לא כדאי למות
13.12.1985
גם המוות כבר איננו מה שהיה, וכל מי שיש לו תכניות בכיוון הזה מוטב שיחשוב פעמיים.
בעבר נהוג היה לומר בדרך כלל את שבחי הנפטר, לעתים אפילו בהגזמה, שגם אם קשה היא לדובר שוחר האמת, הרי בסיכומו של דבר אין היא נוראה כל כך בהתחשב בכך שבעולו העיקרי של המעמד נושא, בכל זאת, המוספד.
ואולם, לאחרונה אין נוטים עוד להתחשב בנסיבה מקלה זו. דור מפוכח, שפוי, נטול סנטימנטים, אינו מאבד את קני המידה המחמירים שלו אפילו לנוכח המוות, ונוטה לומר את האמת בפרצוף, גם אם זה אינו יכול עוד להרים את גבותיו בתמיהה.
משום כך, אנשים מרחיקי ראות אינם סומכים עוד על המוות כי יאציל על דמותם איזה נוגה שאין בה. זריצקי, למשל, שהיה כפי שאנחנו שומעים עכשיו, אחרי מותו, חשדן גדול, התעקש להמשיך לחיות עד גיל 94! אבל זה לא עזר לו כמובן. רק דחה את הביקורת.
מעיון במאמרים שנכתבו לזכרו מסתבר שמדובר בצייר שמן בינוני, אם כי אקוורליסט מחונן, רשע מרושע, חשדן, סכסכן, מפריד ומושל, ניחן בערְמת איכרים אוקראינית (שאיננה מרמזת על אינטלקטואליזם מובהק), מדכא דור שלם של ציירים, משבח צעירים כדי לדכדך קשישים, ומכאן שגם לדברי השבח שנהג לומר לא הייתה משמעות רבה.
קשה שלא להתפעל מן הכנות הנושבת מכל מילה ומילה, ורק חבל בכל זאת שזריצקי עצמו החמיץ את המאמרים הללו. ייתכן שאילו נאמרו הדברים עוד בחייו, הייתה ניתנת לו ההזדמנות לתקן מעט את דרכיו.
בנוסף לדיון באישיותו, מנסים, כמובן, להעריך את פועלו ומקומו בציור הישראלי, כשאדם ברוך, למשל, אינו מדבר רק על ערכו של זריצקי כי אם דווקא על ״הערך הנקוב״ שלו, כאילו מדובר באיזו מניה, וכאילו מבלי שיינקב כבר עכשיו הערך המדויק והמדוד והנקוב הזה, אנחנו לא יכולים לחיות וזריצקי לא יכול למות.
דברים גלויים ויוצאים מן הלב עדיפים על מליצות שגורות ונבובות, אך גם כשמדובר באמת נקובה ונוקבת יש בכל זאת צורך לבחור את העיתוי הנכון והטון המתאים; אחרי הכול, משונה לראות מישהו חוטף פתאום מנה נמרצת בסוף שבוע מסוים, כשכל חטאו בכך שהלך לעולמו באותו שבוע. העילה היא קלושה במקצת.
אמנם, אפשר לומר כי דברי ההערכה הבוטים מעידים בעקיפין על חוסנה של הדמות ועל אמונתם של הכותבים ביכולתה לספוג גם מהלומה צדדית זו, ובכל זאת, לא צריך להגזים.
