אישה כלכלית לא נולדת
כי אם נעשית
Homo Economicus, האדם הכלכלי, נולד בבריטניה בשלהי המאה השמונה־עשרה, תחילת המאה התשע־עשרה. רוב שנותיו במאה העשרים עברו עליו בארצות הברית. הוא עוצב כמודל תיאורטי בדמות יוצריו: גברים לבנים, אינדיבידואליסטים ומשכילים, שהעידו על עצמם שהם רציונליים ושקולים, ושהתנהגותם הכלכלית ניתנת לחיזוי. שאיפתו העיקרית של האדם הכלכלי הייתה ונשארה לצבור הון שלא מעבודתו העצמית אלא על ידי ניצולם של אחרים.
בהקשר הזה נהוג לצטט את אדם סמית, מאבות הכלכלה המודרנית, שכתב ב־1776 בספרו עושר העמים: ״לא בחסדי הקצב, מבשל הבירה או האופה מוגשת לנו סעודת הערב, אלא מתוך דאגתם לאינטרס האישי שלהם.״ מאליו יובן, שהאדם הכלכלי היה בן יחיד, יתום מאם אך לא חסר פינוקים, שהעתירו עליו נשים שהקיפו אותו וריפדו את דרכו אל העושר, ביניהן זוגתו ואם ילדיו, המנקה, המטפלת והמשרתת, שלא היה להן חדר משלהן, והן היו חסרות נוכחות ושקופות בדרכן המיוחדת. וכפי שהעירה סימון דה בובואר: המציאות שבה נשים מחזיקות את המוסדות הקפיטליסטיים בחברה כגון נישואים, כנסייה, צבא, תעשייה, מסחר זעיר ועוד ענפי שירותים הנשענים על עבודה חלקית וזולה, לא חדרה לתודעתם של מנסחי התיאוריות הכלכליות.8
8 מתוך ריאיון שהעניקה סימון דה־בובואר לג'ון ז'ראסי (Gerassi) במלאות 25 שנה לספרה המין השני. הריאיון פורסם ב־Society, גיליון ינואר־פברואר 1976. הוא תוקן ב־1995 בידי אנדי בלנדן (Blunden).
לקראת שלהי המאה העשרים גילה הומו אקונומיקוס סימנים של קשיי הסתגלות לעידן האלקטרוני ולחברת הידע, והוכרז כבלתי רלבנטי לאופיו המשתנה של הקפיטליזם. הסתמן צורך בעיצוב מודל כלכלי אחר, אינטואיטיבי יותר, חברתי יותר, מסוגו של הומו סוציו־אקונומיקוס המחובר למציאות ומנסה להוכיח כי יש כלכלה צודקת, ויש מקום לרגש המוסרי גם בשיקולים כלכליים. כך או כך, מטרת החיפוש אחר המודל הכלכלי האידיאלי היא לשמר את הקפיטליזם בבריאות טובה לנצח ולא להציע לו חלופה אמיתית.
מפתחי המודלים הכלכליים המעודכנים השתמשו היטב במחקרים פסיכולוגיים וסוציולוגיים שחתרו תחת אפיון הנשים כיצורים הפועלים לפי הרגש, והפריכו את ההבחנה המגדרית בין אינטואיציה שנתפשה כמאפיין נשי ובין רציונליזם שנתפש כמאפיין גברי. אולם עד כה טרם נולדה בהגות הפמיניסטית מי שנוכל לקרוא לה Famina Economica שתשמש מודל חלופי שלם ומנומק להומו אקונומיקוס ולצאצאיו. הגישה הידועה כ־Womenomics, שכוונתה להסיט את הכוח הכלכלי מגברים לנשים עודה אוטופית במידה רבה, והדוגמאות המעטות של צעירות ההופכות את הנוכחות שלהן ברשתות החברתיות לעסקים פורחים מטעות לחשוב כי המרשתת היא יקום האפשרויות הבלתי מוגבלות לאלופות המקלדת.
כלכלת רוב הנשים בישראל, כמו בעולם, מתבססת על כוח העבודה העצמי של האישה, שעיקרו עבודה במשק הבית בחינם או מחוץ לבית בשכר. ומעבודת הכפיים שלך ספק אם תצליחי להתעשר.9 הפרספקטיבה הכלכלית אינה מספיקה להתבוננות מעמיקה בתופעות חברתיות, וכדי להבין אותן לאשורן יש לתעד ולנתח, כפי שמצביעות כלכלניות פמיניסטיות, גם את ההיבטים התרבותיים והפוליטיים הממוקדים בנשים. תחום המחקר האקדמי המוכר כ״כלכלה פמיניסטית״ מציע מודל אחר ומורכב יותר להומו אקונומיקוס בדמותו המושגית של סובייקט, המעניק ערך כלכלי למרכיבים כגון רווחה חברתית והתפתחות אנושית, ולא רק לסחורות ולשירותים דוגמת מדד התוצר הגולמי המקומי.
9 ברשימת עשרים האנשים העשירים ביותר בישראל לפי מגזין TheMarker מיוני 2014 נמצאת אישה אחת בלבד — שרי אריסון, שעושרה מתבסס על ירושת אביה. הונם של 500 העשירים ביותר בישראל עלה בשיעור ממוצע של יותר מ־11 אחוז בשנה, מאז החל העיתון את דירוג העושר, לפני 12 שנה. הנתונים, כך לפי העיתון, מראים שהאי־שוויון הכלכלי גדול כיום לא פחות משהיה בתחילת המאה העשרים, או בסוף המאה התשע־עשרה. הונם המצרפי של 500 העשירים ביותר בישראל הסתכם ב־2014 בכ־100 מיליארד דולר, וזאת בשעה שכ־50 אחוז מן העובדים והעובדות משתכרים פחות מן השכר החציוני העומד, נכון לזמן הזה, על כ־6,500 שקל בחודש. נתון זה מעמיד את ישראל כמדינה מובילה במדד העוני בין מדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח (OECD).
The Feminine Mystique, פרי עטה של בטי פרידן, היה הספר הפמיניסטי הראשון שהוציא לאור את תשוקת האישה להימלט מתעוקת משק הבית אל עולם העבודה בשכר. עם הופעתו ב־1963 נעשה הספר לרב־מכר מכונן.10 בטי פרידן, ששם נעוריה היה נעמי גולדשטיין, נולדה ב־1921 בפאוריה שבמדינת אילינוי, ארצות הברית, ובצעירותה הייתה פעילה באיגוד מקצועי. הרקע המרקסיסטי שלה שימש אותה גם בעבודתה כעיתונאית. לימים היא נמנתה עם מייסדות ״ארגון הנשים הלאומי האמריקאי״ (NOW). ספרה חשף דילמות של נשים בנות דורה, בוגרות קולג' כמוה, שמצאו את עצמן לכודות בפרברי מעמד הביניים. הן תיארו לפניה חיים בתחושת מלכוד ברווח הצר בין המטבח לחדר הילדים, והביעו אכזבה מחוסר הסיכוי למצות את השכלתן ואת כישוריהן בעבודה מספקת תמורת שכר מחוץ לבית. פרידן כינתה את התופעה בשם ״הבעיה שאין לה שם״. אדריאן ריץ' הגדירה את הבעיה במילים ״לעשות קריירה מפרפקציוניזם של משק בית״. זו ״קריירה״ שמבודדת נשים זו מזו ומנתקת אותן מן המרחב הציבורי. פרידן קראה לנשים לצאת מן הבית לעבודה בשכר, כדי לרכוש עצמאות כלכלית ולהשתחרר מן התלות בגבר מפרנס.
10 למרבה התמיהה הספר לא תורגם עד כה לעברית, זולת פרקים ספורים שפורסמו במקראות של ספרות פמיניסטית קלאסית. התרגומים שהוצעו לכותרת הספר, כמו ״המיסטיקה הנשית״, ״הילת הנשיות״ או ״המסתורין הנשי״, אינם משקפים את כוונת הסופרת, שהרי אין כל הילה או מסתורין נשי במטבח או בחדר הילדים, שבהם התהוותה ״הבעיה שאין לה שם״. אני מקבלת את הצעתה של הסוציולוגית הפמיניסטית סילביה פוגל־ביז'אוי לפרש את המילה Mystique שבכותרת הספר כמיתוס כוזב שבבסיס ההבניה החברתית של האישה כעקרת בית ואם מאושרת. ספרה של פרידן נועד לנפץ את המיתוס הנשי השקרי הזה.
ספרה של פרידן התקבל בביקורתיות עוינת שחצתה עמדות רעיוניות ופוליטיות. השמרנים טענו שהיא מאיימת על היציבות החברתית הבורגנית. פמיניסטיות ליברליות כמו גלוריה סטיינם, מאמהות הפמיניזם של הגל השני בארצות הברית וממייסדות המגזין הפמיניסטי Ms, טענו שאף על פי שספרה של פרידן הופיע בתקופת השיא של המאבק לזכויות האזרח היא התעלמה מחייהן של נשים שעבדו מאז ומתמיד ולא היו שותפות לחוויית השעמום הקיומי של נשות הפרברים הלבנות, המתוארת כמיתוס נשי כוזב. סטיינם ייחסה חשיבות רבה לעבודה תמורת שכר. במאמרה משנת 1979 ״חשיבותה של עבודה״, המופיע בספרה מעשים מכעיסים ומרידות של יומיום, התקוממה סטיינם נגד מה שהיא פירשה כהתנצלות של נשים על כך שהן ״נשיםעובדותכיהןחייבות״. כן, כך, בנשימה אחת.11 היא קראה לנשים להפסיק להתנצל על עבודה תמורת שכר ולא לחוש אשמות בהזנחת הילדים שלהן. היא רואה בעבודה היצרנית מרכיב טבעי בחיי בני אנוש ואחד מן התענוגות האנושיים. מכיוון הזרם הרדיקלי בתנועה הפמיניסטית הזכירו פמיניסטיות אפרו־אמריקאיות לפרידן ולסטיינם שהתענוג שמור כולו לנשים לבנות, משכילות ומבוססות מבחינה כלכלית. מרבית הנשים האפרו־אמריקאיות השתכרו שכר נמוך תמורת יום עבודה ארוך והיו ״לבטח מכנות את הזכות להישאר בבית בשם 'חירות',״ כפי שכתבה בל הוקס בספרה משנת 2000 פמיניזם זה לכולם.12
11 Steinem, Gloria. Outrageous Acts and Everyday Rebellions. Holt, Rinehart and Winston, 1983
12 הוקס, בל. פמיניזם זה לכולם — פוליטיקה מכל הלב. תרגמה: דלית באום. פרדס, 2002.
בספרה האחר, תיאוריה פמיניסטית: משוליים למרכז, מאשימה הוקס את הפמיניזם הלבן בניתוק ממשי ותודעתי מכלל הנשים האחרות. לטענתה, פמיניסטיות לבנות, בעלות השכלה גבוהה וזכויות מתוקף מוצאן, מתקשות להבין את עומק הקשרים הפנימיים בין מין, גזע ודיכוי מעמדי, או שהן מסרבות להתייחס לקשרים הללו ברצינות.13
13 Hooks, Bell. Feminist Theory: From Margin to Center. South End Press, 1984
היחס לעבודה בשכר, כתבה הוקס, משקף הטיות מעמדיות בורגניות במחשבה הפמיניסטית, כאילו היציאה מן הבית לעבודה בשכר היא בעייתן העיקרית של נשים, כאילו עבודה מחוץ לבית היא המפתח לשחרור האישה והדרך הראשית לשבירת שליטה גברית סקסיסטית בנשים. ההיגיון המצטייר מן החשיבה הזאת הוא שככל שמשרת האישה תהיה רמה יותר ומשתלמת יותר, כך היא תזכה בשחרור גדול יותר. המציאות שפמיניסטיות בולטות כמו פרידן התעלמו ממנה, ממשיכה הוקס, היא שרוב הנשים מן השכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות אמנם עובדות מחוץ לביתן, אולם הן מועסקות בעבודות בלתי משחררות בעליל, כמו ניקיון וטיפול בבתיהן של נשים מבוססות מבחינה כלכלית שעסוקות בבניית הקריירה שלהן. אם העבודה המוצעת לך היא קרצוף רצפות וניקוי חדרי שירותים בבתי אחרים, ייתכן שתעריכי את הזכות שלא לצאת מן הבית לעבודה. הבעיה היא שהזכות ״לא לעבוד״ שמורה למאושרות שיכולות להרשות לעצמן לא לעבוד, ואינה נוגעת לחייהן של רוב הנשים בעולם.14
14 פרידן הגיבה בסערת נפש לביקורת שהוטחה בספרה, וטענה שהרטוריקה של פמיניסטיות רבות ממבקרותיה רוויה בשנאת גברים. מכאן ואילך הידרדרו הדברים לסדרת האשמות הדדיות שלא הוסיפו כבוד לשיח הפמיניסטי.
ב־1981, עם הופעת ספרה השלב השני, שבו הגנה על מוסד הנישואין והפצירה בפמיניסטיות לחדול מהאשמת הגברים בדיכוי נשים, היא נענתה במנוד ראש פמיניסטי רחמני עד מזלזל.
בשולי הזרם הרדיקלי פתחו בשנות השבעים המוקדמות פמיניסטיות מרקסיסטיות במאבק להכרה בערכה הכלכלי של עבודת האישה במשק ביתה, ובמחלקות למדעי החברה התפתח עניין מחקרי בכלכלת משק הבית. מחקריה החלוציים של הסוציולוגית הבריטית אן אוקלי (Oakley), שבחנה את משק הבית לפי אמות המידה המקובלות בניתוח שוק העבודה בשכר, חשפו את כלכלת הבית והמשפחה כגורם משפיע על שוק העבודה העולמי, והראו כיצד מופעל מנגנון שעתוק של יחסי הכוח במשפחה בשוק העבודה ובמרחב הציבורי.
התובנה הזאת מחזירה אותי למקום עליו כתבה ברברה ארנרייך שהוא המקום בו אנחנו לומדות להכיר מילים, מחשבות וטענות, שאם נחשוב עליהן ועל מה שצריך עוד לשנות נגיע קרוב לוודאי לפמיניזם סוציאליסטי. בילדותי היה המקום הזה שולחן האוכל הקטן במטבח, שסביבו התרחשה הפעילות הביתית מאור ראשון עד אחרון: השולחן של אמא.
קצת על אודות אמא
אני רואה אותה עומדת במטבח, מעברו השני של השולחן שנפרשו עליו שתי שמיכות צמר ומעליהן נמתח סדין לבן. בידה מגהץ. מגבת לחה מונחת על בגדי הכותנה שהתקשו בשמש, ומשחררת אדים בריח עמילן שאהבתי לשאוף. שני ערבים בשבוע הוקדשו לגיהוץ. ערב אחד היא הקדישה לכביסה הלבנה לאחר שחזרה מן המכבסה, ואת הערב השני לכביסה הצבעונית שכובסה בידיה. היא אהבה לספר לי על העבודה בבית המרקחת שבו הועסקה כעוזרת רוקחות בחצי משרה. היא הכירה את הלקוחות הקבועים לפי המחלות שלהם, ואת המחלות לפי התרופות שאת חלקן רקחה בעצמה. זה היה בזמנים שבהם הוטל על עוזרת הרוקחות לכתוש במכתש אבן כבד תערובת של חומרים אסורים לאבקה דקה, לפי מרשם רופא שרק היא ידעה לפענח את כתב החרטומים שלו.
לא הייתה בה מרירות על כך שלא הצליחה לממש את חלומה ללמוד כימיה או רוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים. הלימוד היה חלק מן ההגשמה הציונית שהביאה אותה ב־1935 מרווה־רוסקה לפלסטינה תחת המנדט הבריטי. כאן פגשה את אבי, שהגיע שנה לפניה בנסיבות דומות מהעיר הורודנקה באותו חבל ארץ בפולין, השייך כיום לאוקראינה. אבי רצה ללמוד ארכיטקטורה. בתוך זמן קצר התברר להם שלא יוכלו לסמוך על עזרת הוריהם והם ויתרו על תכניות הלימודים והתמקדו בעבודה. אבי אהב לצייר והיה רשם מחונן. הוא קיבל עבודה בסיוד בניין והמשיך לעבוד במקצועות הבנייה השונים עד שהתבסס כמנהל עבודה. אמי, שנעזרה באחותה שלמדה באוניברסיטת פראג והייתה רוקחת מוסמכת, מצאה עבודה כעוזרת רוקחות. כשנולדתי, בשנת 1946, היא התפטרה מעבודתה ונעשתה עקרת בית במשרה מלאה. לאחר שלוש שנים נולד אחי ולא הייתה מאושרת ממנה, כך חזרה וסיפרה לי בשנות ילדותנו.
משכורתו של אבי הספיקה לאורח חיים של פשטות וחסכנות, שאִפשר להם לקנות בשנת 1949 דירת שלושה חדרים בבניין בן ארבע דירות צמודות קרקע בשכונה בורגנית בקרבת נחל הירקון בצפון תל אביב. כשהייתי בת עשר בערך החליטה אמא לחזור לעבודתה כעוזרת רוקחות בחצי משרה, כדי ש״לא אצטרך למסור דין וחשבון על כל לירה שאני מוציאה,״ אמרה.
אבא הגיב בכעס נורא. תחילה במילים ובריב, אך משנוכח לדעת שאמא לא מתכוונת לוותר עבר להפסקת דיבור מוחלטת. מועקת השתיקה נמשכה חודשים ארוכים, עד כניעתו מחוסר ברירה לרצונה. אני התחלתי לעזור לאמי בהדחת הכלים לקראת שובה מן העבודה בשבע וחצי בערב, ובשטיפה היומית של רצפת המטבח. מאחר שבנוכחותנו הוריי העמידו פנים של ״עסקים כרגיל״, וכיוון שלא נהגו אז לשתף ילדים בעניינים של מבוגרים, נותרתי לבדי עם מחשבותיי ותהיותיי בנוגע להתנגדותו העיקשת של אבי לכמיהתה העיקשת לא פחות של אמי לעבוד תמורת שכר. מן המעט ששותפתי בו הבנתי שבעבודה מחוץ לבית היא לא חיפשה מפלט ממחנק או משעמום, שכן החיים לא שעממו אותה, אלא אוטונומיה והכרה בזכותה לעצמאות כלכלית, גם אם חלקית. חשבון הבנק שפתחה לעצמה היה עבורה פתיחת חשבון חדש בסדר הכלכלי שבבית ומחוץ לו. זו הייתה הצהרת העצמאות שלה, ואני הזדהיתי אתה.
היא המשיכה לעבוד ברציפות בבתי מרקחת שונים בתל אביב ובהרצליה, שאליה עברו הוריי בתחילת שנות השמונים, עד שמלאו לה 75 שנים ובית המרקחת שבו עבדה נמכר לאחת מרשתות הפארמה שהופיעו בארץ. מיד התנדבה לעבוד כרכזת מרשמי תרופות לדיירים מוגבלי תנועה בבית דיור מוגן, ובמשך שנים אחדות הייתה צועדת בזריזות כמה פעמים בשבוע עם עגלת הקניות החבוטה שלה, בין קופות החולים לבתי המרקחת ובחזרה אל החולים שהמתינו לה בחוסר אונים. לאחר מות אבי, שממנו לא התאוששה, היא קרסה אט־אט ובהתמדה אופיינית אל הקהיון והשכחה, ובגיל 97 הלכה לעולמה בביתה בשלווה.
מה באמת הוציא מן הבית נשים נשואות ואמהות לעבודה תמורת שכר?
השינויים במשק העבודה במדינות המערב, שבעקבותיהם התרחבו ענפי התעסוקה לנשים, החלו עוד בשלהי המאה התשע־עשרה. ענפים גבריים מובהקים כתעשייה וחקלאות החלו להצטמצם, בעוד שענפים נשיים מובהקים כמו טיפול וסיעוד התרחבו ושיוועו לכוח עבודה נשי. עם זאת, ב־1940 היוו הנשים הנשואות שהתגוררו עם בני זוגן ועבדו תמורת שכר פחות מ־14 אחוז מסך אוכלוסיית הנשים האמריקאיות, ומשנות החמישים עד שנות השבעים הוכפל שיעורן. ההיסטוריון המרקסיסט אריק הובסבאום סבור כי זו הייתה אחת המגמות הבולטות ביותר במאה העשרים. השינויים בשוק העבודה, יחד עם היעלמותה הכמעט שלמה של עבודת ילדים במערב וההבנה שהענקת השכלה לילדים ולילדות תשפר את סיכוייהם בעתיד הן, לדעת הובסבאום, הסיבות העיקריות להצטרפותן ההמונית של נשים לעולם העבודה.15
15 הובסבאום, אריק. עידן הקיצוניות — המאה העשרים הקצרה 1914–1991. תרגמה: כרמית גיא. עם עובד, 1999.
עד שלהי שנות השבעים של המאה העשרים מוצתה הירידה במעמדם של ענפי תעשייה כגון טקסטיל, שהיווה מקום תעסוקה לנשים במדינות המתועשות. במקביל נחלשו התעשיות הכבדות ועתירות כוח העבודה הגברי כגון מכרות, מפעלי פלדה, מספנות, ייצור מכוניות ומשאיות. במדינות העולם השלישי התפתח ענף יצוא למדינות המערב של כוח עבודה נשי לעבודות משק בית וסיעוד וענף יצוא גברי לעבודות כפיים קשות. ברבות מן המדינות הללו התפתחו אזורי סחר חופשי שבהם תאגידים רב־לאומיים הקימו שלוחות של תעשיות עתירות עבודה בשכר רעב ובתנאים של עבדות מודרנית. התהליכים ההיסטוריים הללו החלישו את כוחם של האיגודים המקצועיים במערב ועד שנות השבעים, במקביל להופעת הפמיניזם של הגל השני, בוטלה ״המשכורת המשפחתית״ שהשתכר הגבר שהוגדר כ״ראש״ או ״אבי המשפחה״.16 ביטול שכר המשפחה, טוענת ננסי פרייזר, אילץ נשים לחפש עבודה בשכר מחוץ לבית ונעשה המאפיין החשוב ביותר של שנות השבעים.17 בקפיטליזם הישן, היא כותבת, אידיאל האזרח הטיפוסי היה גבר לבן שהשתייך לחברת הרוב, בעל משפחה ומפרנס ראשי או יחיד. המושג של משכורת משפחתית שירת את החזון החברתי של מודרניות וניידות חברתית, והיווה בסיס למדיניות חברתית בתחומי התעסוקה, הרווחה והפיתוח. החזון הזה חיזק את סמכות הגברים במשקי הבית וניתב את כלכלת הבית לצריכה ביתית. וחשוב לא פחות: הפיקוח על שכר העבודה טשטש את חשיבותה החברתית של העבודה במשק הבית ובטיפול בילדים, שהיא על פי רוב באחריות האישה. החלפת הרעיון של ״שכר המשפחה״ בנורמה של ״משפחה בעלת שני מפרנסים״ גרמה להוזלת שכר העבודה תוך ערעור הביטחון התעסוקתי, לתוספת של שעות עבודה ולעלייה בשיעור המשפחות שנשים עובדות עומדות בראשן.18
16 שיטת ״המשכורת המשפחתית״ במפעלי ההסתדרות הייתה נהוגה עד אוקטובר 1954 (לפחות למראית עין). לפיה, המדד החשוב ביותר לקביעת שכר העובד במשק ההסתדרותי היה גודל המשפחה. לא פעם שכרו של עובד כפיים עלה על שכרו של עובד מקצועי מיומן, או אף על זה של מנהל במוסד הסתדרותי, לפי אמת המידה הזאת. שיטת המשכורת המשפחתית בוטלה כאשר האיגודים המקצועיים, ובראשם המהנדסים, דרשו הכרה מיוחדת במעמדם. בעקבות מאבקם הכירה ההסתדרות באופן מעשי בשוני המקצועי על בסיסם של השכלה ותפקיד, ובתמורה החומרית הדיפרנציאלית שנגזרה מן ההכרה הזאת.
17 פרייזר, ננסי. ראו עמ' 12, הערה 1.
18 ומה בישראל? ב־1970 עמד שיעור הנשים שהשתתפו בשוק העבודה האזרחי (לא כולל צבא וכוחות הביטחון) על 29.3 אחוז, ומאז הוא המשיך ועלה. ב־1974 עבר שיעור הנשים הנשואות שהשתתפו בשוק העבודה את השיעור הכללי של השתתפות נשים (כ־32 אחוז לעומת כ־30 אחוז), והמגמה המשיכה. ב־1977, שנת המהפך הפוליטי, כבר עמד שיעור האמהות העובדות על 34 אחוז לעומת השיעור הכללי שהיה 32 אחוז (לפי מחקרם של רובי נתנזון, הגר צמרת ועדי כהן, עידוד מעסיקים להעסקת נשים בישראל: מחקר השוואתי, 2004, שנערך ביוזמת ארגון נעמ״ת). סקרי משרד העבודה והרווחה בשנים 1970-1980 מראים כי 45 אחוז מן הנשים הועסקו בעבודות חלקיות. ניתן להניח כי האפשרות לעבוד במשרה חלקית הקלה על ההחלטה להצטרף לשוק העבודה.
הזרמים המרכזיים בפמיניזם של הגל השני, כותבת פרייזר — הזרם הליברלי ההגמוני שקידם רעיונות שזיהו את העבודה בשכר עם החירות האישית, והפמיניזם הרדיקלי שקשר את העבודה בשכר לשחרור האישה מדיכוי פטריארכלי — הציעו לקפיטליזם החדש כיסוי מושלם לניצול כוח העבודה הנשי, ובו בזמן להרחבת שוק הצריכה הפונה אל נשים.
בהקשר זה חשוב לציין, כי דימוי הקפיטליזם הניאו־ליברלי לנחש פתיין וערמומי המבין את ״נפש האישה״ הכמהה לשחרור מכבלי הפטריארכיה מושך את הדמיון, אך רחוק מהמציאות. הרי עוד קודם להופעת הפמיניזם של הגל השני, וייתכן שכאחד הגורמים להופעתו, נשים נשואות ואמהות הצטרפו לשוק העבודה שהתרוקן מכוח עבודה גברי בעקבות גיוסו לצבאות שנלחמו במלחמות העולם. חלק מהנשים פינו את משרותיהן לגברים השבים מן המלחמה, חלקן המשיכו לעבוד במשרות שנמנע מחללי המלחמות לאייש, אחרות המשיכו לעבוד כי המלחמות הפכו אותן למפרנסות עיקריות, ורבות מהן המשיכו לעבוד כפי שעבדו תמיד. התרחבותו של כוח העבודה הנשי אִפשר לתאגידים להתנגד לדרישות איגודי העובדים להעלאות שכר ובכך לצמק את שכר המשפחה. כך נאלצו נשים שלא עבדו בשכר להצטרף לשוק העבודה כדי להשלים במשכורתן את ההכנסה המשפחתית. במערב נוצלה המפרנסת השנייה להורדת שכר העובדים, ובעולם השלישי נוצלו העובדות בסדנאות היזע שהפעילו תאגידים רב־לאומיים באזורי סחר חופשיים מפיקוח מדינתי על תנאי ההעסקה.
עוד בשנות השישים החלה להתפתח כלכלה על־לאומית, חוצת גבולות, שניהולה עבר מידי הממשלות לידי חברות רב־לאומיות. תעשיית הפיננסים הבינלאומית עמדה להתחזק ולהתרחב נוכח היחלשותה של תעשיית הייצור, ושוקי העבודה עמדו לעבור טלטלה עזה. זרימת ההון מארצות הברית לבנקים באירופה חמקה מפיקוח מדינתי, הזהב איבד את יכולתו לתפקד כבסיס של כסף בינלאומי ומערכת שערי החליפין הקבועים קרסה.
באוגוסט 1971 ביטל הנשיא האמריקאי ריצ'רד ניקסון את הסכמי ברטון וודס. המשק האמריקאי סבל באותה העת מגירעון במאזן המסחרי עקב ההוצאות על מלחמת וייטנאם, ומאינפלציה שגדלה בד בבד עם התרחבות הגירעון. משמעות ה״הלם הניקסוני״ הייתה ביטול זיקת הדולר האמריקאי לזהב, ולמעשה ניוד שערי החליפין של המטבעות ללא התערבות ממשלתית.19 קריסת מערכת ברטון וודס נתפשת כמועד מכונן בכרונולוגיה של הקפיטליזם החדש, או ״תיאולוגיית השוק החופשי״, כפי שמכנה אותו הובסבאום. המוסדות הבינלאומיים, כמו ״קרן המטבע הבינלאומית״, ״הבנק העולמי״ ו״ההסכם הכללי על מכסים ומסחר״ (GATT), בדמותו החדשה כ״ארגון הסחר העולמי״ (WTO), שנותרו על כנם לאחר קריסת המערכת, הועלו עד סוף העשור לדרגת כנסיות הדת הניאו־קפיטליסטית.
19 על הסכם ברטון וודס חתמו ביולי 1944 ארבעים וארבע מדינות בוועידה כלכלית שהתקיימה בעיירה בשם זה בניו־המפשייר בארצות הברית. ההסכם נועד להגביר את היציבות הכלכלית העולמית בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה, באמצעות שיתוף פעולה מסחרי בין המדינות המפותחות. הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, שדגל במעורבות ממשלתית בכלכלה, השתתף בניסוח ההסכם. לפי ההסכם, הוצמד ערך הדולר האמריקאי לזהב, ונקבע מחיר של 35 דולר לאונקיית זהב. תקן הזהב הזה הושלט על המערכת המוניטרית העולמית ונכפה על המדינות שמטבעותיהן הוצמדו לדולר האמריקאי. כך, למעשה, הוכרזה ארצות הברית כמעצמת־על כלכלית שעל פיה יישק דבר בכלכלת העולם. ההסכם הניח את התשתית להקמת מוסדות פיננסיים בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי.
באוקטובר 1979 שינה הבנק הפדרלי של ארצות הברית את המדיניות המוניטרית שלו, ממדיניות שקידמה משק של תעסוקה מלאה למדיניות שהעמידה בראש סדר יומה את ריסון האינפלציה, אף במחיר של אבטלה. את המהלך הזה כינה דייויד הארווי ״הרס יצירתי של המדיניות הקיינסיאנית.״20 שחרור הכוחות הפיננסיים מפיקוח המדינה אפשר את מהפכת בעלי ההון, שנשענה על טכנולוגיות התקשוב והתקשורת הגלובלית החדשות. בפעם הראשונה בהיסטוריה יכלו השווקים לפעול בלי הפסקה במשך 24 שעות ביממה. את המעבר מייצור תעשייתי לתעשיית פיננסים, ולמעשה לעולם של הון גלובלי הצומח במנותק ממדינות ומממשלות, היטיבה לתאר סוזן סטריינג' בספרה קזינו קפיטליזם.21
20 Harvey, David. A Brief History of Neoliberalism. Oxford University Press, 2005
21 Strange, Suzan. Casino Capitalism. Basil Blackwell, 1986
סוזן סטריינג' (1923-1998), התחילה את הקריירה שלה ככתבת העיתונים הבריטיים האובזרוור והאקונומיסט. בהמשך בחרה במחקר ובהוראה באקדמיה, והייתה ממייסדי התחום החלוצי בזמנה: ״כלכלה פוליטית בינלאומית״.
לפי סטריינג', המאפיין היציב הבולט ביותר של השווקים הכלכליים הוא הפכפכנותם. הדבר מתבטא באופני פעולה מתחדשים של השווקים הפיננסיים, בעצם גודלם של שווקים אלה, בהפיכתם של בנקים מסחריים לבנקים להשקעות, בעלייתן של מדינות אסיה כשחקניות בזירת הכלכלה העולמית ובמעבר לפיקוח עצמי של הבנקים. המהירות שבה פועלים השווקים והתפשטותם בעולם הם האחראים לאי היציבות הכלכלית הגלובלית. סטריינג' טוענת שכאשר הון ששיעורו אינו נתפש מושקע מדי יום בעסקאות חוץ, ניתן להניח שכ־98 אחוז מאותן עסקאות הן ספקולטיביות. כבר בשנות השמונים זיהתה סטריינג', שהקדימה את זמנה, את שוקי ההון כגורם משמעותי לאי ודאות כלכלית. בספרה האחרון כסף משוגע: כאשר שווקים צומחים יותר מממשלות, שראה אור בשנת מותה, היא עדכנה את הרעיונות שנוסחו בספרה הקודם, קזינו קפיטליזם, והוסיפה התייחסות ביקורתית נוקבת ליוהרתם של ראשי חברות פיננסיות ושל קודקודים פוליטיים כמחוללת אסונות כלכליים. היא סברה שהם בורים בהיסטוריה והזהירה מדינות מהפקרת שוקי ההון למשחק חופשי מפיקוח, המכונה ״היד הנעלמה״. היד הנעלמה אינה אלא מציאות מדומה, כתבה סטריינג', והוסיפה ששוק ״טהור״, שאינו מעוגן במוסדות חברתיים אחרים, לא יוכל להתקיים.
לקריסת המערכת הפיננסית של ברטון וודס והסרת המגבלות על תנועות ההון הייתה השפעה מכרעת על שוקי העבודה בעולם. הגיאוגרף המרקסיסט האמריקאי דייויד הארווי, שפרשנותו להקפיטל של קרל מרקס הקנתה לו שם עולמי, כותב כי בתקופה שבין 1945 ל־1980 שוקי העבודה, שהיו מפוצלים מבחינה גיאוגרפית, התארגנו על בסיס לאומי והיו מבודדים מתחרות בינלאומית באמצעות הגבלות על תנועות ההון. מדינות הלאום יכלו לעצב את מדיניותן הפיסקלית והיו נתונות להשפעה פוליטית של איגודי העובדים ומפלגות השמאל.22 עבודה מאורגנת היטב היא אחד הבלמים היעילים ביותר להפצת הון חופשית. עם הסרת הפיקוח על ההון השתנתה המדיניות הפיסקלית במרכזי הקפיטליזם. השכר הוקפא או ירד, וחלקו בגידול התוצר המקומי במדינות נפל. מדיניות הרווחה התערערה. לקראת סוף שנות השישים ועד אמצע השבעים בוטלו מכסי המגן ברוב מדינות העולם. הקפיטליזם המשוחרר ממגבלות המכסים הסתייע באפשרות של העברת מפעלים מעבר לים, לאזורים שבהם אפשר לשלוט בעובדים, וכן בזמינותם של מהגרי עבודה שהוזמנו למערב ובעובדים ללא אשרות שהגיעו ביוזמתם ולא העמידו תנאים לפני מעסיקיהם. מאז 1980 ואילך קרסה התנגדות העובדים בחלקה הגדול, ודיכוי השכר נעשה נפוץ כמעט בכל מקום בעולם.
22 Harvey, David. The Enigma of Capital: And the Crises of Capitalism. Profile Books, 2010
ריסוק העבודה המאורגנת, ביטול הפיקוח המדינתי על הפעילות הכלכלית, שחרור הכוחות הפיננסיים לחסדי ידו הנעלמה של השוק החופשי והאצת תהליכי הגלובליזציה, היו למטרות העל בסדר יומם של נשיא ארצות הברית רונלד רייגן הרפובליקאי, שהחל את כהונתו בינואר 1981, וראשת ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר השמרנית, שכהונתה החלה במאי 1979. בתחילת דרכו הפוליטית היה רייגן דמוקרט ליברלי וכיהן כנשיא איגוד שחקני הקולנוע. מרגרט תאצ'ר ביססה את מעמדה במפלגתה על תקיפת איגודי העובדים. בשנות השמונים תאצ'ריזם ורייגניזם נעשו שמות נרדפים למדיניות חברתית ניאו־שמרנית ולניאו־קפיטליזם גלובלי, המקדש תחרותיות ואנטי־ממלכתיות.
בצדו האחר של העולם, ברפובליקה העממית של סין, הנהיג דנג שיאופינג רפורמה חברתית דרקונית להגבלת הילודה בצד רפורמה כלכלית שתאמה בעיתויה ובמטרותיה את האידיאולוגיה הניאו־ליברלית המערבית. רפורמת שיאופינג קידמה צמיחה כלכלית והגברת פריון יצרני יחד עם מודרניזציה בכל שטחי החיים, תוך הקרבת עקרון השוויון החברתי וזכויות עובדים. להתעשר זה נהדר, אמר שיאופינג, לפי המסופר. במערב הוא נתפש כרפורמטור גדול, אולם בסין נותרו הרפורמות שלו מחוץ לתחומי חופש הביטוי וזכויות האדם. כך התאחדו מערב קפיטליסטי ומזרח קומוניסטי נגד פועלי ופועלות העולם, ובאזורי הסחר החופשי, שהפכו לחצרות האחוריות של תאגידי הענק הרב־לאומיים, הופקרו ומופקרים העובדים. אולם מבחינתה של סין ומעמדה בעולם מדובר בסיפור הצלחה גדול. עד הרבע הראשון של המאה העשרים ואחת הוכרה הרפובליקה העממית של סין כמעצמת־על והשיגה השפעה מכרעת לאין שיעור על כלכלת העולם.
בעתות משבר רעיונות מקבלים כוח פוליטי, ובשנות השבעים היה זה הרעיון הניאו־ליברלי שריתק אליו כוחות פוליטיים. הוא נוסח בידי הפילוסוף והכלכלן הפוליטי האוסטרי פרידריך אוגוסט פון האייק, מייסד קבוצת החשיבה מונט פלרין (על שם הספא השוויצרי שבו נפגשה הקבוצה לראשונה ב־1947). הכלכלנים והפילוסופים הפוליטיים שחברו לקבוצה כינו את עצמם ליברלים, והצהירו על מחויבות מלאה לאידיאל החירות האישית. הפרדיגמה הכלכלית שהציעו מנוגדת בתכלית לפרדיגמה הקיינסיאנית, שעל בסיסה הוקמה חברת הרווחה. סולידריות חברתית הוקרבה לטובת אינדיבידואליזם קיצוני, קידוש הקניין הפרטי, העברת האחריות החברתית מן המדינה לפרט, והאדרת ערכי המשפחה.
פרס נובל לכלכלה הוענק לפון האייק ב־1974. שנתיים לאחר מכן, ב־1976, הוענק הפרס לכלכלן האמריקאי מילטון פרידמן, שידו הבלתי נעלמה בעליל ניצחה על הפצת המודל הכלכלי המוניטרי הניאו־ליברלי ברחבי העולם. הרעיון שקפיטליזם חופשי ממגבלות הוא השיטה הכלכלית ההולמת ביותר סדר פוליטי ליברלי הפך לפרדיגמה השלטת. המדינה לוקחת סיכונים, כפי שהארווי כותב, וההון לוקח את הרווחים. בעלי ההון תמכו בשיטה, פוליטיקאים אימצו אותה וכלכלנים התאימו לה תיאוריות. השנים הבאות יוכיחו כי את פירות הצמיחה הכלכלית קוטפים תאגידי הענק ולא כלל אזרחיות העולם.
אולם מה או מי אפשרו לפרדיגמה הניאו־ליברלית להפוך לאמונה עממית רחבה?
ראוי לשים לב לממד התרבותי של הקפיטליזם החדש, שאפשר לו להתמקם כמעט באופן בלתי מוחשי ובלי לעורר התנגדות מאורגנת גם במדינות הרווחה, כגון צרפת. הסוציולוג לוק בולטנסקי והתיאורטיקנית אווה צ'יאפלו, העוסקת בקשר שבין עסקים לאמנות, בוחנים את השאלה הזאת בספרם הרוח החדשה של הקפיטליזם.23 בספר, המתבסס על בחינת המופעים של הקפיטליזם החדש בטקסטים של מעסיקים ועובדים בשנים 1965 עד 1995, הקפיטליזם מצטייר כמחונן בתכונה של התחדשות, והוא עושה זאת באמצעות שיקום חצי הביקורת המופנים נגדו. הקפיטליזם הניאו־ליברלי, טוענים בולטנסקי וצ'יאפלו, הוכרז ככשר עוד בביקורת ״האמנותית״ של השמאל החדש שהושמעה בפריז במהלך מרד הסטודנטים ושביתות העובדים במאי 1968. גם בארצות הברית, בברלין, במקסיקו ובבנגקוק הפגינו סטודנטים נגד הקונפורמיות האפורה והניכור המשעמם של הקפיטליזם הישן בגילומה של מדינת הרווחה. הם קראו לחופש ממגבלות ממסדיות, הוריות וחינוכיות. הם ניתקו את עצמם מן השמאל המסורתי ודיברו בנשימה אחת על חירויות אישיות ועל צדק חברתי.
23 Boltansky, Luc and Chiapello, Eve. The New Spirit of Capitalism. Gallimard, 1999; Verso, 2005
התאגידים, כותבים בולטנסקי וצ'יאפלו, למדו את הלקח והחליפו את המבנה ההיררכי הקשוח של הקפיטליזם התעשייתי הישן בקפיטליזם מזן חדש, גמיש ומרושת, שמעריך ומאפשר יצירתיות אינדיבידואלית. רוחו החדשה של הקפיטליזם ידעה להשתמש לצרכיה בקריאה לשינוי, לשחרור ולאותנטיות שהשמיעו סטודנטים רדיקלים יחד עם פעילות פמיניסטיות שהפגינו נגד הסמכות הפטריארכלית. השמאל החדש, כפי שמסכם הארווי בספרו על תולדות הניאו־ליברליזם, לא זיהה את המתח הפנימי הקיים בין החיפוש אחר חירויות אישיות ובין התביעה לצדק חברתי. כך גם הגל השני של הפמיניזם.
ביקורת הקפיטליזם הייתה צריכה להתגבש בהגות השמאל במשך יותר משלושה עשורים עד שהתקבלה לשיח הציבורי, בעקבות המחאה החברתית הגדולה שהתעוררה בעולם לאחר פרוץ משבר הקפיטליזם ב־2008.
