דילמה בשחקים

פתיח

 

חַיִּים כְּדֵי לֶאֱהֹב?

אוֹ אוֹהֲבִים כְּדֵי לִחְיוֹת?

מַצְלִיחִים כְּדֵי לְהִתְקַדֵּם?

מִתְקַדְּמִים כְּדֵי לְהִתְפַּרְסֵם?

מַרְוִיחִים כְּדֵי לִצְרֹךְ?

מִתְפַּרְנְסִים כְּדֵי לַחְסֹךְ?

 

כּוֹעֲסִים מִשְׁטֻיּוֹת,

צוֹחֲקִים מֵהַקְנָטוֹת,

מְחַזְּקִים יְרֵאִים,

יְרֵֵאִים מִמַּצְלִיחִים,

נֶעֱלָבִים סְתָם,

מְקַטְּרִים כָּל הַזְּמַן.

 

שׁוֹכְחִים כְּדֵי לִסְלֹחַ?

אוֹ כִּי אֵין כְּבָר כֹּחַ?

כּוֹתְבִים כְּדֵי לָגַעַת?

לוֹמְדִים כְּדֵי לָדַעַת?

יוֹדְעִים כְּדֵי לְהָבִין?

לְהָבִין שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים...

 

חוֹשְׁבים עַל מָה שֶׁאוֹמְרִים?

אוֹ אוֹמְרִים אֶת מָה שֶׁחוֹשְׁבִים?

חוֹפְשִׁיִּים, אֲבָל מִמָּה?

מַאֲמִינִים, אֲבָל בְּמָה?

עוֹבְדִים, לְשֵׁם מָה?

נִלְחָמִים, עֲבוּר מָה?

 

הַזְּמַן זְמַנִּי,

הַנֶּצַח דִּמְיוֹנִי,

הַמַּשְׁמָעוּת חֲבוּיָה,

בְּעִמְקֵי הַהֲוָיָה.

 

הרהר אריק עת המתין בנחת תמוה במטוס לטיסה המתעכבת.

הכרוז בטרמינל שלוש של נתב"ג ביקש מהנוסעים האחרונים, שמעון ושלומית, להגיע מידית לשער היציאה של המטוס. זו הייתה הפעם השלישית שהוא קורא לאותם אנשים.

לאחר עיכוב נוסף, הגיעו הזוג בהליכה נינוחה. 

תשובתם לכל מי שהעז להעיר על איחורם החצוף הייתה: "המוכרים האלה בדיוטי פרי, שיגעו אותנו! בסוף הצלחנו לשכנע אותם שממש לא זול פה." או: "מה הלחץ? ריו לא תברח לשום מקום? טרנקילו אמיגוס."

והשיא - תוך כדי שמעירים להם, הזוג החצוף העז עוד להוציא את הנייד ולהצטלם סלפי עם מירו – היוטיובר החתיך עם יותר מחצי מיליון עוקבים. הכי הרבה בארץ. (מה שאומר שכל הילדים בישראל יודעים שמירו טס לריו. וכמה כיף לו.)

בסופו של דבר, הטיסה לריוּ דה ז'ניירוּ, ברזיל, יצאה בעיכוב של יותר משעה. כלומר שעתיים כולל הפקק לפני ההמראה.

אחד הנוסעים, חנוט בחליפה וחנוק בעניבה, רטן בקול: 

"ככה זה במדינה הזאת. שנים, שנים שאני טס לריו מאירופה, ודבר כזה עוד לא ראיתי." 

הנוסעת שישבה לידו השיבה: 

"אם הייתה ענישה, לא היינו צריכים לבזבז את הזמן שלנו. ככה זה, כשאין הרתעה כל אחד עושה מה שבראש שלו."

ועוד כמה נוסעים אמרו את אשר ליבם:

"מה הקשר לענישה? הכל מתחיל ונגמר בחינוך. ראית את ההתנהגות של הילדים שלנו? ברחובות כשהם משוטטים. באוטובוסים. הכול כולל הכול מתחיל ונגמר בחינוך."

"של הילדים? ומה איתנו? אפשר לחשוב שאנחנו משמשים דוגמה אישית למשהו."

"מה שנכון, נכון." חתמה מישהי באלגנטיות שחוקה עוד ויכוח מיותר.

שתי דיילות, מאופרות בקפידה, פצחו במופע הפנטומימה שלהן, בזמן שהנוסעים סידרו לעצמם את סביבת הישיבה לקראת הטיסה הארוכה.

הקברניט, בקול מתכתי ומנומס, הודה לנוסעים שבחרו לטוס דווקא בחברת "תל-גד", ומסר פרטים טכניים על הטיסה הצפויה. 

כעבור חצי שעה מההמראה החלו הדיילות להגיש אוכל ושתייה, ולאחר שעה ארוכה ומעצבנת במיוחד, מתי כבר יומצא הפטנט הזה שימנע ממך להישיר פנים למגש האוכל שלך כל כך הרבה זמן, פינו את שאריות המזון. 

כמו בכל טיסה, כעת נשאר רק להתרווח בכיסא ולקרוא ספר טוב. או לשאול את הנוסע בכיסא ליד מאיפה הוא בארץ, מה עשה בצבא והאם הוא מכיר את מוישל'ה. או לצפות בסרט שנבחר להקרנה מטעמים מסחריים. או לנסות להירדם. או להעמיד פנים שאתה מסנה להרדם כי אין לך כח לאף אחד. או להסתכל בהערצה על מירו. או סתם להתלונן. 

יערי התלוצץ עם בחורה שישבה על ידו:

"קלטי פרדוקסים שהזמן הולידם:

ככל שהמצב הבטחוני טוב יותר, ביבי מתחזק.

(כי ביבי אחראי)

לעומת זאת,

ככל שהמצב פחות טוב, גם ביבי מתחזק.

(כי רק ביבי יוכל להוציא אותנו מזה)

שיפור השירותים הרפואיים מאריך את תוחלת החיים, דבר שיוצר מחסור עתידי צפוי בשירותים רפואיים.

קריאה מהנייד כמה חשוב להגמל מהשימוש בו.

קבלת דוח תנועה על שימוש במכשיר בגלל שקפצה לך הודעת אזהרה בווצאפ על מכמונת חדשה (שהיא זו שתפסה אותך).

נזיפה בילדים שיפסיקו להתעסק עם המסך."

איש אחר, בטח כלכלן, הדליק את מחשבו האישי, כמו נכנס הרגע למשרד, והחל לכתוב לעצמו:

מהו שיווי משקל?

שִׁוּוּי מִשְׁקָל

כְּשֶׁהֶצֵּעַ הָאוֹהֲבִים

פּוֹגֵשׁ

אֶת הַבִּקּוּשׁ לְאַהֲבָה -

מִתְחַתְּנִים.

כְּשֶׁהֶצֵּעַ תָּכְנִיּוֹת הַטֵּלֵוִיזְיָה פּוֹגֵשׁ

אֶת הַבִּקּוּשׁ לַמָּסָךְ -

רֵיאָלֵטִי וְתָכְנִיּוֹת בִּשּׁוּלִים.

כְּשֶׁהֶצֵּעַ הָעִתּוֹנוּת הַכְּתוּבָה מְחַפֵּשׂ אֶת הַבִּקּוּשׁ -

יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם,

וּכְשֶׁהֶצֵּעַ הַבִּדּוּר מִתְבַּדֵּר -

נֶאֱמָנוּת לַלְּאוֹם.

כְּשֶׁהֶצֵּעַ הָרֹגַע מוֹצֵא

אֶת הַבִּקּוּשׁ לְנַחַת

נוֹצֶרֶת שַׁלְוָה,

וּכְשֶׁאֵינָם נִפְגָּשִׁים -

חֹסֶר יַצִּיבוּת, עַל סַף מְרִיבָה.

כְּשֶׁהֶצֵּעַ הָאֵגוֹ מִתְפָּרֵץ -

בְּחִירוֹת,

כְּשֶׁהַבִּקּוּשׁ לְהִגָּיוֹן נִשְׁחָק -

מִלְחָמוֹת,

כְּשֶׁהֶצֵּעַ הַמַּנְהִיגוּת קוֹרֵס -

הַאֲשָׁמוֹת,

כְּשֶׁהַבִּקּוּשׁ לַחַיִּים הַטּוֹבִים עוֹלֶה -

דִּכְאוֹנוֹת.

כְּשֶׁהֶצֵּעַ הַזְּמַן דּוֹחֵק -

פְּזִיזוּת,

כְּשֶׁהַבִּקּוּשׁ לְ"כָּאן וְעַכְשָׁיו" נוֹסֵק -

רְדִידוּת,

כְּשֶׁהֶצֵּעַ הַחֲלוֹמוֹת נִשְׁחָק -

הַפְנָמָה,

כְּשֶׁהַבִּקּוּשׁ לְהַקְשָׁבָה יוֹרֵד -

הַקְצָנָה.

אחר סקר את נוף האנשים ושרבט לעצמו משהו על הנוף האנושי בטיסה:

אֶחָד חוֹפֵר, אֶחָד נוֹחֵר,

אֶחָד גּוֹלֵשׁ, אֶחָד גּוֹעֵשׁ,

אֶחָד מֻטְרָד, אֶחָד לְבַד,

אֶחָד צוֹעֵק, שֵׁנִי צוֹדֵק,

אֶחָד נִרְגָּן, שֵׁנִי בַּכְיָן,

אֶחָד בּוֹלֵס, שֵׁנִי כּוֹעֵס.

 

אֶחָד בַּלֶּפְּטוֹפּ, אַחַר בִּשְׁמוּל טוֹק,

אֶחָד מִתְוַכֵּחַ, אַחֵר מִתְנַצֵּחַ,

אֶחָד מִתְפַּלֵּל, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל.

אֶחָד עֲרָבִי, תַּיָּר צָרְפָתִי,

נוֹסֵעַ שֶׁהִתְבַּלְבֵּל, וְנָשׂוּי שֶׁמִּתְפַּתֵּל.

אֶחָד חָשׁוּב, אַחֵר נֶחְשָׁב,

שְׁלִישִׁי חוֹשֵׁב, הַהוּא מִתְחַשֵּׁב,

וְזֶה שֶׁמִּתְחַשְׁבֵּן.

פְּסֵיפָס אֱנוֹשִׁי, מִנְעָד יִשְׂרְאֵלִי,

עִנְיָן אֲמִתִּי, בַּדֶּרֶךְ לְבֵיתִי.

וזו שלידו עברה שוב על הפיד שלה בפייס, הפעם בלי קליטה, וקראה פעם נוספת פוסט שאהבה במיוחד:

"פגשתי פילוסוף 

שאלתי: מה נשמע?"

ענה: "מאיזו בחינה?"

פגשתי כלכלן...

ענה:

"ביחס למה?"

פסיכולוג:

"ביחס למי?"

"ברוך השם."

השיב הדתי.

החשוב בעיני עצמו - לא התייחס,

והאבא נראה כועס,

החב"דניק המשיך לרקוד,

ההוא מהייטק חזר לעבוד,

הימני השיב שאין פרטנר,

והשמאלני הכריז - "אנחנו פסע מדיזסטר."

שאלתי את הבוס בעבודה  - "אין לי זמן,"

ויו"ר ההסתדרות - "סכסוך העבודה נמצא אצלי על השולחן."

ההוא שלא ראיתי מזמן ענה: "מה קרה?"

ושר הבטחון הכריז על עוד מלחמה.

כמעט אמרתי נואש,

אבל השבתי לי "אל חשש,

אין מציאות אחת ויחידה,

והאמת שהאמת היא חידה,

וגם אם את הפוסט הזה כמעט שאף אחד לא סופר,

גם על זה נתגבר."

מבט קצר על יושבי המטוס גילה שרובם בחרו לשלוף את הטלפונים הניידים. 

מעניין, מה עשינו לפני מספר שנים, טרום המצאת הטלפונים החכמים? במה מילאנו את הזמן שאנו ממלאים כעת בדגדוג המסך הקטן?

אחד הנוסעים נזכר בקול בלילה שהוא ואשתו שקעו אל תוך הנייד שלהם – עד אור הבוקר, והחל נואם לנוסעת שישבה לימינו בלי משים אם היא באמת מעוניינת בשיחה: 

"אתמול הייתי עם אשתי בהופעה של ריטה. לא יאומן, אבל יותר מחצי מהקהל פלס עמדות בשביל לצלם ווידאו בסמארט. (החצי השני העלה...).

אז קודם כל זה מעיק ומציק בעין. דבר שני, לא מבין מה הערך המוסף? מי יצפה את זה? אתם? אולי אם ממש משעמם לכם; חברים שלכם? שכנים?

ומה הבעיה לראות באינטרנט אחר כך ובאיכות יותר טובה?

בין לבין זיהיתי גם כמה צופים שאשכרה נהנים, שרים ורוקדים. חברים, מה פספסתי?

היום אנשים נהנים מלצלם אירוע ולתעד אותו יותר מאשר להיות באירוע עצמו. היית. צילמת. העלת.

אבל אז זה הכה בי, אני מכור, משועבד וזה חזק ממני. כבר כמה ימים שהמטען של הסמארט שלי מקרטע, וזה אומר שבאזור השעה שתיים אני מקבל התראה שסוף העולם מתקרב – יש לי עוד עשרים אחוזים. בשעה שלוש זו כבר גסיסה, אחרי כמה דקות – המסך משחיר והעסק נגמר. ואז גיליתי עולם חדש. מוזר. עולם שבו אין כל רבע שעה איתות מ'וואלה', 'דה-מרקר' או 'ספורט5'. עולם בלי אפשרות לענות להודעות בוואטצאפ, בלי לעלות פוסט לפייסבוק, בלי לבדוק מיילים. אפילו בלי להתקשר להודיע על איחור בגלל הפקקים. שקט משונה כזה עם המון זמן שהתפנה. פתאום יש לי זמן לבלות עם הילדים, וזמן להיות עם עצמי. זה היה מוזר, הרגשתי מוזר, כולם סביבי שקועים בטלפון ורק אני מתבונן מהצד. ואז הפנמתי –  החבר הכי קרוב של האדם המודרני הוא הטלפון הנייד." 

הנוסעת הנהנה בנימוס, והנוסע, שנראה כי יחד עם תנועת כנפי המטוס גם זרם מחשבתו נסק, המשיך לפרוש את משנתו: 

"הטלפון שלי הוא החבר שאני מביא אתי לכל מקום: לכל דיון, לכל הרצאה, לכל סמינר ולכל כנס. וכשקצת משעמם – אני שולף אותו ומאבד קשר עם המרצה, מביך את המנהל – שגם הוא מעיין בנייד או בלפטופ. וואלה, כבר קשה לעניין אותי באופן רצוף. איבדתי את היכולת להקשבה ממושכת. כמו כל האנשים שאני מכיר, סף הריכוז שלי הוא אפסי או לא קיים. ואני לא באמת נאמן לחבר הזה, הטלפון הנייד. הלוא אם יקרה לו משהו תוך יום יהיה לי אחר, חדש. טוב יותר. עם פונקציות רבות יותר, שטח זיכרון גדול יותר, ופחות זמן עבורי לחיות באמת. 

"מסכי מגע החליפו את המגע האנושי. יש לי המון חברים, בפייס, שחלקם כבר התעלו לדרגת חברי וואטצאפ, אבל מעולם לא נפגשנו. ואני חושב על המילואים האחרונים שלי, שאפילו את החוויה של שיחה טובה ועמוקה אל תוך הלילה עם חברים של עשרים שנה – הסמארט הצליח להרוס. כי כשאנחנו חסרי ריגוש למשך יותר מחצי דקה, או כשהשיחה דועכת, אנחנו כבר לא מנסים לאתגר את עצמנו ומיד שולפים את הנייד וצוללים. העולם הווירטואלי תמיד מעניין.

"אני חושב על הילדים שלנו, שנולדו לתוך העולם הזה. אצלם השריר האחראי לקיום שיחה ואינטראקציה בינאישית בכלל לא מפותח. מה יהיה? רובצים, מחליקים ומקליקים ומשמינים. ראית מה הולך בהפסקות בבתי ספר תיכוניים? אין שיח! כל אחד לעצמו ולניידו. המלך הוא זה שיש לו יותר עוקבים. ומי בכלל חושב על חברים...

"ורק כדי למנוע ספק, אני לא בא בקטע של תלונה, או של 'אוי-אוי-אוי לאן הגענו.' אני גם לא מתגעגע לימים עברו, ברור שהסמארט עושה לנו בהמון מובנים חיים טובים וקלים. 

"סתם, תוהה על העולם שבו אנו חיים ולאן כל זה מוביל אותנו, את מבינה?"

שאלתו נותרה תלויה באוויר. הנוסעת שקעה בנמנום טיסות והטלפון הנייד שהחזיקה נשמט על חזהּ.

אחר נסה להכנס לסרט אבל חברתו הסבירה לו את התיאוריה הידועה לפיה "יש שתי אופציות לסיום של סרט שראית במהלך טיסה:

או שאתה מתבאס שנרדמת כי אתה לא יודע מה הפסדת;

או שאתה מתבאס שלא נרדמת כי נשארת בקושי ער והבנת שלא הפסדת כלום. וחבל שלא נרדמת.

בקיצור, באסה."

בחורה אחרת, עצבנית ונסערת, שטחה את משנתה על המצב מול אוזנו חסרת האונים של חברהּ:

"האמת שאני די מוטרדת, די הרבה. הספק מתיש אותי.

אני קוראת בעניין המון דעות, וכולן גורמות לי ללא מעט מחשבות.

וייסורים. לפעמים אני קצת מקנאת באלה שבצדקתם בטוחים,

ומרוב בטחון מטיפים לאחרים.

הלוואי שהייתי יודעת יותר מה המציאות, אם בכלל יש כזאת,

כי מרוב חדשות וכותרות הכל נראה לי המצאות.

"תגיד לי אתה, איך אפשר לבסס דיעה,

שכל ידיעה חדשותית סותרת את קודמתה.

המציאות תלויה באיזה עיתון אתה קורא,

ולאיזה תחנת רדיו אתה מאזין,

זה פשוט אבסורד, שבעולם של היום,

מרוב מידע אתה לא יודע כלום.

ואם אתה לא יודע כלום,

ואתה לא יודע למי להאמין,

אז למי מצביעים?!?!

הבוקר שאלה אותי ביתי:

'אם בחירות כל כך חשובות,

למה עושים אותן עוד פעם?'

לפעמים ילדים כל כך חכמים,

וגורמים לנו להיות חסרי מילים.

זה ממש מציק וטורד את מנוחתי."

חבר הכנסת, אלי בראון, נשען אחורה, עצם עיניים, וחשב על המשך הקריירה המזהירה שלו. הוא היה כוכב עולה בפוליטיקה ונחשב מקורב ביותר לראש הממשלה. השאיפה שלו הייתה לקבל ‘תיק’ בממשלה הבאה. אבל לפני המרוץ, הוא היה חייב לטוס להרגע בחופים המפורסמים של ריו, בקופה קבנה. לבד.

כמו ברוב הטיסות ל"יבשת", היה שם גם זוג צעיר ויפה שהתחתנו לא מכבר ויצאו לירח הדבש שלהם. כיאה לזוג צעיר ותמים, הם היו צמודים מאוד והרעיפו זה על זו מילות אהבה. 

רגע לפני ההמראה, מירית פתחה את הפתק הקטן שנתן לה אוהד והחלה לקרוא:

אַהֲבַת הַשַּׁלְוָה,

הַשַּׁלְוָה בָּאַהֲבָה,

הַשְׁלָמָה בַּזּוּגִיּוּת,

קְדֻשַּׁת הַנֶּאֱמָנוּת.

הַבְּיַחַד מְחַשֵּׁל,

בַּלַּיְלָה נִתְכַּרְבֵּל,

בַּזִּכְרוֹנוֹת נְדַפְדֵּף,

חֲלוֹמוֹת נְשַׁתֵּף.

נֹאהַב לֶאֱהֹב,

נְנַחֵשׁ מָה יוֹתֵר טוֹב,

נִמְעַד,

נִנְסֹק,

נִלְמַד לְהַקְשִׁיב,

לִמְחֹל,

נַמְרִיא אֶל הָאֹפֶק,

נְנַסֶּה אַף פַּעַם לֹא לִנְחוֹת.

"מרגש שכמוך," הסמיקה מירית.

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם. 

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. 

וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה."  ציטט אוהד מן הפסוקים.

שניהם נתנו ידיים בחוזקה ובאהבה והתפללו ביחד את תפילת הדרך.

הכול נראה שגרתי בטיסה הלילית לריו, א' במרחשוון.