ינוש

פרק 1

 

מלודז' לסיביר: הבריחה מפולין

 

 

עידן הילדות של ינוש ואילונה גולדלוסט הסתיים באחת, בבוקר בהיר אחד ב־1 בספטמבר 1939.

 

איש לא סיפר להם באותו בוקר שחייהם עומדים להשתנות לעד.

 

איש לא סיפר להם באותו בוקר על טורי השריון הגרמני שחצו בשעה 05:45 את הגבול ותקפו את פולין, באירוע שסימן את תחילתה של מלחמת העולם השנייה.

 

איש לא סיפר להם באותו בוקר על נאומו המתלהם של הפיהרר הגרמני, אדולף היטלר, שבפני מאות צירים היסטריים ברייכסטאג הגרמני הכריז ש"מעתה ואילך פצצה תיענה בפצצה…" בעוד מתקפת הבליצקריג בעיצומה ומטוסי הלופטוואפה של חיל האוויר הגרמני פושטים בגלים על עיר הבירה ורשה, חסרת ההגנה.

 

איש לא סיפר להם באותו בוקר שזהו היום האחרון של החיים הנפלאים שהיו להם.

 

איש לא סיפר להם באותו בוקר למה הם חייבים לסיים בפתאומיות כזו את החופשה הנפלאה ולהיפרד מארמון הקיט.

 

איש לא סיפר, אבל שום דבר בעתיד שחיכה להם כבר לא דמה יותר לחיים שהיו מנת חלקם עד לאותו בוקר, 1 בספטמבר 1939.

 

***

 

עבור משפחת גולדלוסט, 1 בספטמבר 1939 היה יום רגיל שבסיומו הם היו אמורים לחזור לביתם לאחר חופשת הקיץ המסורתית בארמון הקיט המפואר שלהם בלבו של יער עבות ואגם מלאכותי, שמימיו השתלבו בגוון הכחול של השמים מעל. הארמון נקנה כמה שנים קודם לכן מאציל פולני שירד מנכסיו, על ידי אמו של יעקב גולדלוסט. מאז השתדל יעקב, תעשיין טקסטיל עשיר מהעיר לודז', לקחת בכל קיץ את אשתו ינינה ואת שני ילדיהם, אילונה וינוש, לבלות בחיק הטבע. לשני הילדים, אילונה היתה בת שש וחצי בסוף קיץ 1939 וינוש בן שלוש וחצי, זה היה גן עדן של ממש. מאות דונמים של יער וחופשה אמיתית עם אביהם, שברוב ימי השנה היה עסוק במפעל הגדול בבעלותו.

 

הם נפשו שם לבד. משפחת גולדלוסט היתה קטנה גם במושגים פולניים. האב, איש עסקים אמיד בן 55 ואחד מעשירי הקהילה היהודית בלודז', ואשתו היפהפייה ינינה, עקרת בית ואשת חברה, שצעירה ממנו ב־24 שנים. הבת הבכורה אילונה, ילדה יפה, פיקחית וערנית, וינוש, הילד הקטן במשפחה, רזה עם עיניים בהירות ואוזניים ארוכות, חביבה של האם ינינה.

 

יהודי העיר לודז', כמו גם כל יהודי פולין, עקבו בדאגה זה כמה שנים אחר קולות המלחמה שבקעו מהשכנה הגדולה ממערב: גרמניה. לאחר שהצליח להשתלט על צ'כוסלובקיה ואיחד את גרמניה עם אוסטריה, החל הפיהרר הגרמני לאותת לעולם על היעד הבא שלו: פולין, תוך שהוא מסווה את כוונותיו בנאומים מרגיעים שזו תביעתו האחרונה ולאחריה תשקוט אירופה לנצח…

 

העשירים שבין יהודי פולין, מודאגים מההתרחשויות סביבם, חיפשו כל העת מקומות שבהם יוכלו להבטיח את כספם לשעת צרה. יעקב רכש עם השנים לא מעט נכסים בעיר לודז', אבל התקשה לפזר את השקעות המשפחה גם למדינות אחרות, מעבר לגבולות המדינה. הממשלה הפולנית לא הקלה בנושא הזה, והחוק שאסר על הוצאת מטבע אל מחוץ לפולין אילץ משקיעים, בעיקר יהודים, למצוא דרכים חלופיות. יעקב הגיע לארץ ישראל בשנת 1936 לבקר חברים מלודז' שעלו לפלשתינה, התרשם מהתפתחות העיר העברית ואף קנה בית ברחוב בן יהודה 17. הוא תיכנן להשקיע בנכסים נוספים בארץ ישראל, אבל מאורעות 36', המרד הערבי הגדול נגד ממשלת המנדט והעימותים בין היהודים לערבים הדאיגו אותו, והוא מיהר לחזור לפולין. ארץ ישראל, הוא סיכם לעצמו, היא מקום מסוכן להשקיע בו את כספו. שכר הדירה מהבית שקנה, אגב, שימש לימים לתשלום שהותם של ינוש ואילונה בקיבוץ גבעת ברנר.

 

זמן קצר לפני פלישת הגרמנים לפולין, פגש יעקב, שמעולם לא היה ציוני, את זאב ז'בוטינסקי, מנהיג הציונים הרביזיוניסטים, שחזה שפולין אינה בטוחה ליהודים ועליהם לצאת מפולין כל עוד הם יכולים. כמו רבים משלושה מיליון יהודי המדינה, גם יעקב לא הפנים את דברי האזהרה. שנים לאחר המלחמה, אילונה שאלה את אביה אם לא חשב לצאת מפולין עוד בטרם נכבשה בידי הגרמנים ולהגר לארצות הברית או לארץ ישראל, והתשובה היתה שלא היה אפשר לעזוב בן לילה את מפעל הטקסטיל המשפחתי ואת העסקים האחרים שהיו לו.

 

ניסיון נוסף להבריח כסף מפולין, התגלה בהמשך כהימור כושל. בעזרת גיסתו, רעייתו של אחיו ושותפו סמואל, הוא העביר ללונדון 150 אלף לירות שטרלינג, סכום עתק באותם ימים. הגיסה, שלא ידעה אנגלית, הסתייעה במבריח שרכש מוניטין בהעברת כספים מפולין. בבנק בלונדון, לפני שחזרה לפולין, החתימו אותה על טפסים באנגלית מבלי שתדע על מה היא חותמת. לאחר המלחמה, כשניסתה לברר מה עלה בגורל הכסף, התברר לה שאחד המסמכים שעליו חתמה היה ייפוי כוח לאותו מבריח שאיפשר לו לעשות בכסף כרצונו. והוא אכן מיהר לעשות בו כרצונו: הוציא את הכסף מהבנק האנגלי והעבירו למקום בטוח יותר — שווייץ. לחשבון שלו, כמובן.

 

***

 

בארמון הקיץ לא היה מקלט רדיו, ורק בשעות הצהריים הופרה השלווה המשפחתית, לאחר שהעובדים הפולנים שהועסקו במקום סיפרו ליעקב על המלחמה שנפתחה בשעות הבוקר המוקדמות. הקרבות עדיין לא הגיעו לאזור, וברגע ששמע על הפלישה הגרמנית האיץ האב באשתו ובשני ילדיו להיכנס מיד למכונית הביואיק המשפחתית והורה לנהג המשפחה הפולני לצאת במהירות לכיוון לודז', מרחק של כשעה וחצי נסיעה משם. כמה שבועות לאחר שעזבו את הארמון, הוא נתפס על ידי הצבא הגרמני, שבחר לשכן בו את מטה הגסטאפו המקומי.

 

לודז' היתה עדיין שקטה יחסית כשמכונית הביואיק הגיעה לשדרות קוסציושקו 32, לבית המשפחה. יעקב הורה למשרתים הפולנים להעמיס על המכונית מצרכי מזון, בגדים ותכשיטים יקרי ערך. הוא אישית רוקן את הכספת המשפחתית מכל הכסף שהיה בה. אילונה הבחינה שהוא לוקח מהכספת תיק ובו מסמכים רבים. לימים הבינה שהיו אלה כל המסמכים של רכושו והרישום של הנדל"ן הרב שהיה ברשותו בטאבו הפולני ובמקומות נוספים. בני משפחה נוספים נאספו ליד בית המשפחה. האח סמואל עם אשתו ובנו הצטרפו במכונית ביואיק נוספת. בתו הבכורה של סמואל שהתה באותו זמן בסאמר־סקול בלונדון. במכונית ביואיק שלישית ישבו ליאון, אח נוסף, רופא, יחד עם אשתו ובנם, שהיה מבוגר בשנתיים מאילונה. בן אח נוסף היה גם הוא בלונדון, ולמד שם הנדסת טקסטיל. לרכב שלהם הצטרף גם עוזרו של יעקב ויד ימינו במפעל.

 

אילונה החזיקה בידו של ינוש הקטן, כפי שנהגה לעשות מאז החל לעשות את צעדיו הראשונים. מבעד לחלון האחורי של המכונית היא העיפה מבט אחרון בבית שאותו מיהרו לעזוב. האומנת האישית שלה, אליונקה, פולנייה נוצרייה, והמשרתים בבית נופפו בידיהם לשלום. היא לא ידעה אותו ערב שלעולם לא תשוב לכאן. לדירה הגדולה ולשני החדרים שלה ושל ינוש. שנות הילדות של שני הילדים היהודים נקטעו באחת.

 

המכונית החלה לנסוע לאט כששני הרכבים האחרים בעקבותיה. אילונה המשיכה לאחוז בחוזקה בידו של אחיה הקטן, שלא כל כך הבין את משמעות הרגע המיוחד הזה. היא וינוש היו צמד. היא אהבה וטיפחה אותו, והוא ראה בה תמיד את האחות הגדולה. זו שתמיד יוכל לסמוך עליה.

 

ינוש היה קטן מכדי לזכור את שנות ילדותו הראשונות ובשנים הבאות, השנים הקשות של מצוקות, רעב ובדידות, היא סיפרה לו לא פעם על החיים שהשאירו מאחור. בלודז' הרחוקה, בבית שהיא עדיין האמינה שיום אחד יחזרו אליו. הבית היה בעל אופי בורגני, בדומה לבתים אחרים של האצולה הפולנית המקומית. ציורים גדולים, מעשה ידיהם של ציירים פולנים מפורסמים, שנאספו במשך שנים על ידי בני המשפחה, קישטו את הקירות. נברשות שירדו מהתקרה, וילונות קטיפה לבנים, שולחן אוכל גדול בסלון ושולחן משפחתי קטן יותר בחדר האוכל הצמוד למטבח. בששת חדרי הבית הגדולים בלטו רהיטים כבדים ויקרים מעור משובח. בפינת הסלון הגדול היה פסנתר. ברבות מהמשפחות הפולניות האמידות באותן שנים, הקשר של ההורים עם הילדים היה די רופף. המטפלת האישית היתה הדמות היותר משמעותית בחייהם של אילונה וינוש. ארוחת הערב היתה המפגש היומי הכמעט יחיד של בני המשפחה ולאחריה הילדים פרשו לחדריהם לקראת שנת הלילה, כאשר המטפלת הצמודה היא זו שמרדימה אותם.

 

אילונה אהבה את טיולי הבוקר שלה עם ינוש בפארק העירוני לא רחוק מביתם, יחד עם האומנת הפולנייה שלה אליונקה, שהסתירה מהאם ינינה שלא אחת היא נוהגת לשלב את הטיול בפארק עם ביקור בכנסייה. כששני הילדים לצדה היא כרעה על ברכיה והצטלבה, בעוד אילונה וינוש עוקבים אחריה בעניין רב. יום אחד, בדרך מקרה, אילונה סיפרה לינינה על חוויותיה מהביקורים בכנסייה, ואלה פסקו מיד.

 

בבית המשפחה לא חגגו את החגים היהודיים. לא פסח ולא ראש השנה. החג היחיד שאילונה בת השש זכרה היה חג המולד וארוחת תרנגול ההודו המסורתית, כולל עץ האשוח במרכז הסלון, עץ אשוח משובח שאביהם קנה והיא עזרה לקשט אותו עם כדורים ונצנצים מוארים וצבעוניים.

 

***

 

יעקב גולדלוסט היה נצר למשפחה יהודית גדולה מעיירה פולנית קטנה דרומית לקראקוב, דזיאלוסז'יק שמה, שרוב תושביה היו יהודים. שורשי המשפחה בפולין מגיעים עד שנת 1760. סבה של אילונה, אביו של יעקב, התחתן עם צעירה מבית אמיד מהעיירה פיוטרקוב טריבונלסקי, עיירה ידועה בפולין בזכות הרבנים הגדולים שיצאו מתוכה. אחד מהם, הרב חיים לאו, אביו של הרב ישראל לאו, לימים הרב הראשי בישראל, היה רב הקהילה שעמה נמנתה משפחת גולדלוסט. מרבית תושבי העיירה לא שרדו את המלחמה ונספו בשואה.

 

למרות שגדל במשפחה מסורתית, התרחק יעקב גולדלוסט עם השנים מהדת היהודית, הפך לליברל בדעותיו, יזם עסקי ובליין, שהכיר מקרוב את מועדוני הלילה הגדולים בפולין והרחיק בבילוייו עד לקברטים המפורסמים בברלין בתקופה שקדמה לעליית הנאצים לשלטון. יחד עם אחיו סמואל הוא הקים את אחד ממפעלי הטקסטיל הגדולים בפולין והשני בגודלו בלודז' — לאחר מפעל הטקסטיל שבבעלות משפחת פוזננסקי, גם היא יהודית — שבשיאו, ערב המלחמה, עבדו בו 2,000 איש, רבים מהם יהודים. מלבד יעקב וסמואל היו במשפחה עוד חמישה אחים ושתי אחיות. הגברים כולם עסקו במסחר.

 

שני האחים השותפים, יעקב וסמואל, הקדימו את תקופתם בראייה העסקית ובפיזור ההשקעות. הם האמינו בתעשייה ובנדל"ן יותר מאשר בהשקעה בניירות ערך, למרות התשואות היפות בתקופה שקדמה למלחמה. הקרקע שעליה הוקמה תחנת הרכבת החדשה בלודז' אחרי מלחמת העולם השנייה היתה בבעלות המשפחה, כמו גם נכסי נדל"ן נוספים, שהולאמו על ידי הממשלה הקומוניסטית אחרי המלחמה.

 

ינינה, אמם היפהפייה של אילונה וינוש, באה מבית יהודי מתבולל. סבתם, אמה של ינינה, ושלוש אחיותיה היו סטודנטיות ובוגרות אוניברסיטה בשנות השישים והשבעים של המאה התשע־עשרה, דבר מאוד לא מקובל במשפחות יהודיות באותן שנים. ינינה נשלחה בגיל תיכון ללמוד הוראה בסמינר בשווייץ. אחיה, שהפך לקומוניסט מושבע, למד משפטים בוורשה. אמה נפטרה בגיל צעיר, וזמן קצר אחרי כן היא נישאה. יעקב התקרב לגיל 50 כשנולדה בתו הבכורה אילונה, ושלוש שנים אחריה, במאי 1936, נולד הבן ינוש.

 

ועכשיו, שלוש שנים לאחר מכן, הם עוזבים מאחור את כל מה שהיה להם ונוסעים מזרחה. לדרך חדשה, לעתיד לא ידוע.

 

מה גרם ליעקב גולדלוסט לקבל את ההחלטה ולהימלט מפני טורי הצבא הגרמני המתקדמים לעבר הבירה ורשה ולהשאיר מאחור רכוש רב, מפעל, נכסים והשקעות?

 

האם העריך מה צופן העתיד ליהודי פולין לאחר הכיבוש הגרמני? האם האמין שהעם הגרמני, עם מסורת של תרבות בת מאות שנים, יהפוך למפלצת שתטרוף בשנים הבאות את בני עמו שלו?

 

האם קיווה שהבריחה היא רק זמנית, ובתוך זמן קצר, לאחר שיירגעו הרוחות ויתברר שרואי השחורות הגזימו וטעו — יוכל לחזור לעירו ולמפעל המצליח שהקים?

 

מה חשב באותן שעות שבהן פילסה שיירת הביואיקים את דרכה בינות להמוני הפליטים הפולנים, יהודים ולא יהודים, שהחלו לנהור מזרחה? אילונה בת השש זוכרת שהוריה התווכחו ביניהם במהלך הנסיעה. על מה דיברו? האם האב שיתף את אשתו בהחלטות? האם קיבל את הסכמתה למהלך? לעזיבת חלק גדול מבני המשפחות שלהם מאחור?

 

ילדיו לא קיבלו תשובות לשאלות הללו. גם שנים רבות לאחר מכן, כשביקשו לדעת מה עבר אז בראשו.

 

***

 

בשעת לילה מאוחרת הגיעו הרכבים לבירה ורשה.

 

העיר בערה. טורי השריון הגרמני היו עדיין רחוקים, אבל המטוסים הגרמניים צלפו והפציצו ללא הבחנה. רבי־קומות קרסו ועשרות אלפי אזרחים חפים מפשע נפגעו מההתקפות חסרות הרחמים. האש אחזה בבתים ובעצים משני צדי השדרות בעיר. כאוס אמיתי ברחובות לאחר יום המלחמה הראשון, שבו הראה הצבא הגרמני לראשונה את מידת האכזריות שתלווה אותו גם בשנים הבאות.

 

מכונית הביואיק המשפחתית עצרה ברחוב מרכזי בוורשה והמשפחה נשארה לחניית לילה אצל בני משפחה, בבית ששרד את הפצצות היום הראשון. מוקדם בבוקר, לאחר ליל אזעקות ותקיפות נוספות מהאוויר, הם המשיכו מזרחה, לעבר העיר לבוב, סמוך לגבול פולין־רוסיה. הכבישים מזרחה היו עמוסים. שיירות ארוכות, רבבות פליטים, רובם על עגלות רתומות לסוסים או לשוורים, שעליהן נערמו רהיטים וכלי בית, ככל שהצליחו הפליטים להעמיס, ומעליהם ישובות משפחות שלמות. אחת לכמה דקות הגיחו מהשמים מטוסי קרב, השטוקות המאיימים עם השריקה מקפיאת הדם כשהם עטו מלמעלה, עם סמלי הצלב של חיל האוויר הגרמני, וצללו לכיוון שיירות הפליטים, יורים במקלעים לעבר האנשים האומללים שנסו לשני צדי הכביש הצר. המטוסים ירדו כל כך נמוך שאילונה הצליחה להבחין בפניהם של הטייסים הגרמנים שהסתובבו מעליהם וחזרו לסיבוב צליפות נוסף מעל ההמון חסר ההגנה. וכך הם התנהלו מזרחה. תנועה איטית. כבישים חסומים בעגלות שנפגעו מהמטוסים. לא אחת הם עברו ליד ערמת גוויות של אלה שנהרגו מתקיפות המטוסים. הפחד עטף כל מי שהיה שם. פחד מהגרמנים, פחד מהפולנים, פחד מכנופיות שהחלו להתארגן בדרכים. הם חששו גם שמעט הדלק שנותר יאזל לפני שיגיעו ליעד.

 

בלבוב, אליה הגיעה שיירת הביואיקים, חיו בשנת 1939 כ־100 אלף יהודים. שליש ממספר תושבי העיר. אליהם נוספו בשבועות הראשונים שלאחר כניסת הגרמנים לפולין, עוד כ־100 אלף יהודים, כולם פליטים שנמלטו מזרחה מפני הצבא הגרמני המתקדם. עשרות אלפים ישנו בגנים ציבוריים, בתחנת הרכבת הגדולה ובבתי הספר שהוסבו לאולמות שינה גדולים. פליטים שעדיין קיוו והאמינו שהמלחמה תסתיים במהרה והם יוכלו לחזור לבתים שמהם נמלטו. שלושת האחים גולדלוסט שכרו דירה אחת גדולה ששימשה למגורים לכל בני המשפחות.

 

ב־17 בספטמבר, כמה ימים לאחר שהתמקמו בעיר, הגיעו הרוסים. הסכם ריבנטרופ־מולוטוב שנחתם ב־23 באוגוסט בין גרמניה הנאצית לברית המועצות הקומוניסטית, הסדיר בנספח סודי את חלוקת פולין בין שתי המדינות. הצבא הגרמני עצר בנקודה שנקבעה בהסכם והצבא האדום נכנס וסיפח את כל מזרח פולין לברית המועצות. לבוב, הסמוכה לגבול הרוסי שלפני ספטמבר 1939, צורפה גם היא, על 200 אלף היהודים שחיו בה, ותיקים ופליטים, לחלק שסופח לברית המועצות.

 

"בלבוב," משחזרת אילונה, "לא היתה לנו בעיה של אוכל. גרנו כולנו בדירה אחת ובנינו עולם משלנו. עולם של ילדים שלא מבינים את המתרחש סביבם. בדירה היה פסנתר כנף גדול שאליו חיברנו שמיכות ויצרנו אוהל ששימש אותנו למשחקים. ינוש דיבר פולנית מצחיקה והיה חלק בלתי נפרד מאיתנו במשחקי המחבואים ובמשחקים האחרים שבהם העסקנו את עצמנו. בניגוד לחופש שהיה לנו בלודז', בלבוב מיעטנו לצאת מהבית."

 

אילונה זוכרת מתח רב בין ההורים. אביהם היה חסר סבלנות מהישיבה הממושכת ללא מעש, מנותק ורחוק ממפעל הטקסטיל שלו, ולחץ לחזור ללודז' כדי לחדש את העבודה שם. עתה, לאחר שהסתיימה המלחמה, הוא ניסה לשכנע את ינינה, אין שום סיבה שהדברים לא יסתדרו. הרי אלה אותם גרמנים שבמלחמת העולם הראשונה התייחסו כל כך יפה ליהודים. אמם התנגדה בתוקף. לבה ניבא רעות בכל הקשור לתוכניות הנאצים.

 

החורף הגיע ללבוב בתוך זמן קצר והעיר, שעדיין התקשתה להתרגל למעבר משלטון פולני לשלטון סובייטי, היתה קפואה ומושלגת. לראשונה בחייהם סבלו שני הילדים הקטנים מקור כתוצאה ממחסור בפחם ובבולי עץ לחימום הבית. חילוקי הדעות בבית נמשכו, אבל הפעם סביב רעיון אחר שהעלה האב יעקב: לעבור לעיר וילנה, שהיתה עד ספטמבר 1939 חלק מפולין, הועברה בהסכם ריבנטרופ־מולוטוב לריבונות ליטא השכנה ונכבשה שוב על ידי הרוסים ביוני 1940. שוב היתה זו האם ינינה שהתנגדה לתוכנית, והפעם הנימוק היה שינוש לא יעמוד בתלאות המסע הרגלי וחציית הגבול לליטא. הוויכוחים התגברו, מלווים בבכי של האם ובכעסים של האב.

 

יעקב גולדלוסט לא היה היחיד שרצה לעבור לליטא. היהודים בלבוב, בעיקר בעלי האמצעים שביניהם, שמעו על הקונסול היפני בעיר קובנה בירת ליטא, ציאונה (סמפו) סוגיהרה שמו, שמנפיק אשרות כניסה למשפחות יהודיות ליפן. הראשון שהעלה את נושא המעבר לליטא היה האח סמואל, ויעקב התלהב. התוכנית היתה להיעזר במבריחי גבול כדי לעבור לעיר וילנה ומשם להגיע לקובנה. השמועות מליטא המשיכו להלל את פועלו של אותו קונסול יפני שנחשף למצוקתם של היהודים ביוני 1940, זמן קצר לאחר שליטא נכבשה על ידי ברית המועצות. זה קרה לאחר שקבוצת יהודים ביקשה מקלט בשגרירות וסיוע לצאת מתחומי ברית המועצות.

 

הקונסול היפני הבטיח לסייע ובתוך זמן קצר הנפיק 2,160 ויזות ליפן. הסובייטים עלו על פעילותו ותבעו מממשלת יפן להחזיר אותו תוך שבועיים. סוגיהרה ניצל את מרווח הזמן שניתן לו לאישור ויזות נוספות ולפני שעזב את קובנה חזרה ליפן, מסר את חותמת הוויזות לפליט יהודי, שהמשיך לחתום על ויזות מזויפות ליפן. מספר היהודים שניצלו בדרך זו נאמד בכעשרת אלפים. שנים אחרי המלחמה הוענק לו תואר חסיד אומות העולם על ידי יד ושם בירושלים.

 

במעמדו ובקשריו יעקב יכול היה להשיג ויזה ליפן ללא כל קושי, אבל ינינה המשיכה להתנגד בתוקף. לא עזרו כל הטיעונים. גם כשסיפר לה שכבר יצר קשר עם מבריח מנוסה שהבטיח להעביר אותם בשלום את הגבול. ינינה המשיכה להתעקש, שוב בנימוק שינוש הקטן, רק בן ארבע, לא ישרוד את המסע הקשה. מי שכן החליט לצאת לווילנה היה סמואל, האח והשותף במפעל הטקסטיל. הוא הגיע לווילנה ולקובנה, קיבל את הוויזה המיוחלת ולאחר מסע ארוך הגיע עם אשתו ובנו למזרח. הפרידה מאחיו ושותפו היתה קשה ליעקב.

 

האח השלישי, ליאון, החליט לחזור לפולין עם אשתו ועם בנם. הם הגיעו ללודז', חיו כמה חודשים בגטו הגדול שהקימו הגרמנים בעיר, ובאחת האקציות הגדולות נשלחו לאושוויץ. שלושתם לא שרדו את השואה. ליאון לא היה היחיד שהחליט לעשות את הדרך חזרה מלבוב לפולין. פליטים יהודים רבים שהגיעו לעיר בימים הראשונים של המלחמה החליטו לחזור לפולין, מאמינים שהנאצים לא יפגעו בהם. רק מעטים מהם ניצלו ממחנות המוות.

 

במקביל לאותם אירועים, החליטו הרוסים לדלל את אוכלוסיית הפליטים בלבוב. התנאים בעיר הצפופה רווית הפליטים הפכו לקשים מנשוא בחורף 1940, ובסיומו פירסמו השלטונות שכל מי שרוצה לחזור לפולין, יוכל לעשות זאת לאחר שיירשם קודם לכן. בפועל הם חייבו את כל הפליטים היהודים להירשם, כשהבחירה היתה בין חזרה לפולין לבין הישארות בלבוב. והיה גם איום: מי שלא יצהיר על כוונתו לחזור לשטח הגרמני ויעדיף להישאר בברית המועצות — יאבד את אזרחותו הפולנית.

 

יעקב, ככל הנראה מבלי שדיבר על כך עם אשתו, שהתנגדה לכל מהלך כזה, נרשם לחזור עם המשפחה לפולין. בוקר אחד הגיעה משאית לביתם ובני המשפחה, כמו פליטים רבים אחרים, הוסעו לתחנת הרכבת המקומית. הכרוז הכריז שאלה שנרשמו לחזור לפולין ובידיהם מסמכים מתאימים יעלו על קרונות המשא שהמתינו בתחנה. בני המשפחה טיפסו על הקרון, שהיה עמוס באנשים. הרכבת יצאה בנסיעה איטית מהתחנה בכיוון מזרח. רק אז גילה יעקב שהיעד אינו לודז' או ורשה. כשהבין שהרוסים הטעו אותם, היה זה כבר מאוחר. הרכבת היתה בדרכה לסיביר. מסיבות לא ברורות הרוסים החליטו לשלוח למזרח את אלה שבחרו לחזור לפולין. בדיעבד, הבחירה לחזור לפולין הצילה את חייהם. אלה שנרשמו והצהירו שהם רוצים להישאר בלבוב נלכדו שנה לאחר מכן בידי הנאצים, שכבשו את העיר ביומיים הראשונים לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות. רק 820 יהודים, מתוך קהילה מפוארת שמנתה לפני המלחמה 100 אלף איש, שרדו את השואה.

 

הנסיעה מזרחה הפכה לסיוט. הצפיפות היתה קשה. עשרות אנשים בקרון אחד שנועד מלכתחילה להסעת בקר. במרכז הקרון היה חור ששימש שירותים. תנאי הסניטציה היו ירודים. בקרונות הוקמה קומה שנייה ואנשים זרים ישנו צמודים זה לזה. המסע נמשך שבועות. לא אחת הוסטה הרכבת למסילה צדדית ונשארה שם כדי לפנות את הדרך לטובת רכבות שהובילו חיילים מערבה. לעבר הגבול עם גרמניה. המלחמה בין שתי המדינות עדיין לא החלה, אבל שני הצדדים נערכו לכל אפשרות.

 

כעבור כחודש הם הגיעו לכפר רוסי בסיביר. כ־20 בקתות עלובות, שבכל אחת מהן כמה חדרים קטנים. מאות אלפי הפליטים, יהודים ונוצרים, שברחו מפולין, פוזרו במאות כפרי רפאים דומים. כל משפחה קיבלה חדר אחד. בחוץ שרר כפור בלתי נסבל. עשרות מעלות מתחת לאפס ומסביב לבקתות הצטבר השלג לגובה של כמה מטרים. ההגנה היחידה מהקור שחדר לעצמות היתה תנור חימום פרימיטיבי שלתוכו הושלכו גזרי העץ. כל כפר כזה היה חלק מקולחוז רוסי עם ראש כפר וועד מחוז של המפלגה הקומוניסטית. ראש הכפר העביר כמה פעמים ביום את הוראותיו דרך רמקולים שהותקנו לצד הבקתות העלובות.

 

בני המשפחה, כמו הפליטים האחרים שברחו מפולין, נותקו באחת מהעולם הגדול שסביבם. היחיד שחיבר אותם אל העולם שמחוץ לסיביר היה סטאלין… בזכות הנאום שנשא ברדיו, והועבר ברמקולים גם לאחרון הכפרים הנידחים בסיביר, גילה יעקב גולדלוסט שידע רוסית, שפה שאותה לימדו בבית הספר בפולין בתקופה שבה רוסיה שלטה במדינה, שגרמניה פלשה לרוסיה ב־21 ביוני 1941.

 

הפשרת השלגים הפכה את האזור הכפרי בסיביר למדמנת בוץ. מדי בוקר, עוד לפני אור ראשון, יצאו תושבי הכפר, גם הנשים, בעגלות רתומות לסוסים ליערות הסמוכים, לחטוב עצים. את העצים שחטבו קשרו יחד והשיטו בנהר למנסרה אזורית. ככל שהצבא הגרמני הפולש העמיק לתוך ברית המועצות, מכסות העבודה גדלו והתושבים נדרשו ליתר מאמץ ותפוקה. התשלום עבור העבודה היה בתלושי מזון. מי שלא עבד — לא היה זכאי לאוכל. התפריט היומי היה כיכר לחם שחור, תפוחי אדמה וכרוב. כדי להוסיף למשקל הלחם נהגו הרוסים להרטיב אותו במים, מה שהפך אותו לכבד יותר ובלתי אכיל. רבים מתושבי הכפר סבלו ממחלות, בעיקר דימומים בחניכיים ובעיות שיניים. למרות גילו המבוגר, הוא כבר התקרב לגיל 60, יעקב לא שוחרר מהצוותים שיצאו לחטוב עצים ביערות. מאוחר יותר קיבל תפקיד קל יותר: אחראי להסקת התנורים.

 

הילדים היהודים השתלבו בחיי הכפר. אילונה, כבר ילדה בת שמונה, וינוש בן החמש שיחקו עם ילדים אחרים בכפר, נטולי דאגות מהמלחמה הגדולה ששטפה את אירופה. אילונה, כישרונית לשפות, קלטה מהר מאוד את השפה הרוסית, בעוד ינוש דיבר פולנית מתובלת בביטויים רוסיים. בכפר לא היה בית ספר. לא לילדים שנולדו במקום ולא לפליטים היהודים.

 

ההורים התקשו להתמודד עם המצב החדש. עד לפני שנתיים הם חיו כגבירים לכל דבר. מעשירי העיר לודז'. מכוניות, נשפים, מפעל משגשג, משרתים בבית וחופשות מפנקות בחודשי הקיץ. ועכשיו הם כאן. בסוף העולם. בסיביר הרחוקה, חוטבי עצים ושואבי מים שחוזרים לאחר יום העבודה ביערות לחדר קירח, שמלבד מיטות ותנור קטן אין בו דבר. שני ילדיהם, שמעולם לא ידעו מחסור וגדלו עם משרתים ועם אומנת צמודה, מבוססים עתה בבוץ הסיבירי העמוק וכולם שקועים בעליבותם ובחוסר תקווה לעתיד טוב יותר בזמן הנראה לעין. יעקב האשים את ינינה במצבם מפני שמנעה ממנו ומהמשפחה לצאת לווילנה וליפן. לה, לעומת זאת היו טענות על הבריחה הנחפזת מפולין. שניהם לא היו מודעים עדיין לגורלם של היהודים שנשארו מאחור, בלודז', ולתוכניות הגרמנים לפתרון הסופי של הבעיה היהודית באירופה הכבושה.

 

שום דבר טוב לא חיכה להם בהמשך הדרך.