פתח דבר
22 בינואר 2010 הוא יום מאוד סמלי עבורי. ביום זה בחרתי להתחיל בכתיבת ספרי הראשון, ולא בכדי: מדובר ביום הולדתי ה-65.
אני אמות מתישהו, כמו כל אחד מאתנו. זה יכול לקרות כבר מחר, תאונת דרכים, דום לב (למרות שאין לי בעיות רפואיות הקשורות ללב, אבל מי יודע), אסון טבע ועוד. לא חסרות סיבות לכך. זה יכול להתרחש בעוד 5, 10, 20 שנה, כשאני מחובר לצינורות בבית החולים, למשל; ייתכן שזה יקרה בשיבה טובה, בביתי, כשאני מוקף בני משפחה אוהבים ודואגים. כמאמר חז״ל: ״אין אדם יודע את יום פקודתו״, וטוב שכך.
מכיוון שאני, בגדול, אדם בריא, ארשה לעצמי לאמץ את ההנחה שיש לי עדיין כמה וכמה שנים לחיות על האדמה הזו, ואם זה המצב, מן הראוי שאגשים חלום ישן ואעסוק בכתיבה. תלאות החיים מנעו ממני לעשות זאת עד כה, בכל אופן לא בצורה מיטבית (כפי שראוי לה, לכתיבה רצינית שתעשה). אבל עכשיו, כשאני גמלאי, נגמרו התירוצים; קדימה — לעבודה וליצירה.
כעת נשאלת השאלה המתבקשת — מה דוחף אותי לעסוק במשהו תובעני, סוחט, מחייב וקשה כל כך — כלומר בכתיבה? אז קודם כול למה לא: לא בגלל הכסף (מצבי הכלכלי טוב וממילא אני לא מצפה להכנסות גדולות מפרסום הספר, אם בכלל);
לא בגלל הכבוד, אין לי שאיפה להתפרסם. בכל מקרה, אין סיכוי רב שאוכל להתהדר בתואר ״סופר״, ולו מהסיבה שהתחלתי מאוחר מדי; גם לא בגלל הצורך למלא זמן פנוי (אני יכול לחשוב על שפע עיסוקים אחרים לשעות הפנאי שלי). אם כך, למה? חשבתי על כך רבות, ונראה לי שמדובר בשתי סיבות דומיננטיות:
א. מדובר בצורך פנימי שאינו בר-כיבוש. כלומר אני כותב מפני שממילא אינני יכול אחרת.
ב. בהיותי אוהב אדם (ירושה מאמי ז״ל, כנראה), אני מעוניין לגרום הנאה לכמה שיותר אנשים, ואחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי כתיבת ספרים והוצאתם לאור. מכיוון שאני מאמין שיהיה ביקוש מסוים לספרי, ומכיוון שאני משער שתוכן ספרי יהיה מספיק מעניין וראוי לקריאה, קיים סיכוי מסוים שאמנם אעמוד במשימה זו.
הבה ונראה כעת מה פירוש המילים: ״ביקוש מסוים לספרי״. כמובן שכל כותב ספרים שואף להגיע למספר מקסימאלי של קוראים, אבל הדגש הוא על המילה ״שואף״. בפועל מדובר בדרך כלל במספר נמוך ביותר, ודאי כשמדובר בכותב ספרים מתחיל (אני מדבר על ״כותב ספרים״ ולא על ״סופר״, כי מעטים האנשים הראויים לתואר זה, וקצת צניעות לא תזיק). לשם המחשה: מספר בני האדם בתבל מוערך בכשבעה מיליארד; אם אני מנסה להיות אופטימי, את ספרי הראשון יקראו סדר-גודל של 700 איש ומכאן שמדובר ב-0.00001% מאוכלוסיית העולם... (אחת חלקי עשרת אלפים של פרומיל...).
זה נראה מייאש, אבל בהתחשב בכך שגם אם הצלחתי לשמח קורא פוטנציאלי אחד בלבד, תרמתי משהו, ניתן לראות את המספר הנ״ל באור קצת שונה.
עיקרו של הספר שלפניכם הוא מעין שילוב של הגיגים ותובנות על החיים וכל מה שקשור בהם, עם נגיעות אוטוביוגרפיות פה ושם. ניסיתי להיות כן במידת האפשר. כמו כן השתדלתי לחשוף את רגשותיי בצורה מקסימאלית, בלי לעבור את הקווים האדומים שלי. למעשה מדובר בכתיבה כמעט נטולת פילטרים. התובנות וההגיגים הנ״ל נוצקו בי במהלך חיי, ועתה אני מעלה אותם על הכתב. אין מדובר בכל שטחי החיים ובכל התובנות (ממילא תקצר היריעה). כל פרק בספר מתייחס לשטח חיים ספציפי.
התובנות עצמן אינן בהכרח מקוריות; הן משקפות את הלך מחשבתי, את הצורה שבה אני, משה כנען, רואה את החיים והעולם שמסביבי. כפועל יוצא מכך, לא כל דבר בספר יעניין כל אחד. יתר על כן, חלקים רבים בספר ייראו מיותרים ו/או מובנים מאליהם לקוראים רבים. תקוותי היא שרוב הכתוב בספר יעניין את רוב הקוראים, ובכך די לי. ועוד הערה חשובה:
פה ושם אני פונה אל הקורא, תמיד בלשון זכר. כמובן שהכוונה היא לקורא או לקוראת; צורת פנייה זו היא למען הנוחיות בלבד. אם בכל זאת מישהי נפגעת מכך, אִתה הסליחה.
למי נועד ספר זה? ובכן, בעיקרון הוא נועד לכל בני הגזע האנושי באשר הם. מקצותיה הדרומיים של ״ארץ האש״ עד קצות הקרחונים של גרינלנד; מערבות סיביר ועד בתי הפאר של עשירי קליפורניה; מהג׳ונגלים והסוואנות של אפריקה המתעוררת ועד טרקליני התרבות של פריז וכו'. אני מאמין ש״סדנא דארעא חד הוא״, כולנו בני אנוש, לכולנו תחושות, מחשבות ורגשות משותפים, גם אם הם מובעים בצורות שונות, תלויות תרבות בעיקר.
ובכן, הגיע הזמן להתחיל; אחיי גיבורי התהילה, משפחת האדם: הנה אני בא. שיהיה לכולנו בהצלחה.
