כרוך סביב צווארך

תא מספר אחת 

 

בפעם הראשונה שפרצו לביתנו, היה זה השכן שלנו אוֹסיטָה שטיפס פנימה דרך חלון המטבח וגנב לנו את הטלוויזיה, מכשיר הווידיאו וקלטות הווידיאו "גשם סגול" ו"מותחן" שאבי הביא מאמריקה. בפעם השנייה שפרצו לביתנו, היה זה אחי נָמַבּיָה שזייף פריצה וגנב את התכשיטים של אמי. זה קרה ביום ראשון. הורי נסעו לעיר הולדתנו מְבַּייסֶה כדי לבקר את סבא וסבתא שלנו, אז נמביה ואני הלכנו לבדנו לכנסייה. הוא נהג בפז'ו 504 הירוקה של אמי. ישבנו יחד בכנסייה כמו תמיד, אבל לא נעצנו מרפקים זה בזה ולא כבשנו צחוק נוכח המגבעת המכוערת או הקַפְטן המרופט של אדם זה או אחר, כי נמביה קם ויצא בלי לומר מילה כעבור עשר דקות בערך. הוא שב ונכנס רגע לפני שהכומר אמר, "המיסה הסתיימה. לכו לדרככם בשלום." נעלבתי מעט. תיארתי לעצמי שהוא יצא לעשן ולפגוש מישהי, שכן המכונית עמדה לרשותו באופן חד־פעמי, אבל הוא הרי היה יכול לומר לי לפחות לאן הוא הולך. נסענו הביתה בדממה, ולאחר שחנה בקצה שביל הגישה הארוך לביתנו, עצרתי לקטוף כמה פרחי איקסוֹרה בשעה שנמביה פתח את דלת הכניסה. נכנסתי ומצאת אותו ניצב דומם באמצע הסלון. 

 

"שדדו אותנו!" אמר באנגלית. 

 

חלף רגע עד שהבנתי, עד שקלטתי את התוהו ובוהו ששרר בחדר. וכבר אז חשתי שהיה דבר־מה דרמטי באופן שבו נתלשו המגירות, כאילו זה נעשה על ידי מי שביקש להרשים את מגליו. או שמא פשוט הכרתי את אחי היטב. מאוחר יותר, כשהורי חזרו הביתה ושכנינו החלו לנהור אל ביתנו כדי לומר נְדוֹ ולהקיש באצבע צרדה ולהניע כתפיים מעלה ומטה, ישבתי לבדי בחדרי שבקומה העליונה, ושם התחוור לי פשר הבחילה שפשטה בקרבי: נמביה עשה את זה, ידעתי. אבי ידע גם הוא. הוא הדגיש ואמר שתריסי החלונות נמשכו ממקומם מבפנים ולא מבחוץ (למעשה היה נמביה חכם מכדי לנהוג כך; אולי מיהר לחזור לכנסייה לפני סוף המיסה), ושהגנב ידע בדיוק היכן מונחים התכשיטים של אמי — בפינה השמאלית בתיבת המתכת שלה. נמביה נעץ באבי מבט דרמטי נעלב ואמר: "אני יודע שגרמתי סבל נורא לשניכם בעבר, אבל לעולם לא הייתי מועל ככה באמונכם." הוא דיבר באנגלית והשתמש במילים מיותרות כמו "סבל נורא" ו"מועל", כפי שנהג תמיד בשעת התגוננות. לאחר מכן יצא מן הדלת האחורית ולא שב הביתה באותו הלילה. ואף לא בלילה שלמחרת. ואף לא בלילה שלאחר המחרת. הוא לא שב אלא כעבור שבועיים, והיה כחוש, מדיף ריח בירה, בוכה, ואמר שהוא מצטער ושמישכן את התכשיטים אצל סוחרים בני האוּסָה באֶנוּגוּ וכל הכסף אזל. 

 

"כמה נתנו לך בעד הזהב שלי?" שאלה אותו אמי. וכשסיפר לה, 

הניחה את שתי ידיה על ראשה וזעקה "אוי! אוי! צ'י מ אֶגְבּוּאוֹ מ! אלוהים שלי הרג אותי!" נדמה כי חשה שהוא היה יכול לפחות לזכות בתשלום הגון. רציתי לסטור לה. אבי ביקש מנמביה לכתוב דוח: כיצד מכר את התכשיטים, כיצד ביזבז את הכסף, במחיצת מי ביזבז את הכסף. לא חשבתי שנמביה יספר את האמת, ונראה לי שאבי אף הוא לא חשב כך, אבל הוא אהב דוחות, אבי הפרופסור, הוא אהב דברים הנכתבים על הנייר והמתועדים כיאות. נוסף 

על כך היה נמביה בן שבע־עשרה, ובעל זקן מטופח למשעי. הוא ניצב בנקודת הזמן הזאת שבין בית הספר התיכון לאוניברסיטה, והיה מבוגר מכדי שיהיה אפשר להכותו. מה עוד היה יכול אבי לעשות? לאחר שכתב נמביה את הדוח, תייק אותו אבי במגירת הפלדה שבחדר העבודה שלו, שם שמר את מסמכי בית הספר שלנו. 

 

"איך היה יכול להכאיב כך לאמא שלו," רטן אבי בשפה רפה ולא יסף. 

 

אלא שנמביה לא התכוון כלל להכאיב לה. הוא עשה זאת משום שתכשיטיה של אמי היו החפצים היחידים בבית שהיו בעלי ערך: כל אותם עדיי זהב טהור שנאספו במשך חיים שלמים. והוא עשה זאת גם משום שכך נהגו בניהם של פרופסורים אחרים. היתה זאת עונת הגנבות בקמפוס נְסוּקָה השלֵו שלנו. הנערים האלה, שילדותם עברה עליהם בצפייה ב"רחוב סומסום", בקריאת ספרי אניד בלייטון ובאכילת קורנפלקס בארוחת הבוקר, שצעדו לבית הספר של ילדי הסגל האוניברסיטאי כשלרגליהם סנדלים חומים מבריקים מרוב צחצוח, הם שחתכו עתה את הרשתות נגד יתושים מעל חלונות שכניהם, תלשו ממקומם תריסים וטיפסו פנימה כדי לגנוב טלוויזיות ומכשירי וידיאו. הכרנו את הגנבים. קמפוס נסוקה היה מקום קטן כל כך — הבתים ניצבו זה לצד זה ברחובות שלאורכם נטועות שורות עצים, ורק גדרות נמוכות הפרידו בין בית לבית — עד שלא יכולנו שלא לדעת מי הם הגנבים. ואף על פי כן כשהיו הוריהם הפרופסורים נפגשים במועדון הסגל או בכנסייה או בישיבות הפקולטה, הם לא חדלו להתאונן על האספסוף מן העיירה הסמוכה הפולש אל הקמפוס הקדוש שלהם כדי לגנוב. 

 

הגנבים היו המקובלים שבנערים. בערבים נהגו במכוניות הוריהם כשמושביהם הדופים לאחור וזרועותיהם המתוחות קדימה אוחזות בהגה. אוסיטה השכן, שגנב לנו את הטלוויזיה שבועות אחדים בלבד לפני פרשת נמביה, היה גמיש ויפה תואר בעל מבט מהורהר והליכה חיננית כשל חתול. חולצותיו גוהצו תמיד בקפידה; הייתי מביטה אל מעבר לגדר ורואה אותו ועוצמת את עיני ומדמיינת שהוא הולך לקראתי ובא לדרוש שאהיה שלו. הוא מעולם לא שם לבו אלי. כשהוא גנב מביתנו, לא הלכו הורי אל בית פרופסור אֶבּובּ כדי לבקש ממנו שיבקש מבנו להשיב לנו את חפצינו. באוזני כול אמרו שהיה זה אספסוף מן העיירה הסמוכה. אבל הם ידעו שאוסיטה הוא שגנב. אוסיטה היה מבוגר מנמביה בשנתיים. רוב הנערים הגנבים היו מבוגרים מעט מנמביה, ואולי משום כך לא גנב נמביה מביתו של אדם אחר. אולי חש שהוא אינו מבוגר דיו, אינו מיומן דיו לשים יד על שלל גדול יותר מתכשיטיה של אמי. 

 

פניו של נמביה היו ממש כפני אמי, בעלי אותו גוון בהיר כדבש, עם אותן העיניים הגדולות ואותו הפה השופע המתעגל בשלמות. כשהיתה אמנו לוקחת אותנו לשוק, היו הסוחרים צועקים, "הֵי! גברת, למה ביזבזת את העור הבהיר שלך על הבן וילדת לך בת כהה כזאת? מה יעשה בן בכל היופי הזה?" ואמי היתה מצטחקת לה, כמקבלת על עצמה במשובה ובחדווה אחריות ליפי מראהו של נמביה. כשנמביה, בהיותו בן אחת־עשרה, שבר את חלון חדר הכיתה שלו באבן, נתנה לו אמי את הכסף הדרוש להחליפו ולא סיפרה לאבי. כשאיבד כמה ספרי ספרייה בהיותו בכיתה ב', היא סיפרה למחנכת שלו שהנער המשרת בביתנו גנב אותם. כשיצא מדי יום השכם בבוקר ללימודי הנצרות בהיותו בכיתה ג', ולבסוף התברר שמעולם לא הגיע לשם ולא יוכל לקבל את הקומוניון הקדוש, היא סיפרה להורים האחרים שהוא לקה במלריה ביום הבחינה. כשלקח את מפתח מכוניתו של אבי והטביע את צורתו בחתיכת סבון, ואבי גילה זאת לפני שהספיק לקחת אותה למנעולן, היא טענה בקול רפה שהוא רק עורך ניסויים ואין לזה שום משמעות. כשגנב את שאלות הבחינה מחדר העבודה של אבי ומכר אותן לתלמידיו, היא צעקה עליו, אך לאחר מכן אמרה לאבי שנמביה כבר בן שש־עשרה ככלות הכול, ומן הראוי שיקבל דמי כיס גבוהים יותר. 

 

אינני יודעת אם נמביה התחרט על גנבת תכשיטיה של אמי. לא תמיד יכולתי לנחש איזה רגש מסתתר מאחורי פניו המחייכים והחינניים של אחי. לא דיברנו על כך. אף על פי שאחיותיה של אמי שלחו לה את עגילי הזהב שלהן, אף על פי שקנתה מערכת עגילים ותליונים אצל גברת מוֹצי, אותה אישה זוהרת שייבאה זהב מאיטליה, והחלה לנסוע אל ביתה של גברת מוצי אחת לחודש כדי להחזיר את חובה בתשלומים, לא שבנו לדבר מאז אותו היום על גנבת תכשיטיה בידי נמביה. נדמה שהעמדת פנים כאילו נמביה לא עשה את אשר עשה תאפשר לו לפתוח דף חדש. אפשר שהגנבה לא היתה חוזרת ומוזכרת לעולם אילולא נעצר נמביה שלוש שנים אחר כך, בשנת לימודיו השלישית באוניברסיטה, ונכלא בתחנת המשטרה. 

 

היתה זאת עונת כנופיות הסטודנטים בקמפוס נסוקה השלֵו שלנו. היתה זאת העת שבה נשאו שלטים בכל רחבי האוניברסיטה, ועליהם, באותיות גדולות ומובלטות, המילים אִמרו לא לכנופיות. "הגרזן השחור", "השודדים" ו"הפירטים" היו הידועות שבהן. ייתכן שבעבר הן לא היו אלא אחוות בלתי מזיקות, אבל הן התפתחו וכונו עתה "כנופיות הסטודנטים". נערים בני שמונה־עשרה, ששלטו במנהגי הראפרים האמריקנים כפי שהשתקפו בווידיאו־קליפים, הלכו ועברו עתה טקסי חניכה משונים וחשאיים שהותירו לעתים אחד או שניים מהם בלא רוח חיים על גבעת אוֹדים. אקדחים ונאמנויות מעוּנות וגרזינים היו לדבר שבשגרה. מלחמות כנופיות הסטודנטים היו לדבר שבשגרה: נער היה נועץ מבט בנערה שהתברר כי היא חברתו של הקפונה של "הגרזן השחור", ואותו הנער, כשצעד אחר כך לקיוסק כדי לקנות סיגריה, היה נדקר בסכין בירכו, והיה מתברר שהוא נמנה עם "השודדים", ולכן חבריו היו הולכים מאוחר יותר לבר ויורים במי מחברי "הגרזן השחור" שנקרה בדרכם היישר בכתף, ולמחרת היום היה נמצא אחד מחברי "השודדים" ירוי בחדר האוכל, וגופתו מוטלת על קערות מרק עשויות אלומיניום, ובאותו הערב היה נער מ"הגרזן השחור" משוסף למוות בחדרו במעונות בני המרצים, ומערכת הסטריאו שלו נוטפת דם. זה היה מטופש. זה היה לא־נורמלי כל כך עד שזה הפך במהרה לנורמלי. הנערות מיהרו להסתגר בחדרי המעונות שלהן לאחר השיעורים והמרצים רעדו מפחד, וכשזימזם זבוב בקול רם מדי, תקף הפחד את לבבות האנשים. ולכן המשטרה נקראה להתערב. אנשיה חצו את הקמפוס בדהרה במכוניות הפז'ו 505 הכחולות והמקרטעות שלהם, נופפו באקדחים חלודים מחלונות מכוניותיהם וסקרו בזעם את ציבור הסטודנטים. נמביה שב מלימודיו ופיו מלא צחוק. הוא חשב שכדאי לשוטרים להשתפר: כולם ידעו שלנערי כנופיות הסטודנטים יש אקדחים חדישים יותר. 

 

הורי התבוננו בפניו הצוחקים של נמביה בדאגה ובדממה, ואני ידעתי שאף הם תוהים אם הוא חבר באחת הכנופיות. לעתים חשבתי שהוא אכן חבר כנופיה. נערי כנופיות הסטודנטים היו מקובלים, ונמביה היה מקובל מאוד. נערים היו צועקים את שם החיבה שלו — "הפאנק!" — ולוחצים את ידו כל אימת שהיה חולף על פניהם, והנערות, בעיקר מחבורת "ביג צ'יקס" הפופולרית, נהגו לחבק אותו זמן רב מדי כשבירכו אותו לשלום. הוא השתתף בכל המסיבות — במרוסנות שבקמפוס ובפרועות שבעיר — והיה מעין נער שעשועים של נשים ובד בבד גבר שבגברים, כזה שעישן חפיסת סיגריות רותמן ביום ושיוחסה לו היכולת לגמוע שישיית בקבוקי בירה "סטאר" במהלך ערב אחד של בילויים. ולעתים חשבתי שאינו חבר בשום כנופיה, משום שכבר היה מקובל כל כך, ונראה שמתאים לו יותר להתיידד עם כל נערי הכנופיות השונות, ולא להיות אויבו של איש. ואף לא הייתי בטוחה לחלוטין שהיה בו, באחי, מה שנדרש — אומץ לב או חוסר ביטחון — כדי להצטרף לאחת הכנופיות. בפעם היחידה ששאלתי אותו אם הוא חבר כנופיה, הוא נעץ בי מבט מלא 

פליאה מבין ריסיו הארוכים והעבים, כאומר שמן הראוי שאדע לא לשאול שאלה כזאת, בטרם אמר, "ודאי שלא." האמנתי לו. אבי האמין לו אף הוא. אבל לעובדה שהאמנו לו לא היתה משמעות רבה, משום שהוא כבר נעצר והואשם בהשתייכות לכנופיה. הוא אמר לי את אותו "ודאי שלא" בביקורנו הראשון בתחנת המשטרה שבה נכלא. 

 

וכך היה הדבר. היה זה יום שני לח, וארבעה חברי כנופיית סטודנטים חיכו בשער הקמפוס וארבו למרצה שנסעה במכונית מרצדס אדומה. הם הצמידו אקדח לרקתה, גררו אותה החוצה מהמכונית והסיעו את המכונית אל עבר הפקולטה להנדסה, שם ירו בשלושה נערים שיצאו מאולם הרצאות. זה היה בשעת צהריים. אני שהיתי בכיתה סמוכה, וכששמענו את הצליפות העזות מפלחות את האוויר, היה המרצה שלנו הראשון שיצא בריצה מחדר הכיתה. נשמעו צרחות איומות, ובבת אחת היו גרמי המדרגות עמוסים בסטודנטים שלא ידעו לאיזה כיוון עליהם לרוץ. בחוץ היו שרועות שלוש גופות על כר הדשא. מכונית המרצדס האדומה הסתלקה בחריקה. סטודנטים רבים ארזו תיקים בחיפזון, ונהגי ה אוֹקָדָה גבו כפליים מהמחיר הרגיל לנסיעה עד מגרש החניה. סגן נשיא האוניברסיטה הכריז שכל שיעורי הערב מבוטלים, ושאין לצאת החוצה לאחר תשע בערב. זה לא נשמע לי הגיוני במיוחד, שכן היריות נורו באור יום בוהק, ואולי גם לנמביה לא נשמע הדבר הגיוני, משום שבערב העוצר הראשון חלפה השעה תשע והוא עדיין לא שב הביתה, ולא שב כלל באותו הלילה. אני הנחתי שנשאר ללון אצל חבר. בין כה וכה הוא לא תמיד נהג לחזור הביתה. בבוקר שלמחרת הופיע איש ביטחון וסיפר להורי שנמביה וכמה נערי כנופיה נעצרו בבר ונלקחו משם בניידת. אמי זעקה: " אֶקווּזיקְוואנָה! אל תאמר זאת!" אבי הודה באדיבות לאיש הביטחון. הוא הסיע אותנו לתחנת המשטרה שבעיר, ושם אמר שוטר שכירסם קצה עט מלוכלך, "אתם מתכוונים לנערי כנופיית הסטודנטים האלה שנעצרו אתמול בלילה? לקחו אותם לאֶנוּגוּ. מקרה חמור ביותר! אנחנו מוכרחים לעצור את צרת הכנופיות הזאת אחת ולתמיד!" 

 

חזרנו ונכנסנו למכונית, ופחד חדש לפת את כולנו. נסוקה — הקמפוס שלנו העצלתני והמבודד, והעיר העצלתנית והמבודדת עוד יותר — היתה קלה לתמרון. אבי הכיר מן הסתם את מפקח המשטרה. אבל אנוגו — בירת המדינה שהיו בה הדיוויזיה הממוכנת של 

הצבא הניגרי ומטה המשטרה ושוטרי התנועה בצמתים העמוסים — היתה אנונימית. זה המקום שבו יכלה המשטרה לעשות את מה שהיה ידוע שהיא עושה כשדוחקים בה להשיג תוצאות: להרוג בני אדם. 

 

תחנת המשטרה של אנוגו עמדה במתחם רחב ידיים ומוקף חומות העמוס כולו בניינים. מכוניות מעוכות, מאובקות, נערמו ליד השער, סמוך לשלט הנושא את המילים משרד נציב המשטרה. אבי נסע אל עבר הביתן המלבני שבעברו האחר של המתחם. אמי שיחדה 

את שני השוטרים שבמשרד בכסף ובאורז ג'וֹלוֹף ובבשר הצרורים כולם בשקית ניילון, והם הניחו לנמביה לצאת מתאו ולשבת איתנו על ספסל בצל עץ מגנוליה. איש לא שאל מדוע הוא נשאר בחוץ באותו לילה אף על פי שידע שהוטל עוצר. איש לא אמר שהשוטרים נהגו בחוסר היגיון מוחלט כשהחליטו להיכנס אל הבר ולעצור את כל הנערים השותים שם, ובהם גם הברמן. במקום זאת הקשבנו לנמביה בדברו. הוא ישב בפישוק רגליים על ספסל העץ, צלוחית של אורז ועוף לפניו, ועיניו זוהרות מציפייה: שחקן שעומד להופיע. 

 

"לו רק ניהלנו את ניגריה כמו שמנהלים את התא הזה," אמר, "לא היו לנו שום בעיות במדינה הזאת. הכול מאורגן כל כך. לתא שלנו יש מפקד שנקרא גנרל אַבָּצָ'ה, ויש לו סגן. ברגע שאתה נכנס, אתה מוכרח לתת להם קצת כסף, אחרת אתה בצרות." 

 

"היה לך כסף בכלל?" שאלה אמי. 

 

נמביה חייך, ופניו, שנוספה להם עקיצה חיננית באמצע מצחו, נראו יפהפיים עוד יותר. הוא סיפר באיגְבּוֹ שהוא מיהר להחביא את הכסף בפי הטבעת שלו זמן קצר לאחר המעצר בבר. הוא ידע שהשוטרים ייקחו את הכסף אם לא יחביא אותו, וידע שיזדקק לו כדי לקנות לעצמו שלווה בתא המעצר. הוא נגס בכרע עוף מטוגנת ועבר לדבר אנגלית. "הגנרל אבצ'ה התרשם מהאופן שבו החבאתי את הכסף שלי. אני מציית לו. אני מהלל אותו בלי הפסקה. כשהגברים הורו לנו, לכל החדשים, להחזיק את האוזניים ולקפוץ כמו צפרדעים לקצב שירתם, הוא שיחרר אותי אחרי עשר דקות. האחרים נאלצו להמשיך במשך כמעט שלושים דקות." 

 

אמי חיבקה את עצמה כאילו קר לה. אבי לא אמר דבר, ורק בחן את נמביה בדקדקנות. ואני ראיתי אותו בדמיוני, את אחי ה צייתן, מגלגל שטרות של מאה נאירה לכדי סיגריות דקיקות, ואז מחליק את ידו אל אחורי מכנסיו כדי להחדירן בכאב אל תוך גופו. 

 

מאוחר יותר, כשנסענו חזרה לנסוקה, אמר אבי, "זה מה שהייתי צריך לעשות כשהוא פרץ אל הבית. הייתי צריך לדאוג לכך שיכלאו אותו בתא מעצר." 

 

אמי בהתה בדממה מבעד לחלון. 

 

"למה?" שאלתי. 

 

"כי זה זיעזע אותו סוף־סוף אחת ולתמיד. לא ראית?" שאל אבי וחייך חיוך קל. אני לא ראיתי את זה. לא באותו יום, מכל מקום. נמביה, שהחליק את שטרות הכסף שלו אל פי הטבעת שלו, נראה לי בסדר גמור. 

*** 

 

נמביה הזדעזע לראשונה כשראה את "השודד" מתייפח. היה זה בחור גבוה וחסון, שלפי השמועה עמד מאחורי אחד ממעשי ההרג, והיה מועמד להיות קפונה בסמסטר הבא, ואף על פי כן בתא המעצר הוא נתקף פחד והתייפח לאחר שהמפקד הכה אותו באחורי ראשו. נמביה סיפר לי זאת בביקורנו למחרת, בקול שנמזגו בו גועל ואכזבה, כאילו התחוור לו פתאום שהענק הירוק אינו אלא כתם צבע ירוק. הזעזוע השני, שהכה בו ימים אחדים לאחר מכן, היה תא מספר אחת, התא הצמוד לתא שלו. שני שוטרים נשאו מתוך התא הזה גופה נפוחה ועצרו ליד תאו של נמביה כדי לוודא שכולם חוזים בגווייה. 

 

נראה שאפילו מפקד התא שלו היה אחוז פחד מפני תא מספר אחת. כשהורשו נמביה וחבריו לתא — אלה מהם שיכלו לשלם עבור מי רחצה בדליי פלסטיק שהכילו בעבר צבעים — להתרחץ בחצר הפתוחה, היו השוטרים צופים בהם וצועקים לעתים קרובות, "תפסיקו או שתמצאו את עצמכם בתא מספר אחת!" לנמביה היו חלומות בלהה באשר לתא מספר אחת. הוא לא היה יכול לדמיין לעצמו מקום נורא יותר מהתא שלו, שהיה צפוף כל כך עד שהוא נאלץ לא אחת לעמוד כשגופו לחוץ אל הקיר הסדוק. בין סדקי הקיר שרצו חרקים קטנטנים שעקיצתם אכזרית, וכשהוא נאנק, היו חבריו לתא קוראים לו נער של חלב ובננות, נער אוניברסיטה, נער מקהלה. 

 

הם היו קטנים מכדי שיהיה אפשר להאמין שעקיצתם מכאיבה כל כך, החרקים האלה. העקיצות החמירו בלילה, כשכולם נאלצו לישון על הצד, רגליים מול ראש, פרט למפקד ששכב לו מפורקד בנחת על הרצפה. היה זה המפקד שחילק את קערות ה גארי והמרק המימי שנדחפו אל תוך התא מדי יום. כל אדם קיבל שתי כפות. נמביה סיפר לנו זאת במהלך השבוע הראשון. בזמן שדיבר, תהיתי אם החרקים שבקיר עקצו אותו גם בפניו, או שמא הגבשושיות ההולכות ומתפשטות על מצחו הן סימן לזיהום. מקצתן היו מנוקדות במוגלה בצבע קרם. הוא גירד אותן כשאמר: "הייתי צריך היום לחרבן בעמידה לתוך שקית ניילון. האסלה היתה מלאה מדי. מורידים בה את המים רק בשבתות." 

 

טון דיבורו היה תיאטרלי. רציתי לבקש ממנו לשתוק, כי הוא נהנה מתפקידו החדש כקורבן השפלות, ומשום שלא הבין כמה בר מזל הוא שהשוטרים הרשו לו לצאת לאכול את האוכל שלנו, כמה טיפש היה כששהה בחוץ והשתכר באותו לילה, וכמה לא ברורים כלל סיכוייו להשתחרר. 

 

ביקרנו אותו מדי יום במהלך השבוע הראשון. נסענו במכונית הוולוו הישנה של אבי, כי מכונית הפז'ו 504 הישנה עוד יותר של אמי נחשבה מסוכנת בנסיעות מחוץ לנסוקה. כשחלפנו על פני מחסומי המשטרה שבדרך, הבחנתי שהורי השתנו — שינוי קל אך ניכר לעין. ברגע שהורו לנו להמשיך הלאה בהינף יד, לא נשא עוד אבי מונולוג בדבר נבערותה ושחיתותה של המשטרה. הוא לא שב והזכיר את היום שבו עיכבו אותנו שעה שלמה משום שסירב לשחד אותם, או את האופן שבו הם עצרו את האוטובוס שבו נסעה בת דודתי היפהפייה אוֹגֶצ'י ונטפלו אליה וקראו לה זונה מפני שהיו לה שני טלפונים ניידים, וביקשו ממנה סכום כסף גדול כל כך עד שהיא כרעה על ברכיה על האדמה בגשם והתחננה שיניחו לה לאחר שהאוטובוס כבר הורשה להמשיך בדרכו. ואמי לא מילמלה, זה רק סימפטום של מחלה קשה יותר. במקום זאת נותרו הורי דוממים. כאילו בסירובם למתוח ביקורת על המשטרה כדרכם תמיד, יוכלו להקדים באופן כלשהו את מועד שחרורו של נמביה. "עדין" — זאת היתה המילה שבה השתמש הרב־פקד בנסוקה. שחרורו של נמביה בכל זמן בעתיד הקרוב הוא עניין עדין, בייחוד עכשיו נוכח דבריו השחצניים של ניצב המשטרה בראיונות הטלוויזיוניים על חברי כנופיות הסטודנטים העצורים. הכנופיות האלה היוו בעיה חמורה. אנשים רמי מעלה באבּוּּגָ'ה עקבו אחרי ההתרחשויות. כולם ביקשו להיראות כאילו הם נוקטים צעד כלשהו. 

 

בשבוע השני אמרתי להורי שלא ניסע לבקר את נמביה. לא ידענו כמה זמן נצטרך עוד להמשיך בנסיעות האלה. הדלק יקר מכדי לנהוג שלוש שעות בכל יום, ולא יזיק לנמביה לדאוג לעצמו יום אחד. 

 

אבי הביט בי בפליאה ושאל: "למה את מתכוונת?" אמי סקרה אותי במבטה מכף רגל ועד ראש, שמה פעמיה אל הדלת ואמרה שאיש אינו מתחנן בפני שאבוא — אני יכולה לשבת בלי לנקוף אצבע בעוד אחי התמים מתייסר. היא צעדה אל עבר המכונית, ואני רצתי אחריה, וכשכבר הייתי בחוץ, לא ידעתי מה בדיוק לעשות, ולכן הרמתי אבן שנחה סמוך לשיח האיקסורה והשלכתי אותה אל עבר השמשה הקדמית של הוולוו. השמשה נסדקה. שמעתי את רעש ההתפצחות וראיתי את הקווים הדקים ההולכים ומתפשטים כמו קרני שמש על הזכוכית בטרם פניתי ונחפזתי במעלה המדרגות אל תוך חדרי, שם נעלתי את הדלת כדי להגן על עצמי מפני זעמה של אמי. שמעתי אותה צועקת. שמעתי את קולו של אבי. לבסוף השתררה דממה, ולא שמעתי שהמכונית מותנעת. איש לא הלך לבקר את נמביה באותו היום. ואני הופתעתי. הופתעתי מן הניצחון הקטן הזה. 

 

ביקרנו אותו ביום שלמחרת. לא אמרנו דבר על אודות השמשה, אף על פי שהסדקים הלכו והתפשטו כמו בקיעים על פני נחל קפוא. השוטר במשרד, טוב־הסבר וכהה־העור שבהם, שאל מדוע לא באנו אתמול: הוא התגעגע אל אורז ה ג'ולוף של אמי. ציפיתי שנמביה ישאל אף הוא ואולי גם יביע צער, אבל באופן מוזר הוא נראה מאופק, ועל פניו ארשת שכמוה לא ראיתי מעולם. הוא לא אכל את מנת האורז שלו עד סופה. הוא הוסיף והביט כל העת הלאה ממנו, אל עבר ערמת המכוניות השרופות למחצה שבקצה המתחם, שרידים מתאונות דרכים. 

 

"מה קרה?" שאלה אמי, ונמביה החל לדבר כמעט מיד, כאילו חיכה שיישאל. הוא דיבר באיגבו, וטון דיבורו היה אחיד. איש זקן הושלך אל תוך תאו אתמול, אדם באמצע שנות השבעים לחייו, שערו לבן, עורו מקומט קלות, בעל אותה עדנה מיושנת של עובד מדינה בלתי מושחת בגמלאות. בנו היה מבוקש בעוון שוד מזוין, ומשלא מצאה המשטרה את בנו, היא החליטה לכלוא אותו במקומו. 

 

"האיש לא עשה שום דבר," אמר נמביה. 

 

"אבל גם אתה לא עשית שום דבר," אמרה אמי. 

 

נמביה ניענע בראשו כאילו לא ירדה לסוף דעתו. בימים הבאים היה מכונס יותר בעצמו. הוא דיבר פחות, ובעיקר על הזקן ההוא: על כך שאין לו כסף והוא אינו יכול לקנות מי רחצה, על כך שהאחרים לועגים לו או מאשימים אותו בהסתרת בנו, על כך שהמפקד מתעלם ממנו, על כך שהוא נראה מפוחד וקטן עד אימה. 

 

"הוא יודע איפה הבן שלו?" שאלה אמי. 

 

"הוא לא ראה את הבן שלו כבר ארבעה חודשים," אמר נמביה. 

 

אבי אמר משהו על כך שאין זה רלוונטי כלל אם האיש יודע היכן בנו או לא. 

 

"כמובן," אמרה אמי, "אסור לנהוג ככה, אבל זה מה שהמשטרה עושה כל הזמן. אם הם לא מוצאים את האדם שהם מחפשים, הם כולאים את אביו או את אמו או איזה קרוב משפחת אחר." 

 

אבי שיפשף את ברכו — תנועה שהעידה על קוצר רוח. הוא לא הבין מדוע מציינת אמי את המובן מאליו. 

 

"האיש חולה," אמר נמביה, "הידיים שלו רועדות ורועדות, אפילו כשהוא ישן." 

 

הורי נותרו דוממים. נמביה כיסה את צלוחית האורז ופנה אל אבי: "אני רוצה לתת לו קצת מזה, אבל אם אכניס את זה לתא, הגנרל אבצ'ה ייקח את זה."

 

אבי ניגש ושאל את השוטר במשרד אם יותר לנו להיפגש עם הזקן שבתאו של נמביה לכמה דקות. היה זה השוטר בהיר העור וגס הרוח, שאף פעם לא אמר תודה כשאמי הגישה את האורז ואת השוחד הכספי. ועתה הוא נעץ באבי מבט מלגלג ואמר שבלי שום קושי היה יכול לאבד את משרתו משום שהוא מניח לנמביה לצאת, והנה אנו מבקשים ממנו להניח לאדם נוסף לצאת? האם אנחנו חושבים שזה יום ביקורי הורים בפנימייה? האם איננו יודעים שזה בית מעצר מאובטח ביותר לעבריינים הקשים של החברה? אבי חזר והתיישב באנחה, ונמביה גירד בדממה את פניו המכוסים גבשושיות. 

 

ביום שלמחרת כמעט לא נגע נמביה במנת האורז שלו. הוא סיפר שהשוטרים התיזו חומר ניקוי על רצפת התא ועל קירותיו כיוצאים ידי חובת ניקיון כדרכם, ושהזקן, שלא יכול להרשות לעצמו לקנות מים, ושלא התרחץ כבר שבוע, נחפז אל התא והעיף את חולצתו מעליו וחיכך את גבו השברירי ברצפה ספוגת חומר הניקוי. השוטרים פרצו בצחוק כשראו אותו נוהג כך, וביקשו ממנו לפשוט את כל בגדיו ולצעוד כך במסדרון שמחוץ לתא, וכשצעד כך, הם צחקו בקול רם יותר ושאלו אם בנו הגנב יודע שהזין של אביו מצומק כל כך. נמביה התבונן באורז הצהוב־כתום שמולו שעה שדיבר, וכשהרים את ראשו, ראיתי איך עיניו מתמלאות דמעות — עיני אחי הגשמי — ורגש של רוך ועדינות כלפיו התפשט בקרבי, רגש שלא יכולתי להסבירו במילים אילו התבקשתי. 

 

כעבור יומיים אירעה בקמפוס מתקפת כנופיה נוספת: אחד הנערים הכה נער אחר בגרזן ממש מול בניין המחלקה למוזיקה. 

 

"טוב שכך," אמרה אמי בזמן שהיא ואבי התכוננו לצאת ולפגוש שוב את הרב־פקד במשטרת נסוקה. "עכשיו הם לא יכולים לומר שעצרו את כל נערי הכנופיות." לא נסענו לאנוגו באותו היום, משום שהורי שהו זמן רב אצל הרב־פקד, אבל הם שבו ובפיהם בשורות טובות. נמביה והברמן ישוחררו מיד. אחד מנערי הכנופיה הפך למודיע, והוא עמד על כך שנמביה אינו חבר כנופיה. יצאנו מהבית בשעת בוקר מוקדמת מהרגיל וללא אורז ג'ולוף, והשמש כבר היתה חזקה כל כך, שפתחנו את כל חלונות המכונית. אמי היתה עצבנית במהלך הנסיעה. היא נהגה לומר לאבי, " נֵקְווא יא! היזהר!" כאילו לא ראה את המכוניות הסוטות באופן מסוכן ממסלולן בנתיב הנגדי, אבל הפעם היא חזרה ואמרה זאת לעתים תכופות כל כך, עד שרגע לפני שהגענו לנַיינְת' מַייל, שם התגודדו רוכלים סביב המכונית ובידיהם מגשים של אוֹקְפָּה וביצים קשות ואגוזי קשיו, בלם אבי את המכונית ופלט בפה קפוץ: "מי בעצם נוהג במכונית הזאת, אוּזוֹאָמָקָה?" 

 

במתחם התחנה המוזנח הכו שני שוטרים מישהו ששכב על האדמה בצל המגנוליה. ברגע הראשון חשבתי בלב הולם שזה נמביה, אבל זה לא היה הוא. הכרתי את הנער ששכב על האדמה והתפתל וצעק עם כל צליפה מצליפות ה קוֹבּוֹקוֹ שבידי השוטר. שמו היה אַבּוֹי, ופניו היו קודרים ומכוערים כשל כלב ציד. הוא נהג במכונית לקסוס בקמפוס, ולפי השמועה נמנה עם "השודדים". ניסיתי לא להביט בו כשנכנסנו לתחנה. השוטר התורן, זה שסימנים שבטיים עיטרו את לחייו ושאמר תמיד "יברכך אלוהים" כשנטל את השוחד שניתן לו, הסב את מבטו מאיתנו כשהבחין בנו. עורי נעשה חידודין־חידודין. באותו רגע הבנתי שדבר־מה אינו כשורה. הורי הגישו לו את המכתב מאת הרב־פקד. השוטר לא הביט בו. הוא מכיר את הליך השחרור, כך אמר לאבי, הברמן כבר שוחרר, אבל היה איזה סיבוך עם הנער. אמי החלה לזעוק. "הנער? למה אתה מתכוון? איפה הבן שלי?" 

 

השוטר קם ממקום מושבו. "אני אקרא לשוטר הבכיר שיבוא להסביר לכם." 

 

אמי רצה אליו ומשכה בחולצתו. "איפה הבן שלי? איפה הבן שלי?" אבי הרחיק אותה, והשוטר שיפשף את חולצתו כאילו הותירה בה כתם, ואז הסתובב והחל להתרחק. 

 

"איפה הבן שלנו?" שאל אבי בקול חרישי כל כך, נוקשה כל כך, עד שהשוטר נעצר במקומו. 

 

"לקחו אותו, אדוני," הוא אמר. 

 

"לקחו אותו?" התפרצה אמי. היא הוסיפה לצעוק. "מה אתה אומר? הרגתם את הבן שלי? הרגתם את הבן שלי?" 

 

"איפה הוא?" שאל שוב אבי באותו קול חרישי, "איפה הבן שלנו?" 

 

"השוטר הבכיר אמר שאקרא לו כשתבואו," אמר השוטר, ועתה נפנה מאיתנו ומיהר לעבר אחת הדלתות. 

 

רק לאחר שיצא חשתי איך הפחד מקפיא את דמי, ורציתי לרוץ אחריו ולאחוז כמו אמי בדש בגדו עד שיגרום לנמביה לצוץ פתאום. השוטר הבכיר הופיע, ואני תרתי אחר הבעה כלשהי על פניו החתומים. 

 

"יום טוב, אדוני," אמר לאבי. 

 

"איפה הבן שלנו?" שאל אבי. מאוחר יותר הבנתי שבאותו הרגע חשד כל אחד מאיתנו בסתר לבו שנמביה נהרג בידי שוטרים צמאי דם, ושתפקידו של האיש הזה להמציא את השקר המוצלח ביותר בדבר נסיבות מותו. 

 

"אין בעיה, אדוני. אנחנו פשוט העברנו אותו. אני אקח אתכם לשם מיד." היה משהו עצבני בהתנהגותו של השוטר — פניו נותרו חתומים, אבל הוא נמנע מלהישיר מבט אל אבי. 

 

"העברתם אותו?" 

 

"קיבלנו את הוראת השחרור הבוקר, אבל הוא כבר הועבר. אין לנו דלק, אז חיכיתי שתבואו כדי שנוכל לנסוע יחד למקום שבו הוא נמצא." 

 

"איפה הוא נמצא?" 

 

"במתקן אחר. אני אקח אתכם לשם." 

 

"למה הוא הועבר?" 

 

"לא הייתי פה, אדוני. אמרו שהוא לא התנהג יפה אתמול ולקחו אותו לתא מספר אחת, ואז היתה העברה של כל האנשים מתא מספר אחת למתקן אחר." 

 

"הוא התנהג לא יפה? למה אתה מתכוון?" 

 

"אני לא הייתי פה, אדוני." 

 

באותו רגע אמרה אמי בקול שבור, "קח אותי אל הבן שלי! קח אותי אל הבן שלי מיד!" 

 

אני ישבתי מאחור לצד השוטר. נדף ממנו ריח של קמפור ישן, כמו זה שעמד לנצח בתיבת התמרוקים של אמי. לא הוחלפו מילים במכונית פרט למילות הכוונה שהורה השוטר לאבי, ולאחר חמש־עשרה דקות בערך, שבהן נהג אבי במהירות מופרזת שהלמה את הקצב המואץ של דפיקות לבי, הגענו. המחנה הקטן נראה נטוש, מטולא טלאי דשא לא מכוסח, זרוע בקבוקים ישנים ושקיות וקרעי נייר מכל עבר. השוטר כמעט לא המתין עד לבלימתה הסופית של המכונית בטרם פתח את הדלת ויצא בחופזה, ושוב חשתי שהפחד מקפיא את דמי. נמצאנו עתה באותו חלק של העיר שבו הכבישים אינם סלולים, ולא היה שום שלט של תחנת משטרה. דממה עמדה באוויר, ותחושה משונה של הפקר. אבל השוטר הגיח, ונמביה עמו. הנה, היה זה הוא, אחי יפה התואר שצעד לעברנו, ומראהו כתמול שלשום, כך היה נדמה, עד שעמד קרוב דיו שאמי תוכל לחבק אותו, וראיתיו נסוג לאחור. זרועו השמאלית היתה מכוסה חבּורות טריות. דם קרוש עיטר את חוטמו. 

 

"נָה־בְּני, למה הרביצו לך ככה?" שאלה אותו אמי. היא פנתה אל השוטר: "למה עשיתם את הדבר הזה לבני?" 

 

האיש משך בכתפיו, ועזות מצח חדשה הסתמנה בהליכותיו. דומה שמצבו של נמביה לא היה נהיר לו קודם לכן, וכעת היה יכול להרשות לעצמו לדבר. "אתם לא יודעים לגדל את הילדים שלכם כמו שצריך — אתם, כל אלה שמרגישים חשובים כי הם עובדים באוניברסיטה. כשהילדים שלכם לא מתנהגים יפה, אתם חושבים שלא צריך להעניש אותם. יש לך מזל, גברת, יש לך מזל גדול ששיחררו אותו." 

 

אבי אמר, "בואו נלך." 

 

הוא פתח את הדלת ונמביה נכנס פנימה ונסענו הביתה. אבי לא עצר באף אחד ממחסומי הבידוק המשטרתיים שבדרך. באחד המחסומים הניף שוטר את רובהו בתנועה מאיימת כשחלפנו במהירות על פניו. הדבר היחיד שאמרה אמי במהלך הנסיעה הדוממת היה, אולי נמביה רוצה לעצור בנַיינְת' מַייל ולקנות מעט אוֹקְפָּה? נמביה אמר לא. ורק כשהגענו לנסוקה החל סוף־סוף לדבר. 

 

"אתמול השוטרים שאלו את הזקן אם הוא רוצה דלי מים בחינם. הוא אמר שכן. אז הם אמרו לו להתפשט ולצעוד ככה במסדרון. השותפים שלי לתא צחקו. אבל כמה מהם אמרו שלא מתנהגים ככה לאיש זקן." נמביה השתהה, ועיניו הביטו אל המרחק. "צעקתי על השוטר. אמרתי שהאיש הזקן חף מפשע וחולה, ושאם הם ימשיכו להחזיק בו כאן הם אף פעם לא ימצאו את הבן שלו, כי אפילו הוא לא יודע איפה הבן שלו. הם אמרו שאם לא אשתוק מיד, הם ייקחו אותי לתא מספר אחת. לא היה אכפת לי. לא שתקתי. אז הם גררו אותי משם והכו אותי ולקחו אותי לתא מספר אחת." 

 

נמביה לא הוסיף לדבר, ואנחנו לא הוספנו לשאול. במקום זאת ראיתי בעיני רוחי איך הוא מרים את קולו וקורא לשוטר טיפש מטומטם, פחדן בלי עמוד שדרה, סדיסט, בן־זונה. וראיתי בעיני רוחי את ההלם המכה בשוטר, את ההלם המכה במפקד המתבונן בפה פעור, ואת השותפים האחרים לתא המומים מאומץ לבו של הסטודנט יפה התואר. וראיתי בעיני רוחי את הזקן עצמו, כיצד הביט ודאי בנעשה בגאווה ובהפתעה, וסירב בשקט להתפשט. נמביה לא סיפר מה קרה לו בתא מספר אחת, או מה קרה במתקן החדש, שנראה לי כמו מקום שבו מחזיקים אנשים שעתידים להיעלם בהמשך. כמה קל היה לו, לאחי המקסים, להפוך את סיפורו לדרמה נוצצת לו רצה. אבל הוא לא עשה זאת.