1
92 יום עד סיבוב ההופעות העולמי של לילי רוס, לנצח
12 ביוני
מי ששובר לי את הלב בפעם האחרונה עושה את זה מעל קערת מרק.
המסעדה, איזה מקום אופנתי שגֵ'ד בחר — אני הייתי מסתפקת בשמחה בסתם משלוח הביתה — מפוצצת, והמלצרית מושיבה אותנו בפינה נחמדה מתחת לפוסטר ענק של אודרי הפבורן יושבת על טוסטוס שחולף על פני הקולוסאום. ג'ד שקט בצורה שאינה אופיינית לו, אבל הוא נוסע על הבוקר לסיבוב הופעות של שלושה שבועות, וכל הכרטיסים נמכרו, אז אני מניחה שהוא פשוט לחוץ.
עד שהוא מזמין את המרק.
לא מרק כמנה ראשונה, לא מרק־ועוד־משהו, אפילו לא מרק עשיר כמו בּוּיָאבֶּז או בּיסק. אלא סתם קערה בינונית של מינסטרונה, שכאשר הוא מגיע לשולחן מתברר שהוא בעצם מיץ עגבניות עם כמה קישוטי גזר לא קשורים.
ואנחנו מדברים פה על ג'ד מונרו. הג'ד מונרו שאוכל ערימה שלמה של פנקייקים שאני מכינה לארוחת בוקר בכל פעם שהוא מגיע לעיר. הג'ד מונרו שברשימת דרישות האמן שלו בסיבוב ההופעות כתוב ״עשרים וחמישה דונאטס עם זיגוג פריך (או דומה)״ ושמחסל חבילה שלמה של עוגיות מנטה בבת אחת. בפעם הראשונה שצילמו אותנו יחד, הכותרת היתה משהו כמו ״היפה והענק״. כל מה שקשור לג'ד הוא גדול, והתיאבון שלו במיוחד, ככה שהמרק הוא בהחלט נורת אזהרה. ולכן במשך כל הארוחה אני מנסה להבין אם הוא לא אוכל כי הוא מתוח, או בגלל שהוא רוצה לגמור מהר עם ארוחת הערב.
כשאנחנו יוצאים, הוא אוחז בידי ואני מרגישה את האנרגיה העצבנית העצורה באחיזה שלו כשהוא מחייך בגבורה למעריצים בין הבזקי הפלאש של האייפונים מחוץ למסעדה, ובמשך כל הנסיעה השקטה הביתה.
״אני חושב שאנחנו צריכים לדבר,״ ג'ד אומר כשהרכב נעצר מול הבניין שלי. כאילו לפי סימן מוסכם, חלון ההפרדה בינינו לבין מושב הנהג עולה לאט ונסגר. בעיניו הכחולות של הנהג הניבטות מן המראה ניכרת אכזבה, עד שהן נעלמות מאחורי הזכוכית האטומה.
״לדבר?״ אני מנסה לא להסגיר את הכאב בקולי. אני רוצה להזכיר לו שאני דיברתי כל הערב. הוא היה זה שהחמיץ פנים לתוך המרק שלו. אבל אני לא מזכירה. אני נושמת עמוק ומחייכת. ״בטח,״ אני אומרת. ״בוא נדבר.״
ג'ד בוהה בהשתקפות שלו בחלון, שפתיו משורבבות בזעף ומתעקמות לצד אחד. אני זוכרת את הערב שבו נפגשנו, לפני שנה, במסיבה בלופט של המנהל שלי. טרי נשבע שלא ניסה לשדך בינינו, אבל עד היום אין לי מושג למה ג'ד היה שם. אפילו אני לא רציתי להיות שם, אבל סאמי ריחמה עלי וגררה אותי מהבית. זה היה פחות משבוע אחרי שעברנו לניו יורק מאל־איי, אחרי שקֵיילֵבּ ואני נפרדנו באופן סופי. במסיבה לא זזתי מבר הסשימי ונשבעתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב שלעולם לא אצא שוב עם מישהו מפורסם.
אבל אז ראיתי אותו.
ג'ד עמד לבדו במרפסת, מתבונן באורות העיר כאילו הם מהבהבים באיזה קוד שהוא מנסה לפענח. גופו הגדול היה כפוף מעל המעקה, כהה כנגד הגשר המרצד. משהו בו מיד נראה לי שונה, כאילו כל זה לא נוגע לו — המסיבה והכאוס חסר המשמעות שלה, שיחות החולין הריקות מתוכן, הלחץ של התעשייה הזו תמיד לחפש את הדבר הגדול הבא. אמנם הוא הופיע על שער מגזין ״הרולינג סטון״ רק כמה שבועות קודם, אבל משהו בו נראה כמעט... נורמלי.
ידעתי שאני לא צריכה לצאת לשם. שאני צריכה להישאר בפנים, במקום החמים והבטוח. במקום שבו אהיה מחוסנת מפני השיער שנשמט על מצחו. מפני הזווית המבוישת של חיוכו. אבל לא נשארתי. יצאתי החוצה והתאהבתי. שוב.
טעות חמורה.
״אני חושב שזה כבר לא עובד,״ ג'ד אומר עכשיו. הוא אומר עוד דברים שכבר שמעתי בעבר, על ״תזמון״, על ״סדר העדיפויות״ שלו, על ה״קריירה״ שלו.
אני מביטה בעיני הענבר שלו. אני יודעת שהוא נמצא איפשהו שם בפנים, האדם היחיד שחשבתי שבאמת הבין אותי. שהבין את החיים האלה, ואת האופן שבו נוכל לחיות אותם יחד. ג'ד הוא הגבר הראשון שיצאתי איתו. קיילב, סבסטיאן — הם היו ילדים. ג'ד מבוגר מהם, ומבוגר ממני, אבל זה לא רק הגיל. כל כך קל להיות איתו, משום שאין משחקים. הוא יודע מה הוא רוצה, והוא יודע איך להשיג את זה. פשוט אף פעם לא חשבתי שהוא יפסיק לרצות אותי.
״זה... זה הרבה לחץ,״ הוא אומר לי, ולפתע מבטו חמור ומרוכז. ״המעריצים שלי משוגעים. המעריצים שלך ממש משוגעים.״
תחושת סחרחורת וריקנות מציפה אותי. ״המעריצים שלי?״ הדבר היחיד שג'ד ואני תמיד הסכמנו בנוגע אליו הוא שהמעריצים שלנו קודמים לכול. הם אלה שמאפשרים לנו לעשות את מה שאנחנו עושים, ואם בגללם קשה לנו יותר לעשות קניות בסופר או לצאת לטיול נעים בפארק, או ליהנות מארוחת ערב שקטה במסעדה, אז זה המחיר שאנחנו משלמים. נכון שקשה יותר להיות במערכת יחסים כך, אבל הצלחנו למצוא את האיזון שבין לצאת לבין להישאר בבית, להיות נגישים אך עדיין לחיות את חיינו. זה לא תמיד פשוט, אבל זה עבד. לפחות בשבילי.
ג'ד מעסה את רקותיו, סימן לכך שהוא תשוש. אני מנסה לשכנע את עצמי שהוא רק עייף, שכל מה שנדרש לו הוא שנת לילה טובה. אבל אני מכירה את ג'ד. ברגע שהוא מחליט משהו, אין דרך חזרה. ״חשבתי שאני יכול לעשות את זה, אבל אני לא יכול,״ הוא אומר.
אני מרגישה גוש בגרוני ואני רוצה לצרוח עליו: למה אתה מוותר? אנחנו יכולים לעשות הכול! אבל חלק ממני, החלק שאני מנסה להדחיק, יודע שהוא צודק. אחרי הכול, זו הבחירה שלנו. אנחנו זוכים לעשות מוזיקה ולשיר את השירים שלנו ולחיות את חיינו מול מיליוני אנשים. אין לנו זכות להיות רגילים.
אני סתם טיפשה שממשיכה לנסות.
ג'ד פוגש את מבטי ולרגע אני רואה משהו מבזיק בעיניו: אולי חרטה, או אכזבה. אבל הוא ממהר להפנות את מבטו הצדה, מפשפש בכיס הג'ינס המשופשף בקפידה שלו ומניח בכף ידי את צרור המפתחות לדירה שלי.
יש שם שלושה מפתחות: מפתח מגנטי עבה לדלת הכניסה, מפתח למעלית ומפתח למדרגות הפרטיות אל הדֶּק שעל הגג. הם מחוברים למחזיק מפתחות שכתוב עליו I❤NY — מתנה שקיבלתי מטס כשעברתי לגור בעיר — וכשאני חושבת על כל הפעמים שבהן כבר עשיתי זאת, נתתי את לבי, את המפתחות לביתי ולעולמי, אני מרגישה סחרחורת.
בכל פעם מחדש — זה לא מספיק. אני לא מספיקה. המפתחות יחזרו אלי, חמימים מכיסו של מישהו אחר, ואני אשים אותם בקצה מגירת השולחן, יחד עם סיכות הסבתא הבודדות והסוללות המיותרות וחפצים מיותמים אחרים, עד שאצליח לשכוח כמה זה כואב. עד המסיבה הבאה שבה אצליח לשכנע את עצמי ששווה להמשיך לנסות. לצאת לעוד מרפסת שבה יעמוד הבחור הבא, ולהתחיל מחדש.
בלב שבור ובשתיקה אני יוצאת מהמכונית של ג'ד, טורקת את הדלת מאחורי, ומסתכלת על אורות הבלמים האדומים שלו מדממים אל תוך ים המוניות והלימוזינות שברחוב האדסון. אני נשענת על קיר הבניין שלי, מבטי עדיין קבוע על הכביש. לרגע אני מרגישה כאילו אני רק חולמת. כאילו אני האמיתית נמצאת עדיין לידו במכונית ואנחנו נוסעים לדירה שלו. אנחנו משחקים פינג פונג ומדברים על רשימת השירים שלו לסיבוב ההופעות. אנחנו בודקים את היומנים שלנו כדי לראות מתי בפעם הבאה נהיה באותה עיר, צוחקים על החיים המשוגעים שלנו ועל כמה קשה לפעמים לארגן ערבים חופשיים משותפים. אנחנו מתכרבלים יחד במיטת הקינג־סייז שלו ומתווכחים באיזו תוכנית ריאליטי גרועה לצפות עד שאנחנו נרדמים סוף־סוף.
אני עולה במדרגות אל דלת הכניסה שלי ומחכה שהדמעות יזלגו. אבל הן לא זולגות. כאילו משהו בתוכי השתנה ואני כבר לא מרגישה כלום. התגובה הרגילה שלי היא לרוץ למעלה, להשתולל עם הגיטרה ולשרבט ביומן. קודם יוצאים השירים הרועשים שמכילים את כל הכעס, אחר כך מגיעות הבלדות המלנכוליות, ולבסוף, לסגירת המעגל, המנונים של גירל־פאואר. יכולתי לייצר בתוך פחות משבוע חומרים שיספיקו לאלבום שלם, משורבטים על מפיות ועל פתקים, תיעוד מהיר ומלוכלך של הרומן האחרון שלי שבא אל סופו, מרגע הפגישה המתוק עד הסוף המר ומשם לעדיף־לי־בלעדיך.
וחוזר חלילה.
בראשי אני כבר יכולה לשמוע את טס וסאמי מתעקשות שזה לא בגללי. שזה הוא. אבל הפעם, אני לא כל כך בטוחה. לכל מערכות היחסים שהיו לי — מהרומנים הגדולים והסוחפים שנפרשו על פני שנים ועד לאלה שנמשכו זמן קצר אך היו לא פחות אינטנסיביים — היו שני דברים במשותף:
1. העובדה שהן הסתיימו, ו ––
2. אני.
יש גבול למספר השירים שבחורה יכולה לכתוב על זה שעדיף לה להיות לבד עד שהיא מתחילה להאמין שפשוט אין לה ברירה אחרת.
אני מסובבת את המפתח במנעול ודלת הכניסה הכבדה נפתחת. היא נסגרת מאחורי בנקישה ואני חוצה את הלובי אל פיר האשפה ומשליכה לתוכו את המפתחות. הם מצטלצלים בדופנות הפיר ואני מחכה לצליל המספק של החבטה האחרונה. אבל הדבר היחיד שאני שומעת הוא שקט — שקט, והזמזום הקצוב והאדיש של העיר, שלא אכפת לה כמה פעמים את מתרסקת.
