שבי אחריה

שירי לוין

 

"תורידי פרופיל," הוא לחש לי לפני שהשוטרים לקחו אותו, והמילים הדהדו בראשי בכל בוקר, מהרגע שעיניי נפקחו והתמתחתי במיטת הקינג־סייז שלי ועד לרגע שעצמתי אותן. נפרדתי משאריות הלילה והתעוררתי לבוקר חדש נטול חיים.

השעמום תקף אותי מיד כשלחצתי על כפתור מכונת הקפה והשלמתי עם זה ששום דבר מעניין לא יקרה גם היום.

גררתי את עצמי לאמבטיה, פתחתי את המים החמים ונכנסתי תחת הזרם. ליטפתי את גופי בספוג, וחשבתי עד כמה התגעגעתי למגעו של גבר. עצמתי את עיניי ודמיינתי את הידיים שפעם השתוקקו אליי, ליטפו אותי ואהבו את גופי. כשהנשימות שלי התגברו סגרתי את הברז בתסכול ויצאתי עטופה במגבת.

בדלת הכניסה, כמו תמיד, נח על השטיחון העיתון היומי. הרמתי אותו והבטתי לצדדים. הכול רגוע, אין נפש חיה.

מזגתי קפה והתיישבתי על הנדנדה בגינה המטופחת שלי. הגנן עשה עבודה מדהימה עם סבך העשבים שצמח כאן. פרשתי את העיתון על ברכיי והעברתי דפים בשעמום עד שעיניי נחו על כתבה, יותר נכון על תמונה.

הגבר שבתמונה עמד ליד בניין גבוה, לבוש חליפה מחויטת שחורה שהחמיאה לגופו, חולצה כחולה ועניבה. שיערו השחור היה פרוע במקצת ונפל על עיניו השחורות והמעט מלוכסנות. על שפתיו נמתח חצי חיוך שחשף גומת חן, ומבטו - הדבר שתפס אותי מלכתחילה - נראה נבוך ומבויש. מי האיש הזה? מה מסתתר מאחורי מבטו?

דילגתי על הפרטים היבשים בכתבה והצלחתי לדלות מתוכה שהוא מנכ"ל של משרד אדריכלים מפורסם מאוד. קוראים לו גיא סלע והבניין שמאחוריו הוא פרי יצירתו. מה שנותר לי עוד לבדוק זה אם הוא פנוי. ואם הוא לא פנוי - להפוך אותו לכזה.

עכשיו, כשהאדרנלין השתלט על השעמום, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי לריצה. בזמן ריצה כל ההחלטות הכי טובות מתגבשות לפעולות.

חזרתי מתנשפת לווילה שלי והפעם נכנסתי לאמבטיה מפנקת, כי מגיע לי - יש לי מטרה, וגם כי הגיע הזמן שאתפנק קצת. לקחתי את המחשב הנייד, הפעלתי את המערכת בפול־ווליום, שפכתי קצת שמנים וקצף, ושקעתי אל תוך גן־עדן חמים וריחני. כך לפחות הרגשתי באותו רגע.

פתחתי את המחשב הנייד, ניסחתי בזריזות קורות חיים מרשימים שלא יביישו סמנכ"ל לעתיד, ובלי להתבלבל שלחתי אותם לחברת 'סלע אדריכלים בע"מ', אף על פי שהם לא פרסמו מודעת דרושים. חשבתי שאתחיל כמו שנדרש מכולם ואם זה לא יצליח, תמיד יש לי תוכנית גיבוי. קיוויתי שלא אצטרך להשתמש בה. העקצוצים באצבעות שלי העידו שאני כבר מוכנה להסתער. והפעם בגדול.

כעבור יומיים קיבלתי שיחת טלפון. הוזמנתי לראיון ביום שלמחרת. לא ידעתי מה הסיבה אבל התרגשתי יותר מהרגיל.

למחרת בבוקר התעוררתי מוקדם. עמדתי מול הארון ובחרתי בגדים מתאימים כדי להשאיר רושם שלא יישכח. לבשתי חצאית עור שחורה צמודה שהגיעה עד ברכיי, עם שסע עמוק בצד, חולצת שיפון לבנה, עם פתח נאה שחשף את שדיי השופעים והשאיר מקום לדמיון, ונעלתי נעלי עקב. הברשתי את שיערי הזהוב והתאפרתי קלות. הבטתי במראה הגדולה שבחדר השינה - הבלונדינית שעמדה מולי נראתה מרוצה, משהו חדש ומרגש עומד לקרות.

נכנסתי לאאודי השחורה ונסעתי לבניין 'סלע אדריכלים בע"מ', בניין גבוה ומרשים. השוער פתח לי את הדלת הראשית ונכנסתי אל הלובי המפואר. העיצוב היה חדשני, מבריק, זוהר. בעמדת הכניסה ישבה בחורה יפהפייה עם שיער חום בהיר ועיניים ירוקות מהפנטות.

"שלום," היא אמרה.

"היי."

"אפשר לעזור?"

"הגעתי לריאיון במשרדי סלע אדריכלים."

"מה שמך?"

"שירי לוין."

היא הביטה במחשב שלה והקלידה משהו.

"בבקשה שירי," היא מסרה לי תג אורח, "עלי במעלית לקומה השמינית, שם יכוונו אותך." היא הצביעה לכיוון המעליות ואני הנהנתי.

בדרכי אל המעליות נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי להחזיר לעצמי את שירי של הבוקר, הנחושה, זו עם תוכנית הפעולה. לפתע שמעתי אותה מאחוריי אומרת: "בוקר טוב מר סלע." הדבר הראשון שרציתי היה להסתובב ולהתנפל עליו, כמו מעריצה דביקה. עצרתי את עצמי, לא כל־כך מהר שירי. פניי היו מופנות אל דלתות המעלית, והתפללתי שהמעלית תרד כבר ואוכל להיעלם כדי להתעשת ושלא אהרוס לעצמי את התוכנית.

המעלית הגיעה והדלתות נפתחו. המתנתי שהאנשים שבתוכה יצאו ונכנסתי מהר, אבל הוא השיג אותי. "לאיזו קומה את צריכה?" הוא שאל וקולו הרטיט את גופי והעביר בי צמרמורת.

"שמונה," לחשתי. הבטתי קדימה והתאפקתי לא להציץ אליו, מתפללת שנגיע כבר. מה קרה לי לעזאזל? עוד לא נולד הגבר שיגרום לי לתחושה כזאת. שירי, תתאפסי על עצמך. הזדקפתי והבטתי אל תוך עיניו. יש לך משימה, שכנעתי את עצמי, ואת לא תהרסי אותה. תסתכלי לו ישר בעיניים ואל תפחדי. את צריכה ללכוד את תשומת לבו, את צריכה להפיל אותו ברשתך. הוא הסתכל עליי במבט חודר והיה נדמה שהוא קורא את מחשבותיי. לא מצמצתי אבל הלב שלי רקד ריקוד קטן.