הדרך מקַטְמַנְדּוּ אל כפר לוּקְלַה, נקודת מפגש עם האוורסט, אפשרית בשני אופנים. שישה ימי הליכה מתישים במעלות ומורדות, או טיסת אימים, שהטילה רבים וטובים אל תהומות.
אמרתי, "היו לנו בעבר חוויות טיסה גרועות, ואני לא חושב שהפעם יישבר אצלנו שיא." לא הייתי בטוח בכך. גם אני וגם אברהם הוייז היינו מודעים לסכנות הטיסה הזו. אחת לכמה חודשים מתרסק כאן מטוס. והאחרון התרסק לפני שבועיים.
המזוודות הועברו על שרשרת עגלות לא תואמות, ונפלו שוב ושוב מכל צד. שני עובדים הרימו את המזוודות הסוררות והשליכו בחמת זעם אל הקרונית הבאה.
יצאנו אל אחת הגרוטאות העתיקות והמכוערות ביותר שראיתי. רעם מנועים, חריקות ואנחות מתכת מכל עבר. יהיה זה נס אם כלי התחבורה האומלל הזה יצליח לסיים את מסלול ההמראה בלי להתפרק לחלקי חלקים.
"עזוב. אני לא עולה... לא מתאים לי..." אברהם הוייז הוריד את התיק שלו על הקרקע המקורצפת. הוא הצביע, "מה זה? המטוס גוסס..."
התכופפתי במאמץ והשענתי את תיק היד שלו על רגליו. תפסתי בזרועו. "אברום, קדימה. עוד לא התחלנו את המסע, עוד לא טעמנו את האוורסט, כבר אתה נסוג? תראה לי ממה אתה עשוי..."
הוא הפנה אלי את ראשו, תולה בי את מבטו המנומנם, מתמקד לשבריר שנייה. פגעתי בעצב חשוף. אברהם הרים את תיק היד שלו ומשך בכתפיו. "ממה אני עשוי? לא. אני אראה לך ממה אתה עשוי..."
