הקדמה
מצפן להורות
רבות נכתב ונאמר על מה שקרוי 'יחסי הורים־ילדים'. בכל זאת מצאתי עצמי חסרת נחת; השיח ההורי והייעוץ הפומבי לגביו חסרו, לדידי, את הממד הפסיכולוגי־חברתי הייחודי לרוח זמננו, גם כאשר יש התייחסות לאספקטים הפרקטיים שלו או מדובר ב'סמכות הורית חדשה'. הניסיון לחזק את ההורה כיום על ידי שיקום מדומה שלו כסמכות, באמצעות ניסיון להחיות קודים היררכיים מן העבר הוא אחיזת עיניים. עולמנו השתנה, המהפכה הדיגיטלית והיחסים המשפחתיים הדמוקרטיים הולידו ילדים מסוג חדש — הם הסמכות. הם בעלי אופק פתוח ועצמאי, יכולות והתמצאות עכשוויים, הם רגילים לבטא את קולם, את דעתם ואת רצונם, אך יכולים ללכת לאיבוד מול לחץ או הרמת ידיים מצד הפונקציה ההורית, שבה הם בכל זאת תלויים. תפקידו החדש של ההורה והמחנך הוא לכבד את סמכותם ורוחם של דור ההמשך, לסייע להם כשנדרש ומתבקש, לעודד ולתמוך גם כשההורה או המורה אינו מבין את הדברים עד הסוף, תוך שהוא ער לחלקו המסייע, מבלי שהוא מתיימר לשלוט, ויכול לחוש סיפוק ואחריות בתפקידים אלה.
הצורך בהבנת הפער הנפשי־תודעתי בין הדורות והצורך לשיתוף פעולה ביניהם הוא שהנחה אותי לכתוב ספר זה. זהו מצע למחשבה על הורות, ילדות והתבגרות בזמננו, יותר מאשר מאגר עצות פרקטיות. ויתרה מכך, הרגשתי היא ש'רשתות הביטחון' של העצות הפרקטיות הן מדומות ועלולות לנשל הורים משיקול הדעת ומאמון ביכולותיהם, בשעה שהם מסוגלים ללמוד לסמוך בהתנהלות ההורית על שיקול דעתם ועל דעת שותפיהם למסע — הילדים הראויים שלהם, אם לא יחששו לבחון את מה שמפריע בעדם ולעדכנו. אני רותמת לשם כך את ניסיוני והתבוננותי כפסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית שמדריכה שנים רבות פסיכולוגים המטפלים בילדים ובמתבגרים ומדריכים הורים, לשם האתגר שנדרש לעדכון ההורות כיום.
באמצעות פיתוחו של מצפן הורי מציע ספר זה את ההתנהלות הנדרשת להורות בת זמננו. מעל הכול, הוא נועד לשנות את הדפוס ההורי השגור מפנייה ל 'קבלת פתרונות' — לדפוס של 'שאלות על קשיים'. הורים הם אנשים אינטליגנטיים ובעלי יכולות בתחומים רבים, שאולי זקוקים פה ושם להיעזר בטיפים. אולם העמדה הכללית בסיוע להם צריכה להיות, בעיני, לאפשר להורה לבחון את קשייו: איפה הוא מתקשה ואיך ינסה להבין ולגבש את קולו הפנימי ואת התנהלותו עם ילדו האורייני. במובן זה ההורות היא אתגר והזדמנות לשינוי, לא רק מקור לעומסים ודאגות או לחילופין היא איננה עיטור כבוד חברתי. הורות בכללה היא תפקיד אחראי ותובעני. להיות הורים בזמננו מסובך במיוחד. למה? בעיקר משום שנוצרו בהווה נסיבות חיים שבהם מתנהלים הורים וילדיהם, ילדים קטנים ומתבגרים, באופן שונה מבעבר.
הורות בעיקרה איננה מסע בודד שדורש יעוץ מסיבי כדי שיתאפשר. הוא פעולה חברתית שיש בה שותפים טבעיים. עם השותפים הללו: הילדים עצמם, בני הזוג, הסבים והסבתות, המורים ומערכת הגן, בית הספר והקהילה — צריך להיות מסוגל לשתף פעולה. אולם מסתבר ששיתוף פעולה איננו פעולה קלה, למרות שמבחינה הגיונית היא מקובלת על הכול. במציאות היומיומית אנחנו נשלטים על ידי חרדות ואינטרסים. ממה אנחנו חוששים בהורות? אפשר לומר שהאחריות לאדם אחר, שהוא חסר אונים ותלוי בי כהורה מולידה מחד את החובה לעשות זאת נכון. אך מאידך קיים החשש ש'אמחק' בערבוב המשפחתי־זוגי־הורי, שהצרכים שלי והקול שלי יבלעו לכאורה בשירות למען האחר. תתכן גם השאיפה הסמויה שהאחר יממש ויתקן אותי. וקיימת כמובן האפשרות שאשחק בתהליך תובעני זה, אם לא יהיו לי שותפים למסע או אם לא אכיר בהשתתפותם. מאגר החרדות שלנו בענייני ההורות ניזון מהמודלים ההוריים שהיו לנו בעבר ואותם הפנמנו, מהדברים שהם הזהירו אותנו לגביהם במילים ובפעולות מתוך העולם של אתמול, כאשר אנו ניצבים חסרי אונים ומבולבלים נוכח ריבוי האפשרויות, הסכנות והפיתויים של עולם ההווה.
הילדות וההורות בזמננו ובעתיד הנראה לעין מטילות תפקידים אחראיים ומלאי סתירות. קיים מרחב חופשי לילדות ולהתבגרות, וגם ההורות משוחררת יותר מבעבר מכבלים היררכיים. המשפחה כיום היא דמוקרטית יותר. אולם במקביל נדרשת מהורים אחריות שלא נדרשה בעבר, כשהסביבה הממשית הייתה בטוחה יותר. ואילו כיום העולם הצרכני והסביבה הויראלית פלשו לחיי הפרט, והם מציגים אפשרויות וסכנות שעדיין לא מובנות דיין. המרחב המשפחתי החופשי המשותף מאפשר ביטוי עצמי להורה ולילד והתוויה להתנהלות הורית, אך הוא מוליד גם תופעות בעלות אופי של התערבבות מוגזמת, אובדן גבולות וחוסר אונים אצל שני הצדדים. הורים כיום מדגישים את הרגשת העצמיות של הילד ('אני מחליט עלי') ושואלים אותו לדעתו, אך בד בבד הם מעצבים אותו למן ההתחלה לפי ציפיותיהם ועל פי תווי־תקן בכל תחומי החיים. עבור שני הצדדים המרחב החופשי חשוף ללחצים סביבתיים ושיווקיים, המולידים לחץ להורות כסוג של צרכנות ולפתרונות 'מודבקים'; החופש הופך בקלות לסוג של צייתנות נורמטיבית ומתן שירותים, או להתייצבות לעומתית, בעוד שנדרש שיקול דעת אישי.
הילדות וההורות הפעילה נמשכות בפועל שנים רבות במרחב, שכפי שנאמר, הוא גם פתוח יותר — יש בו יותר חירות ביחסים ובהתערבבות ההדדית, וגם מצטמצם — יש יותר סכנות, ויש בו פחות זמן למכלול העיסוקים. בתוך הבלבול הזה יכולה התענגות להפוך למאולצת ומאנית, בשירותה של תביעה נורמטיבית־מדומיינת ל'כיף' ('נכון שהיה כיף?!'), ומול האימה אם הוא איננו. ה'ביחד' עלול בקלות להפוך לקרבה הדדית חודרנית ומניפולטיבית, בעיקר אם ההורה חסר מודל לאינטימיות מילדותו שלו.
ההורה של זמננו נדרש לספק הגנה נאותה וזמינה לגוף ולנפש של הילד והמתבגר שלו במציאות של נגישות טכנולוגית, של שיח בין־דורי דמוקרטי ושל ריבוי האפשרויות והסכנות הסביבתיות שניצבות כיום בפני הילדים ואי־הבהירות שלהן, כאשר תחושת הביטחון של ההורה לגבי סמכותו ואחריותו התערערה. הוא עלול להפוך לחברי־מרצה או להתנתק, לאמץ פיתרונות שרירותיים מחמת תחושת חוסר האונים שלו, כאשר הוא אינו יודע, למשל, כיצד יגן על בתו הצעירה המצלמת עצמה בעירום באינסטגרם או כיצד יגן על בנו או בתו שיוצאים לבלות עם חבריהם. לפיכך, זקוק ההורה של זמננו למצפן כדי להתכוונן בסבך האישי־תרבותי הזה. הצגת המצפן ההורי — היכולת לתת אימון בילדו הראוי, לתמוך בו, לקיים אתו דיאלוג ולהתנהל אתו באחריות — היא ליבת הספר שלפנינו.
אין ספק שמשפחה היא המוסד הוותיק ביותר בהיסטוריה והרווי אמוציות ביותר: מעורבים בו תלות הדדית ורגשות עזים של אהבה וזעם הן במציאות והן בתיאוריה. אבני היסוד שטבע פרויד התייחסו לתיעול המיניות, התוקפנות והתחרות במשפחה, קליין חשפה את תפקיד שנאת הילד לאמו וויניקוט את תפקיד שנאת ההורה לילדו במשק הנפשי ובהתמסרות ההורית. בכל זאת, אנשים בהרכבים שונים עדיין מחפשים קרבה, נישואין והורות, במיוחד בארצנו, גם אם בתרבויות שונות כבר מתקיימים הסדרים חילופיים: ההשתייכות לארגון בו עובדים ומחוברות למדיה כמעין משפחה חלופית, והתייחסות לחפץ כאל בן זוג ואל בעל חיים כאל קרוב. לא אפרוש בספר זה את מכלול הילדות וההורות, אלא רק היבטים מרכזיים־ייחודיים במתח הבין־דורי בזמננו, כדי שהורים יוכלו לאפשר להיבטים שבהם אנו דנים להדהד בקרבם ולבחון איך לנווט באופן המיטבי עם ילדיהם הראויים.
מדריך למושגים המזינים את הספר
זהו מילון מושגים בסיסי המכונן את רוח הספר שיוכל ללוות את הקורא במהלך הקריאה בו. מדובר בתובנות שמאפשרות את בחינת ההורות, הילדות והמשפחה בהווה באופן שהוא מורכב במהותו אך פשוט בהצגתו, שיהיה נקי מז'רגון מקצועי כלשהו, ומציע עקרון ליחסים, שהוא מעבר לאפיונים תיאוריים והמלצות התנהגותיות בעלמא. מושגי המצפן, העצמי, הסובייקט, האובייקט ודמויות ההורים המופנמות עוברים כחוט השני בספר. מדובר בחשיבותה של ליבה אישית והורית — מצפן — שאותה אני רוצה להציע להורה, כדי שיכונן לו סדר וכיוון מול לחצים מבפנים ומבחוץ. את מושג המצפן הוספתי לרשימה מושגי ליבה קיימים, כי לו זקוק, לדידי, ההורה בן־זמננו.
עולמנו הנפשי־חברתי לכוד בין צללים מן העבר כמורשת בין־דורית המופנמת בנו ומספקת לנו הסברים למציאות ולחינוך הצעירים על פי קודים מן העבר בעולם ההווה של שנות האלפיים, אשר שינה את אופן החיים ואת היחסים. עיצובה של ליבה הורית, עצמי הורי, סובייקט הורי תאפשר להשתחרר מתגובה אוטומטית שניזונה מן המורשת המופנמת לעולם מציף שאליו צריך להשתייך ולהשתלב, אך חייבים לנפות, לשקול ולבחור באופן ראוי. קול סובייקטיבי — הסתמכות על מה שאני כהורה מרגיש, מה שחשוב לי, מה שאני דואג בגללו — היא אבן יסוד למצפן ההורי ולשיח הבין־דורי, במקום פיקוח סמכותי והטפות מוסר.
מושגי העצמי: מדובר, ראשית לכול, ביכולת לחשוב על עצמי ולהתעניין ברגשותיי ומחשבותיי. בעבר הוצע (דרך מחשבת פרויד) לנהל שיח עצמי בין המודע והלא־מודע, להתעניין במרכיבים הנפשיים החמקניים שלנו — ברגישויות, בהרגלים, בחסרים ובמאווים — ולא להיצמד לתשובות מודעות ונוחות כדי להרגיע את עצמנו. זוהי רוח שעדיין חשוב בעיני ליישמה. כיום שגור מושג המנטליזציה, שפירושו פיתוח האלמנט הרפלקטיבי־הבוחן שלנו בחיי היומיום. הורים, סבים, מורים ויועצים יכולים להיעזר בו בהתנהלותם עם הילדים, למשל, לאתר בעצמם מתי קשה להם, כיכולת להתנהל באופן אפקטיבי בשיח עם ילדם המתוחכם, במקום למחזר קלישאות עבר ולהיתפס כלא־רלבנטי.
מושג הסובייקט: הסובייקט ההורי, הילד והמתבגר כסובייקט, בן הזוג כסובייקט בזוגיות ובהזדקנות, הסבים כסובייקטים פירושם היכולת להתייחס לעצמי ולזולת כאל אדם מלא, כישות בפני עצמה שהיא בעלת מודעות, ולא רק כאובייקט בשירות. ליבת העצמי או תמצית הסובייקטיביות של ההורה באה לידי ביטוי כאשר הוא או היא חושבים, בוחרים, ממיינים בין אופציות, מנהלים כסובייקט דיאלוג עם ילדם (כסובייקט). גם המערכות החינוכיות התומכות נדרשות לרוח זו — של כיבוד האחר־הילד כבעל ערך, רצון, מחשבה ויכולת, בין אם הוא צעיר או בוגר — כשמדובר בהשכלת הילד או בבלימת אלימות הפוגעת בו. זוהי גם הרוח המוצעת לנווט לפיה בהרכבים המשפחתיים החדשים.
יחסי אובייקט/סובייקט והמשא־ומתן הבין־סובייקטיבי כתחליף למושגי גבולות וסמכות: בז'רגון החינוכי הקיים התקבעו מושגי ה'גבולות' וה'סמכות', השייכים לעולם המשפחה ההיררכי של העבר כמגדירים את המהות ההורית. לעומתם, כיבוד סמכותו של הילד והמתבגר כסובייקט יחליף את מושג 'הסמכות ההורית', ואילו המשא ומתן הבין־סובייקטיבי ותפקיד ההורה כסובייקט/כמבוגר אחראי יחליפו את מושג 'הגבולות'. ההורה האחראי יברר וישוחח עם ילדו וביחד יקבעו פני הדברים, לא מגבילים בשרירות לשמה. מושגי הסובייקט והאובייקט ישמשו לדיון בסוגיות של הדדיות ואחריות הורית, כשההורה נותן מרחב ונוטל אחריות. ידובר על פיתוח יכולת הורית כפולה ובו־זמנית להשתתף ולגונן כאחד, ועל הצורך והיכולת ההדדיים של הורים וילדים להכיר בסדר משפחתי ראוי. (בעקבות מיטשל, 1993, בנג'מין, 2004).
הסובייקט בעל הגוף (Embodied Self; Embodied Subject): הבעלות הגופנית שלנו מוצגת כחלק אינטגראלי ממי שאנחנו — כנשים וגברים, כבני זוג וכהורים; ניתן את הדעת על הפיתוי ההורי להפוך דרך העיסוק הגופני והחומרי — לצרכנים בהורות בכלל וביחס אל הילד בפרט. (בעקבות ירום, 2010, 2013). בעקרון, כדי לא ליגע את הקורא בז'רגון מקצועי ולהימנע ממנו עד קצה גבול היכולת — בחרתי במקרים רבים להשתמש במושגי הילד או ההורה כישות, כישות בפני עצמה, כאדם, כאדם בפני עצמו, כאישיות וכשותף.
הפנמות הוריות: בספר מוצגת רוח העבר כדי להכיר בהפרעות שהיא מייצרת דרך ההפנמות ההוריות, דרך הצגת הקונפליקט בין ההפנמות ההוריות והאופציות בהווה, דרך מושגי הקונפליקט והחשש משינוי וקיומה של זהות מופנמת שמשתלטת.
ברכת דרך: הפרויקט ההורי שאני מציעה אינו קל משום שהוא מזמין בחינה עצמית כדרך הורית ראויה. אך נראה לי שהורים שלימדו עצמם לנהל שיח הדדי המתקיים כבר בין הורים לילדיהם, לעומת הדיבור החד־כווני בעיקרו שעליו הם גדלו יוכלו לעשות עוד צעד אחד קדימה.
לכל מי ששואל: הדמויות בספר הן דמיוניות המאפיינות דמויות ממשיות.
