מבוא: להיכשל כל הדרך להצלחה
שלום ותודה שקנית את הספר הזה.
איזה כיף! אנחנו הולכים לצאת למסע משותף שעיקרו סיפורי תקיעויות והיחלצויות, משברים והזדמנויות.
משבר — פרידה, מחלה, פיטורין. להיתקע — בזוגיות קשה, בעבודה מייבשת, במסיבת טבע כשגנבו לך את הארנק... משברים ותקיעויות זה עניין יומיומי. למשל סיפורצ'יק, ממש מעכשיו:
בשישי ראשון של הקיץ יצאנו לים, אני, האישה והילדות. היה חם וכיף, הקטנה אכלה צדפים, הגדולה זרקה עלי חול, אני והאמא פגשנו חברים והיה כיף מאוד. התמונה שצולמה באייפון והועלתה לפייס היתה של ילדה בת שלוש מחזיקה ביד אחת פיתה עם חומוס וביד השנייה סוכרייה על מקל. צחוקים.
אלא שלקראת שעת השקיעה פתאום התחילה רוח, ונהיה קר, והילדות איבדו סבלנות ונהיו קרעכציות ואנחנו התחלנו להתקפל (אתם יודעים, עם החול והמכנסיים הרטובים ואיפה שמת את המפתחות, אני לא מוצאת את המוצץ... המתח מתחיל להיבנות), נכנסנו לאוטו, ממהרים למקלחת — כשאני, בהחלטה שגויה, לקחתי את השביל הלא נכון על גבעות הכורכר. את התל הראשון עוד עברנו בתנופה, אבל אז ראינו לפנינו תל טובעני, והאישה צעקה, "תיזהר!" ואני, במקום לתת גז נבהלתי ונתתי ברקס — ושלאק, נתקענו בחול. יצאתי מהאוטו, בייאושי חפרתי קצת מתחת לגלגל, שמתי מתחתיו קרש, עדיין ממאן להודות שנתקעתי, אבל אז יצאתי לקרוא לעזרה.
אתם מבינים מה זה תקיעוּת? זה בין השאר רגעים כאלה; קטנים וטיפשיים. בראש ידעתי שהיום מתישהו נישן בבית מקולחים, בזה לא היה ספק, ולכן לא היה סטרס אמיתי. זה רק הלב שנשאר עם הילדות העייפות ועם האישה שמעסיקה אותן על התל החולי, והשמש שוקעת והגלגל תקוע. יום של כיף מסתיים ככה? משונה, נכון? ואני הולך בחזרה לים ומשתומם על הטוויסט בעלילה וגם חש לא מעט אשמה וגם קצת האשָמה. מצד אחד איזה אידיוט אני, מצד שני הכול בגללה, היא צעקה ואני נתתי ברקס. אילו לא היתה צועקת... וקולות קטנוניים שאני מדחיק דרך שגרה אל מרתפי הנפש יוצאים עתה מכלאם: בושה וקַטנוּת, ואשמה שאני לא מי שאני לא, בקיצור — כל הצדדים הלא מאושרים שלי, כל הצרכים הדמומים בדרך כלל, פתאום עולים מתוכי ומתעקשים במפגיע לחגוג עלי בשעה שאני עובר על החוף, בוש לחפש מכוניות עם הנעה כפולה, כי גברים עם מכוניות כאלה הם ההפך ממני. אני צנום וקטן עם אוטו היבריד אקולוגי נמוך־גחון, והם גדולים ושמנים עם בהמת 4X4 רועמת.
עמדתי באור אחרון מול אוהל גדול שעשן מנגלים עלה ממנו, והבנתי שאם אני מגיע באנרגיה הזאת לחוגגים, עם התחושות של הכעס העצמי והאכזבה, בדיוק כשהם מתיישבים לאכול את הפרות הזבוחות שלהם, זה יהיה פשוט גרוע. אני אבוא קטן, מתנצל. עלוב. הייתי חייב להחליף הילוך. נאמן לשיטתי עשיתי "זה זה זה".
איך עושים "זה זה זה"? זו מדיטציה של שתים־עשרה שניות: פשוט הרחבתי את המבט, נשמתי עמוקות והסתכלתי סביב, על הכוכבים הראשונים שיוצאים, ועל הילדים האחרונים שעוד משתובבים במים, ואישרתי את מה שקורה: הי, הכול בסדר. לא קרה כלום. תיכנס לפרופורציה. אתה אולי לא גבר־גבר, אבל מישהו אחר יכול לצאת גיבור! אתה נותן למישהו הזדמנות לעשות חסד של שבת! הטעות שלך יכולה להיות השיחוק שלו.
גם לאו מסי מפסיד לפעמים, גם שמעון פרס יקירך הפסיד כל מערכת בחירות שהשתתף בה, ותומס אדיסון פוצץ הרבה נורות עד שמצא את זו שמאירה לך היום את הבית. בריאיון הוא אמר פעם: "לא נכשלתי. רק מצאתי עשרת אלפים דרכים שלא עובדות." מספרים שננסי, אמא שלו, אמרה לו בילדותו, "תומס, אגלה לך סוד — תלמד לא להצליח, או שלא תצליח ללמוד."1 אני חושב שהיא צודקת לגמרי: או שתלמד להיכשל — או שתיכשל כל החיים. כל משבר הוא הזדמנות.
1 הסיפור והציטוט לקוחים מן הספר "גיבורים אמיתיים — תומס ואני" מאת ד"ר טל בן־שחר ושירלי יובל־יאיר, הוצאת כנרת.
כמו במשחק "סולמות וחבלים". זוכרים את המשחק הזה מהילדוּת? בגלגול קובייה היינו מתקדמים עם החייל על הלוח, סופרים משבצות, מקווים להגיע לסולם שייקח אותנו לעליונים ומתפללים חזק בלב שלא ליפול בטעות על חבל שידרדר אותנו בחזרה לתחתונים. אז זהו, שחבלים הם טבע המציאות — לפעמים חייבים פשוט לרדת.
ועל זה הספר הזה. בדיוק.
על החבלים, על הבורות, על הטעויות ועל ההחלטה "להיות מאושר", שהיא בחירה ברעיון שלכל חבל יש סיבה. לרוב אתה מבין אותה רק בדיעבד: טוב שהחברה שלי זרקה אותי, איזה כיף שפיטרו אותי מערוץ 8, מזל שהאופנוע נתקע ליד האגם. אדיסון חווה רִבְבַת כישלונות כדי למצוא נורה שעובדת, ואני עשיתי רבבת טעויות כדי להיות מאושר.
Only losers can win this game,2 אמר המורה אושו על הדרך אל ההגשמה. אין לה חוקים והיא ממש לא הגיונית כשהיא אומרת לך: רוצה לנצח במשחק? בוא מוכן להפסיד; כדי ללכת קדימה אתה צריך לפעמים לסגת; כדי לקבל משהו צריך לפעמים לשחרר אותו; כדי להוביל צריך להקריב משהו, פעמים רבות — את האגו שלך.
2 "רק מפסידנים ינצחו במשחק" (Osho The Heart Sutra, chapter 1).
"אתה לוזר גאה!" עודדתי את עצמי, ושוב הייתי זחוח ומאושר בחלקי וכך ירדתי למנגליסטים בקריאה משונה: "שלום! אני זקוק לחסד של שבת."
משפחה גדולה הביטה בהפתעה בדמות שהגיחה מהחושך. "נתקעתי עם האוטו כאן בחול!"
הגברים הפסיקו לנפנף ואחד אמר: "תלוי כמה כסף יש לך."
התייבשתי. ברור שלא מתחשק להם לעזוב הכול ולהיכנס לאוטו ולצאת לחולות בחושך ולהפעיל כננת, אבל איפה הלב? אז סיפרתי להם שיש בתמונה גם אישה ושתי תינוקות באוטו, ולבסוף שלפתי את המשפט המנצח: "יאללה, מי רוצה לצאת גיבור?"
"יאללה, מוטי, קח אותו," אמרה המנהלת של המתחם, והגדול עם הכרס עלה איתי לצוק, חיטט ומצא את הכבלים, ובשתיקה נסענו להציל את הבנות.
על זה אני מדבר איתכם בספר הזה!
לא על להיות "מוארים" ולא על "לדעת את הסוד" ולא על שום דבר ניו אייג'י, אלא על משהו פרקטי ממש. איך אמרו חז"ל: "איזהו עשיר, השמח בחלקו"? אני מדייק ואומר: "איזהו עשיר, המאושר בחלקו". ומה ההבדל? שהמאושר שלי אינו בהכרח שמח. הוא פשוט מאשר את חלקו, מקבל את המציאות, ואפילו אם חלקו הוא היתקעות בצד הדרך, תאונה או חלילה פיטורין, גירושין או אובדן — הוא מאַשר. זה זה זה.
הספר הזה, "מאושר בחלקו", הוא למעשה אוסף של סיפורי משבר והזדמנות.
מסע חיי דילג בעקשנות מן הפח אל הפחת, מטעות לנפילה. פעם הייתי שדר טלוויזיה ואז נסעתי להודו. החלפתי את השם פעמיים. אני זה שביים את "אופטימיות קוסמית", הקים את מפלגת "עלה ירוק", יזם את "אשרם במדבר". התחתנתי, נפרדתי, הולדתי ילדים, עשיתי עסקים, עברתי דרך ארוכה שבה לא פעם נתקעתי בבורות עמוקים — לפעמים בגלל עיוורון ולפעמים במודע — הכול כדי ללמוד להיות מאושר: לתת לעצמי, ולכל אחד מחלקַי, אישור.
