נֶדה
האח הביתית תמיד היתה עבורי מעין צורת ביטוי, מסגרת הולמת להלכי הרוח השלווים והנוחים ביותר, כמו שקרן אור ירח הולמת נשיקות על קווצות שיער בלונדיניות; אך חייכתי כאשר שמעתי אומרים שאש האח כמוה כחבר. ואמנם זהו חבר הנוטה לכפות את עצמו יתר על המידה, לעִתים טורדני ועריץ, חבר שהיה רוצה לאחוז בך לאט לאט בידיים או ברגליים ולמשוך אותך אל לועו העשֵן, בנשיקה של יהודה איש קריות. לא הִכרתי את תחביב דחיקת העץ שבתוכה, או את עונג השקיעה בזוהר הלהבות; לא השכלתי להבין את שפתו של בול העץ המלחשש בהתגרוּת, או מהמהם בשלהבוֹתיו; עינַי לא היו מורגלות ברישומים המשונים שנוצרו בין הניצוצות, המתרוצצים כגחליליות על פני האודים השרופים, בדמויות האגדיות המצטיירות בעץ כשהוא הופך אט אט לפחמים, באלף גוני האור והצל של הלהבה הכחולהֿאדומה הלוחכת סביב כמו בביישנות, מלטפת בחן וניצתת מחדש מתוך העזה מחוצפת. כשנכנסתי בסוד מסתרי המלקחיים ומפוח העשן, מיד התאהבתי עד כְּלוֹת בלֵאוּתהּ התאוותנית של האח. אני מפקיר את גופי לספה הקטנה לצד האש כפי שהייתי יכול להשאיר שם בגד, מתיר ללהבה להחיש את זרימת הדם ולחממו, להאיץ את פעימות לבי, ועל הגיצים התועים, שעפים לכל עבר כפרפרים מאוהבים, אני מטיל לשמור על עֵרנותי ולדאוג שמחשבותַי יטיילו בקפריזיוּת הדומה לשלהם. אי אפשר ללכוד במדויק את קסמהּ של המחשה כזאת של המחשבה עצמה, המשוטטת חופשייה בלעדינו ואף עוזבת אותנו ומרחיקה עוּף ומחדירה בלבנו פרצי מתיקות ומרירות כמעט מבלי שנבחין בכך. עם חצי סיגר בפה ועיניים כמעט עצומות המלקחיים נשמטים מבין אצבעותיך, אתה צופה בחלקך האחר ניתק, וגומא מרחקים מסחררים. נדמה לך כי אתה חש בעצביך זרמים של אטמוספֶרות זרות; קולט, אגב חיוך, את חותמן העז של אלף תחושות שונות, שיגרמו לשׂערך להאפיר ויחרשו במצחך קמטים – מבלי שתזיז אצבע או תעשה ולוּ גם צעד אחד.
ובאחד משיטוטים נטולי יעד אלה של הרוח העלתה לנגד עיני הלהבה המלחששת, אולי קרוב מדי אלי, להבה אחרת, ענקית, שראיתי באח העצומה בחווה של פּינוֹ, במורדות האֶתנָה. ירד אז גשם, והרוח שאגה בחמת זעם. עשרים או שלושים הנשים שליקטו זיתים באחוזה ייבשו מול האש את בגדיהן הספוגים במים. השמֵחות שבהן, אלה שהיה להן כסף בכיס, או שהיו מאוהבות, שרו; האחרות פטפטו ביניהן על מסיק הזיתים, שהיה רע, ועל טקסי הנישואים בכנסייה, ועל הגשם שגנב את האוכל מפיהן. אשת מנהל המשק הזקנה ישבה וטוותה, בעיקר כדי שלא תתבזבז לשווא, באפס מעשה, בעירתהּ של מנורת השמן שנתלתה מעל האח. הכלב הגדול בצבע זאב השעין את חרטומו על כפותיו, השתרע מול הלהבות וזקר את אוזניו לשמע כל יללת רוח תועה. אחר כך, כשהאוכל התבשל, פיזם לו רועה הצאן שיר-עם עליז מההרים, מנגינה שמדגדגת לך את הרגליים, הבנות התחילו לרקוד על אריחי הרצפה הרעועים של המטבח הענקי וספוג העשן, והכלב נהם מרוב פחד שימעכו לו את הזנב. בגדיהן הבלויים התנפנפו בעליזות, וגרגירי הפול ריקדו אף הם בסיר וקרקשו בתוך הקצף שהלהיטה הלהבה. כשכולן התעייפו, הגיע תור השירים:
"נֶדָה! נֶדָה מוִיָה גְרַנְדֶה!" צעקו רבות מהן, "איפה מתחבאת הזאת מוִיָה גְרַנְדֶה?"
"אני כאן", ענה קול קטן מהפינה הכי חשוכה בחדר, שבה הצטנפה בחורה על פיסת עץ.
"היי, מה את עושה שם?"
"כלום".
"למה לא רקדת?"
"כי אני עייפה".
"תשירי לנו את אחד השירים היפים שלך".
"לא, לא רוצה לשיר".
"מה יש לך?"
"כלום".
"יש לה אמא שהולכת למות", ענתה אחת החברות שלה, כאילו היא מספרת שכואבות לה השיניים.
הבחורה שהשעינה את הסנטר על ברכיה נעצה בזאת שדיברה שתי עיניים גדולות – שחורות ונוצצות אך יבשות, כמעט ריקות מהבעה – ומיד השפילה אותן, בלי לפתוח פה, אל כפות רגליה היחפות.
אז שתיים או שלוש בנות הסתובבו אליה, בזמן ששאר הבנות הפנו לה עורף וחזרו לקשקש כולן בבת אחת, כמו עקעקים שצוהלים בלב אדמת מרעה עשירה, ואמרו לה: "נו אז למה עזבת את אמא שלך?"
"כדי למצוא עבודה".
"מאיפה את?"
"מוִיָה גרנדה, אבל אני גרה ברַוונוּזָה".
אחת הבנות חדות הלשון, זאת שמנהל המשק הוא הסנדק שלה ושהיתה אמורה להתחתן בחג הפסחא עם הבן השלישי של מָסַארוֹ[2] יאקופו, והסתובבה עם צלב יפה מזהב על הצוואר, משכה בכתפיים ואמרה לה:
"נו! זה לא רחוק! החדשות הרעות יגיעו ממש כמו ציפור".
נדה שיגרה אליה מבט כמו אלה ששיגר הכלב המכורבל מול האש אל הקבקבים שאיימו על זנבו.
"לא! דוד[3] ג'ובאני יבוא לקרוא לי", היא קראה בקול רם, כמו השיבה לעצמה.
"מי זה דוד ג'ובאני?"
"זה דוד ג'ובאני מרוונוזה; ככה כולם קוראים לו".
"היית צריכה ללוות משהו מדוד ג'ובאני, ולא להשאיר את אמא שלך לבד", אמרה מישהי אחרת.
"דוד ג'ובאני לא עשיר, ואנחנו חייבות לו כבר עשר לירות! והרופא? והתרופות? והלחם לכל יום? אח! לדבר זה קל מאוד!" ענתה נדה ונענעה בראשה, והתירה לראשונה לנימה של כאב להסתנן לקולה הגס, הפראי כמעט. "אבל כשרואים את השמש שוקעת בפתח הבית, וחושבים על זה שאין לא לחם בארון, לא שמן במנורה ולא עבודה למחר, זה רע ומר שיש לך אמא חולה ומסכנה, אי שם במיטה".
וגם כשהשתתקה היא לא הפסיקה לטלטל את ראשה בלי להסתכל באיש, בעיניים יבשות, שהסגירו בבלי דעת כאב חבוי, כזה שגם עיניים שמורגלות בדמעות לא היו מסוגלות לבטא.
"את הקערות, בנות!" צעקה אשת מנהל המשק, והניפה את מכסה הסיר לאוויר בתנועת ניצחון.
כולן התקבצו סביב האש, והיא חילקה את תבשיל הפול בדייקנות מדודה. נדה חיכתה אחרונה, הקערה תחת זרועה. כשסוף סוף התפנה לה מקום, הלהבה האירה את כולה.
עורה היה כהה, לבושה היה דל וניכר בה החספוס המבויש שמביאות עמן בדידות ואומללות. היא יכלה להיות יפה אלמלא השחיתו התלאות ועבודת הפרך לא רק כל מבע נשי מעודן, אלא גם את עצם חזותה האנושית. שׂערה היה שחור, סבוך, סתור, קשור אך בקושי בחוט דק; שיניה היו לבנות כשנהב, וחיוכה, הודות לחן הגס שהפיקו תווי פניה, היה מושך-לב. עיניה השחורות הגדולות שׂחו בנוזל כחלחל, עיניים שהיו מביאות גם מלכה לידי קנאה בבחורה המסכנה הזאת, שמצטנפת לה בדרגה הנמוכה ביותר של הקיום האנושי, לולא היו נתונות תמיד בקַדרוּת המבוישת שמחולל העוני, או לולא נראו כאטומות מרוב כניעוּת עצובה וממושכת. איברי גופה, שכרעו תחת משאות כבדים ושחושלו באלימות על ידי מאמץ אדיר ותובעני, נעשו גסים אך לא חסונים. היא היתה פועלת בניין כשלא סילקה אבנים מהשדות, או סחבה בשכר משאות בעיר או עבדה בעבודות אחרות וקשות יותר, שבאזורים האלה נחשבות מתחת לכבודם של גברים. העבודות הרגילות שנשים עושות גם בכפרים חקלאיים, הבציר, הקציר, מסיק הזיתים – אלה היו עבורה ימי חג, ימי אושר צרוף הדומים יותר לתחביב מאשר לעבודה! אבל נכון שמרוויחים חצי ממשכורת של עבודה בבניין ביום קיץ טוב, שזה לא פחות משלושה עשר סוֹלדי![4] הסמרטוטים שנתפרו והיו לביגוד הפכו לנלעג את מה שאמור להיות חִנהּ הנשי המעודן. גם הדמיון המפותח ביותר לא יכול היה להעלות בדעתו שהידיים האלה – הנתונות מדי יום ביומו בעבודת פרך ומחטטות בין שכבות הקרח או באדמה הלוהטת או בין שיחי אטד ונקיקים – והרגליים האלה – שמורגלות לצעוד יחפות בשלג ועל הסלעים המלובנים בשמש, ולהיפצע ולהישרט בקוצים, ולהתקשח ולצבור יבלות על גבי הסלעים – יכולות אי פעם להיות יפות. איש לא היה מסוגל לקבוע כמה שנים מלאו ליצור האנושי הזה; העוני התנפל עליה מינקות, בכל הקשיים המייסרים שמעוותים ומאבְּנים את הגוף, את הנשמה ואת הראש. "ככה היתה אמא שלה, ככה היתה סבתא שלה וככה תהיה גם הבת שלה", אמרו. וברוחם של אחיה בני האדם די היה שיתקיים בה המעט הדרוש כדי שתבין את הוראותיהם, ותבצע עבורם את המלאכות הדלות והקשות ביותר.
נדה הרימה את הקערה שלה, ואשת מנהל המשק יצקה לתוכה את מה שנשאר מהפול בסיר. זה לא היה הרבה.
"למה את תמיד מגיעה אחרונה? את לא יודעת שהאחרונים מקבלים רק את השאריות?" היא אמרה לה, כאילו כדי לפצות אותה.
הנערה המסכנה הרכינה את ראשה אל התבשיל השחור שהעלה אדים בקערה כאילו היתה ראויה לַנזיפה, והתרחקה לה לאט לאט כדי לא לשפוך את המנה.
"אני הייתי נותנת לך בשמחה משלי", אמרה לנֶדה אחת מהבנות שהיה לה לב טוב. "אבל אם מחר ימשיך לרדת גשם… באמת! מעבר לשכר שאני אאבד, לא אוכל גם לאכול את כל הלחם שלי".
"לי אין את הדאגה הזאת!" ענתה נדה בחיוך עצוב.
"למה?"
"כי אין לי לחם. אני את המעט שהיה לי, יחד עם מעט המטבעות שלי, השארתי לאמא שלי".
"ואת חיה רק מהמרק?"
"כן, כבר התרגלתי", ענתה נדה בפשטות.
"מזג אוויר ארור, שאוכל לנו את כל המשכורת!" קיללה אחרת.
"די! קחי מהקערה שלי".
"אני כבר שבעה", ענתה בגמלוניות ההיא מוִיָה גרנדה, במין הכרת תודה.
"את, שמקללת את הגשם שמוריד לנו האל הטוב, את לא אוכלת במקרה גם כן לחם?" אמרה אשת מנהל המשק לזאת שקיללה. "את לא יודעת שגשם בסתיו אומר שתהיה עונה טובה?"
דבריה זכו לאישור במלמול כללי.
"כן, אבל בינתיים על שלושה ימי עבודה הבעל שלך יוריד לנו חצי משכורת!"
ועוד מלמול של אישור.
"למה את במקרה עבדת בימים האלה, שצריך לשלם לך?" ענתה הזקנה בנימת ניצחון.
"זה נכון! זה נכון!" הגיבו האחרות, מתוך אותו דחף של תחושת צדק שמתעורר בהמונים, גם כשתחושת הצדק הזאת מסוכנת לַפרט.
אשת מנהל המשק דקלמה מספר התפילה, וקריאות ה"אָוֶה-מריה"[5] שבו ונשמעו באותו מלמול מונוטוני המיוחד להן, מלוות בפיהוקים פה ושם. לאחר תפילות התחנונים הן התפללו גם עבור החיים והמתים, ואז עיניה של נדה המסכנה התמלאו דמעות, והיא שכחה לענות "אמן".
"איזה מין דבר זה, לא לענות 'אמן'?" אמרה הזקנה בנימה חמורה.
"חשבתי על האמא המסכנה שלי שנמצאת כל כך רחוק", מלמלה נדה והרצינה.
אחר כך הזקנה אמרה את ה"ליל מנוחה מבורך!" שלה, לקחה את מנורת השמן והלכה. פה ושם, במטבח או סביב האח, הן ארגנו לעצמן מקומות לינה מאולתרים בדרכיהם היצירתיות של הכפריים. הלהבות האחרונות הטילו הבהקי אור וצל נרעדים על קבוצות הבנות בתנוחותיהן השונות. זאת היתה חווה טובה, ובשונה מאחרים האדון לא חסך, לא בפול למרק ולא בעץ לאח ולא בקש למיטות. הנשים ישנו במטבח, הגברים במתבן. במקומות שבהם הבוס קמצן, או החווה קטנה, גברים ונשים ישנים יחד בלי שום הבחנה, איך שרק אפשר, ברפת או במקום אחר, על קש או על כמה סמרטוטים, ילדים לצד הוריהם, וכשההורים עשירים ויש להם שמיכה משלהם הם מכסים בה את כל המשפחה; מי שקר לה נצמדת לאדם הקרוב אליה, או שׂמה רגליים באפר החם, או מתכסה בקש, מתארגנת איך שהיא מצליחה; אחרי יום עבודה מפרך, ולקראת יום עבודה חדש, השינה ישרה ועמוקה, כמו רודן מיטיב, והמצפון של האדון לא מייסר אותו אלא כדי לשלול מאשה צעירה והרה ללדת את פרנסתה, כי לא תוכל לתת לו את עשר שעות עבודת הכפיים הרגילות.
לפני עלות השחר אלה שהתעוררו מוקדם מכולם כבר יצאו לבדוק את מזג האוויר, והדלת, שנחבטה כל רגע בעמוד המסגרת, שילחה במי שהמשיך לישון למרות הקור פרצי גשם ורוח קפואה. עם אור ראשון הגיע מנהל המשק ופתח את הדלת לרווחה, להעיר גם את העצלנים ביותר, כי זה לא הוגן לרמות את האדון אפילו בכמה רגעים, ביום של עשר שעות שמשלשל להם לכיס את מטבע הטָארי[6] שלהם, ולפעמים אפילו שלושה קרלינים (שישים וחמש סֶנטים!) לא כולל מרק!
"גשם!" זו היתה המילה הקודרת שהפיקו כל הפיות, ברטינות זועפות. נדה, שנשענה על דלת הכניסה, הביטה בעצב בעננים הגדולים בצבע עופרת, שהטילו לעברה את גוני השחר הכחלחלים. זה היה יום קר וערפילי; עלים קמלים ניתקו מהענפים, נגררו לאורך החוטר ואז הסתחררו באוויר לפני שנפלו על האדמה הבוצית, ותעלת הביוב הוצפה והפכה לשלולית שחזירים מתפלשים בה בתאווה; הפרות הוציאו את החוטם השחור שלהן מבין סורגי השער שתחם את הרפת, וצפו במבט מלנכולי בגשם היורד; הדרורים, מכונסים תחת הרעפים בקצה הגג, צייצו בקול הדומה ליבבה.
"הנה עוד יום שהלך לעזאזל!" מלמלה אחת הבנות, ונעצה את שיניה בחתיכה גדולה של לחם שחור.
"העננים מתפזרים שם בים", אמרה נדה ופרשה את זרועה. "אולי בצהריים מזג האוויר ישתפר".
"אבל המנהל הרשע הזה לא ישלם לנו על היום יותר משליש משכורת!"
"לפחות יהיה לנו רווח".
"כן, אבל מה עם הלחם שאנחנו אוכלות על חשבוננו?"
"ומה עם ההפסדים שיהיו לאדון בגלל הזיתים שיתקלקלו, ואלה שיאבדו בתוך הבוץ?"
"זה נכון", אמרה מישהי אחרת.
"כן, אבל אם בעוד חצי שעה תיקחי אפילו זית אחד מאלה שגם ככה יתקלקלו, כדי להוסיף לך משהו ללחם היבש, את תראי איזה מין תוספת יסדר לך המנהל!"
"הוא צודק, כי הזיתים לא שלנו!"
"אבל הם גם לא של האדמה, והיא בולעת אותם בלי חשבון!"
"אבל זאת אדמה של האדון!" הכריזה נדה, חוגגת את ההיגיון הצרוף במבט עז מבע.
"גם זה נכון", ענתה מישהי אחרת, שלא היה לה שום דבר אחר לומר.
"אני מבחינתי מעדיפה שימשיך לרדת גשם כל היום, זה בטח עדיף מלהיות על הברכיים בתוך הבוץ חצי יום, במזג האוויר המחורבן הזה, בשביל שלושה או ארבעה סולדי".
"אַת שלושה-ארבעה סולדי בכלל לא מזיזים לך!" קראה נדה בעצב.
בשבת בערב, כשהגיע הזמן לעשות את החשבונות של השבוע מול השולחן של מנהל המשק, שכולו מלא ניירות וערֵמות יפות של כסף, ראשונים קיבלו את הכסף הגברים שעושים הכי הרבה בלגן; אחריהם הנשים הכי חמומות מוח, ואחרונות, והן גם קיבלו פחות, הכנועות והחלשות. כשמנהל המשק סיים את החשבון שלו, התחוור לנֶדה שאחרי הפחתה של יומיים וחצי של מנוחה כפויה נשארו לה ארבעים סולדי. הבחורה המסכנה לא העזה לפצות פה. רק עיניה התמלאו דמעות.
"ואת עוד מתלוננת נוסף לכול, חתיכת בכיינית!" צרח המנהל, שתמיד היה צורח, כמו כל מנהל מסור שמגן על הכסף של האדון. "אחרי שאני משלם לך כמו לאחרות, אפילו שאת יותר ענייה ויותר קטנה מהן! אני משלם לך יומית שאף בעל אדמות לא נותן, בכל אזור פֶּדַארָה, ניקוֹלוֹזי וטרֶקָסטַנִייה! שלושה קרלינים, כולל מרק!"
"אני לא מתלוננת", אמרה נדה בהכנעה ושלשלה לכיסה את המשכורת הזעומה שנתן לה המנהל, שכאילו כדי להעלות את ערכה חילק לה אותה בעוד ועוד מטבעות קטנטנים. "זאת אשמת מזג האוויר, שהיה רע וחתך לי כמעט חצי ממה שהייתי יכולה להרוויח".
"לכי תתלונני לאל הטוב!" אמר המנהל בגסות.
"אח, לא לאל הטוב! לעצמי, שאני כל כך ענייה".
"שלם לה את כל המשכורת השבועית שלה, לבחורה המסכנה הזאת", אמר למנהל הבן של האדון, שבא לראות את מסיק הזיתים. "זה בסך הכול הבדל של כמה סנטים".
"אני לא צריך לתת לה מעבר למה שמגיע לה!"
"אבל אני אומר לך לשלם!"
"כל בעלי האדמות בסביבה יכריזו עלינו מלחמה, עליך ועלי, אם נתחיל לעשות פה תקדימים".
"אתה צודק!" ענה הבן של האדון, שהיה בעל קרקעות עשיר והיו לו הרבה שכנים.
נדה אספה את מעט הסמרטוטים שלה ונפרדה לשלום מעל חברותיה.
"את הולכת לרוונוזה בשעה כזאת?" שאלו כמה מהן.
"האמא שלי חולה!"
"את לא פוחדת?"
"כן, אני פוחדת על המטבעות האלה שיש לי בכיס; אבל האמא שלי חולה, ועכשיו שאני לא צריכה להישאר כאן ולעבוד, נראה לי שאני לא אוכל לישון אם אשאר כאן גם הלילה".
"רוצה שאני אלווה אותך?" התלוצץ רועה הצאן הצעיר.
"אני הולכת עם האל ועם מריה הקדושה", ענתה בפשטות הבחורה הענייה, ויצאה אל השדות בראש שפוף.
השמש כבר שקעה לפני זמן מה, והצללים טיפסו במהירות אל פסגות ההרים. נדה פסעה בצעד מזורז, וכשהחשכה העמיקה היא התחילה לשיר לעצמה, כמו ציפור מבועתת. כל עשרה צעדים היא הסתובבה לאחור, מלאת פחד, ובכל פעם שאיזו אבן שהשתחררה בגלל הגשם נפלה מחומת הגדר הנמוכה, או שהרוח צלפה בה לפתע טיפת גשם שנאספה בעלי העצים, היא נעצרה נרעדת כולה, כמו שׂיה אבודה. ינשוף ליווה אותה והמשיך בעקבותיה מעץ לעץ בקינה העצובה שלו, והיא, מאושרת מן החברה, חיקתה אותו בשריקה מדי פעם כדי שהציפור לא תתעייף ותפסיק ללוות אותה. כשעברה מול קָפֶּלה קטנה, סמוך לכניסה של חווה כלשהי, היא נעצרה רגע על השביל כדי למלמל בחטף את שבחי מריה, נזהרת מכלב השמירה, שנבח בזעם מעבר לחומת הגדר הנמוכה ועלול היה לזנק עליה; אחר כך המשיכה את המסע במהירות רבה יותר, והפנתה את מבטה פעמיים או שלוש לעבר הלפיד שהובער למען מריה הקדושה, והאיר את הדרך למנהל שחזר מאוחר מהשדות.
האור הקלוש הזה נתן לה אומץ, ועודד אותה להתפלל על אמה המסכנה. מדי פעם התכווץ הלב שלה בדקירה פתאומית בגלל מחשבה כאובה, ואז היא התחילה לרוץ, ושרה בקול רם כדי לסחרר את ראשה, או חשבה על הימים השמחים של הבציר, או על ערבי הקיץ, כשמול הירח הכי יפה בעולם חזרו קבוצות חוגגים ממישור קטאניה, מלווים בנגינת חמת החלילים העליזה; אבל בסופו של דבר המחשבות שלה תמיד נדדו לשם, אל מיטתה הדלה של החולה שלה. היא נתקלה בפיסת לַבָּה שהתקשתה, חדה כתער, ונחתכה ברגל. החשכה ששררה בחוץ היתה כה סמיכה, שבעיקולי הדרך נתקעה הבחורה המסכנה ללא הרף בחומת הגדר או בשיחים, והיא לא ידעה היכן היא נמצאת והחלה לאבד מאומץ לבה. לפתע שמעה את השעון של פוּנטָה, שצלצל תשע פעמים. הוא היה כל כך קרוב שההד נשמע כאילו הוא נופל לה על הראש. נדה חייכה, כאילו קרא מכר ותיק בשמה בלב כיכר מלאה זרים.
היא עלתה בעליצות על הדרך המובילה לכפר, ושרה במלוא גרונה את השיר היפה שלה, והחזיקה חזק חזק ביד, בתוך כיס השכמייה, את הארבעים סולדי שלה.
כשעברה ליד בית המרקחת ראתה את הרוקח ואת הנוטריון עטופים במעיליהם הגדולים, משחקים בקלפים. בתוך הכפר היא פגשה את המטורף של פוּנְטָה, מסכן, שהלך לכאן ולכאן ללא מטרה, ידיו בכיסים, מפזם לו את פזמונו היחיד שמלווה אותו עשרים שנה, בלילות החורף או בקרני השמש הקופחת בשרב. כשכבר הגיעה לעצים הראשונים של השביל לרוונוזה, נִקרו בדרכה כמה שוורים שפסעו לאִטם, והעלו גרה בשלווה.
"היי, נדה!" צעק לה קול מוכר.
"זה אתה, יַאנוּ?"
"כן, זה אני, עם השוורים של האדון".
"מאיפה אתה בא?" היא שאלה בלי לעצור.
"מהמישור. עברתי בבית שלך. אמא שלך מחכה לך".
"מה שלום אמא?"
"כרגיל".
"שאלוהים יברך אותך!" קראה הבחורה כאילו כבר פחדה מהגרוע מכול, והתחילה לרוץ.
"להתראות, נדה!" צעק אחריה יאנו.
"להתראות", מלמלה מרחוק.
והיא הרגישה שהכוכבים נוצצים כמו שמשות ושהעצים, שהיא מכירה כל אחד ואחד מהם, מושיטים את ענפיהם אל ראשה כדי להגן עליה, ואבני הדרך מלטפות את רגליה הדואבות.
למחרת, מכיוון שהיה זה יום ראשון, הגיע לביקור הרופא, שהשאיר לחולים העניים את היום שבו הוא אינו יכול לטפל בשדות שלו. באמת ביקור עצוב! כי הרופא הטוב לא רגיל לשיחות סרק עם לקוחות, ובבית העלוב של נדה לא היה חדר אורחים, וגם לא היו קרובים שבפניהם אפשר להצהיר מה מצבה האמיתי של החולה.
ובהמשך היום נערך עוד ביקור עגום: באו הכומר בגלימה לבנה, שַמַּש הכנסייה עם השמן הקדוש, ושתיים-שלוש שכנות שמלמלו מי יודע אילו תפילות. הפעמון של שמש הכנסייה צלצל בקול בלב השדות, ונהגי העגלות ששמעו אותו עצרו את הפרדות באמצע הדרך והורידו את הכובע. כשנדה שמעה את הצליל מן השביל זרוע האבנים המוביל מן הדרך הגדולה בשדה אל ביתה, היא מיהרה לפרוש את השמיכה המחוררת של אמהּ החולה, שלא יראו שאין מצעים, וכיסתה בסינר הלבן הכי טוב שלה את השולחן הקטן והצולע, שאותו ניסתה לייצב באבנים. אחר כך, בזמן שהכומר ביצע את הטקס, היא יצאה החוצה וירדה על ברכיה, מלמלה מוכנית את התפילות, הביטה כחולמת בהקיץ באבן ההיא שמול פתח הבית, שעליה היתה האמא הזקנה שלה יושבת ומתחממת בשמש מרס, והקשיבה בחצי אוזן לקולות השכונה הרגילים, ולכל האנשים האלה שיצאו ובאו לעניינים שלהם בלי טיפת דאגה בראשם. הכומר יצא, ושמש הכנסייה השתהה בפתח לשווא, בתקווה לקבל את הצדקה שמקובל לתת למען העניים.
בשעת ערב מאוחרת ראה דוד ג'ובאני את נדה רצה על השביל לפונטה.
"היי! לאן את הולכת בשעה כזאת?"
"אני הולכת לקנות תרופה שהרופא רשם".
דוד ג'ובאני היה אדם חסכן וזעף.
"עוד תרופות!" הוא רטן. "אחרי שהוא כבר רשם את השמן הקדוש! נו מה, אלה עושים יד אחת עם הרוקח למצוץ לעניים את הדם! תקשיבי לי, נדה, תחסכי את ההוצאה ולכי תהיי עם האמא שלך".
"מי יודע אם זה לא יעזור!" ענתה הבחורה בעצב, והמשיכה בצעד מהיר ומבט מושפל.
דוד ג'ובאני הגיב בנחרה נזעמת. אחר כך צעק כשהתרחקה: "הלו, גברת וִיה גרַנדֶה!"
"מה יש?"
"אני אלך לרוקח. אני אעשה את זה יותר מהר ממך, אל תדאגי. את בינתיים אל תשאירי את האמא החולה שלך לבד".
העיניים של הבחורה התמלאו דמעות.
"שאלוהים יברך אותך!" היא אמרה לו, ורצתה לשים לו את המטבעות ביד.
"את הכסף תתני לי אחר כך", ענה בחדות דוד ג'ובאני, והתחיל ללכת כאילו הוא שוב בן עשרים.
הבחורה חזרה על עקבותיה ואמרה לאמא שלה: "הדוד ג'ובאני הלך", בקול רך ולא אופייני לה.
הנוטה למות שמעה את צליל המטבעות שנדה הניחה על השולחן, והעיפה לעברה מבט חקרני.
"הוא אמר לשלם לו אחר כך", הסבירה הבת.
"שאלוהים ישלם לו על הנדיבות שלו!" מלמלה החולה, "ככה לא תישארי חסרת פרוטה".
"אמא!"
"כמה אנחנו חייבות לו לדוד ג'ובאני?"
"עשר לירות".
"אבל אל תפחדי אמא, אני אעבוד!"
הזקנה נתנה בה מבט ארוך בעיניה הכבויות, וחיבקה אותה בלי לומר דבר.
יום לאחר מכן באו הקברנים, שַמַּש הכנסייה והשכנות. אחרי שנדה הכינה את המתה, ששכבה בארון בבגדיה הטובים ביותר, היא הניחה בין ידיה פרח ציפורן ורוד שפרח בתוך סיר סדוק, ואת הצמה היפה ביותר של שׂערהּ שלה; היא נתנה לקברנים את המטבעות הספורים שנותרו לה כדי שיישאו אותה כמו שצריך, ולא יטלטלו את המתה יותר מדי על השביל הסלעי אל בית הקברות; אחר כך סידרה את המיטה ואת הבית, ושמה גבוה, על המדף, את הכוס האחרונה של התרופה, והלכה לשבת בפתח הבית, להסתכל בשמים.
אדום חזה אחד, הציפור של נובמבר שתמיד קופאת מקור, החל לשיר בין הענפים ושיחי האטד שכיתרו את החומה הקטנה שמול הבית, ותוך כדי שקיפץ בין הקוצים והזרדים הוא הביט בה בעיניים מרושעות למדי, כאילו רצה לומר משהו. נדה חשבה על כך שרק יום קודם לכן אמא שלה עוד שמעה את הציוצים שלו; בגן הירק הסמוך היו הזיתים מוטלים על הקרקע, והעקעקים באו לנקר בהם; עד כה היא גירשה אותם באבנים, כדי לחסוך מהנוטה למות את קריאתם העגומה; עכשיו היא הסתכלה בהם באדישות ולא זזה, וכשבדרך הסמוכה עברו מוכר התורמוסים, או איש היין, או נהגי העגלות, שצעקו בקול רם כדי להתגבר על הרעש של העגלות ופעמוני הפרדות שלהם, היא אמרה על כל אחד: "אה, זה ההוא". כשנשמע פעמון האווה-מריה, ונדלק כוכב הערב הראשון, היא נזכרה שכבר לא צריך ללכת לפונטה לקנות תרופות, וכשקולות הדרך שככו, והצללים הלכו וכיסו את הגן, חשבה על כך שהיא כבר לא צריכה להדליק את האור.
דוד ג'ובאני מצא אותה עומדת זקופה בפתח הבית.
היא התרוממה כששמעה את הצעדים מהשביל, כי כבר לא ציפתה לאף אחד.
"מה את עושה כאן?" שאל אותה דוד ג'ובאני. היא משכה בכתפיים ולא ענתה.
הזקן התיישב לידה ולא הוסיף.
"דוד ג'ובאני", אמרה הבחורה לאחר שתיקה ממושכת. "עכשיו כשאין לי אף אחד, ואני יכולה ללכת רחוק לחפש עבודה, אני אלך לרוּצֶ'לָה, איפה שמסיק הזיתים עוד נמשך, וכשאני אחזור אני אחזיר לך את העשר לירות שאני חייבת לך".
"לא באתי לבקש את הכסף שלך!" זעף דוד ג'ובאני.
היא לא אמרה דבר, ושניהם הקשיבו לנשיפתו של הינשוף בדממה. נדה חשבה שאולי זה אותו אחד שליווה אותה מהחווה של פּינוֹ והרגישה שמתרחב לה הלב.
"ועבודה כבר יש לך?" בסוף שאל דוד ג'ובאני.
"לא, אבל כמה נשמות טובות אני בטח אמצא, והם ייתנו לי עבודה".
"שמעתי שבאָצ'י-קַטֶנה משלמים לירה ליום לנשים שיודעות לארוז תפוזים כמו שצריך, לא כולל מרק, וישר חשבתי עלייך; את כבר עשית את זה במרס שעבר, ואת מנוסה. רוצה ללכת?"
"הלוואי!"
"את צריכה להיות מחר עם שחר בגן של מֶרלו, שם בפינה, בקיצור הדרך לסנטְאנה".
"אני יכולה לצאת גם הלילה. אמא, עליה השלום, לא רצתה לעלות לי הרבה ימי בטלה".
"את יודעת לאן ללכת?"
"כן, אני אשאל בדרך".
"תשאלי את בעל המסבאה בכביש הראשי לוולוֶרדֶה, אחרי עצי הערמון משמאל לכביש. חפשי את מסארו וינירַנוּ, ותגידי שאני שלחתי אותך".
"אני אלך לשם", אמרה הבחורה המסכנה, מאושרת כולה.
"חשבתי על זה שאין לך מספיק לחם לשבוע", אמר דוד ג'ובאני, הוציא חתיכה גדולה של לחם שחור ממעמקי כיס המעיל שלו והניח אותה על השולחן.
נדה הסמיקה כאילו היתה זאת היא שנתנה נדבה. ואז, אחרי כמה שניות, אמרה:
"אם הכומר יגיד מחר את המיסה לאמא, אני אעבוד בשבילו יומיים באסיף הפולים".
"כבר שילמתי לו על המיסה", ענה דוד ג'ובאני.
"אח! המנוחה האומללה תתפלל גם עליך!" מלמלה הבחורה עם דמעות גדולות בעיניים.
לבסוף, כשדוד ג'ובאני הלך, וצעדיו הכבדים נבלעו במרחק, היא סגרה את הדלת והדליקה נר. אז היא הרגישה שהיא לגמרי לבד בעולם, ופחדה לישון במיטה העלובה שבה נהגה לשים את הראש לצד אמא שלה.
בנות הכפר ריכלו ולכלכו עליה, כי הלכה לעבוד יום אחרי שאמא שלה מתה ולא לבשה שחורים; והכומר גער בה בחומרה ביום ראשון שלאחר מכן, כשראה אותה בפתח הבית בזמן שהטליאה את הסינר ששלחה לצבוע בשחור, אות אֵבל יחיד וצנוע, והשתמש בתקרית הזאת בדרשה שלו בכנסייה נגד הדרך הפסולה של זניחת החגים וימי ראשון. הנערה המסכנה, כדי לקבל מחילה על החטא הגדול שלה, הלכה לעבוד יומיים בשדה של הכומר, כדי שיאמר את המיסה למען אמהּ המתה ביום שני הראשון בחודש וביום ראשון. כשכל הבחורות, לבושות במיטב בגדי החג שלהן, התרחקו מהמקום שבו ישבה על הספסל או צחקו עליה, והבחורים הצעירים, כשיצאו מהכנסייה, שלחו לעברה עקיצות גסות, היא הצטנפה בשכמייה שלה, הממורטת והקרועה, והחישה את צעדיה בעיניים מושפלות, מבלי שמחשבה מרה אחת תחריד את שלוות התפילה שלה, ומדי פעם אמרה לעצמה: "אני כל כך ענייה!" כאילו זאת נזיפה שהיא ראויה לה, או שהסתכלה בידיה הטובות ואמרה: "יבורך האל שנתן לי את שתי הידיים האלה" והמשיכה הלאה בחיוך.
ערב אחד – היא בדיוק כיבתה את האור – שמעה נדה בסמטה הקטנה קול מוכר ששר במלוא הגרון, בהטעמה המזרחית המלנכולית של שירים כפריים:
"אני הרועֶה שעוד מעט רואֶה / את זאת שאני אוהב וממלאת לי את הלב!"
"זה יאנו!" היא לחשה. הלב שלה קפץ בתוך החזה כמו ציפור מבועתת והיא טמנה את הראש בשמיכה.
ולמחרת, כשפתחה את החלון, היא ראתה את יאנו בחליפת הפשתן החדשה שלו – שלתוך כיסיה הוא ניסה לתחוב בכוח את ידיו השחורות והמיובלות מעמל – עם מטפחת משי חדשה שהציצה בהידור שובבי מכיס החזה. הוא נשען על חומת הגן הנמוכה ונהנה מהשמש היפה של אפריל.
"הו, יאנוּ!" היא אמרה, כאילו אין לה מושג מה קורה.
"שלום שלום!" קרא הצעיר בחגיגיות, בחיוך גדול.
"מה אתה עושה כאן?"
"חוזר מהמישור".
הבחורה חייכה, והסתכלה בעפרונים שעוד קיפצו בין העשבים בשעת הבוקר המוקדמת.
"חזרת עם העפרונים".
"העפרונים הולכים לאיפה שיש דגן, ואני לאיפה שיש לחם".
"מה פתאום?"
"האדון העיף אותי".
"אוי, למה?"
"כי הייתי חולה וקיבלתי שם חום, ולא יכולתי לעבוד יותר משלושה ימים בשבוע".
"רואים, יאנו המסכן!"
"מישור ארור!" קילל יאנו ופשט את ידו לעבר המישור.
"אתה יודע," אמרה נדה, "אמא…"
"דוד ג'ובאני אמר לי".
היא לא הוסיפה, רק הביטה בגן שמעבר לחומת הגדר. אדים עלו מהאבנים הלחות; טיפות הטל נצצו על כל גבעול עשב; מצמרות השקדיות הפורחות עלתה אוושה רכה כשנעו ברוח, והשירו על הגג הקטן את פרחיהן הלבנים והוורודים אשר בישמו את האוויר; ציפור דרור אחת, טרדנית וחשדנית בעת ובעונה אחת, צווחה ממקומה בקצה הגג ובדרכה שלה ניסתה לאיים על יאנו, כי פניו גרמו לה לחשוד שהוא זומם משהו לגבי הקן שלה, שאת מיקומו בין הרעפים הסגירו כמה אניצי קש סוררים. פעמון הכנסייה הקטנה צלצל וקרא להגיע למיסה.
"כמה נעים לשמוע את הפעמון שלנו!" קרא יאנו.
"זיהיתי את הקול שלך הלילה", אמרה נדה והסמיקה, בזמן שתיחחה בשבר חרס את אדמת הסיר שבו שתולים הפרחים שלה.
הוא הסתובב והדליק את המקטרת, כמו שגבר צריך לעשות.
"להתראות, אני הולכת למיסה!" אמרה נדה בפתאומיות אחרי שתיקה ארוכה, והסתובבה.
"קחי, הבאתי לך את זה מהעיר", אמר לה הצעיר ושלף את מטפחת המשי היפה שלו.
"וואו! היא כל כך יפה. אבל זה לא בשבילי!"
"למה לא? זה הרי לא עולה לך כלום!" ענה הצעיר בהיגיון כפרי צרוף.
היא הסמיקה, כאילו ההוצאה הגדולה נתנה לה מושג בנוגע לרגשותיו הסוערים של הבחור, העיפה בו בחיוך מבט שיש בו רוך ופראות, ונבלעה בתוך הבית; וכששמעה את חיכוך נעליו המגושמות באבני השביל, היא הציצה וליוותה אותו בעיניה כשהתרחק.
במיסה ראו בנות הכפר את המטפחת של נדה, עם הדפס של שושנים, "שאפשר לאכול מרוב שהם יפים", והשמש, מבהיקה מבעד לזגוגיות הכנסייה, שלחה בהם את קרניה העליזות ביותר. וכשהיא עברה ליד יאנו, שעמד ליד עץ הברוש הראשון בחצר הכנסייה, שעוּן בגבו על גדר החומה ונושף במקטרתו המגולפת, היא הרגישה שגל חום גדול מציף את פניה ושלִבה הולם בחוזקה בתוך החזה, וחמקה ממנו בזריזות. הבחור עקב אחריה בשריקה והביט בה צועדת מהר, ובלי להסתכל לאחור, בשמלת הפשתן החדשה שלה, עם הקפלים העבים והנאים, הנעליים היפות והשכמייה החדשה. "כי הנמלה המסכנה, עכשיו כשאמא שלה בגן עדן והיא לא צריכה לדאוג לה, הצליחה לארגן לעצמה מהעבודה שלה קצת בגדים נורמליים". בין כל התלאות של חיי העניים, ישנה גם הרווחה שמסב האובדן, אפילו זה הקשה והמייסר ביותר!
נדה שמעה מאחוריה, בעונג גדול או בחשש גדול (היא עצמה לא ידעה מה מבין השניים חשה), את צעדו הכבד של הצעיר, וכשהביטה באבק המלבין סביב על פני הדרך הישרה, ספוגת השמש, היא ראתה צל אחר, שמפעם לפעם ניתק משלה. לפתע, כשהבית שלה כבר היה באופק, בלי שום סיבה היא התחילה לרוץ כמו אייל צעיר ומאוהב. יאנו הדביק אותה. היא נשענה על דלת הכניסה, אדומה כולה ומחייכת, ונתנה לו אגרוף בגב: "הנה!"
הוא החזיר לה באבירות מעט מחוספסת.
"תגיד, כמה עלתה לך המטפחת?" שאלה נדה והורידה אותה מהראש, לפרוש אותה בשמש ולהסתכל בה בחגיגיות.
"חמש לירות", ענה יאנו בגאוותנות מסוימת.
היא חייכה בלי להביט בו; קיפלה את המטפחת בקפדנות, משתדלת לשמר את סימני הקיפול הקודמים, ופצחה בשיר שלא עלה על שפתיה הרבה מאוד זמן.
הסיר השבור שעל אדן החלון היה מלא פרחי ציפורן מְנֵצים.
"כמה חבל", אמרה נדה, "שהם עדיין לא פרחו!" וקטפה את הציפורן הכי גדול ונתנה לו.
"מה את רוצה שאני אעשה אִתו אם הוא עוד לא פרח?" הוא אמר ולא הבין, וזרק אותו לקרקע. נדה הסתובבה.
"ועכשיו איפה תלך לעבוד?" היא שאלה אותו אחרי כמה שניות.
הוא משך בכתפיים: "לאן את הולכת מחר?"
"לבּוֹנְג'יארְדוֹ".
"עבודה אני אמצא; צריך שלא יחזור לי החום".
"צריך שלא תישאר בחוץ כל הלילה לשיר מחוץ לבתים!" היא אמרה אדומה כולה, מתנודדת על סף הדלת בתנועה מושכת לב.
"יותר אני לא אעשה את זה, אם את לא רוצה".
היא סטרה לו קלות על הלחי ונעלמה פנימה.
"היי, יאנו!" צעק לו מהשביל דוד ג'ובאני.
"אני בא!" צעק יאנו. ולנֶדה אמר: "אבוא גם אני לבונג'יארדו, אם ירצו אותי שם".
"בחור שלי", אמר לו דוד ג'ובאני כשהוא הגיע אל השביל, "לנֶדה אין יותר אף אחד, ואתה צעיר חכם ומוצלח; אבל ביחד אתם לא מתאימים. הבנת?"
"הבנתי, דוד ג'ובאני; אבל אם ירצה האל, אחרי הקציר, כשאני אצליח לחסוך את הכסף שצריך, נהיה ביחד".
נדה, ששמעה הכול מעבר לחומה, הסמיקה לגמרי אפילו שאף אחד לא ראה אותה.
למחרת, לפני עלות השחר, כשעמדה לצאת, היא מצאה בדלת הכניסה את יאנו עם החפצים שלו, קשורים בשק על מקל.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה אותו.
"אני בא איתך לבונג'יארדו, לחפש עבודה".
גוזלי הדרורים, שהתעוררו ברחשי השחר, התחילו לצייץ מתוך הקן. יאנו קשר על המקל שלו גם את שק החפצים של נדה, והם יצאו לדרך בצעד מהיר, שעה שבאופק נצבעו השמים בגון להבות השמש הראשונות, ורוח קרירה נשבה.
בבונג'יארדו היתה עבודה ממש לכל מי שחיפש. מחירי היין עלו, ובעל קרקעות עשיר הסב שטח גדול של אדמות חקלאיות לכרמים, ולשם כך עדר אותן. עכשיו הן הכניסו לו 1,200 לירות לשנה, מתורמוסים ומעצי זית; ובתור כרמים תוך חמש שנים יכניסו שניםֿעשר או שלושה-עשר אלף לשנה, בהשקעה של עשרה או שנים-עשר אלף בלבד. מכירת העץ שייכרת במטעים תכסה חצי מההוצאות. זאת היתה יוזמה מצוינת, כמו שאפשר לראות, והאדון שילם ברצון משכורת יומית יפה לכפריים שעבדו בתיחוח, 30 סולדי לגברים ו-20 לנשים, בלי ארוחות; נכון שהעבודה היתה די מפרכת, ושאפילו הסמרטוטים שהם לבשו כבגדי העבודה התבלו שם; אבל נדה לא היתה רגילה להרוויח 20 סולדי ביום.
המפקח שם לב שיאנוּ, כשמילא סלים באבנים, השאיר תמיד לנדה את הסלים הכי קלים, ואיים עליו שיגרש אותו. הבחור המסכן, כדי לשמור על הפרנסה שלו, היה צריך לרדת מ-30 סולדי ל-20.
הבעיה היתה שלכל הקרקעות האלה, שהיו לא מעובדות כמעט לחלוטין, לא היתה חווה, ובלילות הגברים והנשים היו צריכים לישון במפוזר בצריף היחיד, שהיה נטול דלת, למרות שהלילות היו מאוד קרים. ליאנוּ תמיד היה חם, והוא נתן לנדה את מעיל הפשתן שלו שתתכסה טוב יותר. ביום ראשון התפזרה כל החבורה איש לדרכו.
יאנו ונדה בחרו דרכי קיצור צדדיות, והלכו להם בין עצי הערמון, מפטפטים, צוחקים, שרים מדי פעם, ומקשקשים במטבעות הכסף הגדולים שבכיסיהם. השמש חיממה כאילו כבר יוני; כרי המרעה הרחוקים החלו להצהיב, צללי העצים כמו לבשו חג, והדשא סביב עדיין היה ירוק וספוג טל.
בצהריים הם התיישבו בצל, לאכול את הלחם השחור והבצל הלבן שלהם. ליאנו היה גם יין, יין טוב מִמַסקַלי שהוא נתן לנדה בלי חשבון, והמסכנה, שלא היתה מורגלת בזה, הרגישה שהלשון שלה תופחת וראשה נעשה כבד. מפעם לפעם הם הביטו זה בזה וצחקו בלי לדעת למה.
"אם היינו בעל ואשה אפשר היה לאכול לחם ולשתות יין יחד כל יום", אמר יאנו בפה מלא, ונדה השפילה את עיניה, בגלל איך שהוא הסתכל עליה.
בחלל משלה הדממה העמוקה של שעת צהריים; כתמי הצל היו מעטים מאוד, וגם העלים הקטנים ביותר עמדו ללא ניע; באוויר שררו שלווה, חמימות טובה, רחשי חרקים שהכבידו במתיקות מענגת על העפעפיים; לפתע הרעיד משב רוח צונן, שהגיע מהים, את צמרות עצי הערמון המרשרשות.
"העונה הזאת תהיה טובה לעני ולעשיר", אמר יאנו. "ואם ירצה האל בקציר אני אשים בצד קצת כסף… ואם את אוהבת אותי…" והוא הגיש לה את הבקבוק…
"לא, אני לא רוצה לשתות יותר", היא אמרה, ולחייה הסמיקו.
"למה את מסמיקה?"
"לא רוצה להגיד לך".
"כי שתית?"
"לא!"
"כי את אוהבת אותי?"
היא נתנה לו אגרוף בכתף והתחילה לצחוק. מרחוק נשמעה נעירת חמור, שרחרח את הדשא הרענן.
"את יודעת למה הם נוערים, החמורים?" שאל יאנו.
"תגיד לי אתה, שיודע".
"בטח שאני יודע: הם נוערים כי הם מאוהבים", הוא ענה בחיוך מגושם ונעץ בה את עיניו.
היא השפילה את עיניה כאילו הביטה באש, והרגישה שכל היין ששתתה עולה לה לראש, וכל החום של שמי המתכת האלה חודר לה לוורידים.
"קדימה, נמשיך!" קראה בכעס, וטלטלה את ראשה הכבד.
"מה יש לך?"
"לא יודעת, אבל בוא נלך".
"את אוהבת אותי?"
נדה הרכינה את ראשה.
"רוצה להיות אשתי?"
היא הביטה בו בשלווה, ולחצה חזק את כף ידו המיובלת בין ידיה החומות, אבל קמה על ברכיה הרועדות כדי להמשיך ללכת. הוא משך לה בכנף הבגד, נסער כולו, ומלמל חצאי מילים, כאילו איבד את עשתונותיו לחלוטין.
כששמעו קריאת תרנגול מהחווה הסמוכה, נדה קמה בבת אחת בקפיצה, והסתכלה סביב בחשש.
"בוא נלך! בוא נלך!" היא אמרה והסמיקה, להוטה להסתלק.
כשעמדה לחצות את העיקול שמוביל לבקתה שלה היא נעצרה לרגע, אחוזת חרדה, כאילו פחדה למצוא את אמהּ הזקנה בפתח הבית שננטש זה שישה חודשים.
הגיע חג הפסחא, חג השדות מרנין הלב במדורות ענק, בתהלוכות עליזות בין שטחי מרעה מוריקים ותחת עצים נושאי פרי, בקישוטי החג של הכנסייה הקטנה, בעיטורי הפרחים על דלתות הבקתות. הבנות לבשו את בגדי הקיץ החדשים והיפים. נדה נראתה יוצאת בבכי מתא הווידוי, ולא תפסה את מקומה בכנסייה בין הבנות, שכרעו ברך מול אזור המקהלה וחיכו לטקס אכילת לחם הקודש. מאותו יום אף בחורה מהוגנת לא החליפה אִתהּ מילה, וכשהלכה למיסה לא מצאה מקום בספסלים הרגילים והיתה צריכה לכרוע על הברכיים לכל אורך הטקס. אם הן ראו אותה בוכה, הן חשבו שזה על מי יודע אילו חטאים נוראים, והפנו לה עורף בזעזוע; ואלה שנתנו לה עבודה ניצלו את זה והורידו לה את השכר ליום.
היא חיכתה לארוס שלה שהלך לקציר במישור, לצבור מטבע אחר מטבע את הכסף שהם צריכים כדי לדאוג לבית, ולשלם לכומר.
ערב אחד, בזמן שהיא טוותה, היא שמעה שבמעלה הסמטה הקטנה נעצרה עגלת שוורים, ומולה הופיע יאנו חיוור והרוס.
"מה קרה לך?" היא שאלה.
"הייתי חולה. שוב קדחתי מחום במישור הארור הזה, הפסדתי יותר משבוע עבודה ואכלתי את מעט הכסף שכן עשיתי".
היא מיד נכנסה פנימה, פרמה את מזרון הקש שלה ורצתה לתת לו את ערימת המטבעות שקשרה בפנים בתוך גרב.
"לא", הוא אמר. "מחר אני אלך למסקלוצ'יה לגזום עצי זית, ואני לא אצטרך כלום. אחר כך נתחתן".
הוא נראה עצוב כשהבטיח את ההבטחות האלה, ונשען על מזוזת הדלת, במטפחת קשורה לראשו, והביט בה בעיניים נוצצות.
"אבל יש לך חום!" אמרה לו נדה.
"כן, אבל אני מקווה להיפטר ממנו עכשיו שאני פה. בכל מקרה זה בא רק פעם בשלושה ימים".
היא הביטה בו בלי לענות, והרגישה שהלב שלה מתכווץ כשראתה אותו כל כך חיוור ורזה. "ואתה תוכל להיאחז בענפים הגבוהים?" היא שאלה אותו.
"אלוהים ישמור עלי!" ענה יאנו. "להתראות, אני לא יכול להמשיך לתת לעגלון לחכות. הוא נתן לי מקום בעגלה מהמישור עד כאן. נתראה בקרוב!"
אבל הוא לא זז. כשלבסוף הלך, היא ליוותה אותו לדרך הראשית, וראתה אותו מתרחק בלי להזיל דמעה, אף שהרגישה שלא תראה אותו שוב; היא הרגישה עוד כיווץ קטן בלב, כמו ספוג שלא ייבשו כמו שצריך – זה הכול – והוא קרא בשמה ובירך אותה מעיקול הדרך.
שלושה ימים לאחר מכן היא שמעה ערבוביה של קולות רמים מהרחוב. היא יצאה אל חומת הגדר הנמוכה, וראתה שבלב התקהלות האיכרים והנשים נמצא יאנו, שרוע על סולם עץ, חיוור כמו סמרטוט בלוי, ראשו מכוסה במטפחת ספוגה בדם. בדרך המייסרת אל ביתו הוא החזיק לה את היד וסיפר איך, חלש מהתקפי הקדחת, הוא נפל מצמרת עץ גבוה והגיע למצב הזה.
"הלב שלך אמר לך", הוא נאנח בחיוך עצוב.
היא הקשיבה לו בעיניים קרועות לרווחה, חיוורת בדיוק כמוהו, ואחזה בידו. למחרת הוא מת.
ואז נדה, כאשר הרגישה שבתוכה זז משהו שהמת השאיר לה כמו מזכרת עצובה, החליטה לרוץ לכנסייה ולהתפלל עליו לבתולה הקדושה. אבל ברחבת החצר פגשה בכומר, שידע על מצבה המביש; היא טמנה את פניה בשכמייה וחזרה על עקבותיה, בודדה ונטושה.
עכשיו כשהיא חיפשה עבודה צחקו לה בפנים, לא כדי לבייש את הבחורה על חטאיה אלא כי האמא המסכנה לא היתה מסוגלת לעבוד כמו קודם. אחרי תשובות הסירוב הראשונות ופרצי הצחוק הראשונים, היא לא העזה לנסות שוב והסתגרה בבקתה שלה, כמו ציפור פצועה שמצטנפת בקן. מן המטבעות הספורים שאספה במעמקי הגרב היא נאלצה להיפרד בזה אחר זה, ואחריהם מהשמלה החדשה והיפה וממטפחת המשי. דוד ג'ובאני עזר לה במעט שהיה מסוגל, באותה חמלה סלחנית וגואלת שבלעדיה חוש המוסר של הכומר הוא עוול אטום ועקר, ובכך הציל אותה ממוות ברעב. היא הביאה לעולם ילדה מצומקת ומוכת רכֶּכֶת; כשאמרו לה שזה לא בן, היא בכתה כמו שבכתה באותו ערב כשסגרה אחריה את הדלת ואמא כבר לא היתה שם. אבל היא לא נתנה שייקחו לה אותה אל "הדלת המסתובבת".[7]
"תינוקת מסכנה שלי! לפחות שהסבל שלך יתחיל כמה שיותר מאוחר!"
השכנות קראו לה מופקרת, כי לא היתה צבועה ולא התנהגה בניגוד לטבעהּ. בשביל התינוקת המסכנה לא היה מספיק חלב, כי הלחם שאכלה האמא היה מועט מאוד. היא נחלשה במהירות, ולשווא ניסתה נדה לסחוט את דם שדיה אל השפתיים הקטנות והמורעבות האלה. ערב חורפי אחד, בשעת השקיעה, כשהשלג נערם על הגגות והרוח טלטלה את הדלת, שלא היתה סגורה היטב, התינוקת המסכנה, שהיתה סגולה וקפואה כולה, וידיה הקטנות היו מכווצות לגמרי, קבעה את עיניה החלולות באלה היוקדות של אמה, נרעדה בעווית בודדת ויותר לא זעה.
נדה טלטלה אותה, אימצה אותה אל חזהּ בדחף פראי, ניסתה לחמם אותה בהבל פיה ובנשיקות, וכשהבינה שבִּתהּ מתה, היא הניחה אותה על המיטה שבה ישנה אמהּ וכרעה על ברכיה, בעיניים יבשות וקרועות לרווחה.
"אח! השבח לאל שאתן כבר מתות!" היא קראה. "אח, השבח לך בתולה קדושה, שלקחת לי את התינוקת הקטנה כדי שלא תסבול כמוני!"
