חלק 1
"תפרצו (אל הצד השני)" (הדורס)
אדום.
הוא היה על סף המשקל הכבד. עוד לא שם, אבל בטווח המשקל שלו לא היו לו מתחרים.
אחר צהריים אחד, כשהשמש לכסנה את הקרניים שלה דרך קיר הזכוכית של מכון האימונים, הוא אמר למאמן שלו, "למה שלא אכנס נגד המשקל הכבד?"
זה לא שהוא לא עשה את זה לפני כן. האמת היא שהוא עושה את זה לעתים קרובות, אולי קרובות מדי, אם כי יש לו רצון לשמור את הלסת שלו במקום.
הוא לא ראה את הסיכון שבכל זה, וההימור שלו היה נכון. המאמן שעמד מולו, זה שהוציא אותו מקרבות הרחוב ועשה אותו מקצוען, שקל בכובד ראש את מה שזה עתה אמר.
הוא אומר שוב, "אני רוצה את הקציצה הזו, ב.ק."
ב.ק. הוא מתאגרף משקל כבד שזרח מאותה סצנה של קרבות הרחוב שגם המתאגרף הצעיר הגיח ממנה.
"שברתי לו את הפנים פעם אחת לפני שנתיים, כשהיינו שנינו ברחוב," הוא מוסיף. "עכשיו, כשהוא כוכב גדול במשקל כבד, להוריד אותו שוב רק יבנה לי רזומה יפה יותר."
הוא מעיף כמה אגרופים לתוך שק האגרוף, ואלה שולחים גל של רטט דרך החומר המת ולתוך הידיים של המאמן שנמצא מהצד השני, מחזיק את השק.
ורוד. לכחול שמתחת לים
אחר כך, כשהלך במסדרון של ההיכל הענק, בדרכו לחדר ההלבשה, הוא חשב על מה שהמאמן אמר לו. על איך שצריך להיות סבלני. לחכות לרגע הנכון כדי להפיל את כל העולם, לא לתת לזאבים להשתחרר מהרצועות שלהם, עדיין לא.
לפני הכניסה לחדר ההלבשה, המסדרון הצר מתרחב ומשני צדדיו עומדות שורות של ארוניות ממתכת. הוא ניגש לארונית שלו. בזווית העין הוא רואה את קייטי איי. יושבת על אחד הספסלים, מתעסקת בנעליים שלה, נעלי בלט. היא כנראה סיימה עכשיו את האימון שלה, הוא חושב.
היא לא מסתכלת לכיוון שלו, אבל הוא יודע שהיא ראתה אותו, עם העיניים השחורות החודרות שלה, שלא מפספסות שום פרט.
השפתיים שלו יוצרות חיוך קטן כשהוא מתכופף לפתוח את הארונית שלו.
"איזו ילדה הזויה..." הוא ממלמל, אבל אז הוא תוהה לעצמו לגבי הספסל הזה שהיא התיישבה עליו, כי מעליו ישנו פוסטר של ג'ים מוריסון פורש את הידיים הרזות שלו לצדדים ומסתכל ישר למצלמה.
אולי היא עשתה את זה בכוונה, התיישבה שם כי היא רוצה לדבר איתו.
הוא כפוף ליד הארונית, מתעסק בבגדים שבתוכה לפני שהוא נכנס להתקלח. בראש שלו עולות כמה תמונות בנוגע לדמות הזו מהפוסטר. קייטי איי. עדיין עסוקה בנעליים שלה, לא מרימה את המבט. הוא זורק מבט לכיוונה, היא נראית כל כך עסוקה, שיער שחור חלק נופל עד לצוואר.
כמו בהבזק ממקום אחר, הוא חושב לעצמו שג'ימבו הישן והטוב היה מתאגרף אגדי. מתאגרף רוחני. הוא ניהל קרב מול החברה השמרנית עם בתי הכלא והמערכות וגדרות התיל שלה, הממסד הענק, המפלצת. וכשהוא גדל להיות מפלצת, הם רצו להרוג אותו, הם פחדו ממנו, אבל ידעו שהוא רק בן אדם אחד, בסך הכול בן אדם עם גוף שאפשר לשים בתוך כלוב ושם הוא ינבול כמו פרח באדמת מדבר.
אבל ג'ימבו הישן והטוב היה חכם. ג'ימבו הישן והטוב היה מוכן לוותר על החיים שלו כדי להיות הצייד המופרע והמפחיד ביותר. כי כשהוא מת, הידיים הקרות של הממסד לא יכלו לאחוז עוד בשום דבר. עכשיו ג'ימבו חי רק בדמיון. ובדמיון הוא יצוד את כל הקורבנות הצעירים שלו, ובחלומות של כל אנשי הממסד האלה, הוא יהיה אחראי לסיוטים.
לרגע הוא יכול לראות בראש שלו זירת אגרוף באמצע שום מקום, בזמן דמדומים, בצד אחד ג'ימבו, ומהצד השני דמות לבנה ומלאה בשרירים. מסביב קהל צבעוני, מגוון יצורים בגבהים שונים וצורות שונות, מריעים לג'ימבו, שתוך כמה רגעים מוריד כמה מכות אכזריות ליצור הלבן השרירי, וכולם צוחקים ומשתגעים.
קייטי איי. יושבת שם גם, על אחד הספסלים הקדמיים, מסתכלת על הקרב בחוסר עניין.
עכשיו כשהוא מפקס את העיניים שלו עליה, יושבת שם על הספסל, כל היצורים וג'ימבו והרקע נעלמים, ובמקומם שוב ארוניות מתכת וקייטי שלא מרימה את המבט. הוא מחליט ללכת לדבר איתה.
כשהוא נעמד מולה, היא סוף-סוף מסתכלת עליו. חיוך קטן מופיע על השפתיים שלה. היא מורידה את המבט חזרה לנעל שהיא מתעסקת בה ואומרת, "אתה יודע, מה שהם קוראים לו אלוהים, בעצם מחולק למלא יצורים קטנים, והם כולם עוקבים אחריך."
ילדה הזויה, הוא חושב. הדמיון שלה תמיד רץ. אבל היא יפה, והצורה שהיא מדברת נראית לו חמודה.
הוא עומד מולה ומסתכל, לא אומר כלום, חיוך עולה על השפתיים שלו. היא מרימה שוב את המבט שלה כדי לראות את החיוך שלו.
נדמה לו שהוא רואה את הלחיים שלה מאדימות בצורה כמעט בלתי נראית.
"והמציאות יכולה פתאום להתעבות," היא אומרת, "היא יכולה להפוך להיות מלאה בשכבות, הרבה משמעויות בתנועה אחת, כמו כביש מהיר שמתפצל להרבה מחלפים קטנים, ואתה נוסע בכולם באותו הזמן."
"כן..." הוא אומר.
היא מרימה את המבט. העיניים השחורות שלה מחפשות משהו אצלו, ונדמה לו שהיא רואה בו משהו שהוא לא יכול לדעת עדיין.
השעון מאחוריו כשהוא עומד מולה מתקתק את הנקישות האכזריות שלו, והסאונד שלו כאילו מתגבר, עוד רגע ואפשר לשמוע את גלגלי השיניים והמכניקה הפנימית שלו. היא מחייכת. "יוצא לי לחשוב הרבה על הדברים האלו בזמן האחרון. הייתה לי תקופה כזו פעם אחת בעבר."
"סיפרת לי," הוא אומר.
היא סיפרה לו. משהו כמו שבועיים לפני היום הנוכחי הזה הם היו כמעט יום שלם ביחד. הם גם כמעט סיימו אותו ביחד, אם לא היה מגיע מישהו שקרוב אליה מאוד (אבל לא בן זוג) והורס את האווירה.
הוא חשב שהיא יפה באותו יום, כמו נסיכה שנטשה את הממלכה שלה ונדדה בדרכים כשאר בני האדם. אבל כשהוא מסתכל עליה עכשיו, הפנים שלה איבדו מעט את הצבע שלהן, לבן שולט שם בכל.
"אתה רוצה לשבת?"
הוא מתיישב לידה, בוהה בשעון שעכשיו מולו.
היא ממשיכה לדבר, אבל הוא לא מקשיב כל כך. הוא עייף מהאימון, והיא אומרת דברים כמו "העומק של האוקיינוס תלוי בכוח של הנשמה ששוחה בו, והוא אינסופי, והסימטריה של הכול..." ומשום מה הוא חושב על ב.ק. ועל איך הוא רוצה להוריד אותו בקרב, אבל הדמות השמנה לא עולה בדמיון שלו, אלא משהו אחר עולה שם, ואיתו מגיע פחד, פחד אמתי, כזה ולא אחר, רגש שלא עבר אצלו בעוצמה כזו אולי מאז שהיה ילד.
הוא מסתכל עליה, מופתע מההרגשה הזו שתקפה אותו לרגע, והיא מראה לו קעקוע שהיא עשתה בימים האחרונים.
"סימטריה אלוהית, שלמות, יופי טהור," היא אומרת, "זה מה שזה מסמל, וזה נמצא בבסיס של הכול, ממש מסביבנו עכשיו."
קייטי איי. הוא חושב לעצמו כשהוא מסתכל לה עכשיו בעיניים ומחייך, זה כמו KID A, ילדת איי. אין יותר מופרע מזה, הוא חושב, אין יותר גאוני.
היא מעבירה יד בשיער השחור החלק שלה, מסיטה אותו לאחור. "איך היה האימון שלך?" היא שואלת.
"כרגיל," הוא אומר. "אני רוצה לעבור למשקל כבד. להוריד את האלוף שם, אבל המאמן אומר שלא. אולי אזמין את השמן הזה לקרב רחוב, למרות שהוא כבר לא מגיע לקרבות הרחוב, הקציצה הזה חושב את עצמו מעל כולם."
הטלפון במסדרון שואג את הצליל המתכתי הישן שלו, מהדהד במסדרון. צלצול אחד ואחריו השני ואי אפשר להתעלם, אי אפשר לדבר. קייטי מסתכלת עליו במבט שווה נפש. הוא מסתכל על המכשיר שנמצא על מדף קטן ממש מולם וחושב שעדיף לענות ולהפסיק את הרעש, לפני שהוא ימשיך את השיחה עם קייטי.
הוא דוחף את עצמו מהקיר הלבן שעליו נשען, קם מהספסל ובתנועה קצרה מעביר את עצמו לקיר שממול, נשען עליו כשהוא עומד ליד המכשיר המרעיש.
"מי זה?" הוא שואל כשהוא מרים את השפופרת לאוזן שלו.
רעש רקע רחוק, לא ברור. הוא מקשיב לו לרגע שנראה לו ארוך משום מה. קייטי מולו על הספסל, מסתכלת על הפנים המרוכזות שלו.
"זה המאמן שלך."
"אה," הוא אומר. המאמן זיהה את הקול שלו בזכות שתי המילים שאמר. "מה שלומך, מר מאמן? הגעת הביתה בשלום, חזרה למשכנך החמים ולכיסא המתנדנד שחורק במרפסת שלך?"
המאמן מדבר אליו בטלפון משפטים אחדים, או יותר כמו הצהרות, והוא עומד ומקשיב, מעביר מבט מהרגליים של הילדה שמולו, ולמעלה, במקום שהחצאית הקצרה מתחילה, ואז עוד, עד לצוואר ולשיער השחור הגולש.
המאמן אומר לו לפגוש אותו בבר לא רחוק ממרכז האימונים, חצי שעה מעכשיו. הוא רוצה להגיד לו משהו בנוגע לבקשה שהייתה לו באימון של אחר הצהריים. כשהשיחה נגמרת הוא מזדחל שוב לצדה של קייטי ואומר, "חייב לרוץ, בובה. באמת שהייתי רוצה להישאר..."
העיניים שלה שחורות כמו סערה באוקיינוס שאיש אף פעם לא רואה. הוא נותן מבט אחרון לתוך עין הסערה, דוחף את הדלת של המלתחות ונכנס למקלחת לפני שיעשה את דרכו ברגל אל הבר.
לילה חסר צבע
שלא כמו שאר המתאגרפים, כשהוא הולך עכשיו ברחוב של תחילת אביב, הרוח הקרה נוגעת בשיערו הארוך.
הוא שולח שתי ידיים לאחור, לסדר את השיער כמו שהוא עושה כשהוא עולה לזירה, לאסוף אותו בגומייה. עכשיו אין גומייה בידו, אבל התנועה הזו, כשהוא עושה את הצעדים שלו ברחוב, גורמת לו תמיד לחידוד החושים. הצבעים מתבהרים, העיניים כאילו מתלכסנות כדי לראות הכול.
כשהוא הולך על המדרכה שאינה עמוסה באנשים בערב הזה, הקריר מעט, הרחוב סביבו ומעליו ומתחתיו ובתוך הריאות שלו. כשהוא נושם נמוך, הרחוב מזכיר לו רק את המקום שממנו הוא זרח, כלומר, את כל הסצנה של קרבות הרחוב.
הוא נזכר בקהל שהיה מגיע לשם. בימים הראשונים, כשאל הגדול רק התחיל את הכול בעיר הזו, האנשים שהגיעו לכנס הקטן שהוא היה מארגן היו פשוט חסרי כסף. הם היו באים, שמים סכום קטן כדי להיכנס לקרב, ואז מקווים שהמפלט האחרון — אלימות פיזית, ישירה וללא מעצורים — היא זו שתצליח לפתור את הבעיה הפיננסית שהם לא הצליחו לפתור בדרכים אחרות.
הוא אהב אותם, את הקבצנים. אלה שבאו רק בשביל הכסף. הם נהגו לזחול בלילה למקום האחרון שהיה יכול להציל אותם, מקום כל כך ישיר, ושם יכלו לפגוש מולם בקרב איזה ילד עשיר כמו המתאגרף הצעיר שלנו, ילד שלא ידע רעב מימיו, ושבפרץ בלתי מוסבר כלל של אלימות הוא היה מוריד אותם למטה, לרצפה, מדממים ובוכים. ברגעים האלה הוא היה מרגיש כמו הבורא הישן והטוב, העונש שבא מאלוהים לאלה שלא יודעים לשחק לפי החוקים. הדמות המרוסקת על הרצפה, חסרת-כל פרט לגוף מלא בכאב, רק הזכירה לו את הטרגדיה שהוא חשב שמצויה בכל. האסון השלם, החשכה, הלילה ללא הזריחה שתסיים אותו.
הוא נזכר בלילה אחד שבו כמעט הרג אחד מהם. כמו ברק מזאוס המחשבה שלו אבדה, והגוף פעל כמו מעצמו, והוא רצה רק לחסל את הדמות הזו, קצת שרירים ונשמה עלובה, זו שעומדת מולו ואחרי זמן קצר שרועה על הבטון. וכשהיא ככה למטה הוא הוריד את הברכיים שלו עליה, ואז אגרוף אחד אכזרי, והוא התחיל לטעון עוד אחד, ובשבריר שנייה הידיים העוצמתיות והבלתי ניתנות לעצירה של אל הגדול, הבמאי של כל תיאטרון ההרס הזה, נחתו עליו ולקחו אותו אחורה.
הכוח היה בלתי ניתן לעצירה, כמו אמא טבע בעצמה, והוא לא התנגד. "דאוס אקס מכינה", המכונה של אלוהים, זה מה שהוא חשב על הידיים האלה. כמו חוק מלמעלה, הן עוצרות אותו מלהפוך לפרא מוחלט ומגנות על החלשים, על הדמות הזו שמקיאה דם למטה על הבטון המזוהם. הוא הסתכל עליה, אבל ידע שלעולם לא יוכל להגיע אליה. העוצמה בידיים שאוחזות בו גדולה מדי, והוא עדיין צעיר.
אל הגדול. הוא חושב עליו עכשיו כשהוא עובר עצים וחנויות ואנשים ואורות של מכוניות שמאירים אותו לרגע.
הוא עובר ליד קיוסק, וחושב, אולי כדאי לשתות איזה קפה חזק להתעורר קצת, העייפות של האימון מורגשת בגוף שלו.
הוא נכנס. ליד הקופה עומד איש קירח עם משקפיים עבים. הפנים שלו מתעוותות כשהוא מדבר עם הקופאית. כשהיצור יוצא החוצה, מתעוות כל הדרך, הוא מבקש קפה מהקופאית הצעירה. בת שש-עשרה בטח, הוא חושב, והיא מחייכת, חיוך יפה, אבל מלא מתכת. גשר בשיניים.
כשהוא מחכה לקפה הוא פותח מגזין שמונח שם על הדלפק, נשען קדימה עם מרפקים על הדלפק ומעביר כמה עמודים כשהקופאית עם הגב אליו, פניה למכונת הקפה.
הוא מגיע לעמוד של היכרויות, היכרויות שהמטרה הסופית שלהן היא סקס, לא אהבה, ככה הכותרת מצהירה. התמונה שהעיניים שלו תופסות היא של צפרדע ענקית, מקומטת וזקנה, עם שיער צבוע בלונד זוהר. יש לה לפחות חמישה סנטרים והבעה רצינית בעיניים שלה. ליד התמונה כתוב:
"בתיה, בת 52, מחפשת פרטנרים צעירים לפעילויות אהובות. תחביבים: שתיית תה אחר הצהריים, ללכת לישון מוקדם, וכמובן, DMT."
מוכות גועל, העיניים שלו רצות למטה בחיפוש אחר עצם יפה יותר, מתקבל יותר על הדעת. במהרה הן מוצאות להן מפלט. הוא מסתכל על תמונה של איזו אישה/חתולה, שוכבת לה על חוף הים, על הקצה של הגלים, כפות הרגליים שלה באוויר, הבטן והחזה על החול, בגד ים רק על החלק התחתון של הגוף שלה, החלק העליון לא בנמצא. ליד התמונה כתוב: "לפעמים אני אוהבת פשוט להתרסק על החוף איפשהו ולהגיד לעצמי, כל מי שרוצה לבוא ולעשות אותי עכשיו, אני לא אתנגד".
הקופאית עדיין עם הגב אליו, והוא קורע את התמונה של הבחורה הזו ושם בכיס. במחשבה שנייה הוא עושה את אותו דבר לתמונה של הצפרדע הענקית, בדיוק בזמן הנכון כדי שהקופאית תגיש לו את הקפה ולא תחשוד בדבר. הוא מחייך, משלם ויוצא חזרה לרחוב.
כתום שקיעה עצוב
האורות בבר נמוכים. החדר עצמו מרובע וגדול, פינה אחת שלו מוקדשת לבר, בכל שאר החלל עומדים שולחנות וכיסאות. החשכה שכאילו נופלת על הפנים של האורחים בבר נראית קודרת, ואי אפשר לדעת בבירור איך אנשים במרחק כמה מטרים ממך נראים באמת. למשל בחורה בעלת יופי ממוצע עשויה, אם תיקח כמה צעדים אחורה, להיראות כמו פיית יער צבעונית וחמימה. באמת אסון, הצבעים מטעים ומשנים צורות של דברים.
מאחד השולחנות שנמצאים בדיוק בפינה הנגדית לפינה של הבר, אפשר לשמוע שיחה של שתי בנות גבוהות ויפות. הבלונדינית אחראית לרוב הדיבורים, היא כמעט צועקת, "הוא פשוט הלך. נעלם. אמר שהוא חייב להיות במקום אחר, בגלל העבודה. ואת יודעת מה? כשאני מתקשרת היום למקום העבודה שלו, אחרי שהעבירו אותי עשרה פקידים בערך, אז אחד מהם אומר לי שהוא נסע לג'ונגלים של דרום אמריקה. את בכלל מצליחה להאמין לכל זה?!"
"הוא לא אמור להיות בעמדה בכירה או משהו כזה במקום הזה שהוא עובד בו?" הבחורה עם השיער השחור שואלת בקול מנחם, והבלונדינית מהנהנת ושמה את כפות הידיים תחת הסנטר ונשענת על השולחן, בוהה בחלל עם פנים ארוכות.
בשולחן אחר, בפינה שצמודה לפינה של הבר, אפשר לראות קבוצה של ארבע בנות. אחת מהן, הראש שלה מגולח, ללא שיער, אבל הפנים עם מבט חד למטה. מתחת לשולחן נמתחות להן בגאווה רגליים ארוכות ויפות של דוגמנית. היא אומרת, "השם שלי הוא רוקסי, רו-קסי, אני אומרת לו, והוא לא מבין אותי בכלל. אז הייתי חייבת להראות לו את הציפורניים שלי, כדי שהוא ייתן לי להיכנס, אתן יודעות." והיא מניחה את כף היד שלה על השולחן, וזו חושפת חמש אצבעות ארוכות שבסופן ציפורניים, או טפרים, ארוכים לא פחות. שתיים משלוש הבנות שיושבות איתה בשולחן מוציאות אנחה של תדהמה.
בדיוק ברגע הזה המתאגרף הצעיר נכנס בדלת הדחיפה הגדולה של המקום, צועד לכיוון הבר, עובר ליד ארבע הבנות ורואה את היד שמונחת על השולחן, על טפריה. הבחורה ששמה רוקסי מסתכלת עליו עכשיו, והמבט שלהם נפגש לרגע כשהוא עובר בדרך ליעד שלו, הכיסא הגבוה ליד הבר.
רוקסי אומרת, "רק תתנו לי הזדמנות, ולא אהסס להשתמש באלה..."
הוא מתיישב על הבר, מבקש בירה, וכשזו מגיעה, הוא פותח בכמה לגימות ארוכות שמשאירות את הכוס חצי ריקה בכמה רגעים קצרים. הוא מסתכל על הבחורה הזו עם הציפורניים וללא השיער, עכשיו הוא שם לב שלמרות הראש המגולח שלה, הגוף שמחובר אליו נראה לוהט. "והמבט שהיא נתנה לי שנכנסתי..." הוא חושב, ומשתעשע לרגע ברעיון של להצטרף לשולחן הזה ולדבר איתה. הוא חושב לעצמו, אולי אגש ואגיד, "היי, לא אכפת לי מהסרטן, בובה..." ויחייך. אבל אז, הוא מעריך, היא עשויה להחזיר "אין לי סרטן, אידיוט!" ולא לחסוך ממנו את נחת ציפורניה. אז אולי הוא ייגש ויגיד, "אני אוהב את האין-שיער לוק, מאוד מרשים," ויחייך, אבל אז אולי היא תחזיר, "יש לי סרטן, חתיכת חזיר," וגם הפעם הציפורניים ישלפו. "אין שום דרך לנצח את זה," הוא ממלמל לעצמו. אחת שתיים שלוש ארבע נגד אחד. ארבע נגד אחד.
הוא מעביר את המבט שלו לכיוון אחר של הבר. בפינה האחרת, שתי בנות יפיפיות, אחת עם שיער שחור, השנייה עם בלונד, והיא בוכה, הוא יכול לראות. היד שלה מנגבת את הלחי שדמעה נפלה עליה.
אם המאמן מאחר, הוא מעריך, הוא יכול להצטרף לשתיים האלה, בקול מקסים ומתחשב להתיישב לידן ולשאול מה קרה, להיות לכתף מנחמת לילדה המסכנה שעולמה חרב. ואם הטרגדיה שלה גדולה מדי, הבחורה עם השיער השחור תמיד יכולה להיות אפשרות שנייה.
רוקסי, הבחורה ללא שיער, מסובבת את הראש שלה מעט כדי להסתכל על המתאגרף. מביטה בגוף העוצמתי והגדול ובשיער הארוך שנופל עד הכתפיים. היא חושבת "הוא בטח שחקן, או דוגמן..." אבל הוא לא מסתכל לכיוון שלה. במקום זה, המבט שלו מופנה לכיוון הדלת, חיוך קטן על השפתיים שלו. על השרפרף הגבוה שלידו מתיישב עכשיו איש מבוגר ממנו, הגוף שלו רחב יותר מזה של המתאגרף, אבל הוא נמוך יותר. חלק גדול מהשיער שלו לבן, והוא נראה כמו מישהו שהיה בצבא עד גיל מאוחר.
המתאגרף מזמין עוד כוס של ליטר בירה ומעביר מבט על האיש הזקן שמתיישב לידו בתנועות אטיות.
"אתה שותה משהו, מר מאמן?"
"בטח," הוא אומר. ואז לברמן, "וויסקי."
הדמות שמול המתאגרף נראית לו כמו שיא השלווה עכשיו, כמו נזיר מתבודד בהרים. הוא מחכה שהמאמן יתחיל לדבר, אבל הוא לא. אחרי שהוא מוציא כמה דברים מהכיסים ומסדר את הבגדים שלו, הוא פשוט יושב שם עכשיו, עם הפנים לבר, ומסתכל על המסך של הטלוויזיה הקטנה שתלויה שם מעל למדף המשקאות, כאילו מהרהר.
המתאגרף הצעיר מסתכל סביב. אנשים חדשים מתחילים להיכנס עכשיו ותופסים שולחנות. הבירה מתחילה להשפיע את ההשפעה הנוראית שלה. הוא מרגיש את הגל שעולה בתוכו, את הקלילות של הגוף שאמור להיות כבד, ואת ההתחדדות, החושים כאילו נמסים לתוך התפאורה הזו מסביבו ונהיים אחד, כמו נץ מעל האוקיינוס שרואה נחש מים למטה עם הגלים. עצם הראייה מסיימת את הפרשה. הנחש לא יכול לברוח, הוא חשוב כמת.
המתאגרף מרים את המבט שלו כדי לראות את המראות שחולפים במסך הטלוויזיה, הרים, ככל הנראה גבוהים, כי ישנם עננים שמגיעים ונוגעים בהם, ומעל ההרים האלו, הרים גבוהים אפילו יותר, מכוסים בשלג.
"כשהייתי צעיר כמוך," המאמן מתחיל, "חשבתי שאוכל להשמיד את כל העולם."
גל מוזר של רוגע, כשהוא יכול להבחין בכל פרט קטן, ואיתו האלימות הישנה מרימה את ראשה בתוכו, מציצה כמו שד מאחורי פינה של סמטה אפלה.
"סיימתי בלבנות אותו," המאמן אומר, מביט בבר המשקאות מולו. "או יותר נכון, בלבנות יצורים שיכולים להביא לו קצת הרס," הוא מחייך, ואז אומר, "חשבתי על זה היום, אחרי האימון שלנו. וההצעה שהעלית, חשבתי גם עליה ולרגע היה נדמה לי שאני רואה את העתיד, אבל ככל הנראה בסך הכול עלו לי בראש דברים מהעבר, שיעורים שלמדתי לאורך הדרך הארוכה שהלכתי בעולם הזה." הוא מחייך שוב, ואז משתתק לרגע. "לפעמים..." הוא מתחיל שוב, "לפעמים כשאתה הולך בדרכים מסוימות, בעולם הזה שלנו, אין שום דרך חזרה, אין לתקן את מה שנשבר. דרכים מסוימות דורשות מחיר כבד מזה שהולך בהן, ואני מדבר על המחיר, כי זה משהו שצריך לשים לב אליו. מיותר לציין," ועכשיו הוא מסתכל בעיניים של המתאגרף הצעיר, "שמה שאתה מקבל תמורת המחיר הזה הוא בעל ערך רב."
"אתה רוצה להגיד לי שאתה מוכן שאני אכנס נגד ב.ק.? זה מה שאתה רוצה להגיד?" המתאגרף שואל, חותר לשורה התחתונה. המאמן מסתכל לו בעיניים לרגע ואז מהנהן.
המתאגרף מסיט את המבט שלו מהמאמן הזקן אל קבוצות האנשים שנמצאת עכשיו בבר, לוקח לגימה ארוכה מהבירה שלו ונשען אחורה. הוא אומר, "נדמה לי שאני אבלה את הלילה הזה בכמה קרבות רחוב." הוא מרגיש את הטירוף עולה בתוכו, וזה מעלים הכול, אין עבר ואין עתיד.
"אלוהים יודע שאני אבוד. ואני רק רוצה שתבואי" (מד סיזן)
אחר כך הוא עובר את האנשים שעכשיו נכנסו לבר, עובר דרך הקהל הקטן, החייכני והצוחק שמתקבץ לשיחה ליד הדלת. הוא מפנה דרך ביניהם בלי להסתכל לאף אחד בעיניים. בחוץ הרחוב קר. נדמה לו שהצבע השחור של הלילה והצללים מהסמטאות נמתחים וצובעים ומכתימים הכול מסביבו. וכשהוא הולך נגד הרוח עכשיו, הוא חושב שהוא חייב להגיע למקום של קרבות הרחוב. להוציא את האנרגיה הזו שהתקבצה בתוכו, כמו מהפכה, כמו השתלטות של משטר אלים ואכזר על העולם הפנימי שלו. ממשלת בובות, כאלו מוזרות על חוטים עם דעה משל עצמן, והן יוצרות ביחד תיאטרון שלא מהעולם הזה.
אבל זה בערך כל מה שאפשר לקרוא לו מחשבות שעוברות לו בראש עכשיו, לפני שזה מתפנה לדברים אחרים, כמו למשל העוברים והשבים, הרוח, המכוניות, שברים של שיחות.
לפני שהוא יצא מהבר, המאמן אמר לו, "למה שלא תלך לדבר עם אחת הבחורות פה במקום ללכת לקרבות הרחוב?" ועכשיו המשפט הזה, עם הקול החצי רדום תמיד של המאמן, מהדהד לו בראש, עובר ופוגע, מקיר לקיר, אבל ההליכה שלו נשארת החלטית.
בדמיון שלו הוא יכול לראות לרגע את הפנים עם ההבעה הכבדה של אל הגדול. הוא רוצה להגיע ולבוא קרוב לדמות הזו ולהגיד: "תן לי אותם, אחד אחרי השני, עד שהעור מהאגרופים שלי ירד לי מהידיים."
הוא כבר עשה את זה בעבר, אחד אחד הם הגיעו נגדו, ולפעמים כשאחד מהם, שעוד היה בקהל, היה רואה חבר שלו נופל לבטון מהכוח של המתאגרף, הוא היה נכנס ללא הכנה, לפעמים אפילו מאחור. המתאגרף היה סופג את המכה, ובראש שלו היה חושב, "חבל שהגעת כל כך קרוב, ועוד מאחור..." והיה ממהר להשמיד את היצור עם המשחק המלוכלך.
אל הגדול ראה הכול. לפעמים הם היו מגיעים שלושה מול המתאגרף, פתאום פורצים מהקהל, אבל כל הטקס הפראי הזה והדם רק הכניס אותו יותר לתוך הג'ונגל הפראי, לתוך מקום חשוך, רחוק שנות אור מהעולם הרגיל שנמצא לא יותר מכמה עשרות מטרים של מדרכות בטון, במציאות האמתית.
הוא הרגיש תמיד כאילו עמוק בפנים הלב שלו הוא כמו אוקיינוס שטבעה בתוכו אחת מהספינות האלו, המכליות הענקיות שסוחבות נפט, והאוקיינוס שלו נהיה שחור ובוצי, וכל החיות הימיות, אפילו הציפורים ממעל, שוכבות ללא נוע על פני המים, גלים מרטיטים מדי פעם את הגוף המת שלהם.
הוא הרגיש את הלב שלו ככה. כי הוא שם לב שהוא מגיב לאפלה ולרוע ולאכזריות. כמו האוקיינוס שסופג את הנפט ככה הלב שלו סופג לתוכו את האפלה ומגיב באלימות חייתית, ללא מעצור, ללא סוף נראה לעין.
הוא הולך ברחוב שמלא צללים ואין כלום בראש שלו. האורות מבתי הקפה והברים שמתחילים להתמלא באנשים, בחיוכים של תחילת אביב, הם לא אומרים לו כלום. הצעדים שלו רק מתגברים בעוצמה ובמהירות שלהם, הנשימה שלו הופכת עמוקה.
לפתע, אחרי שהוא עובר כמה אורות מסנוורים, אדומים וצהובים, הוא שומע קול שקורא בשם שלו.
הוא מאט את הליכתו, מסובב את הראש, ובכניסה לבר שנמצא שם הוא רואה את העיניים השחורות/חודרות של קייטי איי.
"לאן אתה הולך?"
הוא זורק מבט קדימה לכיוון ההליכה המקורי שלו, רואה רק צללים. הוא עוצר את ההליכה שלו, מחזיר את המבט לעיניים השואלות של קייטי, ואז הוא ניגש אליה, נעמד מולה.
קייטי יושבת על אחד השולחנות שבחוץ, כל הרחבה ריקה בגלל הקור, מבפנים מגיעים רעשים של מוזיקה ושיחות ערות של אנשים. קייטי מעשנת עצם מוארך עם צורה קלה של קונוס. היא אומרת, "אתה מעשן?"
הוא מניע את הראש לשלילה.
"מה קרה? אתה נראה כאילו אתה בדרך לבית קברות בירח מלא, לחפור קברים בתקווה למצוא כמה שיני זהב." היא אומרת ללא הבעה, מבטה קר, חוקר.
"אולי זה באמת מה שאני עושה, רוצה להצטרף?" הוא אומר, ללא חיוך.
"אז לאן אתה הולך באמת?" היא אומרת עכשיו, המבט שלה נהיה רך, חמים.
הוא לא עונה, הוא מסתכל על העיניים שלה, עם הניצוץ הרחוק של החום, כמו האור הרחוק של מגדלור בים סוער בלילה, חוף מבטחים. העיניים האלו כאילו מושכות אותו חזרה, מפזרות את הקרנבל של היצורים האפלים שמשתוללים בנשמה שלו.
"אתה רוצה לשתות בירה בפנים? יצאתי לרגע רק לעשן."
היא קמה, מכבה את העצם הבוער, שחצי ממנו עדיין שלם, על קצה השולחן, מכניסה אותו לקופסת סיגריות ומסתכלת על המתאגרף כשהיא מתחילה תנועה אטית לכיוון הדלת. המבט שלה אומר: "חאלס להיות מוזר, כנס פנימה." וכן, המבט שלה מדבר, ואפילו משכנע בצורה מדהימה.
הוא מסתכל על הגוף הזה שלה עם התנועות האלו של רקדנית כשהיא מסתובבת והולכת לכיוון הדלת. הוא הולך אחריה.
"היית בבר הזה פעם?" היא שואלת.
"לא, למה?"
"זה בר של חברים שלי, אני אחראית על המוזיקה במקום הזה. אתה אוהב מוזיקה, נכון?"
הוא מהנהן, הם עומדים בכניסה, לידם ספה פנויה והם מתיישבים, קייטי איי. מתיישבת קרוב מספיק כדי שהרגליים שלהם ייגעו לרגע זו בזו.
אחרי רגע היא קמה. "בירה?" היא שואלת והוא מהנהן. הוא מסתכל על איך שהגוף שלה נמתח כשהיא נשענת על הבר עכשיו, מחייכת, מדברת עם הברמנית הבלונדינית.
הבלונדינית שולחת מבט לכיוון שלו, וכשהיא מורידה את העיניים שלה חזרה לכוסות שהיא מוזגת בהן בירה, עולה על השפתיים חיוך ביישני.
הוא לוקח את הידיים שלו אחורה, לקשור את השיער שלו בגומייה דמיונית, והוא מסתכל על המקום הזה שעכשיו כמעט חשוך לגמרי. קייטי לוקחת שתי כוסות של בירה מהבר, זורקת לברמנית כמה מילים אחרונות ומגיעה ומתיישבת ליד המתאגרף. הוא לוקח את הכוס ומתחיל שוב בלגימות ארוכות.
"אז תגיד, זה באמת מעניין אותי, רק מהמבט שראיתי בעיניים שלך, לאן התכוונת ללכת קודם, אם לא אכפת לך שאני שואלת." קייטי אומרת כשהיא נשענת קדימה, המרחק בין הפנים שלהם קצר. "היה נדמה לי שזה משהו שאני מכירה, כמו איזה מקום עתיק שהאנושות התחילה בו, אבל אז שוב... אולי פשוט תיתן לי רמז?"
עכשיו כשהוא הצליח להירגע מהגל הזה ששטף אותו מקודם, הוא נזכר לפתע במה שהמאמן שלו אמר.
"את יודעת, קייט, המאמן אמר לי שאני יכול להיכנס נגד ב.ק. הוא יארגן לנו קרב. לאן שהלכתי קודם זה לא חשוב, סתם מקום לאנשים משוגעים."
"משוגעים, אה? אולי תיקח אותי לשם איזה יום."
"זה לא בדיוק מקום לגברת צעירה," הוא אומר לה ומחייך, העיניים שלו מפענחות את כל הציורים היפיפיים והמדויקים בתוך העיניים השחורות שלה. "ואני בכלל לא רוצה לדבר על זה. המקום הזה הוא לא מקום טוב בשום צורה. כשאני הולך אליו תמיד נדמה לי שלא אחזור, אבל זה לא עוצר אותי מללכת. וגם," הוא ממשיך, "יכול להיות שהייתי שם מספיק פעמים כדי שאוכל להרגיש שאני פחות אנושי ממה שהתחלתי, באמת."
"פחות אנושי..." קייטי אומרת לאט, עיניים שחורות חודרות מגלות הכול, יודעות כבר הכול. עכשיו, מהרמקולים בוקעת מוזיקה עוצמתית. קייטי אומרת, "מכיר את סיד בארט, זריחתו של התמנון? כלומר, The Madcap Laughs?"
המתאגרף יושב שם ומקשיב לקול המפלצתי, הרגוע, קופץ ממקום למקום.
"זה מרחב, או ארץ שסגורה וחתומה בתוך כדור זכוכית," קייטי אומרת, חצי לעצמה. "כמו מזכרת ממציאות אחרת. משהו באהבה הזו שהוא משדר דרך השירים, כמו איזה יהלום טהור, זה לא משהו שאפשר לחיות איתו באמת במציאות הרגילה. אתה יודע, כל פינק פלויד באו וניגנו ועזרו לו עם האלבום סולו הזה שלו, ואחרי זה הוא סיים, נגמר, המהפכה הושלמה, והוא הסתגר בעיר המגורים שלו, קיימברידג', עד שהוא נפטר בגיל שישים, עשרות שנים ללא קשר עם בני אדם."
כשהמוזיקה הזו מגיעה אליו בעוצמה, הוא מרגיש כאילו היא נותנת לו רעיונות, השראה מוזרה. ומה שעובר לו בראש כשהוא מסתכל על הפנים של קייטי שיושבת לידו, רגליים מקופלות על הספה, זה שהטבע, או אלוהים, או מה שזה לא יהיה שיצר הכול, זוהי ישות שהיא אישה, או עם טבע של אישה. אכזריות ויופי טבועים בכל. ואז הוא חושב, אם הוא היה פוגש אותה, את הישות הנשית שיצרה הכול, אם היא הייתה באה מולו בצעדים אטיים, ממש כמו שקייטי עושה, האם היה יכול לגרום גם לה להתאהב בו? איזה מין כוח אפשר לקבל, או איזה מין כוח צריך כדי לעשות מין מעשה מטפורי כזה... לגרום לאישה אחת להתאהב בך — את זה הוא יודע לעשות, אבל לגרום למקור של כל הנשיות בעולם להתאהב בך...
ואז הוא נזכר. זה חלום שהיה לו, לפני כמה לילות. אבל האמת שכל זה לא מעניין אותו בכלל, רעיונות שתלויים באוויר ללא אחיזה במציאות. אם הוא כבר כאן, הוא חושב, אם קייטי הזו הצליחה למשוך אותו לתוך הבר ולהרגיע אותו, ואם הוא גם ככה יפספס את קרבות הרחוב הלילה, אז עדיף שלפחות הוא ייקח את קייטי איתו, לאן שהוא לא ילך.
"אתה יודע, חשבתי לאחרונה שכולם רוצים להגיד לי שהיופי הוא חסר תועלת, שהוא סתם מין דבר כזה שמסתכלים עליו כשאין לך משהו יותר טוב לעשות. אבל למעשה יופי יכול להיות קטלני," קייטי אומרת, "שמעת פעם את הוולווט אנדרגראונד?"
"שמעתי את השם."
"אתה צריך לשמוע את המוזיקה, והנה היא עכשיו, למעשה, ולווט אנדרגראונד, בפריחה מלאה, האלבום האחרון שלהם. על העטיפה מצוירת כניסה לרכבת התחתית בניו יורק, ומשם עולים עננים ורודים כמו פריחת הדובדבן בטוקיו."
ועכשיו מהרמקולים: "ג'ני אומרת, כשהיא הייתה בערך בת חמש, לא היה קורה כלום, כל פעם שהיא הדליקה את הרדיו, פשוט לא היה שם כלום. אבל אז, בבוקר אחד נאה, היא שמה תחנה של ניו יורק, ואתם יודעים, היא לא האמינה בכלל למה שהיא שמעה. היא התחילה לרקד למוזיקה היפה-יפה הזו. אתם יודעים, החיים שלה ניצלו על ידי רוק אנד רול, כן, רוק אנד רול."
"מה שאני כל כך אוהבת במוזיקה הזו," קייטי אומרת כשהקול מהרמקולים ממשיך את הנאום שלו, מקדם את האג'נדה שלו, "זה שזה אור, או ניצוץ, או זוהר בתוך כמו חלל אינסופי וחשוך שאף פעם לא ראה אור וחום של שמש. הניגוד הוא כל כך חזק בין מה שהאנשים האלה עשו לבין מה שהאחרים עושים."
היא מסתכלת סביב עכשיו, והיא זורחת בתוך מקום הישיבה שלה על הספה, מסתכלת סביב, מוציאה שוב את העצם שהיא עישנה קודם ואומרת, "באמת שנראה שהם כולם מטורפים. נראה לי טירוף לעשות כל דבר אחר חוץ מ... אתה יודע, מה אתה חושב?" היא מסתכלת עליו ואז מורידה את המבט למצית שמאיר הכול, ומדליקה ומוציאה ענן עשן.
"אני חושב..." הוא אומר, לא מרוכז, שותה מהבירה שלו. הוא רואה את הברמנית הבלונדינית המתולתלת מסתכלת עליהם לרגע מאחורי הבר. אפילו מרחוק, ובחושך, נדמה לו שיש לה יופי מיוחד.
קייטי אומרת, "זו השותפה שלי לדירה. אתה רוצה להכיר אותה? בחורה מקסימה, רייצ'ל."
הוא מלכסן מבט אל קייטי, לא מגיב למה שאמרה.
"קייטי," הוא אומר, מסיים את הבירה עכשיו, "אני צריך ללכת. מספיק זמן ישבתי בברים היום ושתיתי מספיק בירה. תלווי אותי החוצה?" והוא לוקח את היד שלה וקם, מושך בעדינות כדי שהיא תקום גם.
קייטי הזו, הוא חושב לרגע, רק צריך לגעת בה והיא כולה מחושמלת, לא אומרת מילה. ככה הוא גורר אותה החוצה, כולו עייף מהברים הקופצניים האלה. הם יוצאים מהדלת חזרה לרחבה עם השולחנות, הוא משחרר את היד שלה ועומד מולה כשהיא מוציאה עננים של עשן שמתערבבים עם אדי הקור של הלילה.
הוא עומד קרוב אליה. היא מסתכלת עליו כמו מהופנטת.
"מה התוכניות שלך, אה? את הולכת להישאר כאן?"
"לא יודעת... אני ורייצ'ל חשבנו לעשות אסיד... לראות את הזריחה איפשהו..."
הוא קרוב אליה. הוא אומר "טוב", ומושך אותה אליו לחיבוק ארוך יחסית, ואז הוא משחרר מעט כדי שהפנים שלהם תהיינה קרובות, הידיים סביב הגוף שלה עדיין, ולאט הוא יורד למטה, לגובה שלה, לנשיקה.
אבל קייטי מזיזה את השפתיים שלה מעט הצדה, והוא מנשק אותה בצד השפתיים, נוגע לא נוגע בהן.
"טוב, קייט," הוא אומר כשהוא משחרר אותה מהאחיזה שלו, מחייך, "נראה לי שאני אזוז לישון. מחכה לי קרב בקרוב, יש לי סיבה טובה עכשיו לא לעשות יותר מדי סמים." הוא צוחק.
מאחורי קייטי, מהדלת של הבר, המוזיקה שלה צורחת עכשיו, "חמש שנים! חמש שנים!" צעקות מופרעות.
"מתי הולך להיות הקרב שלך?" קייטי שואלת פתאום, כאילו לא רוצה שהוא ילך עדיין, כאילו פתאום היא מבינה מה קורה.
"אני לא יודע, בקרוב בטח, אבל לא בעיר הזאת, ככל הנראה במקום אחר. תוכלי לראות את הקרב בטלוויזיה." הוא מסתכל עליה, עומד שם, מאחוריה המוזיקה ממשיכה את הקמפיין המוזר שלה. כמו שקייטי אמרה, המטרה שלו לגרום לכל העולם לזהור.
ועכשיו הקול אומר, "תשמרי את העין החשמלית שלך עליי, בייב, תשימי את אקדח הלייזר שלך לראש שלי, תלחצי את פני החלל שלך קרוב לשלי, תשתגעי בחלום בהקיץ של עידן ירח."
והוא מחייך ומסתובב לכיוון הרחוב המואר, משאיר את קייטי עומדת בחוץ, מוציאה ענני עשן.
היא מסתכלת עליו כשהוא מתרחק, נבלע בין אנשים ומכוניות ואדים שעולים באוויר. הוא כמעט יכול להרגיש את העיניים שלה נעוצות בגב שלו, כמו נץ, אבל השעה עכשיו מתחילה להיות מאוחרת, ותמיד הכול משתנה לטובה בלילה. הארץ שלו היא הלילה, ככה הוא תמיד הרגיש. הוא שולף עכשיו את שתי חתיכות הנייר שהשיג מהקיוסק מוקדם יותר, אחת מראה יצור זקן שבבעלותו יש סמים אקזוטיים, השנייה, ובכן, מראה את הסם האולטימטיבי, אישה חתולה בפריחה מלאה.
כאן מתחילה ההתלבטות של כל גבר שאי פעם פיתח אהבה תמימה לסמים, שכן, ברוב המקרים, ברגע שהגל האופורי של מה שהוא לא יעשן יפגע בחוף ויציף אותו, הרצון למצוא בחורה, או אפילו היכולת להביא אחת כזו מתאימה, עלולה להיפגע.
עלולה להיפגע, הוא חושב, וזה בלשון המעטה. הוא זוכר איך הוא וחבר היו גזורים על החוף באיזה יום שמש אחד. החבר שלו אמר, "אני אף פעם לא תוקף בחורות כשאני על אסיד." שניהם היו על אסיד כשהשיחה ההיא התרחשה, והמתאגרף אמר לו, חצי בנזיפה, "תגיד, מה זה השטויות האלו... אתה אי פעם אומר לא לבירה שמציעים לך? אומר לא לשכטה? למה שתגיד לא לבחורה אם אתה יכול לתפוס אותה על אסיד?!"
החבר מלמל משהו ואז אמר שהמתאגרף צודק, ואחר כך החליף נושא כדי להדגיש את הצבעוניות של הצבעים שאיזו אישה זקנה לובשת כשהיא הולכת מולם על החוף.
המתאגרף מגיע לצומת מואר עכשיו, פנס רחוב גדול שולח אור צהוב על כל העוברים והשבים, על מוזרויותיהם. הוא מגיע לטלפון ציבורי (הוא לא אוהב להסתובב עם פלאפון עליו), מרים את השפופרת, מחייג מספר ומחכה. מולו, מה שנראה כמו קבוצה של סרסורים מתקבצת ליד הצומת, מתחת לאור, לשיחה ערה, רובם נושפים ענני עשן מהסיגריות שלהם.
מוזר, אין צליל חיוג. במקומו נשמע שיר: "כל מה שאני יכול להגיד, זה שהחיים שלי הם די פשוטים, אני אוהב לראות את השלוליות אוספות גשם..." השיר מפזז, הפזמון יפה.
ואז נשמע קול נמוך, כאילו בעליו רק עכשיו התעורר. "הלו?"
"רנטה?" הוא שואל.
"כן, מי זה?"
"ובכן..." הוא מתחיל. הוא אומר לה את השם שלו, מי הוא, איך הוא מצא אותה, וכאילו מתוך חלום הוא נזכר בשיר הזה ששמע בבר עם קייטי איי. — סיד בארט. "כל השעונים מתקתקים הנרייטה, היא גו-גטר אכזרית, חייב לכתוב לה מכתב..."
רנטה אומרת, "כבר די מאוחר. בוא תפגוש אותי מתחת לדירה שלי. אני ארד למטה, אבל אל תצפה ליותר מדי. אף פעם לא ראיתי אותך ומבחינתי יכול להיות שאתה מפלצת מקרקעית האוקיינוס."
"אולי ראית אותי בטלוויזיה," הוא אומר לה.
"טלוויזיה?"
"אמ... כן."
"לא רואה טלוויזיה." והיא מנתקת.
הוא מוריד את השפופרת חזרה, ומוציא את חתיכת הנייר השנייה. הוא מסתכל והפנים שלו לא יכולות שלא להתעוות בגועל לרגע כשהוא מביט בתמונה של היצור הזקן, בתיה שמו.
הוא מחייג את המספר.
"הלו?"
"בתיה?"
"כן. כן. מי זה בבקשה?"
"בתיה, את רואה טלוויזיה?"
"ובכן, בוודאי."
הוא מספר לה מי הוא, והיא מזהה, היא ראתה אותו בטלוויזיה. היא לא מאמינה שהוא מתקשר אליה. הקול שלה נהיה פלרטטני, אז הוא אומר, "היי, תראי, בתיה, אולי תוכלי לעזור לנו. אני תכף פוגש חברה שלי ואנחנו יבשים כמו המדבר הארור. באמת, אין לנו שום דבר כדי לעשות את הערב הזה מעניין. וחשוב לציין, שמאחר שאני מתאגרף, אני יכול לעשות סמים שלא פוגעים בכושר של הגוף, הכושר של המחשבה, ובכן, אני לא מודאג בקשר לזה. מה את אומרת, בתיה, מה התוצאה?"
"איך השגת את המספר שלי?"
"דרך חבר, בתיה, באמת, מה זה משנה, לא תעזרי למישהו מהטלוויזיה כשהוא בצרה?"
"תראה, אני לא יודעת, כבר מאוחר עכשיו..."
"בתיה," הוא לוחש, "אני לא רוצה להגיע לזה אבל," הוא מפסיק לרגע, מקשיב לנשימות הכבדות של היצור וממשיך, "אני אספר לכל העיר, אולי אפילו אשכנע את אנשי החדשות בטלוויזיה, לגלות לכולם באיזו מין מערכת היכרויות את חברה."
שתיקה מן הצד השני, והוא אומר, "יש לי אפילו את התמונה שלך ממש כאן, בין האצבעות שלי... אבל אני באמת לא רוצה להשתמש בכוח הזה שיש לי, אז בבקשה, בתיה, בואי נישאר חברים, אה? מה את אומרת?"
"אתה בריון, זה מה שאתה. פשוט פרחח ובריון."
"אני מצטער, בתיה, לא התכוונתי. באמת מצטער, בסך הכול אנחנו רק ילדים חברותיים שמחפשים לברוח מהשעמום. בבקשה, תעזרי לנו, אני מבטיח שנישאר חברים לנצח."
וככה זה נמשך עוד כמה דקות. הסרסורים זורקים מבט עליו כשהוא מתעצבן לעתים ומוריד מכה למתקן הפלסטיק שבתוכו מותקן הטלפון הציבורי.
"כן, כן, כן," הוא אומר, כשבתיה נעתרת לבקשותיו לבסוף.
כשהוא עובר ליד הסרסורים, אחרי שהוא מסיים עם הטלפון, הוא יכול לשמוע שהם מדברים על הכוכבים, אלה שבשמיים וכל זה.
ליל הקרב
זה לא לקח הרבה זמן לארגן את הקרב. המאמן של המתאגרף הוא דמות בעלת השפעה רחבה בעולם האגרוף המקצועי, וכל המהלך הושלם תוך ימים אחדים.
באחר הצהריים הזה קייטי כמעט רצה. היא ממהרת לבר שבו רייצ'ל, השותפה שלה לדירה והחברה הכי טובה שלה, עומדת לסיים את משמרת הבוקר שלה ולצאת לחופשי.
קייטי פותחת את הדלת לרווחה. "רייצ'ל!" היא קוראת ונכנסת פנימה. אור היום המסנוור גורם לברמנית לעצום את העיניים למחצה. "רייצ'ל," קייטי אומרת שוב, ועכשיו ליד הבר, "היום זה הקרב. הקרב הגדול שלו עם ב.ק. הוא לא הפסיק לדבר על זה כל החודש האחרון."
"הקרב הגדול של מי? מתוקונת, את רוצה להגיד לי שאת מדברת על החבר החדש שלך? זה שישב איתך כאן לפני כמה לילות?"
"הוא לא חבר שלי," קייטי אומרת, מבטה מושפל לרצפה עכשיו, "אבל בטח שהייתי רוצה שהוא יהיה."
"מי לא רוצה?" רייצ'ל אומרת, מוזגת כוסות בירה ומניחה אותן על הבר כדי שהמלצר הצעיר ייקח אותן לשולחן שהזמין אותן. המלצר מגיע והולך, רייצ'ל מסתכלת עליו, הוא מרגיש את כובד המבט ואז בורח עם הכוסות.
"את מאמינה?" רייצ'ל אומרת, "הילד הזה הגיע לשתות פה כמה פעמים, ראה שהעובדות פה יפיפיות והחליט שהוא רוצה להיות מלצר כאן, להתערבב עם כוח האדם, את יודעת."
"הוא נראה לי בלתי מזיק, רייצ'ל, אבל באמת עכשיו, הקרב מתחיל עוד מעט, את תבואי לדירה כדי שנוכל לראות אותו ביחד?"
"מתוקונת," רייצ'ל מסתכלת עליה עכשיו עם כל הניצוץ המלכותי שלה, "את יודעת שאת אפילו לא צריכה לשאול."
וקייטי מחייכת, לחיים מאדימות מעט.
כשקייטי נכנסת חזרה לסלון, בו יושבת רייצ'ל עכשיו עם רגליים בישיבה מזרחית על הספה הגדולה, היא מרגישה כאילו החדר נמצא בקרקעית האוקיינוס. רייצ'ל מסתכלת על המסך. "נראה לי שזה מתחיל ממש עכשיו." התמונות שרצות על המסך רומזות בדיוק על ההתחלה של הכול. עכשיו אפשר לראות על המסך את הכניסה של המתאגרף הצעיר, לבוש בחלוק אגרוף ארוך, שחור.
ב.ק. נכנס גם, עטוף במעיל כחול. קייטי מסתכלת עכשיו ולומדת את הדמות הזו שהיא אף פעם לא ראתה, אבל המראה שלה נכנס לה בדמיון. והיא שמה לב למרחק שיש בין מה שהדמיון שלה צייר לבין הדמות הזו שהיא רואה. ב.ק. הוא איש גבוה ורחב, בעל גוף גדול וחזק אפילו למשקל כבד. השיער שלו בלונדיני, והעיניים שלו הן הדבר שמכה בה חזק יותר מכל דבר אחר בדמותו. הוא מסתכל על הכול ומחייך, נראה מלא אושר אפילו. אופורי, כאילו נולד תחת אור הזרקורים. הוא נעמד בפינה שלו, אחרי שהוא מטפס לזירה, וקייטי אומרת, "תראי את העיניים שלו, רייץ', יש בהן ניצוץ, והן פתוחות לרווחה."
"והחיוך שלו מקסים. באמת," רייצ'ל מוסיפה.
קייטי נשענת אחורה על הספה. היא אומרת, כמעט לעצמה, "הוא נראה לי מפחיד."
