פרולוג
אני עוצמת את עיניי ונושמת נשימה עמוקה. כשאני פוקחת אותן אני מסתכלת שוב על עשרות האנשים החולפים על המדרכה מול בית הקפה.
מזג האוויר סגרירי ורובם עטופים במעילי צמר עבים, מנסים להימלט מטיפות הגשם שדופקות על זגוגית החלון שמולי.
לכל אחד מהם, מהאנשים הללו, יש סיפור. אני מאמינה שכל אחד מהגברים מנסה לתבל את הסיפור שלו בריגושים. וכל אחת מהנשים ממהרת כדי להוסיף עוד מילה, עוד שורה או פרק לעלילה המסעירה של חייה.
הם לא מביטים זה בזה כפי שאני מביטה בהם כעת. כל אחד חי את החיים שלו, מנסה שלא להפריע לאף אחד אחר ומן הסתם מקווה שאף אחד לא יפריע לו.
כולם נראים לי צבעוניים כל כך. עטופים בגוונים עזים של כחול, חום, ורוד, לא חוששים לבלוט.
אני, לעומת זאת, מרגישה שקופה.
נדמה לי שאם אצא עכשיו מבית הקפה ואתהלך ביניהם, אף אחד לא ירגיש בי. אף אחד לא באמת ישים לב שאני מתהלכת ביניהם, לוקחת חלק בסיפור שלהם כדמות משנה.
אולי אם פתאום אתעלף על המדרכה הם ישימו לב, כי אז אקטע את רצף האירועים המרגשים שלהם ואהפוך למטרד. לשבריר שנייה אולי למישהו מהם יהיה אכפת. אולי הם אפילו יצליחו לראות אותי בגוונים דהויים של אפור. אבל רגע אחרי כן כבר אהפוך שוב לשקופה.
הלוואי שפעם אחת בלבד אצליח להביט במראה ולראות את עצמי בצבע.
הלוואי שפעם אחת בלבד אצליח להביט במראה ולא לתהות כמה זמן נשאר לי....
.jpg)
