הילדה שידעה לעוף
לפני שנים רבות, כשאבא שלה היה בן עשר, הוא נסע באוטובוס גדול וצהוב לפלנטריום.
התקרה שמעליו התפוצצה למיליון רסיסים מנצנצים של אור. פיו נפער. אצבעותיו הקטנות נאחזו בכוח בשפת ספסל העץ. מעל ראשו הסתחררו נקודות של אש לבנה, טהורות כמו ביום שבו התגבש כדור הארץ לסלע מושחר ומחוטט, כוכב לכת ממוצע החג סביב כוכב ממוצע בשולי גלקסיה ממוצעת ביקום חסר גבולות.
הדובה הגדולה. אוריון. אנדרומדה. קולו המונוטוני של האסטרונום. פני הילדים נישאו, בפיות פעורים, בעיניים שאינן ממצמצות. והילד הרגיש קטן לאין שיעור תחת כבירותם של אותם שמים מלאכותיים.
הוא לא ישכח את היום ההוא.
כעבור שנים, כשבתו היתה צעירה מאוד, היתה רצה אליו. רגלי הפעוטה השמנמנות שלה רטטו, זרועותיה הקטנות והמוצקות נישאו מעלה, בעיניה בערו שמחה וציפייה, והיא קראה אבא'לה, אבא'לה באצבעות קצרות פרושות, פשוטות אליו, פשוטות לשמים.
אז היתה מזנקת קפיצה חסרת פחד אל החלל הריק, משום שהוא לא היה רק אביה - הוא היה אבא'לה. הוא יתפוס אותה; הוא לא יניח לה ליפול.
והיא היתה קוראת: לעוף, אבא'לה, לעוף!
כך הושלכה מעלה־מעלה, כך ניתזה אל השמים הכבירים, חסרי הגבולות. זרועותיה נפרשו לחבק את האינסופי, ראשה נטה לאחור, היא שעטה אל המקום שבו נפגשו אימה והתפעמות וצווחותיה היו אושר מזוקק על כך שאת חסרת משקל וחופשייה, מוגנת בזרועותיו, חיה.
קסיופיאה.
מאז היום ההוא בפלנטריום, חמש־עשרה שנה לפני בואה לעולם, לא היה ספק מה השם שייתן לה.
