פרולוג: הֶמפְּטונְס, 2008
אנחנו גרים עכשיו בהמפטונס (Hamptons), במקום קטן ובטוח על החוף הדרומי של לונג איילנד, מזרחית לעיר ניו יורק. אבל אם תשאלו את בעלי מאיפה הוא, הוא יגיד לכם במבטא הבולט שלו: ״אני חצי מגרמניה, חצי מישראל כשהיא היתה עדיין תחת המנדט הבריטי, וחצי מאמריקה.״ אני יודעת שזה לא נשמע הגיוני, אבל החיים של פרנק היו תמיד גדולים יותר מסך כל החלקים.
פרנק ברתולד יעקב לוי נולד כיהודי בברלין ב־3 בנובמבר 1933. זאת היתה השנה שבה היטלר התמנה לקנצלר גרמניה. תוך זמן קצר חוקים חדשים הקשו על היהודים. כשפרנק היה בן שלוש, ההורים שלו והוא עזבו את גרמניה ועברו לפלשתינה.
כשהיה בן שתים־עשרה הוא היגר שוב עם משפחתו. בשלב הזה הם נסעו לאמריקה, אבל זאת לא היתה הפעם האחרונה שפרנק היה צריך להתחיל מחדש. כשהוא היה בן ארבעים ושמונה, אשתו הראשונה מתה מסרטן. שנתיים אחר כך העסק שלו למכונות טקסטיל הפסיק לשגשג. תעשיית הטקסטיל עברה לסין.
1933 היתה חמישים ושבע שנים לפני שפרנק ואני התחתנו ושבעים וחמש שנים לפני שהוא נסע לפרלמנט האירופי בבריסל. גברת מָנֶקָה גנדי הגישה לו שם את ״הפרס לחיסכון עולמי באנרגיה״ (World ENERGY GLOBE Award) לשנת 2008 עבור ארצות הברית.
מדובר במידע רב על פרנק והחיים שלו כאיש שהיה רגיל להתחיל מחדש, לחפש דרך לשרוד, לשאוף להיות שייך.
ואני, האישה האמריקאית לגמרי שהפכה לאשתו השנייה של פרנק? נולדתי בניו יורק ב־2 בדצמבר 1942, שלוש שנים לפני סיום מלחמת העולם השנייה. הקדשתי תשומת לב לאופנה, לא להיסטוריה. בתיכון הייתי זאת שהצעידה את התזמורת על פני מגרש הכדורגל עם כובע כחול גבוה על הראש, משרוקית בפה ושרביט ביד. כשהתבגרתי הכרתי את אלביס פרסלי, בוב דילן והחיפושיות הרבה יותר מאשר את האו״ם או את מדינת ישראל.
בשבילי, להיות יהודייה הסתכם בארוחת ערב עם המשפחה בראש השנה ובפסח. את מה שידעתי על המזרח התיכון למדתי מצפייה בסרט אקסודוס עם פול ניומן. הלכתי לקולג' ״טוב״, גמרתי את הלימודים והתחתנתי למחרת. התגרשתי אחרי שנולדו לי שני בנים, ומאוחר יותר עשיתי קריירה של יחצנית בעולם הפרסום. רוב חיי גרתי בווסטצ'סטר, פרוור של מנהטן. אף פעם לא חשבתי להשתייך.
כשהתחתנתי עם פרנק הרגשתי כאילו אני נופלת לתוך ספר היסטוריה. רציתי להכיר את הסיפור שלו, לחלוק את הזיכרונות שלו למרות שהם היו שונים ממה שהיה ידוע ממקורות אחרים. נעשיתי מודעת להשפעות האירועים בעולם על החיים שלנו. ליוויתי אותו לגרמניה, למרות שאני לא אוהבת את הצליל של השפה הגרמנית. מכאיב לי לחשוב על ההיסטוריה הנאצית של המדינה הזאת, ואני זהירה ביחס לאזרחים המבוגרים שלה.
בעלי שונה. הוא אוהב את כולם. זה כולל את התושבים המבוגרים של קריביץ (Crivitz) בגרמניה שבה סבא שלו חי עד שהנאצים עלו לשלטון. כשביקרנו בקריביץ ראיתי את פרנק מניח את היד מסביב לכתפיים של ההיסטוריון המקומי, כמו שהוא עושה בדרך כלל כשהוא רוצה להוכיח משהו, להקסים מישהו זר, להכניס אותו לעולם המיוחד שלו. לא קלטתי שפרנק יהפוך להיות חבר של דוקטור פריץ רודה (Rohde). לא חשבתי שהנאצים השפיעו על החיים של שניהם. במקום זה חשבתי: האיש הזה עזר אולי לנאצים להרוג את קרובי המשפה של פרנק. איך פרנק יכול להיות כל כך נחמד אליו?
זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה הדעות המנוגדות שלנו התנגשו. פרנק אסף במשך שנים מכתבים, תצלומים, כרטיסי טיסה ישנים, מטבעות, תגים של הצופים, שמיכות ישנות, גביעים על זכייה בתחרויות שחייה, וכל מיני מזכרות אחרות כדי להבין את החיים שלו. חשבתי על זה בתור תחביב נחמד לחלוק אותו עם הנכדים. ואז האחיינית שלי, מליסה, ראיינה אותו כחלק משיעורי הבית בקולג'. העבודה שלה עודדה אותי ללמוד עליו יותר.
פרנק נזכר בעבר שלו בקול רם. הקשבתי. וכשדיבר, כתבתי הערות, שאלתי שאלות, והשוויתי באינטרנט בין מה שהוא סיפר לבין העובדות. התברר שחלק ממה שסיפר היה אמיתי וחלק הוא המציא בראש. גיליתי עניין רב יותר בחברים שלו מסביב לעולם. כשתכננו טיול, במקום לדפדף במדריכי טיולים, השוויתי בין הזיכרונות של פרנק לאירועים היסטוריים שהתרחשו במקומות שבהם ביקרנו. כל טיול חשף פרטים על עברו. הפרטים הללו היו קבורים הרבה זמן מתחת לשגרת חיי היומיום. אספתי כל כך הרבה מהם עד שנערמו לספר: הספר הזה.
