19 ביוני, 1953
בלילה שבו אמורה אֵתֶל למות, האוויר כבד כל כך שאי־אפשר לנשום. הלחות נדבקת לעורי, פני רטובות מזיעה, ואולי מדמעות. קשה מאוד לדעת. קשה מאוד להבדיל בין דבר אחד למשנהו. כאילו העולם הגיע לקצו באופן שבו דמיינתי תמיד שיגיע. ואף על פי כן אני עדיין כאן. עדיין נוהגת. עדיין נושמת, איכשהו, למרות האוויר הכבד, למרות מה שעשיתי. בשמים עומדים דמדומים. אין ענן פטרייה. אין גופות שהיו לאבק.
אני נוסעת בפְליטמַסטֶר של אֵד בכביש 9, הדרך המובילה לאוֹסינינְג, לאורך ההדסון הלוהט בחום. הרבה מכוניות נוסעות בכביש, כולן בדרך לאותו מקום כמוני, מאטות אותי. אני לוחצת בחרדה על דוושת הגז, רוצה להאיץ את הקילומטרים העוברים, רוצה להגיע לשם לפני שיהיה מאוחר מדי. אני מקווה שהמכונית תעמוד במשימה, שלא הזקתי לשום דבר ושהיא לא תיעצר עכשיו, ברגע הכי גרוע שאפשר.
הלוואי שהייתי יוצאת מוקדם יותר, אבל נאלצתי לחכות עד שאוכל לקחת את המכונית של אד. אפשר אולי אפילו לומר שגנבתי את המכונית, אבל אד ואני עדיין נשואים, מבחינת החוק. האם אישה באמת יכולה לגנוב את מכוניתו של בעלה החוקי?
כל כך הרבה כבר נגנב ממני, מכולנו. מאתל. וזאת הסיבה שעכשיו אני נוסעת.
בטני מתהפכת כשאני חושבת מה יקרה כשאספר סוף־סוף את האמת. ואני מציצה במראה לעבר המושב האחורי. במשך זמן רב כל כך לקחתי את דייוויד איתי לכל מקום, ועובר רגע עד שאני נזכרת שהוא לא כאן עכשיו. רק אני במכונית ודייוויד איננו.
אבל גֵ'ייק יהיה שם, בסינג־סינג, אני מזכירה לעצמי. הוא מוכרח להיות שם. ואם אוכל לראות אותו רק עוד פעם אחת אחרונה, עוד רגע אחד, אז כל שאר הדברים שאני עומדת לעשות, כל מה שאני עומדת לאבד במעשה הזה, הכול יהיה שווה.
אני חושבת עכשיו על עיקול צווארו של ג'ייק, על ניחוח עשן המקטרת ועצי האורן שעולה ממנו, בדיוק אותו הריח של אֵזוֹפּוּס קרִיק.1 אני שואפת את האוויר, רוצה שהוא יהיה כאן, שיהיה אמיתי ויעמוד שוב מולי. אבל במקום זאת מתמלאות ריאותי באוויר הסמיך, בריח הטחוב של ההדסון, אחר צהריים לח של קיץ, שעוד מעט יהיה לערב. כמה גחליליות מתחילות להתאסף ממש מעבר לחלוני, גופיהן זוהרים, קצת מוקדם מדי. עוד לא לגמרי חשוך. עוד לא נכנסה השבת. כמעט הגעתי, קרובה כל כך, ובכוח רצוני אדחה את החשיכה. רק עוד קצת.
1 נחל בדרום־מזרח מדינת ניו יורק, מיובליו של נהר ההדסון. [כל ההערות הן של המתרגם]
הרחק לפני אני רואה עשרות אורות בלם אדומים ומבינה שהתנועה נעצרה. אני עוצרת ומוציאה את ראשי מהחלון. נראה שהוקמו מחסומים בהמשך הכביש. שוטרים עם פנסים, ואני מקווה שגם סוכני אף־בי־איי. אני מדליקה את הרדיו ומקשיבה בדאגה, נורא רוצה בשורה טובה. עיכוב של הרגע האחרון. החלטה שתדחה הכול עד צאת השבת. עוד קצת זמן.
אני מעבירה תחנות, רוצה בכל מאודי משהו. כל דבר. אבל אני קולטת רק מוזיקה: אלה פיצג'רלד שרה ״אשָמְתי״. אני מרגישה כאילו זאת בדיחה אכזרית, ואני מעבירה שוב תחנה. לבסוף אני מוצאת מהדורת חדשות, אבל אין בה נחמה. הנשיא אייזנהאוור שלל את עיכוב ההוצאה להורג, ואמר כי אתל וג'וּלי דנו למוות עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם. לא. אתל וג'ולי מיועדים עדיין למות בשעה שמונה בערב. בעוד שעה מעכשיו.
אני מכבה את הרדיו, מסיטה את המכונית אל שולי הכביש ומדוממת את המנוע. אני לוקחת סיגריה מהתיק ומדליקה אותה בידיים רועדות. אני שואפת את העשן ולרגע חושבת לא לצאת מהמכונית, אלא פשוט להמתין כאן בפקק התנועה. אבל אני יודעת שלא אוכל.
אני פותחת את הדלת ויוצאת לאוויר המהביל. אני דורכת על הסיגריה בעקב השחוק. אני בוהה בחלון האחורי ומדמיינת את דייוויד מעברו השני, מחזיר לי מבט, עיניו החומות, העגולות כמו מטבעות הסנט שאהב כל כך לערום. ״בוא כבר,״ הייתי אומרת לו אילו היה כאן. ״אנחנו מוכרחים למהר אם אנחנו רוצים למצוא את דוקטור ג'ייק.״
פיו יתעוות קלות כשאזכיר את שמו של ג'ייק, ואני אתהה אולי זה היה חיוך קטן.
ג'ייק נמצא כאן, אני אומרת לעצמי במקום זאת. כל שעלי לעשות הוא למצוא את ג'ייק.
ואני סוגרת את דלת המכונית ומתחילה לרוץ במעלה הכביש.
