שמעון פרס - הביוגרפיה המלאה

 

בליל ה־4 בנובמבר 1995, בשעה 23:00 בלילה, הלכה קבוצה בת כעשרה אנשים במסדרונות התת־קרקעיים של בית־החולים איכילוב בתל־אביב. בראש הקבוצה צעד מנהל בית־החולים, הפרופסור גבריאל ברבש, ובעקבותיו לאה רבין, אפרים סנה, שמעון שבס, כמה מידידי וקרובי משפחת רבין, ושמעון פרס.

איש לא דיבר. המסדרון היה ריק ושומם. הקירות שהיו צבועים בפסים כחולים וירוקים החזירו הד חלול, מתכתי, לצעדי הקבוצה הקטנה. המסדרון הוליך לחדר רחב ידיים, טובל באור קלוש. קירותיו היו מכוסים במרצפות חרסינה ירוקה. מאחורי פרגוד ירוק עמדה מיטה בודדה, מכוסה גם היא בסדין ירוק.

פרופסור ברבש ניגש אל המיטה והרים את שולי הסדין. תחתיו נתגלו פניו הכבויות של יצחק רבין.

זעקה חנוקה נפלטה מתוך הקבוצה הקטנה, כאילו רק עתה נחשפה בפניהם האמת הקשה, אותה ידעו זה כבר. לרגע עמדו מול הגופה, נסערים. לאה רבין זינקה קדימה ונשכבה על הגופה. היא כיסתה את פניו הדוממים של רבין בנשיקות. "אבאל'ה, אבאל'ה," צעקה שוב ושוב, תוך כדי בכי. שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ושר הבריאות אפרים סנה התייפחו מרה וחיבקו איש את רעהו. שמעון פרס, פניו קודרים, רכן מעל הגופה ונשק למצחו של רבין. כמוהו, בזה אחר זה, עשו מרבית הנוכחים.[1]

הקבוצה הקטנה חזרה לטרקלין הצר שבו הסתופפה קבוצת שרים וחברי כנסת. בבית־החולים פשטה הידיעה על מותו של רבין. אחות נבוכה הביאה שקית פלסטיק ובתוכה "שיר השלום" שמצאה בכיס מקטורנו של רבין. הדף המודפס היה מוכתם בדם.

פרס עמד מרוחק משהו, מתוח ועגום. לפני זמן קצר שיגר את ראש לשכת רבין, איתן הבר, אל העיתונאים שהמתינו ברחוב ויצמן. הבר הקריא בפניהם הודעה קצרה, מרה וזועקת, על מותו של רבין. "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער וביגון עמוק על מותו של יצחק רבין, שנרצח בידי מתנקש הערב בתל־אביב. יהי זכרו ברוך."

הקהל הרב שהתקבץ מול שער בית־החולים הגיב בקריאות זעם וייאוש.

אחד השרים ניגש אל פרס. "חייבים מייד להכין את הלווית רבין," הוא דיבר בהתרגשות. "צריך לקבור אותו מחר, אין להלין את המת."

פרס הקשיב בפנים חתומות. "תמצאו את הרב הראשי," אמר בשקט. בתוך דקות היה הרב ישראל לאו לצידו. פרס שוחח עם לאו קצרות. בני משפחה ואורחים רמי מעלה מחו"ל אמורים להגיע ללוויה, אמר פרס. האם ניתן לדחותה? הרב לאו השיב כי בנסיבות המיוחדות של המקרה, ניתן לדחות את מועד הלוויה.

כמה משרי הממשלה עמדו לצידו של פרס, נבוכים ושותקים. אחד מהם אזר עוז. "מה עושים עכשיו, שמעון? התייעצות?"

"צריך לקיים ישיבת ממשלה," אמר פרס. הוא קרא לאחד מעוזריו והורה לו לכנס מייד את הממשלה בקריה. הנשיא עזר ויצמן ניגש אליו. "שמעון, אני רוצה להשתתף בישיבת הממשלה," אמר.

פרס לא השיב. "הביאו לי את ליבאי," אמר קצרות.

הוא לקח הצידה את שר המשפטים ושאל האם מקובל שנשיא המדינה יוזמן להשתתף בישיבות ממשלה. ליבאי השיב שהדבר קרה רק פעם, בעת כהונתו של הנשיא הראשון חיים ויצמן. פרס חזר לעזר ויצמן. "עזר, קח את האוטו וסע הביתה," אמר לו. "אם נצטרך אותך, נתקשר אליך." הנשיא עזב את המקום כשהבעת עלבון נסוכה על פניו.

וכך, דקה אחר דקה, הופיעו בפני פרס אישים שונים עם שאלות, הצעות, הערות שונות. הוא עמד בשקט מוחלט, זקוף ומתוח, וחילק הוראות קצרות וענייניות.[2] לרגע הסתודד עם גיורא עיני, צעיר צנום, מעונב וארוך שיער, ששימש כמתווך הסודי בין פרס לרבין בעימותיהם הצורבים.

מה עבר במוחו באותו רגע? אחד מיריביו שהביט בו לחש במרירות למי שעמד לידו: "הוא חלם על הרגע הזה, עכשיו יהיה שוב ראש ממשלה."

לא על כך חלם פרס. בראשו רדפו זה אחר זה הבזקי האירוע שהתחולל רק לפני שעה קלה, שאמור היה להפוך לזיכרון בלתי נשכח, מלא תקווה. הוא ראה מול עיניו את רחבת כיכר מלכי ישראל הגדושה רבבות מפגינים נלהבים למען השלום, מאות שלטים, חולצות כחולות, צעירים המזנקים לתוך בריכת המים בכיכר.[3] הוא היה גאה מאוד בהצלחת ההפגנה. "הייתי בעד המפגן הזה כל הזמן. אחרים אמרו ליצחק שקשה לארגן הפגנה כזו והוא היה פסימי. הסקרים הראו שהוא החל לאבד גובה, הוא חשב שאין תמיכה בתהליך השלום; כאשר בא למקום, הוא נדהם. אורו עיניו. הוא יצא מכליו וחיבק אותי. זה היה היום המאושר ביותר בחייו של רבין. היום הזה חיבר בינינו. פתאום ראיתי אצלו חברות אמת. אף פעם לא שמעתי אותו שר - פתאום הוא שר; אף פעם לא ראיתי אותו מחבק, פתאום הוא חיבק אותי. מבחינתי, זה היה היום הכי קרוב שלנו."[4]

מי שעמדו סביב פרס באותם רגעים קודרים, במבואת בית־החולים, הגיעו לאיכילוב הישר מבמת ההפגנה בכיכר מלכי ישראל. כמה שעות קודם לכן הסתיימה בכיכר עצרת ההמונים בה הפגינו רבבות ישראלים נלהבים למען השלום. העצרת אורגנה על מנת לחזק את ידי ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס במאבק הציבורי למען השלום עם הפלשתינאים, שנקלע לקשיים. העצרת הפתיעה אף את מארגניה בהמוני האדם שהשתתפו בה ובאווירה ששררה בה. מעל הבמה נאמו ושרו שרים, חברי כנסת ואומנים; שמעון פרס ויצחק רבין, היריבים הנצחיים, חיבקו איש את רעהו, ולו רק לרגע.

ההפגנה הסתיימה בתחושת אופוריה. התוכנית המקורית היתה שפרס ורבין יעלו ויירדו יחד מן הבמה, אולם שירות הביטחון הכללי הודיע להם שיש התראות על פגיעה אפשרית ועליהם לרדת בנפרד. פרס ירד ראשון וניגש למכוניתו. מכוניתו של רבין עמדה לפני רכבו, והוא שאל את הנהג, מנחם דמתי: "איפה יצחק?"

"הנה הוא," השיב הנהג והצביע על רבין שירד במדרגות. "מסתבר שיגאל עמיר עמד לידי וחשב שיוכל לקחת את שנינו," סיפר פרס כעבור זמן. ברגע שנכנס לרכב והדלת נסגרה מאחוריו, נשמעו בבירור שלוש היריות. שומרי ראשו הורו לנהג לנסוע בבהילות למתקן של השב"כ. כשהגיעו לשם, התברר להם שיצחק רבין נפגע ונלקח לבית־החולים איכילוב. פרס דרש לנסוע לשם מייד.

"אתה לא יכול לנסוע לשם," אמרו לו אנשי הביטחון.

"אם לא תתנו לי, אני אצא מכאן ואלך ברגל," אמר להם והם נענו מחוסר ברירה. בבית־החולים פגש פרס את לאה רבין, איתן הבר ועוד מספר אנשים. השמועות היו שרבין עודנו על שולחן הניתוחים. אז ניגש אליהם פרופסור ברבש, מנהל בית־החולים. "הוא לא בחיים," אמר ללאה רבין ולפרס.[5]

 

***

 

דבריו של ברבש היו עבור פרס "כדקירת חרב." הוא חש תחושת אסון נוראה. יחד עם זה "ידעתי שאי־אפשר להשאיר את המדינה ככה. היה צריך מייד להשתלט על המצב מפני שהיתה היסטריה בכל מקום."

אחרי חצות יצאה שיירת מכוניות השרים מבית־החולים לקריה בתל־אביב, שם התקיימה ישיבת ממשלה. פרס ביקש לכסות את כיסאו של רבין בבד שחור. הוא לא רצה לשבת על הכיסא שלו. במהלך הישיבה הציע דוד ליבאי ששמעון פרס יתמנה לממלא מקומו של רבין עד שהכנסת תאשר את ממשלתו. כבר אז החליט פרס שהוא לא ישנה את הצוות של יצחק רבין, וישאיר את הכול כמו שהיה. "רציתי למנוע זעזועים, ראיתי את העם בוכה עם דמעות, והנרות, היתה היסטריה ממש."

הוא הוסיף: "הרצח הזה השפיע עלי הרבה יותר משהראיתי כלפי חוץ."[6]

כעבור יומיים, בחלקת גדולי האומה שבהר הרצל בירושלים, נפרד העולם מיצחק רבין. "אחי הבכור" קרא לו שמעון פרס בנאום הפרידה שהשמיע מול גדולי העולם שבאו לירושלים. דבריו נשמעו כנים ויוצאים מן הלב. עם זאת, ידעה ישראל היטב שעד אותו יום אחרון בכיכר מלכי ישראל לא שררו יחסי אחווה או חברות בין פרס לרבין. נהפוך הוא, יחסיהם התאפיינו ביריבות מרה, בחשדנות הדדית, בעימותים, במריבות, בטינה הדדית שאצל רבין גם הפכה לשנאה גלויה.[7] ידידיהם של השניים ניסו להפחית מעוצמת העוינות ביניהם, אך לא היתה בכך אמת. עד הרגע האחרון לא התאחה הקרע בין השניים. יחד עם זאת, היה היבט אחד ביחסיהם שעבר שינוי משמעותי: הם למדו לעבוד ביחד, להישען זה על זה ולהשלים זה את זה. יחד החליטו להושיט יד ליאסר ערפאת ולאש"ף, יחד יזמו את תהליך אוסלו, יחד זכו בפרס נובל וגם ספגו את הביקורת המתלהמת ואיומי הרצח של הקיצוניים בישראל.

שמעון נותר לבדו ליד ההגה. בפעם השנייה בחייו היה ראש ממשלה. בפעם השנייה היה שר הביטחון. במהלך השנים היה חבר קיבוץ, פקיד בכיר, חבר כנסת, סגן שר ביטחון, שר תחבורה, תקשורת, קליטת עלייה, הסברה, חוץ ואוצר. חייו הפוליטיים היו ארוכים יותר מחיי כל מדינאי אחר בישראל; חבריו לעבודה, בעלי בריתו ואנשי ריבו הפוליטיים עלו וירדו, נכנסו לזירה והודחו ממנה, פרשו ומתו - והוא נשאר, נערך לקרב הבא, נדרך להזדמנות המסתמנת באופק. במהלך חייו היה מוקף במעריצים מושבעים, אך גם ביריבים מרים. דווקא מותו של הגדול ביריביו חיבר אותם בעבותות. אך מותו של רבין השאיר אותו בודד לחלוטין, ללא בן־שיח, ללא עמית חכם שאיתו יוכל להיוועץ ולחלוק את לבטיו. לא כך היה בעבר, כאשר הלך לצידם של בן־גוריון ושרת, אשכול וגולדה, דיין ואלון. דרכו הארוכה והנפתלת היתה זרועה תחנות רבות, צמתים גורליים שקבעו את מסלול חייו, אך לא אחת גם את גורלה של האומה.

עבור רבים היה ונשאר שמעון פרס חידה. הוא היה שונה מכל האישים שבמחיצתם פעל. בן הארץ ששורשיו באדמת ניכר; אמן השפה העברית, אך צלילה גלותי; איש הביטחון האולטימטיבי, שמעולם לא לבש מדים; פוליטיקאי בינוני, אך מדינאי בעל חזון מרהיב; קיבוצניק חסר השכלה רשמית, אך שופע תרבות; מאופק ובעל שליטה עצמית, אך בתוכו אש יוקדת; רומנטי ושאפתן, בוטח, אך ביישן; חשדן, אך מאוהב ללא תקנה. איש מורכב, רב־פנים ורב־ניגודים.

לא פתרון אחד יפענח את אותה חידה, ולא מפתח אחד ישחרר את המנעולים ששלטו על מדורי עולמו של שמעון פרס; כי אם מפתחות רבים, הפזורים לכל אורך דרכו, על אתגריה וסכנותיה, על תבוסותיה הצורבות והישגיה המשכרים.

וראשיתה של הדרך - בעיירה שכוחה על גבול ביילורוסיה-פולין, וישניבה שמה.