1
זה היה ב־3 בדצמבר והגשם לא פסק לרגע. הספרה 3, ענקית, שחורה משחור וכרסתנית, בלטה על רקע לובנו הבוהק של לוח השנה התלוי מימין לקופה, צמוד למחיצת האלון הכהה, המפרידה בין חלל החנות לחלון הראווה. חלפו עשרים ימים בדיוק, שהרי ב־13 בנובמבר (עוד ספרה 3 שמנה על לוח השנה) נרצחה הזקנה הראשונה, ליד כנסיית סָן סוֹבֵר, מהלך פסיעה מהתעלה.
ואילו הגשם לא חדל לרדת מאז 13 בנובמבר. אפשר לומר שהוא ירד עשרים ימים בלי הפסקה.
על פי רוב זה היה גשם מתמשך ומצליף, וכאשר שוטטת בחוצות העיר תוך כדי התחככות בכותלי הבתים, שמעת את המים זורמים במרזבים; בחרת ברחובות מחופי הקמרונות כדי למצוא מחסה ולו זמני; ובשובך הביתה, החלפת נעליים; בכל הבתים התייבשו מעילים וכובעים ליד התנורים, ומי שלא היו לו בגדים להחלפה, חי בלחות קרה ומתמדת.
החושך ירד הרבה לפני השעה ארבע, וחלונות מסוימים הוארו מבוקר ועד ערב.
כבכל יום בארבע אחר הצהריים יצא מר לאבֶּה מהחדר האחורי של חנותו, שבו היו ערוכים על מדפים אימומי עץ בכל הגדלים. הוא עלה בגרם המדרגות הלולייני שבירכתי חנות הכובעים. במישורת הקומה השתהה רגע, שלה מפתח מכיסו ופתח את דלת חדר השינה כדי להדליק בו אור.
האם לפני שלחץ על המתג פסע תחילה אל החלון המכוסה תמיד בווילונות תחרה עבים ומאובקים? קרוב לוודאי, שכן נהג לשלשל מטה את תריס הגלילה בטרם ידליק את האור. ברגע זה יכול היה לראות מולו, מטרים אחדים ממנו, את קָשׁוּדָס החייט בבית המלאכה שלו. הוא היה כה קרוב, והרחוב ביניהם כה צר, שנדמה כי חיו באותו בית ממש.
בית המלאכה של קשודס שכן בקומה הראשונה מעל חנותו, ולא היו בו וילונות. כל פרט מפרטי החדר הצטייר בבהירות כאילו נחרט במפסלת: פרחי הטפטים, כתמי הזבובים על המראה, פיסת הגיר השטוחה והשמנונית שהשתלשלה על חוט, דגמי הנייר החום המוצמדים לקיר, וקשודס, סמוך אל שולחנו, רגליו מקופלות תחתיו, נורת חשמל חשופה בהישג ידו והוא מקרב אותה אל מלאכתו באמצעות חוט ברזל. הדלת האחורית, שהובילה אל המטבח, נשארה פתוחה מעט רוב הזמן, אם כי לא די הצורך לראות את פנים החדר. אבל אפשר היה לחוש בנוכחותה של גברת קשודס, שכן מזמן לזמן היו שפתיו של בעלה נעות. הם החליפו דברים בין החדרים תוך כדי עבודה.
גם מר לאבה דיבר; וָלַנטָן השוליה שלו נשאר בחנות ושמע קולות מלמול וצעדים מעל ראשו. לאחר מכן ראה את הכובען יורד בחזרה: תחילה ראה את הנעליים המהודרות, אחר כך את המכנסיים, המקטורן, ולבסוף את הפנים, מטושטשות למדי, חמורות סבר תמיד אם כי לא בהפרזה, לא בנוקשות — פנים של אדם שדי לו בעצמו, שאינו חש כל צורך לגלות את רחשי לבו.
בטרם יצא באותו יום הניח מר לאבה שני כובעים נוספים על מכונת הקיטור, בהם כובעו האפור של ראש העיר, וכל אותו זמן אפשר היה לשמוע את הגשם הניתך על הרחוב, את המים היורדים במרזב ואת לחישתו הדקה של תנור הגז בחנות.
תמיד היה שם חם יתר על המידה. מיד כשנכנס בבוקר לחנות היה דמו של ולנטן השוליה עולה לו לראש, ואחר הצהריים נעשה ראשו כבד; לפעמים היה רואה את עיניו, נוצצות כאחוזות קדחת, במראות הקבועות בין האצטבאות.
מר לאבה לא דיבר היום יותר מאשר בשאר הימים. הוא היה מסוגל לשהות במחיצת עוזרו שעות ארוכות בלי לפצות פה.
רחשים נוספים נשמעו סביבם: תקתוק המטוטלת של האורלוגין וצליל נקישה אחת לרבע שעה. מדי שעה שלמה או מחצית השעה היה המנגנון מתעורר לחיים, אבל לאחר מאמץ חסר ישע נעצר פתאום: נראה כי מערכת הפעמונים שהורכבה בשעון המקורי התקלקלה.
אם נבצר מהחייט הקטן להשקיף על החדר שבקומה הראשונה — ביום בגלל הווילונות, ולעת ערב בגלל תריס הגלילה — הרי שלא נדרש אלא להרכין את ראשו כדי להזין את עיניו בחנות הכובעים.
והוא בהחלט שלח מבטים. מר לאבה אפילו לא טרח לבדוק זאת, הוא ידע. עובדה זו לא גרמה לו לשנות ולו פסיק בלוח הזמנים שלו. תנועותיו הוסיפו להיות אטיות וקפדניות. היו לו כפות ידיים חזקות ונאות, שמנמנות מעט וצחות להפליא.
בחמישה לחמש יצא מהחדר האחורי של החנות, המכונה בפיו בית המלאכה, לאחר שכיבה בו את המנורה, ואמר את אחד ממשפטיו הקבועים:
״אני הולך לבדוק אם גברת לאבה זקוקה למשהו.״
שוב עלה בגרם המדרגות הלולייני. ולנטן שמע את צעדיו מעל ראשו, מלמול מהוסה, ואז שב וראה את הנעליים, המכנסיים והדמות כולה.
מר לאבה פתח את הדלת למטבח ואמר ללוּאיז:
״לא אחזור מאוחר. ולנטן יסגור את החנות.״
הוא חזר על אותו משפט מדי יום ביומו, והמשרתת הייתה עונה:
״טוב, אדוני.״
לאחר מכן התעטף במעילו השחור והעבה ואמר אותו משפט לוולנטן, אף כי הלה שמע אותו קודם:
״תסגור את החנות.״
״כן, אדוני. ערב טוב, אדוני.״
״ערב טוב, ולנטן.״
הוא לקח את הכסף ממגירת הקופה והשתהה עוד כמה רגעים, הביט על החלונות ממול. הוא היה משוכנע שקשודס, שהבחין בצלו זמן קצר קודם לכן על תריס הגלילה שבקומה הראשונה, קם משולחנו.
מה אמר לאשתו? הלוא ברור שאמר לה משהו. נדרשה לו אמתלה. היא לא שאלה דבר. היא לא הייתה מרשה לעצמה להעיר לו. כבר שנים רבות, פחות או יותר מאז פתח את העסק שלו, הוא נהג ללכת בסביבות השעה חמש לשתות יין לבן, כוסית אחת או שתיים, בקפה דֶה קוֹלוֹן. גם מר לאבה הלך לשם, הוא ואחרים, שלא הסתפקו ביין לבן או בשתי כוסיות. למרביתם זה היה סוף היום. בשובו אכל קשודס ארוחת ערב זריזה בחברת זאטוטיו ושב לגהור על שולחנו, והוסיף לעבוד עליו לא פעם עד אחת עשרה או שתים עשרה בלילה.
״אני הולך לשאוף אוויר.״
הוא חשש מאוד להחמיץ את מר לאבה. הלה הבין ללבו. זה לא התחיל עם הזקנה הראשונה שנרצחה, אלא עם השלישית, כשהעיר כבר נתפסה לבהלה של ממש.
רחוב מינָז' היה כמעט תמיד ריק בשעה זו, בייחוד כשירד מבול. והוא היה שומם מאי־פעם מהיום שאנשים נמנעו מלצאת מהבתים אחרי רדת החשכה. הסוחרים, שהיו הראשונים לסבול מאימת הציבור, היו גם הראשונים לארגן סיורי משמר. אבל כלום הצליחו הסיורים האלה למנוע את מותן של הגברת ז'וֹפְרוּאָה־לַמבֵּר והגברת לאוֹניד פְּרוּ, המיילדת מפֵטילי?
החייט הקטן היה מוג לב, ומר לאבה שאב עונג זדוני מן ההתמהמהות לפני היציאה. האם לא הייתה זו הנאה שטנית?
לבסוף פתח את דלתו והפעמון צלצל. הוא עבר מתחת למגבעת אדירת ממדים עשויה פח אדום ששימשה לו שלט, זקף את צווארון המעיל וטמן את ידיו בכיסים. גם מעל דלתו של קשודס היה קבוע פעמון, ואחרי צעדים אחדים על המדרכה היה מר לאבה משוכנע ששמע אותו מצלצל.
הרחוב היה מחופה קמרונות, כמרבית הרחובות העתיקים בלָה רוֹשֵל.1 המדרכות היו אפוא יבשות. הן דמו למנהרות קרות וטחובות שאור קלוש האיר אותן פה ושם ושערים נפתחו מהן אל העלטה.
1 עיר נמל לחופי האוקיינוס האטלנטי בדרום מערב צרפת, שהייתה קרובה ללבו של סימנון ושבה גם התגורר בקיץ 1938. שלושים וארבעה מהרומנים והנובלות שכתב מתרחשים בעיר זו או מזכירים אותה בשמה.
בדרך אל כיכר ד'אַרְם התאים קשודס את צעדיו לאלה של הכובען, אבל חרדתו מפני מארב הייתה כה עמוקה, שהוא העדיף לצעוד בגשם, במרכז הרחוב.
עד הפינה הם לא פגשו איש. לאחר מכן נגלו לעיניהם חלונות הראווה של מוכר הבשמים, בית המרקחת, חנות החולצות, ולבסוף השמשות הרחבות של בית הקפה. זַ'נטֶה, העיתונאי הצעיר וארוך השער בעל הפנים הכחושות והעיניים היוקדות, ישב במקומו הקבוע, בשולחן הקרוב ביותר לחלון, וכתב מאמר מול ספל קפה.
מר לאבה לא חייך, נדמה כי לא הבחין בו. הוא שמע את צעדיו הקרבים של החייט הקטן. הוא סובב את הידית ונכנס אל החמימות הנעימה, צעד היישר אל השולחנות שבמרכז החדר, ליד התנור ובין העמודים, ונעמד מאחורי שחקני הקלפים שעה שהמלצר גבריאל עזר לו לפשוט מעליו את מעילו וכובעו.
״מה שלומך, לאוֹן?״
״לא רע.״
הנוכחים הכירו זה את זה יותר מדי זמן — רובם מאז ימי בית הספר — והדבר לא עורר בהם חשק לגלגל שיחה. הקלפנים נדו בראשם או נגעו בהיסח הדעת בכף ידו של הנכנס. גבריאל שאל מכוח ההרגל:
״כמו תמיד?״
הכובען התיישב באנחת סיפוק מאחורי דוקטור שַׁנְטְרוֹ, אחד משחקני הברידג', שהוא קרא לו פּוֹל. מבט חטוף הספיק לו כדי לעמוד על מצב המשחק. אפשר היה לומר שהוא נמשך כבר שנים, שהרי נערך מדי יום באותה שעה, באותו שולחן, לצד אותם משקאות המונחים לפני אותם שחקנים, אותן מקטרות ואותם סיגרים.
דומה כי לא היה די בהסקה המרכזית משום שאוסקר בעל המקום לא ויתר על התנור הגדול הבוהק משחור, ומר לאבה פשט אליו את רגליו כדי לייבש את נעליו ואת שולי מכנסיו. החייט הקטן הספיק להיכנס ופסע גם הוא לכיוון השולחנות במרכז, אם כי לא באותו ביטחון; הוא בירך את הנוכחים ביראת כבוד בלי שאיש ענה לו, והתיישב בכיסא.
הוא לא היה חלק מהקבוצה. הוא לא פקד את אותם בתי ספר או בסיסי צבא. בשנים שבהן התרועעו הקלפנים זה עם זה, הוא התגורר באיזה חור נידח במזרח הקרוב, במקום שבו אנשים מסוגו הועברו כמו עדרי בקר ממקום למקום, מארמניה לסְמירנה, מסמירנה לסוריה, ליוון או לארץ אחרת.
בהתחלה, שנים אחדות קודם לכן, היה מתיישב מעט הלאה מהם, לוגם את היין הלבן שלו ועוקב אחרי המשחק, שמן הסתם לא הכיר, בדריכות שקדנית שחרצה קמטים במצחו. לאט־לאט פילס את דרכו אליהם; תחילה גרר מעט את כיסאו, אחר כך החליף כיסאות ולבסוף גם שולחנות עד שנמצא יושב ממש מאחורי הקלפנים.
איש לא דיבר על הזקנות או על האימה שפשטה בעיר. אולי דיברו על כך בשולחנות אחרים, אבל לא כאן. לוֹד הסנטור תלש את המקטרת מפיו, הטה את ראשו קלות לעבר הכובען ושאל:
״אשתך?״
״אותו הדבר.״
זה היה הרגל שהם אימצו זה חמש עשרה שנה. גבריאל הגיש לו את הקוקטייל פּיקוֹן־גְרֵנָדין שלו, בגון מהגוני כהה, ומר לאבה הערה אותו אל גרונו בלגימה אטית אחת, עינו פוזלת אל ז'נטה הצעיר השוקד על מאמרו לעיתון ל'אֵקוֹ דֶה שָׁרַנְט. שעון קיר בעל לוח ספרות עגול מנחושת היה תלוי בין אולם בית הקפה לאגף האחורי, שבו ניצבו שולחנות ביליארד. הוא הורה על השעה חמש ורבע כאשר ז'וּליין לַמבֵּר סוכן הביטוח, שהפסיד כהרגלו, שאל את הכובען:
״אתה מחליף אותי?״
״לא הערב.״
לא היה בכך שום חידוש. הם היו שישה או שבעה שלפעמים שיחקו ולפעמים ישבו מאחורי המשַחקים. רק קשודס מעולם לא הוזמן לשחק, וסביר להניח שגם לא ציפה לכך.
הוא היה קטן קומה וצנום. נדפה ממנו צחנה והוא ידע זאת; הוא ידע זאת עד כדי כך שנמנע מלהתקרב יתר על המידה לאחרים. הריח הזה היה ייחודי לו ולבני משפחתו, ואפשר היה לכנותו ״ריח קשודס״: תערובת של שום מהמטבח וחֵלב הצמר של האריגים. בבית הקפה איש לא אמר מילה, הם התעלמו מקיומו של הריח בנימוס, אבל התלמידות בבית הספר, שהיו מאופקות פחות, מחו כאשר הושיבו אותן ליד בנות קשודס.
״את מסריחה! אחותך מסריחה! כולכם מסריחים!״
הוא עישן אחת מהסיגריות המעטות שהרשה לעצמו במשך היום, כי נבצר ממנו לעשן תוך כדי עבודה בלי להסתכן בחריכת האריגים, ותמיד היה לו כתם רוק גדול על הבדל.
זה היה ב־3 בדצמבר. השעה הייתה חמש ורבע. ירד גשם. עלטה שררה ברחובות. בבית הקפה היה חם, ומר לאבה הכובען מרחוב מינז' התבונן במשחקו של הרופא. זה עתה הכריז הרופא חמש תלתן, וסוכן הביטוח הכפיל בקלות דעת.
למחרת בבוקר הם יקראו את העיתון וידעו מה כותב ז'נטה ברגעים אלה על אודות הנרצחות הזקנות, כיוון שהוא ניהל חקירה נלהבת משלו ואף קרא תיגר במידת־מה על המשטרה.
זֵ'רוֹם קאיֶה, מדפיס העיתון שגם עמד בראשו, שיחק ברידג' בנחת תוך כדי התעלמות מוחלטת מהצעיר הנמרץ, והתעתד לרפרף על מאמרו כשיחזור למשרד בעוד זמן קצר.
שנטרו משך זה עתה את השַליטים והסתכן בעקיפה המכרעת כאשר ראה מר לאבה בזווית העין את קשודס מתרומם מעט מכיסאו, בלי להתנתק ממנו, רוכן לעברו ופושט את זרועו כאילו ביקש להרים משהו מהנסורת שריפדה את רצפת העץ.
אלא שכף ידו כוּונה אל מכנסיו של הכובען. עין החייט שלו הבחינה בנקודה לבנה קטנה ליד חֵפת המכנסיים. מן הסתם חשב שזה חוט. ברור שלא הייתה לו כוונת זדון. וגם לוּ הייתה לו, לא ייתכן ששיער בנפשו מה מכרעת תהיה המחווה שלו.
גם מר לאבה לא שיער זאת בנפשו, אלא הניח לו להשלים את הפעולה, מופתע מעט אך לא מודאג כלל.
״אני מתנצל.״
קשודס לכד את החפץ הלבן, שלא היה חוט אלא פיסה זעירה בגודל חצי סנטימטר לכל היותר של נייר דק ומחוספס כנייר עיתון.
איש מיושבי בית הקפה לא נתן את דעתו על המתרחש. קשודס החזיק בפיסת הנייר בשתי אצבעות. רק במקרה העיף בה מבט, גופו כפוף, ראשו מורכן, קצה ישבנו עדיין נוגע בכיסאו. זה לא היה סתם בדל עיתון. הוא נגזר בקפדנות במספריים. ליתר דיוק, שתי אותיות נגזרו: נ' ו־ת' מסופה של מילה.
מר לאבה הביט על החייט הקטן ממרומי מושבו והלה קפא לפתע במקומו בבהלה. לבסוף הרים את ראשו, הזדקף, ותוך כדי השתמטות ממבטו של הכובען הושיט לו את פיסת הנייר הזעירה וגמגם:
״אני מבקש את סליחתך.״
במקום להשליך את פיסת הנייר לפח הוא הרים אותה, וזו הייתה טעות, כיוון שבעצם המעשה הודה שהכיר בחשיבותה. כיוון שהיה ביישן ובעל נטייה לשפלות רוח, ביצע משגה נוסף והתחיל משפט שכוחו לא עמד לו לסיימו:
״חשבתי ש...״
בערפל שסימא את עיניו הוא לא ראה דבר מלבד כיסאות, גבם של היושבים, אריגים, נסורת על הרצפה ואת רגליו השחורות של התנור. לאוזניו הגיע קול רציני ושלֵו שאמר:
״תודה, קשודס.״
שכן היו ביניהם חילופי דברים. כל יום בשמונה בבוקר יצאו הכובען והחייט איש־איש מביתו כדי להסיר את הלוחות ששימשו תריסים לחנויות שלהם. האטליז הסמוך למעונו של קשודס היה פתוח מזמן. בשבתות היו צובאות על הרחוב איכרות מהסביבה עם סליהן, אלה שהיו באמתחתן ירקות ועופות למכירה, אבל ביתר ימי השבוע רק מדרכות האבן הפרידו בין שני הגברים, וקשודס עשה לו הרגל לומר:
״בוקר טוב, מר לאבה.״
ואז היה מוסיף, תלוי במראה השמים:
״יום יפה היום.״
או:
״גשום עדיין.״
והכובען היה עונה בחביבות:
״בוקר טוב, קשודס.״
וזה הכול. הם היו שני סוחרים שחנויותיהם ניצבו זו מול זו.
ואילו הפעם בקעו מפיו של מר לאבה המילים:
״תודה, קשודס.״
אלא שהן נאמרו באותה נימת קול פחות או יותר. הייתכן שנאמרו לחלוטין באותה נימת קול, למרות הזוועה שחשף החייט הקטן? קשודס השתוקק להריק את כוסו בבת אחת. הזכוכית נקשה על שיניו. הוא ניסה לחשוב מהר, בהיגיון, אך ככל שהוגיע את מוחו, כך התערפלו מחשבותיו.
יהיה מה שיהיה, אסור לו להפנות את ראשו ימינה. זו הייתה החלטה שגמלה בלבו כבר ברגע הראשון.
בשולחן האמצעי ישבו הסנטור, המדפיס, הרופא והכובען. היו אלה גברים בני שישים עד שישים וחמש, נכבדי המקום בעצם; אבל גם בשולחנות הסמוכים ישבו קלפנים, בייחוד מימין, שחקני בֵּלוֹט שייצגו את דור הגברים בעשור החמישי לחייהם. בשולחן הזה, בין השעה חמש לשש, יכולת לראות כמעט תמיד את פקד פּיזָ'ק, הבלש שניהל את חקירת הרצח של הנשים הזקנות.
קשודס חייב ויהי מה להימנע מלהביט לעברו. כמו כן אל לו להפנות את ראשו אל העיתונאי הצעיר, שעדיין כתב. האם ז'נטה טורח על מענה נוסף לאחד ממסריו של הרוצח? קרוב לוודאי.
במרוצת השבועות האחרונים נעשה הדבר לשגרה, כמעט מסורת. אחרי כל רצח קיבל העיתון מכתב המורכב מאותיות ולעתים קרובות ממילים שלמות שנגזרו מגיליונות קודמים של ל'אקו דה שרנט. העיתון פרסם את המכתב בליווי פרשנות של ז'נטה הצעיר. למחרת או ביום שאחרי כן היה הרוצח עונה בתורו, שוב באמצעות פיסות נייר שנגזרו והודבקו על דף לבן.
והנה אמש המסר היה משפט שהעביר צמרמורת בגבו של החייט הקטן:
אתה טועה, איש צעיר. איני פחדן. לא בגלל פחדנות אני תוקף רק נשים זקנות, אלא מתוך הכרח. אם מחר יעמוד לפניי הכרח זהה לתקוף גבר, ולו גם גבוה וחסון, אעשה זאת.
היו מכתבים שנפרשו על פני חצי טור ובהם מאות אותיות שנגזרו בסבלנות. על כך כתב ז'נטה:
הרוצח ניחן לא רק באורך רוח ובדקדקנות, אלא גם בשפע של פנאי.
העיתונאי בן התשע עשרה, שניחן גם הוא באורך רוח, ערך ניסוי. הוא מדד את משך הזמן הדרוש להרכבת מכתב בן שלושים שורות באמצעות אותיות שנגזרו מעיתונים ישנים. קשודס לא זכר את התוצאה המדויקת, אבל היא הייתה מבהילה.
אם מחר יעמוד לפניי הכרח זהה לתקוף גבר...
האחד עישן את מקטרתו ביניקות קטנות אגב צפייה במשחק הקלפים, והאחר, בדל סיגריה מלוכלך בין שפתיו, לא ידע היכן יכבוש את עיניו. מזמן לזמן היה מר לאבה מלכסן מבט אל שעון הקיר, וכבר בחמש עשרים וחמש הזמין את משקה הפיקון השני שלו. בחמש וחצי קם מכיסאו, ודי היה בזאת להחיש אליו את גבריאל עם מעילו וכובעו.
האומנם הסתכל בקשודס בטוב לב לעגני? עננת עשן התעבתה מעל ראשי הקלפנים. התנור הפיץ משבי חום. נדמה שמר לאבה מחכה, שהוא קורא את מחשבותיו של החייט הקטן כספר פתוח.
״אם אניח לו ללכת לבדו, הוא עלול לארוב למישהו בפינה חשוכה של רחוב מינז'...״
ומה אם יפנה תכף ומיד לאחד מהנוכחים, לפקד או אפילו לעיתונאי? ומה אם יכריז באצבע שלופה: ״זה הוא!״
פיסת הנייר נעלמה. קשודס תר אחריה בעיניו אך לשווא. הוא זכר שהכובען גלגל אותה בין אצבעותיו לכדור אפרפר. אבל גם אם שתי האותיות הגזורות היו מוטלות על הרצפה, איך היה מוכיח שליקט אותן ממכנסיו של מר לאבה?
גם האפשרות הזאת ירדה מן הפרק. וזה היה ברור במידה כזאת שמר לאבה לא הניד עפעף, לא פחד מכלום ורק אמר בפשטות:
״תודה, קשודס.״
אבל עשרים אלף פרנק מוטלים על הכף, הון עתק עבור חייט קטן שהופקדו בידיו רק בגדים לתיקון או חליפות להיפוך, ושבתו הבכורה עבדה כזבנית בפְּריזוּניק.2
2 רשת חנויות כול־בו צרפתית שהוקמה ב־1931 ונקנתה על ידי רשת מוֹנוֹפְּרי ב־1997.
כדי לזכות בעשרים אלף הפרנק צריך לעשות יותר מאשר להפריח האשמה אל חלל החדר. אסור היה לו להזהיר את הרוצח.
ואילו עכשיו מר לאבה יודע. ומר לאבה, שרצח חמש זקנות מאז 13 בנובמבר, כלומר בעשרים ימים, מסוגל בנקל להיפטר גם ממנו.
האומנם הספיק קשודס להרהר בכל זה? הכובען נגע בקצות אצבעותיהם של ידידיו, ואלה אמרו:
״ערב טוב, לאון.״
כי שמו הפרטי היה לאון. הוא טפח על כתפו של הרופא, אך ידיו של זה היו עסוקות בחלוקת הקלפים ועל כן נהם:
״רפואה שלמה למתילד.״
היה אפשר להישבע שמר לאבה מתמהמה בכוונה, כדי לתת לקשודס שהות להגיע להחלטה. פניו נראו בדיוק כמו קודם, כשוולנטן ראה אותו יורד במדרגות הלולייניות. הוא היה שמן פעם, אולי אפילו שמן מאוד. לימים הצטמק, והדבר ניכר בגזרתו הרופסת ובתווי פניו המטושטשים. כך או אחרת, משקלו היה עדיין כפול מזה של קשודס.
״להתראות מחר.״
מחוג הדקות חלף על פני מחצית השעה, ועם היסגר הדלת נטל קשודס את מעילו, שהיה מונח על הכיסא הסמוך. הוא כמעט הסתלק בלי לשלם, עד כדי כך פחד שמר לאבה יספיק לפנות ברחוב מינז' לפני שהוא עצמו יֵצא מבית הקפה. או אז כל מארב יהפוך לאפשרי. עם זאת הוא חייב לחזור הביתה.
מר לאבה צעד בקצב האופייני לו, לא אטי ולא מהיר, והחייט הקטן נוכח לראשונה שכמו מרבית השמנים או השמנים לשעבר הוא קל כנוצה, ופסיעותיו לא משמיעות כל רחש.
הוא פנה ימינה אל רחוב מינז'. קשודס פסע כעשרים מטרים מאחוריו כשהוא מקפיד לצעוד במרכז הרחוב. במידת הצורך יוכל תמיד לצעוק. שתיים או שלוש חנויות נותרו פתוחות, ואורותיהן נראו מבעד לטיפות הגשם. כמעט כל הדירות מעליהן היו מוארות.
מר לאבה צעד במדרכה השמאלית, זו של חנות הכובעים, אבל במקום לעצור בה המשיך בדרכו, וכעבור זמן־מה הסב את ראשו לאחור, כאילו ביקש לוודא ששכנו עדיין בעקבותיו. זה היה מיותר למעשה, כיוון שפסיעותיו של קשודס הדהדו על מרצפות האבן.
החייט הקטן היה יכול להיכנס לביתו. הדרך הייתה פנויה. חנותו עדיין הייתה פתוחה ונותר בידו די זמן להבריח בזריזות את הדלת. מבעד לחלון הקומה הראשונה הוא ראה את חתיכת הגיר המשתלשלת מעל השולחן, ליד נורת החשמל. הילדים כבר חזרו מבית הספר. אסתר הבכורה, הזבנית בפריזוניק, עמדה לשוב קצת אחרי שש בריצה, כי גם היא פחדה מהרוצח, ואף אחת מחברותיה לא גרה בשכונה.
הוא המשיך ללכת. הוא פנה שמאלה בעקבות מר לאבה, וזמן קצר הם פסעו ברחוב מואר יותר. רווח לו למראה האנשים בחנויות, והמכוניות המעטות שחלפו ברחוב פילחו את השלוליות.
הקמרונות נעלמו וכתפיו של מר לאבה ספגו את הגשם. הרחוב הוחשך שוב. הכובען נעלם והגיח חליפות תחת אלומות אור שהטילו פנסי רחוב, וקשודס המשיך לפסוע במרכז הרחוב, חנוק ואחוז פלצות, אבל לא מסוגל לחזור על עקבותיו.
כמה קבוצות מתנדבים מסיירות בשעה זו ברחבי העיר? ודאי ארבע או חמש, לרבות צעירים מצוידים בפנסי כיס ששאבו הנאה מכך. זו הייתה שעת הפורענות. שלוש מהזקנות נרצחו בין חמש וחצי לשבע בערב.
זה אחרי זה הגיעו לשכונת המוזאון השלווה על בתיה החד־קומתיים הקטנים, ומבעד לחלונות אחדים נראו משפחות מכונסות יחד, ילדים מכינים שיעורי בית, נשים שכבר התחילו לערוך את השולחן לארוחת הערב.
פתאום נבלע מר לאבה בעלטה, ואחרי צעדים אחדים נעמד קשודס תחתיו, כאילו משהו חיוני נגזל ממנו: הוא לא הצליח לאתר את שכנו באפלה ששררה ברחוב. האם נעצר בקרן זווית? ואולי המשיך ללכת? האיש הרי מסוגל לפסוע בדממה מוחלטת. מה מונע ממנו להתקרב חרש אל החייט הקטן? והוא התאבן תחתיו כאילו לפתה אותו צינה מקפיאת דם.
לא רחוק ממנו שמע נגינת פסנתר. אור קלוש הסתנן מבעד לתריסים של אחד הבתים. בחדר שטוף אור ישבה ילדה — או ילד — בשיעור נגינה, וחזרה שוב ושוב על אותם הסולמות.
נפש חיה לא נראתה מקצה הרחוב ועד קצהו, ומר לאבה עדיין התחבא איפשהו, דומם, סמוי מן העין. קשודס לא העז להתקרב אל הבתים.
הפסנתר השתתק, ואתו השתתק הכול. כעבור רגע נשמע הרעש העמום של מכסה הצונח על הקלידים הלבנים והשחורים. אור מאחורי דלת, קולות מהוסים שהתחדדו ברגע שזו נפתחה כעשרים מטרים מהחייט הקטן, וטיפות הגשם הפכו לניצוצות.
״מדוע את מתעקשת, מדמואזל מוֹלָר? יהיה בטוח בהרבה לחכות עד שבעלי יחזור מהמשרד. הוא יהיה כאן תוך חמש דקות.״
״בשביל חמישים הצעדים שאני צריכה לעשות? היכנסי מהר, את תתקררי! נתראה ביום שישי הבא.״
זה היה יום שישי. מכאן שהילדה (או הילד) למדה פסנתר מדי יום שישי מחמש עד שש.
״אשאיר את הדלת פתוחה עד שתגיעי הביתה.״
״בשום פנים ואופן לא! את תצנני את הבית כולו! הרי אמרתי לך שאינני פוחדת.״
לשמע קולה ראה אותה קשודס בדמיונו קטנה ורזה, שפופה משהו, דקדקנית משהו. הוא שמע אותה יורדת במדרגות ויוצאת אל המדרכה. הדלת שנותרה פתוחה נסגרה לבסוף. הוא עמד לצעוק. הוא רצה לצעוק. אבל כבר היה מאוחר מדי, וגם פיזית לא היה מסוגל לכך.
הרחש שנשמע לא היה חזק יותר מפסיון למשל המתעופף מחורשת עצים. זו הייתה קרוב לוודאי אוושת הבגדים. כל אדם בעיר ידע כיצד זה מתרחש, וקשודס נשא על כורחו את ידו אל גרונו, דמיין את מיתר הצ'לו מתהדק על צוואר הקרבן, ועשה מאמץ עליון להתנער מקיפאונו.
הוא היה משוכנע שזה נגמר ושעליו להתרחק במלוא המהירות, לרוץ לתחנת המשטרה. תחנה כזאת אכן שכנה ברחוב סָן יוֹן, מיד אחרי השוק.
הוא חשב שדיבר בקול רם, אך שפתיו התנועעו לריק. הוא התחיל ללכת. זה היה בבחינת ניצחון. לרוץ עדיין לא הצליח. ואולי בכלל עדיף לא לרוץ כאן, ברחובות השוממים, כשהאחר יכול אף הוא לרוץ, להשיגו ולחסלו כפי שחיסל את הרווקה הזקנה?
חלון ראווה. כאילו ביקש מישהו להתל בו, זה היה חלונו של נַשָק. אלא שהכובען מעולם לא נעזר בכלי נשק. קשודס לא הרגיש עוד בודד לנפשו. עלה בידו להחליף כוח. הוא השתוקק להסתובב. עוד עשרים מטרים, עשרה מטרים, וכבר הבחין באור האדום של תחנת המשטרה.
הוא בוסס בשלוליות ורגליו נרטבו, פניו התקשחו מהקור. כעת צעד שוב כאחד האדם וחלף על פני רחוב מינז', הרחוב שלו.
כמעט הגיע ליעדו. אף שלא שמע צעדים, ידע שמישהו פוסע בעקבותיו, מדביק אותו; כוחו עדיין לא עמד לו לפתוח בריצה, גם לא לעצור, והנה צללית גבוהה ורחבה ממנו הצטדדה משמאלו, צעדים הותאמו לצעדיו, וקול נינוח באורח מוזר אמר:
״זו תהיה טעות, קשודס.״
הוא לא הביט לעבר שכנו. הוא לא ענה. הוא לא חזר תכף ומיד על עקבותיו.
הוא היה לבד. הוא ראה את הפנס האדום ושוטר שיצא מהתחנה ועלה על אופניו.
הוא הסתובב. בלי לשעות אליו עוד סב לפתע מר לאבה על עקביו ושם פעמיו, ידיו בכיסים וצווארון מעילו מורם, אל רחוב מינז', הרחוב של שניהם.
