היטב ואחזור עליהן זמן רב, יספקו לי תוצאות לא פחות מבוססות משלהם. אולם לא ארחיק לכת כל כך במשימתי. אסתפק בניהול יומן על פעולות אלה, בלי לנסות להרכיב מהן שיטה. אני נוטל על שכמי את אותה המשימה שנטל מונְטֵין על עצמו, אך מטרתי הפוכה ממטרתו; שכן, הוא כתב את ״המסות״ שלו למען האחרים, ואילו אני איני כותב את הזיותי אלא למען עצמי. אם בימי זקנתי האחרונים, בהתקרב הקץ, אהיה — כפי שאני מקווה — באותו הלך רוח שאני שרוי בו היום, תזכיר לי הקריאה בהן את טעם המתיקות שאני חש כשאני כותב אותן, תיצור למעני מחדש את הזמן האבוד, וכך תכפיל כביכול את קיומי. על אפם ועל חמתם של בני האדם אטעם שוב את טעמה הקסום של הרעות, וכשאבלה עם עצמי בגיל אחר, יהיה זה כאילו ביליתי עם ידיד פחות זקן ממני.
את ״הווידויים״ הראשונים שלי ואת ה״דיאלוגים״ כתבתי מתוך דאגה מתמדת להגן עליהם מידיהם החמסניות של רודפי, כדי להעבירם, אם יהיה אפשר, לדורות הבאים. דאגה זו אינה מענה אותי עוד בנוגע לכתבים האלה; אני יודע שתהא זו דאגה חסרת טעם, ומאחר שהכמיהה שבני האדם יכירוני טוב יותר כבתה בלבי, היא לא הותירה אחריה אלא אדישות מוחלטת הן אשר לגורלם של כתבי האמיתיים והן אשר לעדויות על חפותי, שאולי כבר הושמדו כולן. גם אם ירגלו אחרי מעשי, גם אם דפים אלה יעוררו חשש בלב מישהו, אם ישתלטו עליהם, אם יעלימו אותם, אם יסלפו אותם — אחת היא לי מעתה ואילך. איני מסתיר אותם ואיני מציג אותם לראווה. אם יגזלו אותם ממני בעודי בחיים, לא ייגזלו ממני לא ההנאה שבכתיבתם, לא זכר תוכנם ולא ההרהורים בני־הבדידות שדפים אלה הם פריים, ואשר מעיינם לא ייבש אלא כשתיבש נשמתי. לו יכולתי, מיד עם הפורענויות הראשונות, שלא להתקומם נגד גורלי ולנקוט עמדה זו שאני נוקט היום, היו כל מאמציהם של בני האדם, כל תחבולותיהם האיומות בלי כל השפעה עלי, ולא היה בידם אז להחריד את מנוחתי במזימותיהם יותר משהם יכולים להחרידה עתה, על אף כל ניצחונותיהם; הם לא ימנעו ממני לשמוח על תום לבי, ולסיים את ימי בשלווה על אפם ועל חמתם.
