פרק ראשון
מילים.
אני מוקפת באלפי מילים. אולי מיליונים.
קתדרלה. מיונז. רימון.
מיסיסיפי. נפוליטני. היפופוטם.
מִשיִי. מבעית. ססגוני.
דגדוג. התעטשות. משאלה. דאגה.
המילים תמיד הסתחררו סביבי כמו פתיתי שלג — כל אחת מהן עדינה ושונה, כל אחת מהן נמסה ללא מגע בידַי.
המילים נערמות בתוכי בערימות אדירות. הרים של צירופי מילים ומשפטים ורעיונות מחוברים. ביטויים שנונים. בדיחות. שירי אהבה.
מאז שהייתי ממש קטנה — אולי בת כמה חודשים — המילים היו כמו מתנות מתוקות ונוזליות, ואני שתיתי אותן כמו לימונדה. כמעט הרגשתי את הטעם שלהן. הן יצקו תוכן למחשבות ולרגשות המבולבלים שלי. ההורים שלי תמיד הציפו אותי בשיחות. הם פיטפטו וקישקשו. הם הביעו וביטאו. אבא שלי שר לי. אמא שלי לחשה את הכוח שלה באוזני.
ספגתי ושמרתי וזכרתי כל מילה שהורי אמרו לי או דיברו עלי. את כולן.
אין לי מושג איך התרתי את התהליך המורכב של מילים ומחשבה, אבל זה קרה במהירות ובטבעיות. כשהייתי בת שנתיים, לכל הזיכרונות שלי היו מילים, ולכל המילים שלי היו משמעויות.
אבל רק בראש שלי.
מעולם לא אמרתי אפילו מילה אחת. אני כמעט בת אחת־עשרה.
