1
בשבת הזאת ימלאו לי שלושים. עד היום, בכל שנה, חגגו לי כל יום הולדת אצל הורי, אבל היום התקשרה אימי והציעה לי לחגוג את גיל שלושים העגול שלי עם חברים, לא בבית עם המשפחה שלי. היא דיברה בקולה הרוטן.
"קווין, אני מעדיפה לא לעבור שוב את החוויה שהייתה לי ביום ההולדת שלך בשנה שעברה."
האמת הייתה שמה שקרה ביום ההולדת האחרון שלי הרגיז גם אותי. כולם הגיעו. האחים שלי עם ילדיהם, הדודים ובני הדודים עם משפחותיהם, ולכל אחד מהם היה משהו להגיד עלי, על הרווק הניצחי, על האחד שלא מצליח למצוא לו בת זוג. ראיתי איך אימי מכווצת שפתיה בכעס ומעיפה בי מבט לא מרוצה.
"דע לך, קווין, שהבחירות שלך גורמות לי סבל," היא אמרה בשיחת הטלפון הזאת, "תקשיב, אני לא מצליחה להבין אותך, כי גבר בגילך כבר אמור להיות נשוי פלוס ילדים," ומיד הוסיפה: "לא, אל תענה לי. אל תתחיל לספר לי את הסיפורים שלך, שהיום זה אחרת ושזה כבר לא כמו פעם, בזמננו."
לא היה לי מה לענות לה, ושתקתי. כל ההערות מהסוג הזה שאני שומע ממשפחתי, משדרים לי שאני למעשה סוג של כישלון. אימי אומרת שמצב כזה הוא לא נכון וגם לא הגיוני. לא פעם חשבתי שהיא צודקת, כי באמת רציתי להתאהב ולהישאר עם בחורה אחת, אבל כמובן שלא גיליתי להם שטוב לי להמשיך ככה, כמו שאני עכשיו.
בשנה האחרונה התחלתי לחשוב שתפיסת החיים שלי שונה מאחרים ושייתכן אפילו שהיא מעוותת. באירועים משפחתיים, כשפגשתי את בני הדודים שלי והסתכלתי על בנות הזוג שלהם, לא הייתי מסוגל להבין איך בחרו דווקא אותן.
את ג'וש אהבתי מאוד. כשהיינו ילדים, שיחקנו ביחד ימים רבים ובילינו שעות ביחד. אהבנו ושנאנו כמעט את אותם הדברים.
גם ג'וש התחתן, וכשהסתכלתי על אישתו לא הצלחתי להבין איך בחר דווקא בה. פעם שאלתי אותו בלחש איך התאהב באישה הזאת, או מה הוא מצא בה. (הוספתי תירוץ שאני למעשה רוצה ללמוד איך למצוא את האחת בשבילי או לנסות ולהבין איך יודעים אם זו מתאימה להיות בת זוג שלי). הוא לא ענה על שאלתי אבל טען בלהט שזה לא מובן לו איך נשארתי עד היום רווק, והעיר לי שהבנת המציאות שלי כנראה פגומה.
עבדתי בחברת הייטק בינלאומית וניהלתי את מרכז התקשורת שלה. האמת היא שאני אוהב את העבודה שלי כי המשכורת המצוינת מאפשרת לי חיים מפנקים. במשך יום העבודה אני יושב בעמדת המנהל, מוקף בקירות זכוכית ורואה את ארבעים עמדות הטלפון ואת הטלפנים שיושבים בעמדותיהם ועונים לעשרות ומאות מתקשרים, משתדלים לפתור את הבעיות שעולות בשיחה. אם הם לא מצליחים לפתור בעיה הם מעבירים את השיחה לקבוצה אחרת, שנחשבת לדרג בכיר יותר, לשש עמדות בשורה השנייה.
אני הייתי הדרג שאליו העבירו את השיחות הבעייתיות ביותר, כאלו שאף אחד לא הצליח להתמודד איתן. אני קיבלתי גם את התלונות הקשות וגם את המתקשרים הבעייתיים. האמת שאהבתי את ההרגשה להיות הפוסק האחרון, האחד שמסוגל להרגיע ולפתור תלונות, קשות ככל שתהיינה.
יום אחד, כשעמדתי במטבחון הקטן והכנתי קפה, הגיעה פאולה, אחת מהטלפניות, ונעמדה לצידי. היא סיפרה לי בשקט ששמעה שיחה בין לוק, המנהל הישיר שלי, לבין סקוט, סגן המנהל הכללי של החברה. היא שמעה שלוק מספר לסקוט ששמע מחמאות על תפקודי כמנהל המרכז ושהוא מאוד מרוצה ממני. חייכתי אליה והודיתי לה, אבל בלבי חשבתי שהיא ממציאה ומדמיינת את הדברים, כי אם זה נכון, איך זה שמעולם לא זכיתי לשמוע מהם מילה טובה. את אודי, המנהל הכללי, פגשתי רק פעם אחת. חשבתי לעצמי שאם אכן התקיימה שיחה כזאת, מעניין אם היא הגיעה עד אודי, הבוס הגדול. לי היה ברור שאם הייתי מרוצה ממישהו מעובדיי – הייתי אומר לו זאת, או מתאמץ לפצות אותו בצורת בונוס כלשהו, וכל זה לא קרה לי.
מספר ימים לאחר מכן סיפרה לי פאולה בצער שפיטרו מישהי מהטלפניות באמצעות שיחת טלפון בלבד.
"פוטרה בשיחת טלפון?" שאלתי, והתבוננתי בה, בלי להאמין למילה מדבריה.
חשבתי שהיא באמת חמודה, אפילו די מעניינת, ולשניות השתעשעתי אם כדאי להיענות לחיזוריה (הערכתי שזו המטרה שלה כשהיא מספרת לי את הדברים האלו). הייתי משוכנע שפאולה המציאה את הדברים האלו רק כדי ליצור בין שנינו יחס אישי, מעבר לקשר של מנהל ועובדת.
(ימים רבים אחר כך מצאתי את עצמי חושב שהייתי יכול פשוט לברר ולבדוק את העובדות שהיא סיפרה לי. הצטערתי שלא התייחסתי ברצינות לדבריה, ולו רק כדי להתכונן למשהו דומה שיקרה לי בעתיד).
כמה ימים אחר כך הודיעו לי שבתחילת החודש עומדים להגיע מועמדים לראיונות עבודה אצל ביל מכח אדם, ואני לא קישרתי את הראיונות האלו לסיפור של פאולה, על פיטורי עובדת החברה באמצעות שיחת טלפון.
העמדה שלי נמצאת בקצה האולם, ומהזוית שבה ישבתי יכולתי לראות את המועמדים שנכנסים ויוצאים מחדרו של ביל. זו הייתה תהלוכה של אנשים, ואני ישבתי ובחנתי אותם בסקרנות. אחת מהם משכה את תשומת ליבי. היא נכנסה לאולם, גבוהה, בהירת שיער, בדיוק הטיפוס שאני אוהב, התיישבה ושילבה רגליים חטובות. לצידה ישבו בנות נוספות, אך היא בלטה מבין כולן בישיבתה הזקופה ובבגדיה המיוחדים.
ושוב התעורר בי אותו יצר הרפתקני שלא יכולתי להתגבר עליו. מרגע זה התחלתי להתנהג כמו דון-ז'ואן חסר אחריות.
מצאתי את עצמי משתעשע ומדמיין לעצמי איך היא תיראה עירומה, בלי בגדים, אלא שאז הבחנתי שהיא מביטה בי, שולחת אלי מבט מתגרה. פירשתי את מבטה כאילו היא חושבת שהיא משאת חייו של כל גבר, ושהמשרה הזאת, או כל מה שיקרה, כבר נמצא למעשה בכיסה. זה הכעיס אותי ופתאום קיוויתי שהיא לא תעבור את הראיון.
פרט חשוב היה שידעתי על תַקַנה שאוסרת על קשרים רומנטיים בין עובדי החברה, כך שאם הבחורה הזאת תצטרף לעובדינו, לא אצליח להיפגש איתה, ולכן החלטתי לפעול.
ברגע שהתרוממה להיכנס לחדרו של ביל, התקשרתי אליו. אמרתי לו בשקט שמגיעה אליו מישהי שלא נראית לי מתאימה, למרות יופיה, אבל בכל מקרה, שיפנה אותה אלי אחרי הראיון איתו, כי אני רוצה לברר איתה משהו.
זו למעשה הייתה פעם ראשונה שאני מחזר אחרי מישהי, ולא משוכנע אם אצליח להשיג אותה, כמו שהצלחתי תמיד. ידעתי שאני נחשב לרווק מבוקש ואת בנות זוגי הייתי משיג בקלות, ועל הרקע הזה עשיתי הפעם את מעשה השטות, כשאני לא נותן לעצמי דין וחשבון.
הכל התנהל כמו שתכננתי. ביל שלח אותה אלי ואני השתדלתי לתת לה הרגשה שזה עדיין לא סוף פסוק ומועמדותה תיבחן שוב.
שמה היה נטלי. היא הגיעה, חייכה אלי במתק שפתיה והניפה לאחור את שיערה. היא נשענה בידיה על מסעד הכיסא בתנועה כזו, שהייתי משוכנע שהתאמנה עליה הרבה. הזמנתי אותה לשבת, שאלתי אותה שאלות סתמיות, כמו למשל, אם היא רוצה לעבוד בחברתנו, אם היא חושבת שעברה בהצלחה את הראיון. אחר כך גיששתי אם תסכים להיפגש איתי שוב, לא במשרד, ולא על רקע מקצועי, והיא הנהנה בראשה.
קבענו להיפגש למחרת בשמונה בערב בבית קפה קטן, אבל היא לא הסכימה שאבוא לאסוף אותה מהבית והתחמקה מלתת את כתובתה. אמרה שתגיע לבדה, ולי היה ברור שהיא נענית לחיזורי רק מפני שידעה שאני בעמדה בכירה ולא העזה לסרב להצעתי.
הקדמתי להגיע, התיישבתי בשולחן מרוחק והמתנתי. נטלי הגיעה בדיוק בזמן, התקדמה לאט אל השולחן שישבתי בו, ושלחה מבטים לכל עבר. הליכתה הייתה אצילית, יודעת ומכירה בערך עצמה והייתה לי הרגשה שהיא מחפשת את מבטי הגברים מסביבה.
"את נראית נפלא," אמרתי מיד כשהתיישבה.
היא מתחה שפתיה במעין חיוך דק, ולי היה ברור שהיא לא מרוכזת בי. הבחנתי שהתמקדה במשהו מאחורי והסתובבתי להביט. זוג גברים נעצו בנטלי מבט מתגרה וכשראו את מבטי הפנו ממנה את מבטם. מצאתי את עצמי כועס עליהם, שוכח שגם אני נהנה להביט בנשים יפות כמוה. הסתובבתי אליה וראיתי איך עלה על פניה חיוך, אולי חייכה אל השניים שמאחורי, לא אלי.
"רוצה להזמין משהו?" שאלתי והיא משכה בכתפיה ואמרה "רק קפה הפוך. לא רעבה."
כשהגיע הקפה חיפשתי את שקיות הסוכר אבל היא הניפה כף יד עדינה ואמרה: "בלי סוכר."
שתינו קפה, ושתקנו. התבוננתי בה בסתר ומחשבה התגנבה לראשי, שאולי אני טועה ואנחנו מפסידים עובדת טובה, אבל כשישבה מולי הרגשתי איך שפת גופה משדר לי חוסר עניין, שגרם לי לשאול אותה את השאלה שניקרה במוחי.
"נטלי, מה תעשי אם לא תתקבלי אצלנו לעבודה?"
"נו, באמת," היא אמרה וחייכה במין חיוך שגרם לי להבין שהיא אפילו לא חושבת על אפשרות כזאת. כמעט עמד על קצה לשוני להגיד לה שאני אדאג לכך שלא תתקבל, אבל הגיוני גבר עלי והמשכנו לפטפט עוד מספר דקות.
"נלך?" אמרתי וקמתי ממקומי.
היה ברור שלא אצליח להתקדם עם הבחורה הזאת לשום מקום, והפעם זה רק מפני שאני לא מצאתי חן בעיניה.
נכנסנו למכונית והיא כיוונה אותי ברחובות העיר עד שביקשה לעצור.
"כאן את גרה?" שאלתי.
היא צחקה, הניפה את שיערה לאחור, בדיוק כמו אז, כשישבה מולי במרכז התקשורת, פתחה את דלת המכונית ואחרי דקה נעלמה בחשיכה. שיערתי שהיא ביקשה לעצור במרחק מסוים מביתה, רק כדי שלא אדע את המקום המדויק שבו גרה.
כשנסעתי הביתה החלטתי לא לוותר. תכננתי לבדוק ואפילו לעקוב אחריה.
למחרת בערב יצאתי מהעבודה והגעתי שוב למקום שבו עצרנו יום קודם, אבל הפעם חניתי במדרכה ממול. כיביתי את אורות המכונית והמתנתי.
כמעט שעה אחר כך עברה לידי בחטף מכונית ספורט אדומה ונמוכה ועצרה בבת אחת. הנהג צפר צפירה אחת ומחצר של בית, במרחק של מספר בתים מהמקום שעמדתי, יצאה נטלי, יפהפייה וחייכנית, והתקדמה בעיכוס מותניה עד למכונית האדומה. שניות אחר כך נשמעה שוב נהמת המכונית וזו זינקה בחריקה ונעלמה בהמשך הכביש, אחרי העיקול.
נשארתי לשבת, מביט במקום שרק לפני שנייה עמדה מכונית הספורט המהודרת. הרהרתי לעצמי שאני, קווין דויל, גבר בן שלושים, מתנהג היום כמו בחור מאוכזב בגיל טיפש-עשרה. כן, ברור היה לי שנפגעתי מכך שמישהי העדיפה אחר על פני, שלא מצאתי חן בעיניה ושזה סודק את תדמיתי כרווק מבוקש. לא הצלחתי לכבות את אש הנקמה שבערה בי. פתאום חשוב היה לי לעשות משהו שיפגע בזו, שמשוכנעת שהיא "כל יכולה."
ביומיים הבאים לא התקשרתי אליה וביום השלישי, כשהרהרתי אם כדאי להתקשר, היא הקדימה אותי. (מסתבר שאני עדיין נחשב בעיניה).
"הי," היא אמרה ולא יותר.
הצעתי לה להיפגש במסעדה לארוחת ערב טובה. (חשבתי שאולי בית קפה לא מרשים אותה מספיק) וקבענו שאגיע לקחת אותה מהמקום שבו ירדה לפני שלושה ימים מהמכונית שלי.
יומיים קודם לכן, חיפשתי מקום שישאיר עליה רושם. בחרתי את ה"מעדנייה של כץ" הוותיקה, (Katz's delicatessen) שנמצאת בלואר איסט סייד בניו יורק. כולם ידעו שזאת המסעדה שבו מג ראיין, השחקנית, זייפה אורגזמה בסרט "כשהארי פגש את סאלי". כבר הייתי במסעדה הזאת והבחנתי שאפילו השולחן המדויק שלידו ישבו השחקנים מסומן בשלט. גם ידעתי שמחוץ למסעדה הזו מתארכים תורים ארוכים בגלל האוכל המשובח שבה והחוויה של הסועדים.
הפעם תכננתי בדייקנות אפילו את הדברים שאני עומד להגיד לה בפגישה, והיה ברור לי לגמרי שאחרי שאומר אותם זו גם תהיה פגישתנו האחרונה.
הגעתי אל הרחוב שבו הורדתי את נטלי, צפרתי פעם אחת וכשראיתי אותה, הסתכלתי ובדקתי איך היא מתקדמת למכוניתי. ערכתי השוואה בין הליכתה אל המכונית האדומה לפני יומיים לזו שהיא הולכת עכשיו ונראה היה לי שהיא מתקדמת בצורה אחרת, פחות מתגרה, כלומר: היא פחות מעוניינת להרשים אותי.
במגרש החנייה של המסעדה חנו מאות מכוניות וליד הפתח שלה היה תור ארוך של אנשים. פילסנו דרך ביניהם ונכנסנו אל האפלולית הקרירה של המסעדה. גבר בחליפה ועניבה ליווה וכיוון אותנו לשולחן זוגי.
כל השולחנות היו מלאים בסועדים. בחלל המסעדה התנגן שיר וניסיתי להיזכר מהיכן אני זוכר אותו. נטלי צחקה ואמרה שזה שיר ישן מהמחזה של "סיפור הפרברים," והסכמתי איתה. היא סיפרה שהיא לא אוהבת מחזות מוסיקליים, אבל אין לה בעייה להקשיב לשירים טובים שלהם.
מלצרית הגיעה ורשמה את הזמנתנו ואני הרמתי גבות כששמעתי את מה שהזמינה. היא ביקשה צלעות כבש בתנור בתוספת סלט קצוץ דק וכוס מים צוננים, והדגישה שהיא רוצה כוס גדולה. אני הזמנתי סטייק של שלוש מאות גרם בתוספת צ'יפס אפוי וירקות בתנור, וגם חצי ליטר בירה מהחבית.
כשהלכה המלצרית, שאלתי את נטלי מה היא עושה בינתיים והיא סיפרה שהיא בונה על קריירת משחק ושכבר קיבלה שני תפקידים פעוטים בסרטים רבי משתתפים.
"אבל אני בטוחה שאצליח, ויודעת שאני זקוקה רק לסבלנות," היא אמרה.
"זה טוב כשיש ביטחון עצמי, אבל את הרי יודעת שזה ממש לא מספיק," אמרתי, "שמעתי שצריך לעשות משהו נוסף כדי לקבל תפקיד בסרטים, נכון?"
"נכון. אני יודעת בדיוק מה שצריך לעשות וזה מה שאני עושה איתך עכשיו," היא אמרה.
"אז המפגש הזה שלנו הוא תכנון שלך?" שאלתי.
"כמובן. הנה, אנחנו יושבים כאן היום, משוחחים לנו ואני למעשה מקדמת איתך עניינים, עם הבוס שלי לעתיד."
הסתכלתי בה ושתקתי. חשבתי שהיא לא טיפשה ומחזירה לי כגמולי.
"יפה, ואיך נראה לך שהערב שלנו עומד להסתיים?" שאלתי.
"כמו במפגש שלי עם במאי או מפיק. לפעמים, אם הוא מוצא חן בעיני, אני מסיימת איתו את הערב בצורה יפה, שמתאימה לשנינו."
שאפתי אוויר בקול רם וחשבתי איך שהיא מצליחה לשטות בי די בקלות.
"באמת?" ניסיתי להתחכם איתה, "שתפי אותי לגבי שנינו."
"ממממ, אמרתי שאם תמצא חן בעיני אולי נסיים יפה את הערב, וזה כמובן בשביל אותה משרה במרכז התקשורת," היא ענתה, "מה דעתך?"
לא ידעתי אם להיעלב או שטעיתי והיא אכן טיפשה מטופשת ומגלה לי את תוכניותיה. מזווית עיני ראיתי את המלצרית מתקדמת אל שולחננו עם מגש והחלטתי שזה הרגע לומר לה את מה שתכננתי.
"נטלי, את יודעת שאני הייתי האיש שביקש מהמראיין שלך לא לקבל אותך לעבודה?" אמרתי.
תחילה היא לא הגיבה, רק כיווצה את שפתיה המלאות והן נראו פתאום כמו פס דק. היא שלחה אלי מבט זועף ואז התרוממה, כשהכיסא נופל בחבטה מאחוריה. היא השליכה בכוח את מפית המשי הצהובה, ובשניה הבאה פילסה את דרכה אל הפתח, כשהיא עוקפת את המלצרית. לפתע חזרה על עקבותיה, הרימה את כוס המים הגדולה מהמגש של המלצרית ובשנייה הבאה שפכה אותם לכיווני וקראה בקול רם: "זה מה שמגיע לך, מנוול."
במסעדה הושלך הס. כולם הסתכלו עלינו, ואני התרוממתי, נוטף כולי, רטוב עד לשד עצמותי ופרשתי בחוסר אונים את ידי לצדדים.
עקבתי אחריה כשיצאה מהמסעדה, רואה שהפעם היא מעכסת את אחוריה, בדיוק כמו שהגיעה אל המכונית האדומה באותו יום. חשבתי לעצמי שמתאים לי יותר התואר "אידיוט" ולא "מנוול."
בינתיים, החלו להתנהל שינויים בחברה המיוחדת שלנו. (כמו תמיד, לא שותפו העובדים בשינויים האלו).
באחד הימים שמעתי, כמו כולם, על ישיבת הנהלה מיוחדת. סיפרו שהפעם תהיה ממש מהפיכה והמתח ריחף באויר. גם אני, כמו כולם, תהיתי מה יהיה השינוי הפעם.
למחרת בבוקר, כשהגעתי למרכז, התקשרה אלי רוזי, המזכירה של אודי המנכ"ל.
"מה שלומך, קווין? אודי מזמין אותך למשרדו," היא אמרה.
הרגשתי בצליל קולה את החיוך שליווה את דבריה, אבל שום דבר לא הכין אותי לשינוי שעומד להתחולל בחיי.
נכנסתי לחדרו של אודי, שרק מעטים ראו אותו או הגיעו אליו. בחדר ישבו גם סקוט, הסגן שלו, ולוק, המנהל הישיר שלי. הייתי סקרן יותר מאשר מודאג, אבל כבר בכניסה לחדר חשתי איך פעימת הלב שלי מדלגת בחזה. אודי התרומם, לחץ את ידי, והגרון נשנק לי מהתרגשות.
השלושה ניגשו ישר לעניין, בלי מילים מקדימות.
"ראינו את היכולות שלך, קווין," אמר אודי והמתין לתגובתי. (לא ידעתי שתגובתי לא חשובה ולא מעניינת אף אחד מהם ושכבר נפלה החלטה לגבי). "החברה החליטה להמשיך בתוכנית מיוחדת."
ניסיתי לחייך אבל הרגשתי שהשפתיים שלי נמתחות בחיוך מעוות ולא ידעתי מה להגיד. אודי רכן מעל למכשיר הדיבור שהיה על שולחנו וביקש מרוזי להיכנס.
כמעט באותו רגע נפתחה הדלת, מה שגרם לי להבין שהכל כבר מתוכנן וגמור. רוזי נכנסה אל החדר, מגלגלת לפניה עגלת הגשה, שעליה צלחת עוגיות ובקבוק יין מוקף בארבע כוסיות ריקות. היא פתחה את הפקק ומזגה אל הכוסיות משקה בצבע ענבר ואודי עקב אחר תנועותיה. מיד כשיצאה מהחדר נד אודי בראשו ולוק הרים את אחת הכוסיות וסימן לנו להרים את שלנו.
"לחיים, לחיי התוכנית שבדרך," אמר אודי, וכולנו גמענו מהכוסית.
זה היה יין משובח ואני מצמצתי בקול רם, וראיתי את אודי מחייך אלי.
לוק דיבר. הוא אמר שכמו שכבר ידוע, שעת עבודה בכל מקום מהווה נתון חשוב לצורך התנהלות בכל חברה מסחרית. אחר כך דיבר על כך ששעת עבודה באפריקה זולה בהרבה לעומת שעת עבודה אמריקאית ושזה מה שקבע את התוכנית שהכינו.
העברתי מבט אל סקוט, והמתנתי.
"ובכן, התוכנית שלנו היא להקים באפריקה מרכז תקשורת, בסגנון זהה למה שאתה מנהל כאן."
חיכיתי להמשך דבריו והבנתי שכנראה אצטרך להדריך מישהו שעומד להקים באפריקה מרכז תקשורת, ולא ציפיתי להמשך הדברים ששמעתי מסקוט.
"אתה, קווין, המנהל המיועד שלנו למרכז הזה."
הסתכלתי בו, לא קולט ולא מתייחס לדברים שאמר. מכיוון שלא הגבתי נגע לוק בזרועי ושאל אם שמעתי.
"קווין, אתה עומד לטוס לדרבן, לעיר השנייה בגודלה בדרום אפריקה," הוא אמר והרים את כוסית היין במחווה של ברכת "לחיים".
הרגשתי מוזר. לא ידעתי איך להתמודד עם מה ששמעתי. רציתי להתפרץ בצחוק, רציתי לשאול על מה הם מדברים, ורק הנחתי את הכוסית הריקה שלי על עגלת ההגשה וסקוט המשיך לדבר.
"קווין, אתה עושה עבודה טובה, והחברה החליטה לשלוח אותך לאפריקה, להקים שם את מרכז התקשורת החדש שלנו."
הייתי נבוך. זה לא התאים לי. הם אומנם מחמיאים לי ומדברים כאילו אני מקבל את התפקיד החדש כפרס, כאות הצטיינות, אבל אני הרגשתי באותו רגע כמו שה מובל לטבח. על קצה לשוני עמדה שאלה, כמו: 'מה יקרה אם לא אסכים לבצע את התוכנית', אבל אז שמעתי את אודי מדבר.
"...כמו כן הוחלט להקפיא את עבודת המרכז כאן, בארצות הברית, ולהעביר אותה לאפריקה."
לוק הסביר שנבצע למעשה באפריקה את אותה פעילות, אבל ההוצאות תהיינה פחותות.
הסתכלתי עליהם ולא נראה היה לי שמישהו מהם מעוניין לשמוע את דעתי. רציתי להגיד להם שאם החברה מתקשה להמשיך כאן, באמריקה, הרי שהפיתרון הנכון הוא להצטמצם, להקטין הוצאות או אפילו לפטר עובדים. מה שאמרתי היה רק שכדי להקים באפריקה מרכז תקשורת זהה למרכז האמריקאי שלנו יידרשו כספים רבים, אבל אף אחד מהאנשים בחדר לא התייחס לדבריי.
ניסיתי להערים קשיים ואמרתי שאולי כדאי למצוא מישהו אחר במקומי, אחד שמכיר את מנהגי האפריקנים וגם הוספתי הערה שזו יבשת שעדיין לא התקדמה עם הזמן.
"קווין, אנחנו סבורים שאתה האיש הנכון לחברה, כדי להקים מרכז תקשורת אפריקאי," אמר לוק, בלי קשר לדברים שאמרתי. "אני מכיר את שיטת עבודתך מקרוב ואני רואה איך אתה פותר בעיות שאף אחד לא מצליח להתמודד איתן."
"אני רוצה להגיד שנראה לי שלוק מאמין בך יותר מאשר אתה מאמין בעצמך," את זה אמר אודי, המנכ"ל.
הרהרתי אם ניתן לדחות את רוע הגזרה שהוטלה עלי. שוב חזרתי על כך שכדאי להטיל על מישהו אחר את הקמת המרכז החדש באפריקה אבל ידעתי שאני משחית את דבריי לריק ושהכל כבר גמור ומוחלט.
מה שלא הייתי יכול לדעת כמובן היה שאתמול, בדיון ההנהלה, היווה מצבי המשפחתי את הנתון החשוב ביותר לבחירתי. קדמה לישיבה הזאת בדיקה במצבת החברה ומצאו שאני, קווין דויל בן השלושים, רווק, מנהל שהוכיח את עצמו, ושאין יותר מתאים ממנו להישלח למשימה הזאת. כי אם ישלחו אותי ליבשת האפריקאית, הרי החברה פטורה מהצורך לטפל במשפחה. אפשר גם למצוא לי מגורים בכל מקום, בלי צורך להתאים אותם לנקודות הסעה או למוסדות חינוך ולימוד, וגם אין אצלי בעיית קריירה של בת זוג.
לוק סיכם ואמר שאני ממריא בשבוע הבא ועד אז יסדרו את ענייני הביורוקרטיה וינפיקו בשבילי את התעודות והמסמכים.
בדרך הביתה הרגשתי שהמוח שלי צף. אני זוכר שבין כל הנתונים שניסיתי לעכל, הטריד אותי אם המעבר הזה ליבשת האפריקאית ייחשב לי לקידום או רק לשינוי גיאוגרפי.
הגעתי הביתה וברגע שפתחתי את דלת הבית, אמרתי שאני נוסע לאפריקה ולא יודע מתי אני חוזר. אימי כיווצה גבותיה (ידעתי שזה קורה רק כשהיא מודאגת), ואבי התעניין מה קרה פתאום.
"רוצים לערוך כמה שינויים בחברה ובחרו בי כקורבן," אמרתי, ואבי צחק. אולי הוא הבין.
