מעבר לים

מפליגים הביתה.

 

 

סיפון האוניה היה מבריק. רצפת מתכת קרירה הזכירה לי שבשעות הצהרים יהיה חם. רוח בוקר נעימה ליטפה את פני ומי הגלים התיזו רסיסים מלוחים, כמבקשים להזכרני שמוטב לא להשען על המעקה. הספינה שטה לה באיטיות מסתירה בבטנה חפצים ואנשים שהיו עבורי עולם מופלא של סיפורים. חברי להפלגה אותם פגשתי לפני מספר שבועות, לא רגשו אותי. כולנו היינו צריכים לעזוב ולהתחיל במקום אחר.

הם בסדר, אמרתי לאבא שהיה מודאג והחלטי. הוא נסע לגרמניה עם אשתו החדשה, על מנת לסדר את חייו...ואני הוחזרתי לארץ לפגוש את אוממא – סבתא שלי. היא התעקשה להתאבל על ביתה היחידה מנותקת לחלוטין מאלה שאוהבים אותה. ישנן חוויות שלא ניתן לדבר עליהם, אמרה לי בקול חנוק. נפרדתי ממנה לתקופה בת שמונה חודשים. התעקשתי בשדה התעופה, ללוות אותה עד המקום שבו מוסרים חפצים אישיים ובודקים דרכונים. מרגע שעזבה, התגעגעתי אליה. נראה היה שאמא הורישה לי אותה כשומר ראש.

החיים בקיבוץ לא הטרידו אותי – בית ספר שישנים בו. עברית היתה שפה נסבלת, לאחר שבילדותי התגברתי על האותיות המוזרות שיוצרות אותה. ביולוגיה בכל השפות נשמעת ונראת אותו דבר. חיכיתי לזרועותיה האוהבות של אוממא, למאכלים המיוחדים ולקפדנות שלפעמים מעצבנת - תנאים שהפכו אותי למאורגנת.

אוממא החזיקה באמתכתא את הכלים שנדרשו לי לקיום הבטחות. הבטחתי לאמא שתמיד אהיה תלמידה טובה, אתפרנס בכבוד ואכבד את הזולת.

בקיץ, לפני הניתוח הראשון שעמד לשנות את חייה, כאשר איכזבתי את צוות המורים במתן תשומת לב מוגזמת למלבושי, זומנתי לשיחת מוטיבציה - בנוכחות אמא. לאחר השיחה אמרתי לה, שיש הרבה אנשים טיפשים שמשוכנעים שלא ניתן לחיות בלעדיהם.

אמא צחקה וביקשה שאשאר צנועה.

הבטחתי שתלבושת בית הספר לא תגנז בילקוטי.

כשקנתה לי בגד ים אופנתי, עמדתי מול הראי ובחנתי את בבועתי הילדותית שמשתקפת ושונה מדוגמניות עתירות חמוקיים – ידעתי שלעולם לא אראה כמוהן.

אמא הציצה מאחורי כתפי ואמרה: "סטפני אני אוהבת אותך."

היא חייכה ועיניה האירו – זה היה ממזמן, והיא היתה אז בריאה.

מאז חלפו שלוש שנים בהם היא נאבקה ואני התכחשתי.

בזמן שהתבוננתי בגלים שמתנפצים על דופן הסיפון, נדדו מחשבותי לשבועות הראשונים בתחילת שנת הלימודים שחלפה. אמא התחננה למורפיום על מנת להקל על כאביה.

מסביב היתה תחושת ריקנות נוראית למרות שדיירי הבית נכחו.

יממה לפני מותה, כאשר התעקשתי לשוחח על גיחת קניות אפשרית. נכנסתי לחדר השינה שלה והיא רק התבוננה בי – אמא גססה ואני ניסיתי לעניין אותה, בעזרת מעוויים ילדותיים שעניינם היה בגדים אופנתיים.

התקרבתי בזהירות למיטתה והיא לא זיהתה אותי. "יש כאן זבוב טורדני" אמרה לאבא, שאחז בידה. התפללתי שהמציאות עבורה תישתנה. היא כל כך היזדקנה ונותרה יפה. אבא טיפל בה כאומנת ואוממא כל הזמן שתקה. המחלה החלישה את אמא ומחקה את אבא.

באותו יום שהפכתי לזבוב טורדני, ניפרדתי ממנה – למחרת היא נפטרה.

אבא הפך להיות חסר סבלנות, כאילו שחייו הפכו לאוסף משימות שיש לבצע אותן. קולה של אימא נדם וסיפורים שהמציאה עבור ארוחות משפחתיות, שהיו התכנסות חובה לפחות פעם ביום, נעלמו כלא היו. חברים וקרובי משפחה שהיו חלק מחיינו נעלמו אף הם. כאילו נטמנו באדמה יחד איתה. דוד שמואל אח של אבא הסביר לי, "אשתו הנוכחית היא חברת ילדות. נוכחותה היתה חובת המציאות, על מנת להקל על חלל שאמא שלך הותירה." קישקוש - אבא החליט לעשות מה שטוב בשבילו, כי זו דרכו של עולם. לא הבנתי מדוע הורחקתי ממשפחתיות מתחדשת. הדימיון לאמא עורר בי גאוה ולא האמנתי שאני פשוט לא רצויה. התגעגעתי לאוממא שממשיכה את חייה בארץ, למרות האובדן – ביתה היחידה שהיא אימי. הסתכלתי על מי הים הצלולים, והרהרתי במציאות אחרת אליה אני מפליגה. אוממא תגונן עלי, אבא יפקח ממרחקים והחיים נתונים בידי. נשענתי על מעקה הסיפון מתמסרת לטיפות הגלים והמיית המים. מחשבותי חגגו במסיבת סיום, שמשמעותה התחלה. כאשר ניפגשתי בפעם האחרונה עם ילדים מכל מיני ארצות שבחברתם למדתי במהלך שנה, לא לבשתי שמלה מפוארת ולא נסעתי נאום פרידה. הם היו חברי ללימודים ששמשו כמאזן, לטרגדיה שפקדה את משפחתי. לא הייתי מספיק עממית כדי להרגיש חברמנית, ולא הייתי מספיק מיוחדת כדי להיות מנודה – בדיאבד פשוט הייתי. חיברתי בינם לבין אימי שהיתה מרכזו של ענין והותרתי אותם מאחור.

הייתי בסה"כ בת 16, המהפך שהתחולל במשפחתי הותיר את אותותיו, למרות שהתכחשתי.

עצמתי את עיני וליקקתי את שפתי שהתנפחו, טעמם היה מלוח. חלפה שנה, תובנות בלתי אפשריות התגלגלו במחשבותי מסרבות למצוא לעצמן מקום.

חברתי איריס צעקה בקולי קולות, "כולם מחפשים אותך ואת יושבת על הסיפון ומרחפת."

"מה אתם עושים?" צעקתי לעברה.

"משחקים מונופול, את אוהבת" השיבה בשעה שפסעה לעברי. "תעזבי שטויות" מהרתי לענות "תסתכלי על הים, מונופול נשחק כשנגיע." היא שאלה "לאן?" והתבוננה בי כאילו שיועדתי לספק הבטחות. "אל תדאגי, יהיה בסדר" אמרתי וחייכתי לעצמי - כאילו שהיתה לנו ברירה. ניזכרתי כיצד הפגישו אותנו באודיטוריום בית ספרי וספרו לנו מה עומד לקרות. ישבנו על כסאות מרופדים, והיינו שקועים בחוסר וודאות שהיתה משותפת לכולנו. "עוד שעה ארוחת עשר" אמרה איריס, מנסה להתעקש על משהו.

לא הגבתי והיא הוסיפה בחוסר סבלנות "אני חוזרת למונופול."

 

מראות המים התכולים משובצים בכתמי מלח, החזירו אותי לחופשת הקיץ האחרונה עם אמא. חודשיים אחרי שהחל מאבק חסר סיכוי שבתחילתו נראה כטיפול כרורגי דחוף. מאבק שהסתיים לאחר שלוש שנים. באביב אותה שנה חגגתי בת מצווה רק עם בני כיתתי כי בנות לא עולות לתורה, וארוע משפחתי זה מוגזם. תקני בגדים יפים אמרה לי אוממא, כאשר לא הסתרתי תחושת קיפוח. לא העזתי להביע דעה ופרצופי הממורמר לא הטריד את אמא שהורגלה לתגובותי, כאשר לא שאלו לדעתי. אמא תיכננה את האירוע עם חברים שנהגה לפגוש בערבי שישי. היתה להם בת שקראו לה זיגי – גאון הדור, חד פעמית. היא יכלה לומר מה שמתחשק לה. בזמן שמבטיה המזהירים של אמא, הזכירו לי שאת יצר הפטפטנות מוטב שאשמור לעצמי ורק בבית. לא הבנתי ממה מתלהבים? בת שמתנהגת כמו בן.

היא לבשה שמלה צהובה עם פרחים ומלמלה, ואני לבשתי חליפה לבנה עם חולצה אדומה – היינו יפהפיות, והרגשתי נפלא.

כשבוע לפני האירוע כשיצאתי עם אמא לקנות בגדים, המוכרת התבוננה בי ואמרה: "לילדה יש נתונים טובים." בתא ההלבשה שאלתי, לוחשת את דברי על מנת שלא אחשף בבורותי בפני העוסקי באופנה, "מה עושית עם נתונים?" אמא היתה מאושרת, וענתה לי בלחש: "משבצים במשוואה הנכונה שמאפשרת למצוא פתרון לשאלה."

רק אמא שלי יכלה להפוך חנות בגדים לשיעור מתמתיקה.

כשהקיץ הגיע לא הבחנתי בשינוי משמעותי. אוממא נסעה לחופשה באירופה עם חברות. נוכחותה הפכה את כולנו למפונקים. אבל, מתנות בשפע היו פיצוי הולם להעדרות בת מספר שבועות, שאילצה אותי להיות קצת מתחשבת.

כמו מדי שנה, גם בקיץ ההוא תיכננו לנסוע לחופשה על חוץ הים. בפסח נהגנו לנפוש באילת, כי ים סוף הוא אחר. רמת המליחות שונה ורצועת החוף שמשיקה למים לעיתים קוצנית ומסוכנת. אבנים קטנטנות ומחודדות משמשות מסתור לחרקים קטנים, שעלולים להפגע מכפות רגלים סוררות שבהסח הדעת רומסות את ביתם. אמא נהגה לומר: "שים סוף אינו כועס. התנפצות גליו מהודרת בהשוואה לים התיכון שגליו לעיתים גסים ומסוכנים." חול רך חמים וזהוב שקיבל את פנינו, לא ריכך את העדפתה הבלתי מתפשרת לים סוף.

אף על פי כן, אילת היתה רחוקה. לכן את החופשה האחרונה בילינו בכפר נופש סמוך למכמורת. אמא היתה מאושרת, חוף הים ייצר תמונות בלתי נשכחות והפך את כולנו לחסרי דאגות. שקיעת החמה שזהרה ביופיה יצרה אופק אדמדם, ששימש כהצהרת מעבר משמי בוקר עתירי חום קיץ שליוו אותנו במהלך היום, לאלטת לילה שהציצו בה כוכבים זוהרים.

מדי יום בשעות אחרה"צ יצאנו למכולת שנמצאה בסמוך לכפר הנופש. שבנו לבונגלו שאיכלס אותנו כמו אוהל, מצוידים בשקיות שהכילו מוצרי מזון בסיסים. היה בו כל מה שצריך על מנת לבלות על חוף הים ולרצות להשאר שם, עוד ועוד.

יום לפני תום החופשה לא היה ספק בליבי שמשהו אינו כשורה – לא העליתי בדעתי אפשרות הרת אסון שמשמעותה: החופשה האחרונה. אמא, בניגוד להרגלה כל הזמן מדברת. אור פניה מעלה קמטים והיא בכל זאת שבעת רצון. כובע ניצחי שהיה צמוד לפדחתה על מנת להגן מפני השמש, הפך לחסר חשיבות. אבא היה זעוף כהרגלו, ואמא לא טרחה לשנות את מצב רוחו. ביום האחרון היא נאלצה לממש את הבטחתה ולשחות איתי בים. היא עשתה לי טובה והלבישה בגד ים. "את שוחה כל כך טוב בשביל מה את צריכה אותי?" שאלה.

נעלבתי ושתקתי. היא שכחה או לא ידעה, שלשחות איתה זו חוויה לגמרי אחרת.

צלקת גדולה שנותרה לאחר הניתוח הוסתרה כהלכה, ע"י בגד ים שנתפר במיוחד עבורה.

ובכל זאת, לא התחשק לה. בערב שבת של אותו שבוע, חברים שעימם יצאנו לחופשות, אכלו במסעדה כמדי יום. אנחנו נשארנו בבונגלו, שהפך להיות כמעט כמו בית – בלי חדרים ובלי גינה. עצי פרי ושכנים קולניים היו סביבינו בכל מקרה. אמא הכינה ארוחת ערב קצת מיוחדת ללא בישולים, למעט ביצים מטוגנות מקושטות בבצל ירוק ופיסות נקניק. לחם וירקות טריים שנקנו באותו יום במכולת, הפכו ארוחת ערב פשוטה מטובלת במליחות ים תיכונית, לבלתי נשכחת. בתום הארוחה אבא הדיח כלים. הוא יצא מהבונגלו וסיגריה אחוזה היטב בשיניו.

היא התבוננה בו כשאמר: "אני חושב שהכל נקי." אמא ישבה בכסא נוח תחת שמשיה וחייכה. "תודה" אמרה לאחר מספר שניות. היה נראה כאילו רצתה לומר משהו אחר.

כל ערב הם יצאו לטייל על חוף הים, כביכול הכל בסדר.

לא שאלתי שאלות, החופשה היתה רק של אמא ומבחינתי היה מושלם.

סרבתי להאמין שאני עומדת לגדול בלעדיה. באותו ערב שישי החלטתי שאני זקוקה לחזיה.

לבנות כיתתי, היה ציצי שופע מופגן כהלכה ופטמותי הזעירות עדין בצבצו להן תחת גופיה לבנה וצחורה, מצהירות על קיומן. החלטה זו לא תאמה את דעתה של אמא, שהתעקשה והצהירה בכל הזדמנות "לתת לגוף לגדול בחופשיות". באותו שבוע אמרה לי "תמתיני בסבלנות" וחיבקה אותי. מספר שבועות לאחר החופשה, נותרו מספר ימים לתחילת שנת הלימודים כשצץ במחשבותי רעיון, שישמש להשגת המטרה.

שבוע לאחר תחילת שנת הלימודים, אמא החלה טיפולים שהרחיקו אותה ממני. נאלצתי לקבוע פגישה על מנת שתנתן לי הזכות להיות נודניקית, כמו שאני אוהבת. סיפור קטן על פתקית שהוכנסה לקלמר, ובו לעג והתרסה על מלבושי התינוקיים, שימש כמתווך.

אמא הזדעזעה – "מי כתב את השטויות הללו?" שאלה ועיניה בערו בחימה.

לא יודעת עניתי, ומסכנותי המזוייפת עוררה בי גועל. אבל, אמא האמינה לי.

למחרת נסענו לקנות חזיה, שהיתה צריכה לעבור תיקונים על מנת להתאימה לגופי המתפתח. בחנות, אמא שוחחה עם המוכרת על מנת להשתכנע שאכן זה המעשה הנכון. המוכרת הסבירה בסבלנות שבגיל הזה, כל הבנות כבר לובשות חזיה כל שהיא.

רציתי להיות כמו כולן – אמא לא השתכנעה, אבל שיתפה פעולה.