השדות באפריקה

מבוא

לין שְלֶר

 

איזה מין מקום הוא אפריקה? שאלה בלתי סבירה לכאורה. ״אפריקה״ היא יבשת ענקית, המשתרעת על פני כחמישית משטחו היבשתי של כדור הארץ, ויותר מ־800 מיליון בני אדם מנהלים בה אורחות חיים מגוונים במידה יוצאת מגדר הרגיל. האם קיים מובן משמעותי כלשהו שבו ניתן לדבר עליה כעל ״מקום״?... ובכל זאת, העולם בימינו (ואולי יותר מאשר אי־פעם בעבר) לא מפסיק לדבר, לא על אומות, חברות או יישובים ספציפיים באפריקה, אלא על ״אפריקה״ כשלעצמה.

(James Ferguson, Global Shadows: Africa in the Neoliberal World Order)

הספר שלפניכם הוא אסופה של עדויות, סיפורים והגיגים של חוקרים ומלומדים העוסקים בגיבוש ידע על אודות אפריקה. כחוקרי אפריקה בישראל, אנו נקראים לא אחת להסביר את ״אפריקה״. וזה קורה לא רק בכיתות הלימוד שלנו או בסביבות אקדמיות אחרות. כל אימת שאירועים מדיניים ביבשת עולים לכותרות העיתונים בעולם, הטלפונים שלנו מתחילים לצלצל, מוצפים בשיחות מעיתונאים, ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו. ״אפשר לראיין אותך על האירועים האחרונים בארץ זו וזו״? בשעה שמראות של סכסוכים וחוסר יציבות, מצוקה כלכלית ואלימות אתנית זועקים ממסכי הטלוויזיה ועמודי העיתונים, אנו מתבקשים לבאר את מה שנשמע כמו סדרה בלתי פוסקת של אירועים שליליים וחסרי פשר. ואמנם, לדידו של הרוב המכריע בציבוריות הישראלית, ״אפריקה״ היא תעלומה. כחוקרי אפריקה, אנו חווים תסכול לנוכח הנצחת הסטריאוטיפים והתפיסות השגויות, וחשים אחריות כבדה לתקן מעט את המעוות, ולהסביר את המציאויות המקומיות בניסוחים דקים ומדויקים יותר כמענה ל״אפריקה״ כפי שהיא מצטיירת ביומני החדשות. אנו מסכימים אפוא להתראיין, מתוך תקווה לחלוק בידע שלנו על מורכבויות העבר ועושר התרבויות שמסתתרים מאחורי התמונות הקשות.

ובכל זאת, בלב פנימה, עדיין מטרידה אותנו תחושת אי־נחת כשאנו נעשים למומחים לעת מצוא על נסיבות ואירועים שאין הרבה בינם לבין תחום ההתמחות האקדמי שלנו. קהילת חוקרי אפריקה בישראל אינה גדולה, והכתבים פונים שוב ושוב לאותם המקורות, ומבקשים הבהרות וביאורים לאירועים המתחוללים במגוון עצום של מדינות, מזימבבואה ועד סודאן, מאוגנדה ועד מאלי. לפעמים אנחנו פשוט מסרבים בתסכול: ״אני מצטערת, אבל הארץ הזו אינה בתחום ההתמחות שלי. האם היית מתקשרת להיסטוריונית של איטליה במאה ה־19 כדי להסביר את תוצאות הבחירות האחרונות בנורבגיה?״ הכתבים בצד השני מופתעים לא פעם מעוצמת ההתנגדות שלנו. מטבע הדברים איננו מצליחים להסביר שמאחורי הזעם והייאוש מסתתרת מחויבות עמוקה לאפריקה. את עבודתנו מנחה יראת כבוד למורכבויות היבשת העצומה הזו, שכיום כבר מאכלסים אותה יותר ממיליארד בני אדם, המיישבים יותר מחמישים ארצות שונות. אנו מסרבים להתראיין בגלל המבוכה שאנו חווים שוב ושוב לנוכח דלות השיח העממי סביב ״אפריקה״. כיוון שאנו מודעים למגבלות הידע שלנו כמומחים, איננו מעוניינים להשתתף בהפקת מבזקי ידיעות המבוססים למעשה על בורות עמוקה.

זה לא רק עניין של יושרה אקדמית. כחוקרי ההיסטוריות של אפריקה, אנו מודעים היטב לקשרי הגומלין הענפים המתקיימים זה מאות בשנים בין תדמיתה של ״אפריקה״ לבין המציאות הכלכלית והמדינית בשטח. מהיום בו הגיעו הספינות האירופיות הראשונות לחופי גינאה העלית במאה ה־16, דימויים של ״אפריקה״ הועלו מן האוב בשירות מגלי ארצות וסוחרי עבדים. עם תחילת הקולוניאליזם הפורמאלי בשלהי המאה ה־19, החלו פקידי המושבות, אנשי צבא ומיסיונרים לטפח שיח של ״מאפליה״, אחרוּת ופראיוּת כדי להצדיק את הכיבוש האירופי. בעידן הבתר־קולוניאלי, השיח המערבי של ״אפריקה״, פרי עטם של כלכלנים, בעלי הון וכלי התקשורת מצייר תמונה אחידה למדי של מקום כושל ולוקה בחסר. מהדימויים המקובלים מצטיירת יבשת הזועקת לסיוע בינלאומי וזקוקה בדחיפות למהפך כלכלי ברוח הנאו־ליברליזם. לפיכך, תפיסתה של ״אפריקה״ כתהו־ובהו אלים ומסוכן אינה משקפת רק ייצוג שגוי של המציאות, אלא גם מילאה וממלאת תפקיד מרכזי בעיצוב אותה מציאות ושעתוקה. תיאורי ״היבשת השחורה״ נעוצים עמוק בשורש ההדרה המתמשכת של אפריקה והאפריקאים.

בבואנו לגבש לעצמנו ייצוגים של ״אפריקה״, אנו מודעים כל העת לדימויים המעוותים שברצוננו לתקן. המחקר והכתיבה שלנו נועדו לשמש חלופה להכללות ולדעות הקדומות המושרשות על אודותיה. אך אנו גם מודעים היטב לכך שההיבט המסוכן ביותר בשיח העכשווי על אפריקה הוא חוסר שיח. במקום ריבוי של דימויים שליליים, אנו סבורים כי דווקא העדרה החריף של אפריקה מהתודעה הציבורית שמחוץ ליבשת מהווה את האיום החמור ביותר על היבשת. בימינו, כמעט שאין לאפריקה ולאפריקאים נוכחות על עמודי העיתונים ומסכי המחשב שלנו, בתוכניות הלימוד, בספריות ובמוזיאונים. האמת המרה היא שמציאויות היבשת כמעט שאינן מובאות לידיעתנו כלל. השתיקה הזו מהדהדת בעוצמה רבה יותר מכל סטריאוטיפ, והריק הזה הוא שעיצב במובן הבסיסי ביותר את יחסיה של אפריקה עם יתר העולם בעשורים האחרונים. כפי שכתבה סוזן ג'ורג' על מקומה של אפריקה במערכות העולמיות של זמננו, ״ניתן כמעט לשמוע כיצד אפריקה שמדרום לסהרה מחליקה ונופלת מעל מפת העולם״ (George, 1993: 9).

כמלומדים השוקדים על הבניית הידע אודות אפריקה, אנו מודעים אפוא היטב לתפקיד המרכזי שמילאו תֵּאוּרֶיהָ השליליים של היבשת כמו גם ההיעדר המוחלט של ייצוגיה בשעבודה לאורך השנים. מתוך הכרה בכוחו של הדימוי לעצב מציאות פוליטית, אנו טוענים שכינון מערכת יחסים מאוזנת וצודקת יותר מותנה בייצור ידע שמייצג אך גם מדמיין חלופות אפשריות. בדיוק כשם שהבניות היסטוריות של ״אפריקה״ שירתו את תכלית הכיבוש והניצול, הבניות חדשות בכוחן להעצים ולשחרר.

נשגה בפשטנות יתרה כמו גם בחוסר דיוק אם נשלה עצמנו שצריך פשוט להחליף את הדימויים השליליים בחיוביים. החתירה לידע שיכול להשכיל ולהעצים אין פירושה טיפוח דימוי אידיאליסטי של אפריקה המתעלם מהמציאויות הקשות של ההווה והעבר. להגות רומנטית שכזו יש תקדימים במאבקים הלאומיים האנטי־קולוניאליים של המאה שעברה. בין אם בדמות תנועת הכושיוּת (Négritude) או תנועות של לאומיות תרבותית ופוליטית, תיאורים אידיליים של הווה היבשת ועברה, הניבו בסופו של דבר השתקה מסוג חדש.

ייצור הידע על אודות ״אפריקה״ אכן עבר כבר שלבים רבים, ובעידן הנוכחי אנו נדרשים לענווה מתוך מודעות עמוקה לעבר. אסופה זו שואפת לפתוח צוהר אל האפיסטמה הנוכחית. המחברים מעורבים כולם ב״אפריקה״ כתחום ידע. תרומותיהם השונות משקפות גיוון דיסציפלינארי, גיאוגרפי ועתי עצום. כיחידים, עיסוקינו האינטלקטואליים צרים יחסית בהיקפם ותורמים לרוב לדיונים אקדמיים המוגבלים לקהילה קטנה של מומחים באוניברסיטאות ברחבי העולם. מה שמחבר אותנו כאן הוא העניין המשותף לתרום למחקר מושכל של ״אפריקה״, כזה המעוגן במציאויותיה. אנו פועלים כנגד היסטוריה ממושכת של ייצוג מוטעה ומטעה, במטרה לגבש ידע על אפריקה ברוח הסקרנות האינטלקטואלית, מחקר מעמיק וכבוד הדדי.

עבודת השדה היא אבן הפינה של מלאכת ידע זו. לדידם של כל הכותבים שתרמו לאסופה זו, עבודת השדה חיונית לתהליך הלימוד, המחקר והניתוח. מאמצינו לכתוב תיאורי מקרה דקים ומדויקים מחייבים אותנו לבלות פרקי זמן שונים באתרי המחקר, וחוויות אלו הן בשר מבשרו של מפעל הידע. אך בעוד שעבודת השדה היא המקום שבו מתעצב הידע, תוצרי המחקר הסופיים כמעט שאינם מבארים לעומק או בוחנים באופן ביקורתי את חוויית השדה עצמה. הממצאים והמסקנות המתפרסמים בסופו של דבר מוצגים ומשועתקים על פי רוב כמעט ללא כל התייחסות לאופן שבו הגענו אליהן. הספר הנוכחי נותן מענה לשתיקה זו, ומגלם את ההשקפה כי ניתוח ביקורתי של חוויותינו בשטח חיוני להבנת אופן ההבניה של הידע על אפריקה באשר הוא.

עיון בעבודות השדה שלנו מאפשר לנו אפוא להבין כיצד נחקרת אפריקה, ובה במידה שופך אור על הפוליטיקה של המחקר. עבודת שדה מקפלת בתוכה שלל חוויות, שיטות, מכשולים ודילמות שחורגים הרבה מעבר לשאלות הטכניות של איסוף נתונים וניתוחם. היא כרוכה במערכות יחסים אישיות וביחסי עוצמה, בחקר הזולת אך גם בלימוד עצמי, ובייצור ידע אך גם בעימות עם מגבלות הידע שלנו. הטקסט שלפניכם נועד לפתוח צוהר אל מגוון חוויות המחקר השונות באפריקה. גיוון הגישות שיוצג כאן משקף רק על קצה המזלג את ריבוי הגישות המשמשות כיום במחקר. אך בסך הכל, הן פותחות צוהר אל את הדינמיקה והגישות המאפיינות את פוליטיקת הידע העכשווית בלימודי אפריקה.

עבודת שדה באפריקה: התפתחותה של היסטוריה

עבודת שדה כרוכה במעורבות בהווה, אך גם מתעצבת עמוקות על ידי העבר. על מנת להבין ולהקשר את הגישות הננקטות כאן, שומה עלינו להכיר בשורשים ההיסטוריים של המעורבות האפיסטמולוגית המערבית ביבשת. מזה מאות בשנים, הידע המערבי על אפריקה היה מוגבל. היבשת העצומה הזו כמעט שלא נחקרה בידי אירופים לפני סוף המאה ה־19. עיון מזורז במפות של אפריקה מהמאה ה־16 חושף את סוגי הייצוגים השגויים שהיוו חלק בלתי נפרד מהידע האירופי על אפריקה. במפה הבאה (מפה 1) משנת 1554, ״ענק חד־עין ישב מעל ניגריה וקמרון, וייצג את שבט 'חדי העין' (Monoculi) האגדי; יער צפוף מוקם במדבר סהרה; ופיל מילא את שטחה של אפריקה הדרומית. נהר הניז'ר התחיל ונגמר באגמים. [ו]מקור הנילוס שכן בשני אגמים אליהם התנקזו מימיהם של ״הרי הירח״ המיתולוגיים, שצוירו בצורת תלים קטנים״.

 

מפה 1: Münster, Sebastian. ״Totius Africæ tabula, & descriptio uniuersalis, etiam ultra Ptolemæi limites extensa.״ From Cosmographia uniuersalis (Basel, 1554). Historic Maps Collection, Department of Rare Books and Special Collections, Princeton University Library

מאתיים שנה לאחר מכן, מולאו חלק מהפערים בידי מגלי ארצות ותיירים, סוחרים ומיסיונרים מאירופה (מפה 2).

 

מפה 2: Andriveau-Goujon, J. ״Carte générale de l’Afrique, d’après les dernières découvertes.״ (Paris, 1856). Historic Maps Collection, Department of Rare Books and Special Collections, Princeton University Library

בערבו של הכיבוש הקולוניאלי הפורמאלי, רבים ממסעות החקר המפורסמים של סוף המאה ה־19 כבר התרחשו, ובחלוף עשרים שנה בלבד, משקפת המפה ידע מפורט בהרבה (מפה 3).

״הדור שחלף בין תאריכי שתי המפות הללו היה ככל הנראה העידן הפורה ביותר של חקר אפריקה בכל תולדות היבשת. המידע הגיאוגרפי שהושג בזכות משלחותיהם של דייוויד ליווינגסטון (בדרום), סר ריצ'רד פרנסיס ברטון וג'ון האניג ספיק (באזור האגמים), והנרי מורטון סטנלי (במרכז) ניכר היטב במפה המאוחרת יותר״ (Andriveau-Goujon, 1880). מפה זו גם תוחמת את שטחי ההשפעה האירופים, המסומנים בצפון היבשת.

 

מפה 3: Andriveau-Goujon, E. (Eugène). ״Carte générale de l’Afrique, d’après les dernières découvertes.״ Nouvelle édition. (Paris, 1880). Historic Maps Collection, Department of Rare Books and Special Collections, Princeton University Library

בחלוף חמש שנים בלבד, בעקבות ועידת ברלין (1884-85), חולקה היבשת כולה בין מעצמות אירופה, כפי שניתן לראות במפה 4 מ־1910:

 

מפה 4: Gutenberg Project (2007). ״People's Handy Atlas of the World, 1910 census edition״, pg. 84. Available at www.Gutenberg.org

התפתחות המפות מעידה על המתאם החזק בין האינטרסים האירופים באפריקה לבין הידע המתפתח על אפריקה. במהלך ועידת ברלין, מתחו מנהיגי אירופה גבולות קולוניאליים לאורכה ולרוחבה של אפריקה וחילקו אותה לקולוניות ופרוטקטורטים שהוקצו למעצמות השונות. הגבולות השרירותיים שיקפו מאבקי כוחות ופשרות בין מדינות אירופה, והחלוקה לטריטוריות העידה על בורותם של האירופים בענייני אפריקה. הגבולות התעלמו כמעט לגמרי מהגיאוגרפיה הפוליטית המקומית, וגזרו על רבים מבני אותן קבוצות אתניות להימצא משני עברי הגבולות החדשים. לכך נודעו השלכות טרגיות על מיליוני אפריקאים, כיוון שהחלוקה הקולוניאלית הניבה מערך פוליטי מתמשך של קשרי חסות, אלימות וסכסוכים בין הקבוצות החצויות (Michalopoulos & Papaioannou, 2011).

מרגע שנמתחו הגבולות הקולוניאליים, החלו המעצמות לגלות מה בדיוק הופקד בשליטתן. במהלך השנים הראשונות לקולוניאליזם הפורמאלי, חקרו פקידי השלטון, חייליו ומודדיו את שטחיה הפנימיים של אפריקה ומיפו אותם. אך ידיעת הארץ היתה רק ראשיתו של המאמץ הקולוניאלי לגלות את אפריקה. ככל שביקשו השלטונות הקולוניאליים לבסס ולחזק את שלטונם, גבר הצורך להכיר טוב יותר את האוכלוסיות הנשלטות. פקידים אירופים ביקשו מידע על מערכות פוליטיות ומשפטיות, כמו גם על מסורות תרבותיות והיסטוריות מקומיות. מתחילת המאה ה־20, אנתרופולוגים הם שסיפקו חלק נכבד מהידע הזה, תכופות תוך יצירת קשרים הדוקים עם המנהל הקולוניאלי. האנתרופולוגים ראו עצמם כמומחים לחברות המקומיות, וסברו שביכולתם לספק לשלטונות מידע חיוני על המנהגים, האמונות והפוליטיקה של האוכלוסיות המקומיות.

כמה חוקרים מתחו ביקורת על התפקיד שמילאו האנתרופולוגים במפעל הקולוניאלי, בטענה שפעלו כ״סייעני האימפריאליזם״ (Ferguson, 2006: 2-3). ואמנם, האנתרופולוגים היו חיוניים לפיתוח הידע הקולוניאלי על החברות המקומיות. חיבוריהם המוקדמים נתנו יד לחיזוק התפיסה של החברות האפריקאיות כמסורתיות, פרימיטיביות ומשוללות היסטוריה. כתיבה מחקרית זו סיפקה את הצידוק הנדרש ל״משימה המתרבתת״ (Mission Civilisatrice), והפכה את האנתרופולוגים למשתפי פעולה באחיזה ההולכת ומתהדקת של מעצמות אירופה בחברות האפריקאיות.

בה בעת, חלוצי האנתרופולוגיה הללו פעלו בהתאם לצו מקצועם והשתקעו בחיי החברות המקומיות עד שבסופו של דבר נקשר אליהן לבם. אנתרופולוגים רבים ייצגו את האפריקאים מול הפקידות הקולוניאלית וניסו להגן על זכויותיהם ולקדם את ענייניהם, מה שגרם לכמה מפקידי השלטון לראות בחוקרים, כמו גם במיסיונרים, ״נגרופילים״ (Schumaker, 2001: 60). קשריהם ההדוקים של האנתרופולוגים עם החברות המקומיות, העובדה שחיו בקרבן ואימצו את אורחות חייהן ולבושן, עוררו לא פעם חרדה עמוקה בלבם של פקידי הממשל שחששו מפני טשטוש ההיררכיה הגזעית שעמדה ביסוד השלטון הקולוניאלי. ואמנם, אנתרופולוגים רבים הואשמו בכך שנשבו ב״קסם הילידות״, והתקרבו לתרבויות המקומיות כדי אובדן היכולת לשמור על מרחק אובייקטיבי. כמה מהם אכן זנחו בסופו של דבר את מלאכתם האקדמית ונשארו באפריקה עם המקומיים שחקרו, ואף התחתנו עמם (Robben & Sluka, 2012: 15). ובעוד שזו בהחלט לא היתה הנורמה, כמעט כל האנתרופולוגים נדרשו להתמודד עם המתח הזה שבין השתקעות בחברה המקומית ושמירה על מרחק אובייקטיבי ממושאי מחקרם. במקרים מסוימים, כמו זה של האנתרופולוג הנודע אוונס־פריצ'רד, היו אף אנתרופולוגים שקראו תיגר על המדיניות הקולוניאלית הרשמית ועל האפליה שנוקטים המשטרים הקולוניאליים כלפי נתיניהם (Johnson, 1982).

לאחר מלחמת העולם השנייה, הונעו גלגלי הדה־קולוניזציה בדלק המאבקים האנטי־קולוניאליים שניהלו האליטות הפוליטיות ומעמדות הפועלים ברחבי היבשת, תהליך שנודעה לו השפעה מרחיקת לכת על אופן החקירה והייצוג של אפריקה. מאות שנות כיבוש וניצול גובו בהיררכיות של ידע שמיצבו את התרבויות, החברות, האידיאולוגיות והמערכות הפוליטיות של אפריקה במידה רבה מחוץ לתחום הציביליזציה האנושית. לפיכך, הכוחות שתבעו קץ לכיבוש קראו לא רק להעברת סמכויות בשדות הפוליטי והכלכלי, אלא דרשו גם דה־קולוניזציה של הידע. במקביל, והחל משנות השישים, מאבק השחורים בארה״ב לזכויות אדם, כמו גם עליית התנועה הפמיניסטית, קראו אף הם תגר על מדרגי ידע שהקנו עדיפות לנקודות ראות לבנות, גבריות ובורגניות. עליית הפוסט־סטרוקטורליזם במהלך העשורים הבאים עודדה חוקרים לדחות אמיתות אוניברסאליות ולזנוח את האירו־צנטריוּת, ותחת זאת להבנות ידע מהוקשר ומשחרר. אז החלו לימודי אפריקה להתבסס כתחום מחקר בצפון אפריקה ובאירופה. בזה אחר זה צצו מרכזים ותוכניות ללימודי אפריקה ומספר הולך וגדל של דוקטורים שהתמחו באפריקה קיבלו משרות באוניברסיטאות. גם בישראל החל להתפתח עניין אקדמי בתחום זה ובאוניברסיטה העברית בירושלים נפתח ב־1972 חוג להיסטוריה של אפריקה. ברחבי העולם המערבי נוסדו כתבי עת חדשים שהתמקדו בנושא, כמו גם איגודים ארציים של חוקרי אפריקה. אנשי רוח אפריקאים, מצדם, החלו לפרסם טקסטים חשובים וגוף הידע שהתנער מהדעות הקולוניאליות הקדומות צמח בקצב מרשים.

כמה מהמאמצים הללו להדוף את נטיות ההכללה הגזעניות של הידע הקולוניאלי הניבו גישות אפרו־צנטריוֹת. תנועות התעוררות לאומית הובילו לחיפוש אחר ״עבר שימושי״, שיוכל להקנות צידוקים היסטוריים ואידיאולוגיים למדינות הלאום שזה עתה קמו. בכמה מקרים הוביל הדבר לרומנטיזציה של העבר הקדם־קולוניאלי, ומסורות מיופייפות או מומצאות גויסו על מנת להקנות אמינות למערך שלם של קהילות מדומיינות שעלו כפורחות במדינות העצמאיות החדשות. בדומה לאפיסטמולוגיה הקולוניאלית, המחקר האפרו־צנטרי הפוסטקולוניאלי הונע משיקולים אידיאולוגיים. בתקופה זו, הומשגה ״אפריקה״ באופן שתאם לסדר היום הפוליטי של האליטות הלאומיות. אידיאולוגיות של פאן־אפריקאיות וכושיות עודדו את החיפוש אחר ידע אפריקאי ״טהור״. בכמה מקרים, הוביל החיפוש הזה אחר אותנטיות וצורות חשיבה מסורתיות לתיאורים חד־ממדיים של חברות קדם־קולוניאליות כאילו היו מקובעות וחפות מהשפעות חיצוניות. תיאורים אלה היו שגויים ממש כמו המחקר האירו־צנטרי שביקשו להחליף.

לפיכך, כמה מהמאמצים המוקדמים לדה־קולוניזציה של הידע לא קידמו אותנו בהבנת הגיוון והמורכבות של היבשת. כפי שניסח זאת ו.א. מוּדימְבֶּה, ״החיפוש אחר מסורות אפריקאיות מקוריות טהורות וקבועות לחלוטין שגוי באשליות, גם כשמדובר בתקופה הקדם־קולוניאלית״ (Mudimbe, 1994: 206). רק קומץ חברות אפריקאיות התקיימו בבידוד מוחלט מהשפעות חיצוניות, ורובן המכריע של הקהילות התאפיינו לאורך זמן בקשרי גומלין תרבותיים וסינקרטיזם. חיפושם של המלומדים האפרו־צנטריים אחר טוהר ואותנטיות גרם להם לא פעם לטשטש את המורכבות והנזילות של עבריה התרבותיים, הפוליטיים והאינטלקטואליים של אפריקה.

ככל שהאופטימיות שליוותה את העצמאות הלאומית פינתה את מקומה לנסיבות של חוסר יציבות פוליטית, סכסוכים אלימים וקפאון כלכלי, הפנו אנשי רוח באפריקה ומחוצה לה עורף לתפיסות האידיאליסטיות של תולדות אפריקה ותרבויותיה. כבעבר, גם בתקופה זו מילאו נסיבות והזדמנויות כלכליות תפקיד מרכזי בעיצוב ההבניות האפיסטמולוגיות של ״אפריקה״. ככל שנמחקו ההישגים הכלכליים של העשורים הקודמים, החלו קובעי מדיניות, מומחי פיתוח ואקדמאים לדון בסיבות לתחלואיה של אפריקה ובתרופות אפשריות. הקשיים בשטח הניבו את תיאוריות התלות והתת־פיתוח Underdevelopment)), והמחקר החל להתמקד בהסבר כשלונותיה של אפריקה. שיטת הריפוי בהלם שכפו הבנק העולמי וקרן המטבע העולמית (IMF) בשנות השמונים באמצעות תוכניות הבראה או ״התאמה מבנית״ (Structural Adjustment) רק הגדילו את הפערים החברתיים והחריפו את ממדי העוני. בסוף המאה ה־20, שימש המונח אפרו־פסימיות לתיאור הכתיבה האקדמית על היבשת. החוקרים האמריקאים מייקל וסט וויליאם מרטין היטיבו להציג את רוח הדברים: ״איש אינו מצפה עוד להתפתחות כלכלית או מדינית באפריקה. תחת זאת, אפריקה היתה לאלגוריה לעולם כאוטי ואנרכי שארצות הברית אינה מסוגלת עוד להבינו, ועוד פחות מכך לשלוט בו״ ( Martin & West, 1999: 6).

אם כן, למרות התקווה והאופטימיות שאפיינו את השנים הראשונות לעצמאות אפריקה, דימוי היבשת שהתגבש לקראת סוף האלף השני התאפיין באופל, אלימות וכשלון, דימוי שהיה במידה רבה בבואה של הדעות הקולוניאליות הקדומות ששררו מאה שנה קודם לכן. ולאורך כל המאה הזו על אסונותיה, שימש דימויה של אפריקה כזירה של כשלון וקפאון הצדקה לאלה שביקשו לנצל את עמיה ומשאביה.

אפריקה מתעוררת?

המאה ה־21 בישרה עידן חדש באפריקה, ויש סימנים רבים לכך ששינויים יסודיים ומהפכניים מתחוללים ברחבי היבשת. גידול האוכלוסיה, התרחבות כלכלית וקדמה טכנולוגית משמעותית חיברו מיליונים מתושביה לשווקים גלובליים, מה שהוביל לצמיחה חסרת תקדים במדינות רבות. הרנסנס הכלכלי הזה לווה בתשומת לב מחודשת כלפי היבשת. ההתעניינות הבינלאומית בניצול השווקים המתעוררים הללו שב ועורר את האופטימיות ותחושת ההזדמנות שאפיינו את עידן הדה־קולוניזציה. היבשת שתוארה בעבר כאבודה נתפסת כיום כסְפר האחרון של הגלובליזציה. ״אפריקה מתעוררת״ היתה למטבע לשון המשמש אקדמאים, פקידי מדינה ועיתונאים בבואם לתאר את שחר האלף החדש באפריקה.

רוחות השינוי הללו ניכרות בבירור גם בהתייחסות המחקרית ליבשת. חוקרים רבים הנוהרים כיום לאפריקה מודעים היטב למעידות האינטלקטואליות והפוליטיות של העבר, והם שמו לעצמם למטרה להתגבר על הטיות אלו. עם דחיית המסורות האינטלקטואליות הקולוניאליות, הם מאמצים גישות חדשות להבניית הידע על אפריקה שמאתגרות את תפקידה ההיסטורי כבבואה שלילית של המערב. כעת אנו מבקשים לשכתב את ההיסטוריה, התרבות והפוליטיקה של אפריקה מתוך הכרה ברבגוניות ובדינמיות שנוטים לאפיין מציאויות מקומיות באשר הן. המחקר המקומי מושתת על גישת ״מלמטה למעלה״ (Bottom Up) שנותנת קול למגוון רחב של חוויות והשקפות. אנו חותרים להבין את הידע המקומי וכיצד הוא ממוצב בהקשרים ספציפיים. מאמצים אלה נעשים על רקע מודעות לגיוון ולמורכבות של ה״מקומי״ באפריקה. בלי רומנטיזציה או התעקשות על אותנטיות, אנחנו עומדים על כך שידיעת אפריקה ראשיתה באפריקאים עצמם. כפי שכתבו טויין פאלוֹלה וכריסטיאן ג'נינגס, ״איננו צריכים לקרוא לקבלה בלתי ביקורתית של כל מה שהוא אפריקאי בעבודתנו, אך עלינו לכל הפחות לקבל על עצמנו לבחון במחקרנו (מחדש) כל מה שהוא אפריקאי בתוך הקשרים אפריקאיים, ולהיות מודעים לאופנים שבהם הרקע הסובייקטיבי שלנו עלול להסוות את ההקשרים הללו מעינינו״ (Falola & Jeninnings, 2002: 2-3). אורח חשיבה ביקורתי וחשבון נפש הם חיוניים למאמצים אלה. במקום לטעון לאובייקטיביות, אנו מקפידים על מודעות להטיות לבנו ולהשפעתן על בחירת המקורות ושיטות המחקר, ועל קשרינו עם קהילות מקומיות.

ישראלים ואפריקה: אידיאולוגיה, פוליטיקה ומחקר

האתגרים המתוארים בפרקים שבספר זה אינם ייחודיים דווקא לחוקרים ישראליים ורק בחלק קטן מהם עולה הזהות הישראלית (להבדיל מהמערבית או הלבנה) כמשמעותית בשדה המחקר. יחד עם זאת, בחרנו להתמקד בעבודת שדה המבוצעת על ידי ישראלים באפריקה.

התפיסות של אפריקה בישראל אינן שונות כיום באופן משמעותי מהתפיסות הרווחות בעולם המערבי ככלל. אולם בשני העשורים הראשונים לקיומה של ישראל לא שיקפו היחסים בין המדינה הצעירה לבין היבשת את יחסיה של זו עם העולם המערבי ובהחלט נודע להם אופי שונה ומורכב. איתן בר־יוסף עמד על האופי המורכב הזה בספרו ״וילה בג'ונגל״. בר־יוסף מתאר כיצד הדימיון הציוני ראה באפריקה כר פורה להגשמת החלום של היהודי החדש וה״מולבן״. כבר בספרו של הרצל ״אלטנוילנד״ עולה היחס הדו־ערכי ליבשת ולתושביה. מצד אחד, מדגיש הרצל את שותפות הגורל בין השחורים ליהודים — שתי קבוצות שסבלו קשות מגזענות ומאפליה לאורך ההיסטוריה ולפיכך על העם היהודי לעשות ככל שביכולתו לסייע לאפריקאים. מצד שני, הרצל ומנהיגים ציונים אחרים ניסו לחקות את דמות הקולוניאליסט החזק והחסון שרואה באפריקה שדה בו יוכל להפגין את עליונותו ואת כושר ההישרדות שלו. השילוב הזה בין אמפתיה עמוקה והתנשאות אפיין במידה רבה את המעורבות הישראלית באפריקה בשנים המוקדמות. בר־יוסף מראה כיצד היתה מדיניות זו למעשה המשך של האידיאולוגיה החלוצית שכבר לא היתה במרכז הוויתה של המדינה הצעירה וחיפשה לעצמה יעדים חדשים (בר־יוסף, 2013).

גם שיקולים גאו־פוליטיים פעלו את פעולתם כמובן, כיוון שרבים בישראל קיוו שקשרים חזקים עם מדינות אפריקה ישמשו משקל־נגד לבידוד שכתוצאה מהסכסוך הישראלי־ערבי. אך בד בבד, דמויות מפתח כדוד בן־גוריון וגולדה מאיר שמו דגש על הפן האידיאולוגי שביחסים ההולכים ונרקמים עם היבשת, ועמדו על כך שלישראל חובה מוסרית לסייע למדינות היבשת. ואמנם, הסיוע הישראלי ניכר כמעט בכל היבטי הפיתוח הכלכלי והחברתי ברחבי אפריקה. המרכז לשיתוף פעולה במשרד החוץ (מש״ב) התרחב במהירות כדי להציע סיוע טכני במגוון תחומים ותוכניות הכשרה בחקלאות, תוכניות סוציאליות, תוכניות לימוד וסיוע במנהל ציבורי. בשנים 1958-1971, קיבלו רבבות אפריקאים הכשרה בקורסים של מש״ב הן באפריקה והן בישראל, ויותר מ־2,700 מומחים טכניים ישראלים שוגרו סייע בפרויקטים מקומיים (עודד, 2011). ההשקעה הישראלית העצומה באפריקה גרמה לשבועון ״ניוזוויק״ לתאר את מערכת היחסים כ״אחת מהבריתות הבלתי־מוצהרות המוזרות ביותר בעולם״ (Decalo 1971: 162).

תקופה זו של התלהבות ישראלית מאפריקה באה לקצה עם המשבר הגדול ביחסים עם היבשת, שהחל כבר עם תום מלחמת ששת הימים והגיע לשיאו ב־1973. עם ניתוק היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם רוב מדינות אפריקה והתקרבותה כתוצאה מכך למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה החלה בארץ תקופה של ריחוק ואדישות כלפי היבשת (עודד, 2011). גם כאשר חודשו היחסים הדיפלומטיים בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו, העניין הציבורי והתרבותי באפריקה לא התעורר מחדש בשנות התשעים. נהפוך הוא, הגעתם של אפריקאים רבים לישראל בשני העשורים האחרונים — אם כמהגרי עבודה ואם כפליטים — חשפה תופעות מצערות של גזענות שנובעת מבורות ומפחד.

כפועל יוצא של התפתחויות היסטוריות אלו, מעמדם של החוקרים הישראלים המבצעים עבודת שדה באפריקה בעיני החברות עמן הם באים במגע דומה אם כן אך גם שונה ממעמדם של עמיתיהם ממדינות המערב. במקרים רבים, ההיסטוריה המורכבת במיוחד של יחסי ישראל ואפריקה משתקפת ביחסים הנרקמים בין חוקרים אלה למושאי מחקרם.

עבודת השדה באפריקה מהי?

ספר זה שואף לבחון את תהליך הבניית הידע הישראלי על אפריקה מתוך הפריזמה של עבודת השדה. כל הכותבים יוצאים מנקודת הנחה כי לא ניתן לחתור ל״ידע מקומי״ ללא עבודת שדה. את אפריקה אין לדעת רק מספרים או מסמכים שעל מדפי הארכיונים והספריות ביבשות אחרות. עבודת שדה היא אבן הפינה של ידיעת הארץ המעוגנת בחוויות ותרבויות מקומיות. אסופה זו מעמידה את עבודת השדה כתשתית היסוד של מבנה הידע על אפריקה. אך מהי בדיוק? הביטוי הכוללני מקפל בתוכו מגוון פרקטיקות, גישות וחוויות. ואמנם, כל פרויקט מחקר מגלם גישה ייחודית לעבודת שדה. קשה אפוא לדבר בהכללה על פרקטיקות שדה או לנסח הגדרה גורפת של המושג.

יתר על כן, העידן הנוכחי של שינויים מהירים ומהפכניים באפריקה השפיע במובהק על האופן שבו נערכות עבודות שדה. כמו אפריקה עצמה, עבודת השדה באפריקה הגיעה לצומת דרכים. הניידות הגוברת של אנשים ומידע הכבירה באופן משמעותי את הדינמיוּת המאפיינת חברות מקומיות בכל רחבי היבשת. יותר אנשים וקהילות נמצאים כיום בתנועה, והעיור המהיר גרם לכך שסביבות מקומיות רבות משנות את פניהן לחלוטין בחלוף שנת מחקר אחת. ה״שדה״ משתנה ללא הרף, מה שמקשה על החוקרים אפילו לזהות את אתרי המחקר. תמורות טכנולוגיות שינו מן היסוד את חוויית השדה. בעוד שבעבר היתה זו חוויה אקזוטית של נסיעה לקצוות תבל לתקופות ממושכות של היטמעות בשטח, כיום מדובר בגיחות של חודשים או אפילו שבועות ספורים בכל פעם. יכולתנו לשמור על קשר מתמיד עם יקירינו בבית בזמן שהותנו באפריקה באמצעות טלפונים ומחשבים ניידים שינתה בתכלית את משמעות השהות בשדה. בדומה לכך, יכולתנו לשמור על קשר עם מקורות המידע והעמיתים שלנו באפריקה מרגע שחזרנו הביתה מטשטשת בסופו של חשבון את הגבולות בין ״כאן״ ל״שם״, ויש לכך השלכות מרחיקות לכת על אופייה של עבודת השדה בימינו.

החוקרים המשתתפים בספר זה חושפים בפנינו היבטים של מחקרם שבדרך כלל לא מוצאים דרכם אל מאמרים וספרים אקדמיים, וזאת בשל אופיים האישי והאינטימי. כאשר פנינו לכותבים, רבים מהם היססו לפני שקיבלו על עצמם את המשימה שהצבנו בפניהם. תחושתם היתה כי כתיבה מהסוג אותו אנו מחפשות מעמידה אותם במרכז ומגלה חוויות וקשיים שאין הם רגילים לחשוף בפני קוראיהם. אולם עד מהרה הם שוכנעו שאין מדובר בתרגיל נרקיסיסטי אלא בכתיבה שמטרתה להציג את התהליך הארוך, הקשה והמתסכל שעומד בבסיסה של עבודת השדה ולכן גם מהווה חלק בלתי נפרד מתוצאותיה. בפרקה של נועה לוי אנו זוכים בהצצה אל־תוך נבכי הקשיים העומדים בפני חוקרים טרם תחילתה של עבודת השדה. באווירה של הכפשת המערב, מוצאים עצמם חוקרים מערביים על הכוונת של הרשויות. הגורמים האמורים לאשר עבודת מחקר במדינה רואים ביכולתם להתנות עבודת מחקר בתשלום ולאלץ את החוקרים לעבור תהליך בירוקרטי מסורבל ומתמשך כהזדמנות פז הן לשלשל פרוטה לכיסם והן לנקום במי שהם רואים כאויב. לוי משתפת אותנו לא רק בקשיים הפוליטיים והבירוקרטיים העומדים בפני חוקרים מערביים באפריקה אלא גם בקונפליקטים האישיים והרגשיים אשר הופכים להיות חלק אינהרנטי מתהליך המחקר. אנו מקוות שקריאה אודות התמודדויות ודילמות אלה יסייעו לחוקרים עתידיים להכין את עצמם מראש לאתגרים שיעמדו בפניהם בהמשך.

לפני שערכנו את עבודות השדה שלנו, עבר כל אחד מאיתנו הכשרה אינטנסיבית בתחומים אקדמיים ספציפיים, שכללה הדרכה מתודולוגית ואתית. כללי ההתנהלות והקווים המנחים שניתנו לנו נחשבים רקע חיוני לחוקרים בטרם צאתם לשטח, ואנו למדים שהדבקות בהם עשויה למנוע צורות רבות של התנהגות שגויה או אף פסולה בעת עריכת המחקר. אך בעוד שהמתודולוגיות וכללי ההתנהגות הללו מוצגים לעתים קרובות כאוניברסאליים, רבים מאיתנו גילו כי בעת העבודה בשדה האפריקאי, ההסתמכות על קודים אתיים כלליים אינה תמיד מועילה, רלוונטית או אף נאותה. בפרק שכתב לאסופה זו, מטיל איתמר דוּבּינסקי ספק באוניברסאליות של כללי המחקר האתי. במהלך מחקרו על ילדים באקדמיות לכדורגל בגאנה, נתקל דובינסקי בדילמות רבות. הוא בוחן סוגיות של גישה לילדים והסכמה מדעת, יחסי כוח ושימוש בראיונות במחקר על ילדים בגאנה ומציג את השאלה אם אמנם ניתן להחיל קודים אתיים שנוסחו בעולם האקדמי המערבי בהקשרים אפריקאיים. הפרק שחיבר קורא לנו לשאול אם עריכת מחקר באפריקה מחייבת אותנו לפתח מתודולוגיות שמותאמות להקשר תרבותי ספציפי.

כמעט כולנו נדרשנו להסתייע באנשים רבים תוך כדי עבודת המחקר באפריקה. נדרשנו לסיוע ביצירת קשרים, בארגון הלוגיסטיקה של נסיעות ושהויות ממושכות ובתרגום ראיונות. חלק ניכר מהמחקר שלנו לא היה מתאפשר כלל ללא עוזרי המחקר שאנו מעסיקים באפריקה. המאמר שתרמה הילה סגל־קליין מתמקד בקשר בין החוקרת לעוזר המחקר שלה, ובאופנים הבסיסיים שבהם מעצבת מערכת יחסים זאת את ממצאי המחקר ומסקנותיו. בעבודתה בקרב בני רֶנְדילֶה בצפון קניה, היתה סגל־קליין תלויה לגמרי בעוזר המחקר שלה, ליאוֹג'י. סגל־קליין לא יכולה היתה לקיים ראיונות עם הנוודים הללו בלי עזרתו של ליאוג'י, שהוביל אותה למודיעים ביישובים ומחנות רועים זמניים שהתפרסו על פני מאות קמ״ר של שטחים ממופים למחצה. אך בעוד שהיא הכירה בתלותה בעוזר המחקר שלה לצורך הגישה למקורות מידע, היא התמודדה עם קשיים לא פשוטים בתהליך התרגום, ובפרט האופן שבו ליאוג'י השתמש בו כדי לבטא את נקודות ההשקפה האישיות שלו. בבואה להכיר בתרומתו הסגולית של ליאוג'י למחקרה, סגל־קליין מעלה שאלות הנוגעות לסמכות ולבעלות על תוצרי הפרויקט הסופיים שלה. סגל־קליין מתארת בגילוי לב את המתחים וחילוקי הדעות שנגלו בינה לבין ליאוג'י, ובכך נוגעת לעומקן של כמה מהדילמות היסודיות ביותר עמן מתמודדים חוקרים מערביים בקשריהם עם עוזרי מחקר.

ההישענות על עוזרי מחקר נובעת גם מהשאיפה הבסיסית המדריכה אותנו כחוקרים לנסות ולהבין את ההקשר התרבותי המקומי. אנו מנסים, אם כן, להתאים עצמנו ככל האפשר למנהגים, לתפיסות, ולאמונות המקומיות. יעל אָבֶּסירה חולקת עמנו את הניסיון, המתסכל לעתים, לבצע מחקר מתוך החברה הנחקרת ולא מחוצה לה. היא מתארת את מאמציה להיטמע בשכונת עוני בדאר א־סלאם בירת טנזניה, שם חקרה פרויקט פיתוח. לשם כך, היא התגוררה עם בני משפחתה בשכונה בעלת מאפיינים טיפוסיים, ולא באזורים בהם מתגוררים בדרך כלל חוקרים מערביים. היא רכשה את השפה המקומית, רקמה יחסי ידידות עם נשים בשכונה ולמדה באוניברסיטה המקומית כסטודנטית מהמניין. ההשוואה בין יכולת ההיטמעות שלה בשכונה ובאוניברסיטה — שני שדות מחקר בעלי מאפיינים שונים — שופכת אור על היתרון שבגישת המחקר שדוגלת בהשתלבות במרחב הנחקר, אך גם חושפת את מגבלותיה.

לא תמיד קל להסתגל לנסיבות מקומיות, והדבר מחייב אותנו לעתים להניח בצד את עמדותינו הערכיות והאידיאולוגיות כדי להיטמע בתרבויות המקום עד תום. לעתים, אנו מוצאים עצמנו רוקדים מחול עדין בין הצורך להבין את הארכיטקטורה הפנימית של חברות מקומיות לבין שאיפתנו הטבעית לבטא את ההעדפות והאמונות התרבותיות שלנו. לא פעם אנו נאבקים עם הצרכים הסותרים בהסתגלות לנסיבות המקומיות מחד גיסא, ובעמידה על עקרונותינו מאידך גיסא. בעבודת השדה שלה במאלי, בוחנת נהרה פלדמן את המשאים־ומתנים השונים שניהלה בעת שחקרה יחסי מגדר בקרב משפחות מהגרים. בעת שהיתה בשדה במאלי, נדרשה פלדמן לא פעם לדחוק הצידה את תפיסותיה ותחושותיה האישיות בנוגע לזהות וסולידריות מגדרית, ולהסתגל תחת זאת לאופן שבו תפסו אותה המקומיים בהיותה חוקרת לבנה עתירת פריבילגיות. זיהוי זה שלה בעיני הקהילה המקומית פעל בתחילה כמחסום שמנע ממנה להתחבר אל הנשים המקומיות. פלדמן מראה כיצד היה עליה לגייס מערך גמיש במיוחד של הזדהויות ולתמרן סביב ועם תפיסות מקומיות של נשיות על מנת לכונן בסופו של דבר מערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות עם מושאי מחקרהּ.

הצורך לבנות גשרים לקהילות ולסוכני ידע בשדה מצריך אסטרטגיות מחקר מגוונות, אודותיהן ניתן לקרוא גם בפרקו של יונתן גז. גז מתמקד בעימותים שבהם נתקל כחוקר יהודי־ישראלי־חילוני בקהילה נוצרית פנטקוסטלית בקניה. הוא מתאר את התמורות שחלו באסטרטגיות המחקר שלו כאשר נאלץ לענות על שאלות אישיות ולעתים אף עוינות, אודות אמונותיו ומנהגיו הדתיים. גז מתאר את האופן שבו שיחות כנות אודות אמונתו הפכו להיות בסיס חשוב לבניית הבנה ואמון עם מרואייניו. ניסיונו מלמד אותנו שעימותים מן הסוג הזה עשויים להפוך לחוויות של למידה ולמקור נוסף של ידע על תרבות מקומית. גם אורית ואקנין־יקותאלי שמה דגש על חשיבות רשת ההיכרויות שבנתה לעצמה בשטח להצלחת מחקרה. היא מדמה את תהליך בניית האמון וההתקרבות לנחקריה לתהליך הכשרת האומנים אותם היא חוקרת וכן לתהליך הכשרתה כחוקרת אקדמית. שאלות הזרות והשייכות, שבמקרה שלה שזורות זו בזו, ליוו אותה לאורך עבודת השדה בקרב אומנים ואומניות בעיר פאס שבמרוקו ממנה באה משפחת אביה. מעבר לשאלה זו, ואקנין־יקותיאלי גם שמה דגש על היתרון שבחוסר היצמדות לתכנית מחקר מפורטת ומובנית שלדעתה עלולה למנוע זיהוי תופעות סמויות מהעין ולהביא להחמצת היבטים חשובים של המציאות המקומית.

היתרון שבחוסר היצמדות לתכנית מובנית מראש עולה גם בפרקו של דיויד גוֹס המצביע על החשיבות האדירה של גורם המקריות בעבודת המחקר. גוס מוביל את הקורא בדרך בה עבר במהלך עבודת השדה שלו בגאנה על ההיבטים האמנותיים של מזכרות לתיירים. רוב גילוייו בשטח צצו דווקא במקומות בהם לא ציפה כלל למצאם ובתיווכו של אמן שהוצג בפניו במקרה. במהלך עבודת השדה, אימץ גוס גישה מאלתרת (״סרנדיפּית״, כלשונו) שאפשרה לו להתקדם בכיוונים בלתי צפויים ולהגיע למסקנות משמעותיות שנבעו מההקשר המקומי, דבר שלא היה מתאפשר כלל לו היה נצמד לתכנית מובנית מראש.

כחוקרים, לא תמיד קל לנו להתנער מהאג'נדה שלנו. יתר על כן, לעתים אנחנו נתקלים במתח בין נרטיבים מתחרים שעולים כולם מהשטח, ונדרשים להתמודד עם הקושי להכריע אילו קולות עלינו לשמוע, ולאילו לתת ביטוי. בפרק שחיברה על מאמציה ללקט עדויות בעל־פה של יורדי ים בניגריה, מתארת לין שְלֶר את הגורמים השונים שיצרו פערים בגישה לנרטיבים שונים ולחוויות שונות של מקורותיה. תוך כדי אוסף הסיפורים האישיים, התמודדה שלר עם אג'נדות סותרות של בני המעמד הגבוה ומעמד הפועלים, ועם פערים עמוקים בין סוגי הידע שביטאו בני כל מעמד. בבואה להשוות בין העדויות לפי חלוקה מעמדית, היא מראה כיצד האליטות ייצרו את סוגי הידע ש״הועילו״ יותר למחקרהּ. שלר טוענת כי עלינו לשמור על מודעות ביקורתית לתהליכים אלה, כדי שהאג'נדות והמתודולוגיות שלנו לא יובילו חלילה לסוג חדש של החלשה והשתקה של מקורות המידע שלנו. בלי לתת קול לריבוי פרספקטיבות, נמצא עצמנו בסופו של דבר מעוותים את ייצוגי המציאויות המקומיות.

המשברים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שעוברים על מדינות באפריקה בעשורים האחרונים מוסיפים נדבכים לתהליך עבודת השדה באפריקה. אי יציבות פוליטית ועוני חריף משפיעים על יכולתנו כחוקרים לקיים את עבודת השדה ביעילות, אם בכלל. באזורים החווים משברים קשים, שאיפתנו לייצג נאמנה את המציאויות המקומיות נתקלת לעתים בנזילות של מוסדות ומצבים חברתיים. נושא המחקר של ענת רוזנטל — יתומי איידס במלאווי — חשף אותה לחברה במשבר קשה במיוחד. רוזנטל חוקרת את מוסד המשפחה בחברה המלאווית ואת השינויים שחלו בו בעקבות מגיפת האיידס. היא מצביעה על כך שלמרות שמדובר במוסד ותיק העומד בלב החברה במלאווי ובלב עבודת השדה האנתרופולוגית מזה דורות, המשבר הקשה ערער עד לבלתי הכר גם את יציבות המשפחה. המציאות בה נתקלה רוזנטל, אם כן, היתה מורכבת הרבה יותר מזו שתוארה בספרות. היה עליה להתאים את שיטות המחקר שלה לפער הזה וכן למצוא את דרכה להתמודד עם הסבל והמצוקה אותם חווים נחקריה ואף להציע להם פתרונות. המציאות המשברית שחושפת בפנינו רוזנטל כרוכה גם באתגר נוסף שחוקרים רבים נתקלים בו והוא יחסי הכוחות הבלתי שווים בין החוקר לנחקריו. אמנם יחסי כוחות כאלה מאפיינים כמעט כל עבודת שדה ולאו דווקא רק את אלו הנערכות באפריקה, אך ככל שהפערים הסוציו־אקונומיים בין חוקרים לנחקרים גדולים יותר כך עולות דילמות רבות יותר בנוגע ליחסי הכוחות הקיימים.

בפרק המסכם ספר זה מעלה גליה צבר שאלה המשותפת למעשה לכל הכותבים: ״האם נוכל אי פעם להבין?״ צבר מתארת את עבודות השדה שערכה מאז תחילת הקריירה האקדמית שלה (ואף מעט קודם לכן). היא מתמודדת עם דילמות שאפיינו את עבודות השדה האחרות המתוארות בספר: הניסיון להרגיש שייכת והמגבלות של ניסיון זה; יחסי הכוחות בלתי שווים; התמודדות עם קהילה הנתונה במשבר ובמקרה של מחקרה על מהגרי העבודה והפליטים בישראל, קהילה שאף עוברת לעתים על החוק הקיים; החשש שמא עבודת השדה היא למעשה עוד אקט של ניצול אוכלוסייה מוחלשת; ולבסוף, השאלה המטרידה שאין לה תשובה ממשית: האם המרחק העצום שפוערות בעיות אלו בינינו לבין נחקרינו מונע מאיתנו כל יכולת להבין את המציאות שלפנינו באותו אופן בו הם מבינים אותה?

הבעיות, הדילמות, המכשולים והקשיים המתוארים בפרקי הספר, ובעיקר הקושי להבין את החברות הנחקרות אליו מתייחסת צבר, מועלים כאן בהקשר האפריקאי. עם זאת, מצאנו לנכון להתייחס לשאלה עד כמה ייחודיים אתגרים אלה ליבשת. למרות שהיחס המתנשא של המערב כלל גם אזורים לא־מערביים רבים אחרים בעולם, הרי שנדמה שאפריקה נתפסה בדמיון המערבי כייחודית בעיקר בכל מה שקשור לחוסר היכולת להבין אותה. כחוקרים המבקשים להבין את החברות האפריקאיות כחלק מן החברות האנושיות בכלל, אנו דוחים את ההנחה בדבר ייחודיותה של יבשת זו. החברות והתרבויות השונות המרכיבות את אפריקה הן וודאי בעלות ייחודיות כל אחת כשלעצמה, אולם כפי שהיבשת כולה אינה הומוגנית כך גם אין לה ייחודיות מסוימת ביחס לכלל האנושות. ההתמקדות שלנו היא אמנם באפריקה, אך אין משתמע מכך שהבעיות, הדילמות והקשיים שמתארים המחברים השונים ייחודיים דווקא לעבודת שדה ביבשת זאת. כל חוקר העורך עבודת שדה הן במערב והן מחוצה לו עלול להיתקל באתגרים דומים.

כל חוקרת וחוקר המשתתפים בספר זה בחרו להציג היבט מסוים בתהליך עבודת השדה שלהם. על אף הגיוון הננקט כאן בגישות הכותבים, כמה רעיונות שזורים כחוט השני בספר כולו. בעוד שאין דימוי אחד ויחיד של אפריקה שבא להחליף את הסטריאוטיפים של העבר, הייצוגים העכשוויים משקפים מודעות לפערים הגלובליים שממשיכים לעצב הזדמנויות וחוויות באפריקה. המעורבויות שלנו באפריקה משקפות מודעות להשפעה המתמשכת של הקולוניאליזם והנאו־קולוניאליזם על אג'נדות מחקריות, חוויות שדה והידע הנגזר מהן. היסטוריות של ניצול עדיין משפיעות את השפעתן על היחסים בין החוקרים לבין נחקריהם באפריקה, והדבר מחייב רגישות מוגברת. אנו מתקדמים בצעדים זהירים, ומבקשים שיתוף פעולה. גישות חדשות מחייבות אותנו להכיר ביחסי הכוח בין החוקרים למושאי מחקריהם מחד גיסא, ובתלותנו ביחידים ובקהילות כאבן פינה של עבודתנו מאידך גיסא. עידן המחקר הנוכחי מתאפיין ברמות ודאות ובטחון עצמי נמוכות בהרבה מאשר בעבר.

אסופת המאמרים שלנו יוצאת אפוא לאור בתקופה של תמורות וזעזועים כבירים. לנוכח חוסר היציבות הזה, אין בכוונתנו להציע מדריך לעבודת שדה. תחת זאת, המאמרים שלפניכם פותחים צוהר אל עולם של חוסר ודאות ושינוי. כל אחד מהם מהווה נקודת מבט ייחודית על חוויית עבודת השדה, ובלקטם כאן, אנו מקווים להציע תובנות על המורכבויות, הדילמות והחוויות שמאפיינות את עבודת השדה באפריקה כיום. לדידם של כל המחברים, חוויות אלו לעולם אינן אקדמיות גרידא. עבודת השדה אמנם מהווה חלק מחיינו המקצועיים, אך ההתנסות בה היא תמיד אישית, רגשית ואפילו גופנית עד מאד. לא רק שאינה מובילה לממצאים ברורים ומסקנות חותכות, עבודת השדה היא מעין גיבוב של תהליכים עתירי חוסר ודאות ואי־הבנות. ומבחינת כל אחד מהכותבים, מדובר במסע שלא נגמר, שכרוך תמיד בלמידה מתמשכת ובחינה מחודשת. מצד שני, מדובר גם בחוויה מסעירה ומאלפת, פתח להתנסויות טרנספורמטיביות שמלמדות אותנו לקחים שאין כדוגמתם על אחרים ותרבויותיהם, אך גם על עצמנו.

מקורות

בר־יוסף, א. (2013). וילה בג'ונגל: אפריקה בתרבות הישראלית. תל־אביב: הקיבוץ המאוחד.

עודד, א. (2011). אפריקה וישראל: ייחודיות ותהפוכות ביחסי החוץ של ישראל. ירושלים: מאגנס.

Andriveau-Goujon, J. (1856). Carte Générale de l’Afrique, d’Après les Dernières Découvertes. Atlas Classique et Universel de Géographie Ancienne et Moderne, Paris. In Historic Maps Collection, Department of Rare Books and Special Collections, Princeton University Library.

Andriveau-Goujon, E. (1880). Carte Générale de l’Afrique, d’Après les Dernières Découvertes. Paris: Nouvelle édition. In Historic Maps Collection, Department of Rare Books and Special Collections, Princeton University Library.

Decalo, S. (1971). Israel and Africa: The Politics of Co-operation: A Study of Foreign Policy and Technical Assistance. Ann Arbor: University Microfilm.

Falola,T., & Jennings, C. (Eds.). (2002). Africanizing Knowledge: African Studies across the Disciplines. Somerset: Transaction Publishers.

Ferguson, J. (2006). Global Shadows: Africa in the Neoliberal World Order. Durham: Duke University Press.

George, S. (1993). Uses and Abuses of African Debt. In A. Adedeji (Ed.). African within the World: Beyond Dispossession and Dependence. London: Zed Books.

Johnson, D. H. (1982). Evans-Pritchard, the Nuer, and the Sudan Political Service. African Affairs, 81: 231-246.

Martin, W. G., & West, M. O. (Eds.). (1999). Out of One, Many Africas: Reconstructing the Study and Meaning of Africa. Urbana: University of Illinois Press.

Michalopoulos, S., & Papaioannou, E. (2011). The Long-Run Effects of the Scramble for Africa. National Bureau of Economic Research, NBER Working Paper No. 17620: http://www.nber.org/papers/w17620.

Mudimbe, V. Y. (1994). The Idea of Africa. London: James Currey.

Münster, S. (1554). Totius Africæ Tabula, & Descriptio Uniuersalis, etiam Ultra Ptolemæi Limites Extensa. From Cosmographia Uniuersalis. Basel. In Historic Maps Collection, Department of Rare Books and Special Collections, Princeton University Library.

Robben A. C. G. M., & Sluka J. (Eds.). (2012). Ethnographic Fieldwork: An Anthropological Reader, 2nd ed. Malden: Wiley-Blackwell.

Schumaker, L. (2001). Africanizing Anthropology: Fieldwork, Networks, and the Making of Cultural Knowledge in Central Africa. Durham: Duke University Press.