1
חניון המחץ
מעין דממה שנובעת מהֶדֶף אוויר, שררה בתחילה.
לאחר מכן נשמע רחש גובר.
ואז פיצוץ.
מכונית השֶׁברוֹלֶט התרוממה כלפי מעלה. להבות כתומות-שחורות האירו את החַניון. הדלתות, יחד עם מכסה המנוע ותא המטען, נפרצו מכוח הפיצוץ, נפתחו והיטלטלו. להבות עוברות ומתערבלות דרך הפתחים.
הגרוטאה הבוערת הוטחה בתִקרה הנמוכה ומיד הומטרה כלפי מטה. עשן מילא את החַניון, שחור, מתגלגל ודוחס את האוויר בגזים רעילים. מכוניות אחרות שחנו סביב החלו ליילל, אזעקות נכנסות לפעולה מעוצמת ההֶדֶף.
ברנש קְטַן גוף התרומם מאחורי מכונית מסחרית בקצה הקומה, מנער את דשי מקטורן הספורט שלו מפירורי רֶמֶץ. הוא קיפל אנטנה טֶלֶסקוֹפּית בחלקו העליון של שַׁלַּט רַחַק, בעל לחצן אדום וצג זעיר. השחיל את השַׁלָּט לכיסו.
דלת נפתחה מהצד השני של החַניון. קבוצה של גברתנים לבושים שחורים סוככו בגופם על גבר שחור בחליפת שלושה חלקים בצבע זהב. שומרי הראש היו חמושים בתתי-מַקְלֵע. הם נראו לחוצים.
"אדוני," צעק אחד מהם. "הלכה לך המכונית."
אחד אחר צעק, "חזור, חזור אחורנית לתוך הכניסה."
הברנש קְטַן הגוף שהשתופף אותו זמן מאחורי המכונית שהסתירה אותו בזמן שפוצץ את השֶׁברוֹלֶט, היה נראה מופתע כהוגן. חלונותיה השחורים של המכונית וחישוביו המוטעים הובילו אותו להנחה שהמטרה שלו נמצאת בתוך המכונית, ולא רק הנהג.
בתנועה עצבנית דחף את ידו לתוך המקטורן הרחב שלו. "הוא עדיין חי... הוא עדיין חי!" מלמל ושלף אקדח לבן מבריק וארוך קנה. הוא הזדקף, נשען על קצה חרטום המכונית ודרך את נשקו. הוא ירה אל חבורת האנשים שהתגודדה וניסתה לחזור אל הפתח.
רעם הירי לא נשמע. הקנה הארוך של אקדחו, היה למעשה משתיק קול מובנה.
הקליעים פגעו בגב שומרי הראש. הללו היו בוודאי לבושים באפודי מגן, אך הדבר לא מנע מהקליעים לגרום להם ליפול קדימה. ולהתעצבן.
שומרי הראש הסתובבו והפנו את כלי הנשק שלהם. מכאן והילך התפשט רעש מחריש אוזניים בכל רחבי קומת החַניון. חמישה תתי-מַקְלֵע רטטו בקצב וצרורות נשלחו סחור-סחור.
חורים עגולים ושחורים קישטו בשורות-שורות את שִׁלדוֹת המתכת של כל המכוניות שהיו בטווח האש. ענן של זכוכיות הסתער לאוויר, משולב ברסיסי פלסטיק צבעוניים שנבעו בעיקר מהפנסים.
בזמן הירי, חמק האיש בעל חליפת הזהב שוב אל הפתח, ואחדים משומריו יחד עִמו.
המתנקש קְטַן הקומה נראה לחוץ עכשיו יותר. כעבור דקות אחדות, די זמן לאיש המוזהב ויתר שומריו להתרחק, קם המתנקש ממקומו ורץ לעבר הפתח.
כאשר פתח את הדלת, הוא נסוג לאחור. מישהו המתין לו שם.
אדם לבוש בסרבל בצבע חאקי, נראה כסדרן החַניון. עיניו הכהות היו מכווצות, וחיוך קטנטן נח על שפתיו. ידיו היו משולבות על חזהו.
"אַיי," אמר הסדרן והניף את ידו. "אנחנו חיים במין עולם כזה, קטן וחמדני. הילדים גדֵלים על בִּרכֵּי האמונה." הוא הפנה את אצבעו אל המתנקש קְטַן הקומה. "תגיד, אתה יודע איזו אמונה?"
המתנקש נראה מבולבל. הוא ניסה להסתיר את אקדחו. "שמע אדוני, אין לי מושג. ואני מאוד ממהר."
"אז אתה לא יודע איזו אמונה. אה. אה." הסדרן נאנח. "תן לי לספר לך."
"אבל אני ממהר!" קולו של המתנקש היה תקיף הפעם.
"טוב. אני יודע שאתה ממהר. כך גם אני," אמר הסדרן. "אבל אם תניח לי לסיים את המשפט, נוכל שנינו ללכת כל אחד לדרכו."
"דַּבֵּר מהר, בבקשה." עיניו של המתנקש התחננו.
"טוב, אז כמו שאמרתי," פתח הסדרן מחדש. "אנחנו חיים במין עולם כזה, קטן וחמדני. הילדים גדֵלים על בִּרכֵּי האמונה, שככל שיש להם יותר כסף, כך צריך יותר לבזבז אותו על הבלים."
גבותיו של המתנקש העכברי התכווצו, ופניו התמלאו בארשת של תהייה. "מה? זו האמונה?" הוא נופף באקדחו ארוך הקנה. "שמעתי. עכשיו בוא ניפרד."
"חכה. לא סיימתי," אמר הסדרן וזז הצידה, חוסם בגופו את פתח הכניסה.
"אבל הם יברחו לי! למען השם. אני חייב למהר." המתנקש נראה נואש.
"אני מבין אותך. אז תן לי לסיים יפה. ברגע שאוֹמַר לך 'סיימתי', אז תבין שאכן סיימתי. בסדר?"
המתנקש נראה מיואש. הניד בראשו ברפיון לאות הן.
הסדרן פתח בשלישית, "אנחנו חיים במין עולם כזה, קטן וחמדני. הילדים גדֵלים על בִּרכֵּי האמונה, שככל שיש להם יותר כסף, כך צריך יותר לבזבז אותו על הבלים. ו..." הסדרן חכך את פדחתו. "היי, איזה קטע, עכשיו שכחתי מה רציתי לומר." הוא חכך כעת את סנטרו. "כן, נו, איך זה הולך... כך צריך יותר לבזבז אותו על הבלים, ואז, נו... הנה אני נזכר."
המתנקש הרים את אקדחו, מפנה אותו בגאווה אל ראשו של הסדרן, שהיה גבוה ממנו באופן ניכר. "אדוני, אם לא תזוז מכאן בשנייה הקרובה, לא יהיו לך עוד הזדמנויות להיזכר בציטוט המטופש שלך."
הסדרן הציץ בשעון. היה זה שעון דיגיטלי עם כמה לחצנים מוזרים למראה והבהובים שונים. זהו בוודאי לא שעון של סדרן ככל הסדרנים.
כאשר הבחין בכך המתנקש, חדרה לתודעתו המחשבה שאכן אולי אין זה סדרן, אלא מישהו שנעמד כאן באופן מכוון כדי למנוע ממנו להתקדם אל מטרתו הלבושה בחליפת זהב.
"אגב," אמר הסדרן. "אני חושב שאין לך קליעים. ואם אתה באמת רוצה להשתמש באקדח שלך, מוטב שתחליף מחסנית."
כן, אמר המתנקש לעצמו. זהו בוודאי לא סדרן.
הסדרן החל להתרחק משם, נכנס לתוך החניון. נראה שבכוונתו לחצות ולהתרחק אל העבר השני.
קולו של המתנקש רעם עתה. "נַחֵש מה! החלפתי מחסנית. עכשיו, עצור במקומך."
הסדרן קפא על מקומו. הוא היה עתה בגבו אל המתנקש. בתנועה בלתי-מורגשת הוא שלף אקדח זִיג-זָאוּאֵר זעיר מחגורתו. הסתובב בפתאומיות. מטיל רצף של קליעים לכיוונו של המתנקש.
המתנקש העכברי התעוות וחמק מהקליעים. נתזי בטון התנשאו סביבו באוויר, נקרעים מהקירות. הוא צלל ארצה, התגלגל מאחורי מכונית והתרומם. יורה.
הקליעים פילחו את החלל, גוררים אחריהם שובל של טבעות שנובעות מקריעת האוויר.
הסדרן התקפל אחורנית, מאפשר לקליעים לעבור מעליו. הוא ירה שוב.
שְׁתִי וערב של קליעים. גרגְּרי בטון מתעופפים. שריקות. חריקות רגליים.
שני היורים רוקנו את אקדחיהם.
המתנקש ניגב את מצחו. "הו, אתה טוב."
הסדרן חייך קלות. "גם אתה לא רע."
"מי אתה?" אמר המתנקש.
הסדרן חילץ את המחסנית הריקה לתוך כף ידו. "אם אספר לך, איאלץ להרוג אותך..." הוא שלף מכיסו מחסנית חדשה ותקע אותה לתוך אקדחו. "חוץ מזה, אני יודע מי אתה..." מחסניות הזִיג-זָאוּאֵר שלו, מדגם פִּי-225, הכילו שמונה קליעים בלבד.
המתנקש נראה נבוך. "לא ראיתי שרצית במותי, מלכתחילה. רק הגנת על 'איש הקוקוס'. עם הבגד המוזהב שלו."
הסדרן הניף את אקדחו. "פַּאפַּא-ג'וֹ," קולו היה מצווה. "זרוק את הנשק והרם את ידיך מעל ראשך. אתה עצור."
"אני עצור? אותי אתה עוצר?" המתנקש הפנה את אגודלו אל הדלת. "אתה עוצר אותי, ומאפשר ל'איש הקוקוס' להסתובב חופשי. הוא חלאה אמיתית. הוא סוחר סמים, מזייף כספים וכל היתר. ואותי אתה עוצר?"
"זרוק את הנשק, רד ארצה. ידיים מאחורי הראש. קדימה." הסדרן קָרַב אל המתנקש, אקדחו עדיין מופנה קדימה.
"שמע," אמר המתנקש. "אנחנו אנשים מתורבתים. אין מצב ליישב את הסכסוך סביב שולחן עגול?"
הסדרן נעצר. "סביב שולחן עגול? יצאת מדעתך?"
המתנקש הנמיך את היד האוחזת בנשק. "אין שום אפשרות?"
"אולי סביב שולחן מרובע, או מלבני," אמר הסדרן. "אבל שולחן עגול? בשום אופן לא!"
המתנקש בחן את איש שיחו המוזר. הוא שמט את אקדחו ארצה והרים את ידיו. "אתה לא שפוי," הוא אמר.
הסדרן היה קרוב עתה. הוא החזיר את אקדחו לחגורה ושלף אזיקים.
באותו רגע, פעל המתנקש במהירות שיא. בועט קדימה, מתיז את האזיקים, הוא דחף בידיו, טבעת אחת נסגרה על ידו של הסדרן. המתנקש משך את הטבעת השנייה והיכה בגבו של הסדרן. זה האחרון נפל קדימה, טבעת האזיקים הפנויה ננעלת סביב צינור.
המתנקש פתח בריצה עכברית, הוא עבר את הדלת ונעלם בנקישת עקבים על המדרגות.
הסדרן שלף את הזִיג-זָאוּאֵר וירה בשרשרת הקצרה המחברת בין טבעות האזיקים. הוא שוחרר, נותר עם טבעת על שורש כף ידו. הוא רץ במהירות אל גרם המדרגות. מאזין, מציץ מעלה ומטה בין סורגי המַעֲקים. הוא הבחין במתנקש שיורד כלפי מטה.
הסדרן פתח בריצה מהירה קדימה, לכיוון החלון. הוא צבר תאוצה, התרומם לאוויר וזרק עצמו החוצה דרך הזגוגית. גשם של זכוכיות אפף אותו.
הוא נתפס בכרכוב המקשט את קירותיו החיצוניים של המבנה, וצעד על בהונותיו לכיוון עמוד עיטורי. כאשר הגיע אל העמוד, הוא סגר עליו את כפות ידיו, והחליק כלפי מטה על סוליות נעליו.
כאשר יצא המתנקש, מתנשף ואחוז רגשי אושר, הוא נלפת שוב. קופא, עיניו פעורות, לשונו משורבבת מתוך פיו.
הסדרן המתין לו. הפעם בלי שיחות נימוסין. ידו נשלחה אל מרחב הראייה של המתנקש הננסי.
נשמעה חבטה עזה.
מסעדת 'דָּרְבָנוֹת הזהב', אוֹדֶסָה, טֶקְסָס.
כאשר התעורר המתנקש, מצא עצמו כפות לכיסא. הוא ישב מול שולחן מרובע, במקום טובל באור אדמדם קלוש.
היתה זו מסעדה. לא היו שום סועדים מלבדו.
ומלבד הסדרן, שלא היה לבוש עתה במדי סדרן, אלא במקטורן אלגנטי שעשוי לאפיין בלשים ואנשי שירותים חשאיים.
המתנקש פתח את פיו לדבר, אך במקום מילים יצאו כמה חִרחורים. לבסוף חילץ את בקשתו בשארית כוחותיו, "מים, קצת מים..."
הסדרן לשעבר לקח כוס מים, קירב אותה אל פניו של המתנקש. בתנועה אחת הפך את הכוס ושפך את תכולתה על קודקודו. "עכשיו יותר טוב?" שאל בחיוך.
המתנקש לא ויתר. "לשתות. מים לשתות."
הסדרן לשעבר השקה את המתנקש בעזרת בקבוק וקשית ארוכה. לאחר שהרווה את צימאונו, הוא נאנח ואמר, "מה קורה כאן, מי אתה?"
הסדרן לשעבר הניח את מרפקיו על השולחן כאשר אמר, "שמי קֶלֶרמן," שיעול. "אבי קֶלֶרמן..."
