דברים ששומרים בקופסה
היום אמא קיבלה את הגלויה. כתוב בה באותיות גדולות מסולסלות ברכותינו, ובראש הדף מופיעה הכתובת של אולפן טי־וי 15, ברחוב 58 מערב. אחרי שלוש שנים של ניסיונות היא סוף־סוף הצליחה. היא תשתתף בתוכנית פירמידת עשרים אלף הדולר, בהנחיית דיק קלארק.
בגלויה יש רשימה של דברים שצריך להביא. היא צריכה בגדים נוספים למקרה שתזכה ותעבור לתוכנית הבאה, כי הם מעמידים פנים שהיא מצולמת למחרת, אבל בעצם מצלמים חמש תוכניות באותו אחר הצהריים. לא צריכים להביא סיכות ראש, אבל היא חייבת להביא איתה כמה; שלא כמוני, לאמא יש שיער ג'ינג'י מבריק וגלי שעשוי להתפזר ולהסתיר לאמריקה את הפנים המנומשות הקטנות שלה.
ומופיע גם התאריך שבו היא אמורה להגיע, משורבט בעט כחול בתחתית הגלויה: 27 באפריל 1979. בדיוק כמו שאמרת.
אני בודקת את הקופסה מתחת למיטה שלי, שבה אני שומרת בחודשים האחרונים את הפתקים שלך. והנה, בכתב היד הזעיר שלך: 27 באפריל: סטודיו טי־וי 15, והמילים נראות קופצניות, כאילו כתבת אותן ברכבת התחתית. ה"הוכחה" האחרונה שלך.
אני עדיין חושבת על המכתב שביקשת ממני לכתוב. זה מציק לי, למרות שאתה כבר לא כאן, וכבר אין לי למי לתת אותו. לפעמים אני עובדת עליו בראש, מנסה למפות את הסיפור שביקשת ממני לספר, על מה שקרה בסתיו ובחורף האחרונים. הכול עדיין שם, כמו סרט שאני יכולה לצפות בו מתי שאני רוצה. ואני אף פעם לא רוצה.
