פרולוג
בספר הראשון בסדרה ״חייו של ה׳אני הרציף׳ — זריעה״ חלקתי הבחנות מסויימות שהתגבשו בתוכי כתוצאה מעבודתי בעשרים השנים האחרונות. עבודה שהייתה לנצח בלתי צפויה, מלווה תמידית בעליות ומורדות, לעולם מין הסוג שהביא אותי לחוש רבדים עמוקים יותר ויותר מתוך פנימיותי ולשמוע באמצעות חושי קולות חלושים אך רבי עוצמה המגיעים אלי מהחוץ ומבעבעים מבפנים. קולות שתודעתי פירשה תכופות באופן לא נכון, עד שלמדה את משמעותם האמיתית. קולות שחלפו בי כסהרורי תחילה והפחידו אותי עד עמקי נשמתי, עד שהפחד התפוגג והאמיתות הבלתי אמצעיות שקולות אלו הביאו אתם העמידו אותי מול עובדות. עובדות של ממש.
עבודתי התקדמה תמיד במעגלים בהם נדמה היה לי שאני שב שוב ושוב על עקבותיי, תחילה באופן חסר טעם ומייאש. אך עקבות אלו נעשו עמוקים יותר וברורים יותר ככל ששבתי אליהם. חושפים בכל עת רובד עמוק יותר ורב משמעות יותר של עצמי, של הקיים, ושל האופן בו העולם מדבר אל האדם, והאדם אינו מקשיב.
ראשית, יש ללמוד לשמוע את חמשת החושים שלנו כפי שהם ולא כפי שמוחינו מפרש אותם, על מנת להבין את מסריו המדוייקים והאובייקטיביים של העולם, ולחוות אותו באופן המלא ביותר האפשרי לנו. אך בכדי לעשות זאת עלינו להסיר תחילה את עצמנו, לקלף את ׳מי שאנחנו׳ מתוך עצמנו, וזאת מבלי לאבד ׳אותנו׳ בדרך לשם. עלינו ׳לקלף את התרגום המוטעה מהסרט׳. למידה זאת היא בין היתר הלמידה של הפרדת הדימיון מהאינסטינקט, היכולת לחוש באופן פנימי את הפער הקיים בין ידע והוויה ואת היכולת לחדד את המעגליות המתרחשת כל אימת שמוחינו, גופנו או לבנו קולטים פריט מידע חדש ועד שאנחנו יודעים אותו בכולויותנו.
אין כל מסתורין בעבודה זאת, והיא איננה סוד, אם כי היא מלווה בתחושה הולכת ומצטברת של כישוף ומוזרות בשנותיה הראשונות, כישוף המתבהר ומתפוגג ומתחלף בשמחה משוחררת ופליאה אינסופית מהחיים עצמם הנובעים לא מתוך הרגש עצמו, אלא מעצם קיומו, וחשיפת דיוקו המכאני ושאינו מכאני של העולם ככל שהזמן עובר. ההתמדה מצמיחה את פירותיה, וחוויית החיים הופכת לצלולה וברורה ובתוכה עובדות מופלאות ובלתי ניתנות להכחשה שהן הרבה מעבר לחוויית החיים ׳הרגילה׳. במובנים מודרניים ניתן לכנותם כמציאות רבודה. אלא שאין היא רבודה בדימיון, היא המציאות עצמה, כפי שהיא מבעד לדימיון הרגשי והשכלי אשר אליו אנחנו נולדים וגדלים.
בחייו של האני הרציף — קציר, בכוונתי להעמיק מעבר לפרישת תובנות הנובעות מתפיסה ולצלול אל תוך טכניקת הלמידה עצמה. לא ללמד אותה אלא להדגים אותה. כיצד להרחיב את תפיסתנו מעבר לשמיעה וראייה אל חוש הריח, אל תחושות הבטן שיהפכו צלולות וברורות, אל הרגש שיהפוך לבהיר ומלא, אל היכולת להבין את שפת התחושה ושפת הרגש השונים באופן מהותי משפת המחשבה, ואל היכולת לפעול בעולם מתוך ה׳אני׳ העמוק ביותר, האותנטי ביותר, והממשי ביותר המצוי בכל אחד ובו הוא מעוניין להבחין תחילה, ואחר כך לפעול באמצעותו.
על מספר יסודות ברורים עומדים כל העולמות. הכול זהה למעלה, בתווך ולמטה. כל דבר ביקום רוטט בתדר כלשהו החולף בכל השאר. ישנו רטט מודע ורטט שאינו מודע. כל רטט בחולפו בחומר של עולם אחר מפעיל בתוכו תהליכים, מודעים ושאינם מודעים, ואלו בתורם מייצרים תדר נגדי, באופן אוטומטי, ושאינו אוטומטי.
ועל כן, עבודת האדם כל שעליה וביכולתה לעשות תחילה היא להתבונן, להמעיט ככל האפשר בפעולה מעשית, בניתוח מחשבתי, בניסיון למצוא פתרונות למהומה בה הוא מבחין, פנימית או חיצונית. ביכולתו הכנה רק להתבונן בכל אלו, על מנת לזהות תדרים דקים יותר החולפים בו ובעולם. להבחין בחוסר האונים שלו עצמו אל מול כל הקורה בתוכו ואי יכולתו לשלוט בהשפעות המגיעות אליו מבחוץ ותגובותיו האוטומטיות אל מולן.
על ההתבוננות להיות ממש כפי שהתבוננות השמש בארץ מחממת אותה, מפריחה אותה, מייצרת בה חיים, שכן, כך היא התודעה בעודה מתבוננת, היא משליכה את האור ואת החום הדרושים ל׳אני׳ לצמוח, ולאבולוציה הפנימית להתרחש מתוך עצמה. אילו הייתה השמש מתערבת ולא רק מתבוננת היא הייתה שורפת את הכול. אילו הייתה מאירה לעתים ולעתים נכבית, הארץ הייתה גוועת מתוך עצמה. השמש מאירה, באופן אחיד, רציף, בלתי משתנה ובלתי תלוי באירועים אשר היא מציתה בהתבוננותה על פני הארץ. ניתן כמעט לאמר שהשמש אדישה למתרחש על הארץ, אף על פי שהיא מקור כל המתרחש.
כך גם פוטנציאל התודעה שבנו, באפשרותינו תחילה רק להתבונן, ללמד את התודעה שלנו כיצד להתבונן, ולאן להסתכל, עם מה להזדהות ועם מה לא להזדהות, כיצד להותיר את ההתבוננות קבועה בעוצמתה, בחדות שלה ובחום הכימי שהיא מייצרת בתהליכים הפנימיים, ללא קשר וללא השפעת הדבר בו היא מתבוננת.
אבל ראשית עלינו ללמוד מה בנו, בתוכנו הוא אשר מתבונן, וכיצד להתבונן, לדעת כיצד ידיעה שלמה של דבר כלשהו, באשר הוא, חשה בתוכנו, בכוליותנו. זאת על מנת שנדע לזהות מתי תודעתנו היא המתבוננת ולא חלקים אחרים ביישות שלנו המתחזים אליה. שכן התבוננות יכולה להתרחש דרך מספר מוקדים, אך רק מרכז אחד בתוכנו מייצר התבוננות בעלת ערך אלכימי, הסתכלות בלתי אמצעית שאינה מושפעת מעצם ההתבוננות עצמה, שאינה בורחת ואינה מביעה עמדה. התבוננות שקיימת במקביל לעובדת היותנו פועלים באופן מלא במעשינו, במחשבותינו, ברגשותינו ובתחושותינו. וביחסי הגומלין ביניהם. התבוננות שהיא נוכחות בפני עצמה.
יש את אלו המחפשים התבוננות מעין זו באמצעים שאינם במסגרת השוטפת של החיים, למשל באמצעות מדיטציות מסוגים שונים, בהם האדם משקיט את מחשבתו באמצעות התבוננות בה עד שהיא משתתקת, ואז ברגשותיו, ובתחושתיו. יש את אלו ההולכים למנזרים או ריטריטים, המנסים למצוא את המופלא עצמו מחוץ למסגרת של החיים. כלים אלו אינם יעילים כלל למי המעוניין למצוא את האמת אודות עצמו ואפשרויותיו במסגרת העולם בו הוא חי.
שכן, אין שום אפשרות להפריד את ההתבוננות מהחיים, וכל התבוננות שאיננה במסגרת השוטפת של החיים כפי שהאדם מצוי בתוכם אין בה שום ערך נרכש הניתן ליישום. דומה הדבר לאותו האדם המוכן להתבונן במראה, אך רק דרך מראה מסויימת, בתאורה מסויימת, ובביגוד מסויים, ומיד לאחר שהתקלח. כך הוא מקבל תמונה חלקית, מסויימת מאד וצרה עד מאד של עצמו, תמונה אותה הוא מנסה להביא באופן חסר סיכוי אל העולם המלא בו הוא חי. במקום לייצר אבולוציה פנימית המתרחשת מתוך עצמה, מייצר הוא באופן לא מודע תהליך השמדה של תהליכים אוטומטיים טבעיים בתוך עצמו. מייצר מחיצות חדשות המצמצמות את תפיסתו החושית, הרגשית והמחשבתית ומרחיקות אותו מאפשרויותיו המלאות כאדם.
בספר זה מטרתי היא לפרוש בפניכם, הקוראים, את הכלים להתבוננות נכונה. התבוננות שתאפשר למי מכם שיבחר בחירה מודעת או לא מודעת אך החלטית, לראות את עצמו באופן מלא, כיצד מחשבתו קורית מתוך עצמה ומפרשת באופן לא מודע את ההדהוד הפנימי של תחושתיו, האינסטינקטים שבו, את ההשפעות המיקריות של סביבתו. וכיצד ולמה פועלים הרפלקסים הרגשיים, כיצד הרגש נוהג ומתנקה וכיצד להבחין בקיומו האובייקטיבי שלו עצמו בתווך בו הוא מתקיים.
אין בהתבוננות זאת שום הבטחה לחיים טובים יותר, אין בה הבטחה לאושר, אך יש בה הבטחה לתפיסת החיים כפי שהם, לידיעה ברורה של מהו אושר, ומהו כל מצב אחר של ההוויה. אתה כפי שהנך באמת, ולא כפי שנעים או רגיל לך לחשוב אודות עצמך.
השאר יקרה מעצמו באופן מכאני, ממש כפי שכל אבולוציה בכל ייקום, בכל זמן, בכל סדר גודל, קורית.
מתוך עצמה בלבד.
בכוונתי לגעת במספר מישורים החייבים להילמד במקביל:
התבוננות פנימית נכונה, למידת המכונה האנושית ומה המתקיים מעבר למכונה האנושית, איתור השפעות פנימיות וחיצוניות והידיעה כיצד להבחין ביניהן, למידת הדרך בה פועלים עולמות שונים, ועולמות המתקיימים בתווך שבין שני עולמות אחרים, הקוסמוס והדרך בו הוא פועל, חוקים אוניברסליים, חומר ורוח ויחסי הגומלין ביניהם, המציאות האובייקטיבית — כיצד היא נראית, נחוות, וכיצד להבחין בה ולפעול בה.
ב׳קציר׳, אני עושה שימוש נרחב במטאפורות, אך מטאפורות אלו אינן מטאפורות כלל, אלא שער תפיסתי אל עובדת היות האדם אנלוגיה של כל הקיים סביבו. אנלוגיה שיש לתפוס במהלך המופשט של הרגש ועומקו האינסופי ולא באופן מטאפורי סמלי כעוד פיסת ידע לתיוג מחשבתי. בין היתר אעשה שימוש באנלוגיות מעולם כוכבי הלכת והיקום, עולם התא ועולמות נוספים.
זהו אינו ספר קריאה כי אם ספר לימוד. כל נקודה היא תוצר של התבוננות רבת שנים, ושל ידע שנאסף ונשמר על ידי ׳בעלי סוד׳ מופלאים משחר ההיסטוריה, ועל מנת להבינה במלואה מומלץ לעצור ולהתבונן אל תוכה, ולהמשיך רק לאחר שהידע נקלט במחשבה, הרגש והתחושה ושלושתם באופן עצמאי הבינו אותה באמצעות חוויה.
קריאה מהנה
רון
