כתף להניח עליה ראש

פרק ראשון

משחקת באש

 

אני מפחדת. אין יום שלא.

האם אפשר לקבוע שסכנת חיים על בסיס יומיומי היא מתכון מנצח לעור פנים חלק ולגזרה אטרקטיבית? אני בת 53, נראית בת 43, מרגישה בת 33, חיה כמו בת 23.

מכל עבר נשלחים לעברי מבטים חומדים. אי־אפשר לטעות במה שהם אומרים: ״את אישה יפה. את סקסית. בשמחה היינו נכנסים לך לתחתונים.״ החרמנות שלהם משעשעת אותי. ״למענם״ אני מעבירה יד אטית על אחוריי.

אלא שלא אותי הם חומדים, אלא ״אותה״. ״היא״ אחד מאלף הפרצופים שלי, שאני מחליפה כמו בגדים. מתאימים, לא מתאימים. פעם אני זו ופעם אני אחרת. זה מה שמאלצים אותי לעשות החיים החדשים שלי. חיים שתמיד חלמתי לחיות.

בגדים של ארמני, בשמים של סיסלי, תכשיטים של ברברי, מעילים של גוצ'י, תיקים של לואי ויטון, ארנקים של פנדי, נעליים רק של המעצב האיטלקי אלברטו פרמני. אני נכנסת ויוצאת מחנויות מותגים פטורות ממכס בנמלי תעופה באבו דאבי, פריז, קטאר ואיסטנבול, הרבה יותר משביקרתי אי־פעם בעזריאלי או בדיזנגוף סנטר. אין לי שובע ולכרטיס האשראי שלי אין תחתית. מסעות הרכש מעסים את גופי מבפנים ומאפשרים לי לצלוח את החיים הכפולים שבראתי לעצמי.

אין לי אשליות. מי כמוני יודעת שחיי החדשים תלויים על חוט השערה. עוד רגע, עוד שניים, וכל זה עלול להתפוגג. אני מתוחה עד הקצה. בכל אדם אני רואה אויב, בכל מכונית אני מגלה מעקב, מאחורי כל קיר מסתתר מיקרופון, כל מצלמת אבטחה מכוונת אליי, כל שוטר מחפש אותי, כל רחש הוא הרחש שלפני ההסתערות עליי.

אז פלא שאני מרגישה מה שאני מרגישה?

פחחחחד מווות.

פעם הייתי שונה.

אבא אוהב לספר שבתור ילדה אהבתי לצחוק לסכנה בפרצוף. טיפסתי כמו חתול אל ראשיהם של מתקני שעשועים ועמדתי שם זקופה וצוהלת; נהניתי להתעמת עם בנים שהיו גבוהים ממני בשלושה ראשים; אספתי בידיים ריקות זוחלים ארסיים ונהניתי לראות אותם מתרוצצים מבוהלים על בטני החשופה. ככל שהוזהרתי מפני הסכנות, כך גברה תאוותי להתגרות בהן. מתחתי את הגבולות עד הקצה. שאבתי הנאה חולנית ממש מלהוכיח את אומץ לבי. הנשמה יצאה לאבא מרוב דאגה. ״איזו מין ילדה היא,״ קונן.

מאז חלפו שנים. כולם בטוחים שאני עדיין הילדה ההיא. אבל אני מזמן לא.

הירגעי, אני אומרת לעצמי. המצב שלך אינו גרוע כל כך. את עדיין חופשייה. חופשייה! בכל רגע את יכולה להפר את החוזה באופן חד־צדדי ולהפסיק את הסיוט המתמשך הזה.

מדוע אינני עושה זאת? אין לי תשובה טובה ואין לי תשובה אחת. אולי זה הכסף. אולי זה האגו. ואולי — ובעיקר — זו תאווה ישנה נושנה שבוערת בי היום בדיוק כמו אז, כשהייתי ילדה. והיא חזקה ממני. תמיד הייתה חזקה ממני. לשחק באש.

***

טהרן, אמצע חודש מאי. המטוס של חברת טורקיש החל להנמיך. עוד רגע ננחת. יש לי ילדים בכפר שמריהו. מה אני עושה פה?

זו הטיסה התשיעית שלי לכאן בשלוש וחצי השנים האחרונות. הקודמות עברו בשלום. אין סיבה שזו תסתיים אחרת. אבל לעולם אין לדעת. אני ישראלית בתחפושת. אם זהותי תיחשף, מוות בתלייה, כמקובל בנסיבות אלה, יהיה אחת האפשרויות הפחות מכאיבות.

בטיסות לטהרן, גם במחלקת עסקים אין מגישים אלכוהול. אני נאלצת להתגבר על פחדיי בשיטה שכבר הוכיחה את עצמה.

מתחברת לאוזניות הפרטיות שלי ומתמסרת לקולו של הזמר האהוב עליי, Tewodros Tadesse. אני לא מבינה אף מילה משיריו של הזמר האתיופי הזה, אבל לו ולסקסופון שמלווה אותו יש בדרך כלל השפעה מופלאה עליי.

לא הפעם.

אני מגניבה מבטים לצדדים. לוכדת את מבטה של הדיילת הטורקייה. היא בוהה בי. כשעינינו מצטלבות היא ממהרת אליי. הבעת פניה נוטפת חנופה. מנפלאותיה של מחלקת העסקים. ״האם חסר לך משהו, גברת?״ היא שואלת בנימה של שפחה חרופה. ומה אם הייתי עונה לה: ״כן, אני רוצה את החיים הקודמים שלי בחזרה״?

במקום זה אני מחייכת אליה ונדה בראשי בתקיפות בשלילה באופן שאפשר לפרש בדרך אחת בלבד: עופי לי מהעיניים, את הדבר האחרון שאני צריכה על הראש שלי עכשיו. נשים אנורקסיות תמיד מעוררות בי כעס. גם נשים יפות מדי, אגב. למרבה הפלא היא עדיין ניצבת מעליי. אני מרימה אליה עיניים בחשדנות. האם הבחינה בזרמים של רעד בלתי נשלט שחולפים בגופי?

לא. עיניה המאופרות באופן זוועתי, כמו קריקטורה של ליצן בקרקס, בוחנות האם אני חגורה כהלכה. מהזווית הזו אני מבחינה לראשונה שהלחי השמאלית שלה מחוטטת. היא מחוררת בכתמים מכוערים שנותרו ממחלת עור או מפצעי בגרות שגורדו עד זוב דם. אפילו המייקאפ הכבד אינו מצליח לטשטש אותם.

המראה של הדיילת המצולקת ממלא אותי שמחה. הנה, גם יפהפייה מצועצעת כמוה, שבעוד שעה או שעה וחצי תמריא מטהרן לשוב לארצה חופשייה ומאושרת בעוד אני נשארת כאן, אינה נקייה מפגמים. ואני נרגעת. אבל לא לאורך זמן.

כשהיא סוף־סוף מסתלקת, אני חוזרת לייסר את עצמי במשחק הניחושים: האם התקף החרדה כבר כאן, או שמה שחוויתי לפני רגע אינו יותר מאשר איתות ראשון בלבד, והגרוע מכול עוד לפניי, בתור לביקורת הדרכונים?

***

זהו התקף שני בתוך יומיים. הראשון פקד אותי שלשום בלילה בארץ. הייתי בביתנו שבכפר שמריהו. המזוודות כבר היו ארוזות. ארוחת הערב עברה בשתיקה. סער ומעיין אכלו משהו במבטים מושפלים ומיהרו להסתלק. ברק שלח מסרון פרידה סתמי מהצבא. אילני, בעלי, פינה את השולחן ואמר דברים של מה בכך. לא שמעתי מה אמר. לא הגבתי על מה שאמר. לא הייתי שם. נשכבתי במיטתנו ובהיתי בתקרה כמו זומבי.

בעלי נבהל. לא הגבתי להפצרותיו להתארגן ליציאה לנמל התעופה בן גוריון וסירבתי לשנות את תנוחתי. הזמן חלף. המונית הגיעה וצפרה. מעולם לא קרה לי כדבר הזה. הוא הזעיק את שמעון. שמעון הגיע מהר. הוא לא בא לבדו. ראש המוסד הצטרף אליו. הדבר העיד יותר מכול על החשיבות שהם מייחסים לי ולשליחותי. הסכמתי לצאת אתם לגינת הבית. שתינו תה לימונים. בעלי וילדיי הקיפו אותנו בסקרנות. כשהם התרחקו מטווח שמיעה, שמעון אחז בידי. מעולם לא אחז בידי. אין זה סגנונו. הוא דיבר על לבי. בסיום חזר על הבטחה שכבר השמיע באוזניי בבוקר ההוא, וראש המוסד הנהן ראשו בהסכמה: זו נסיעתי האחרונה לאיראן, או לכל היותר אחת לפני אחרונה. אחריה אשוב לארץ לצמיתות ואקבל את מלוא הסכום שעליו התחייבו בחוזה שנחתם אתי.

״אל תשכחי, את הולכת להיות אישה מאוד עשירה,״ סיכם בנימה שיכלה להתפרש כעידוד, ובאותה מידה גם לא הייתה משוללת גוון ציני. את המשפט הזה ראש המוסד לא אהב. כסף?! הוא החמיץ פנים. טיפוס כמוהו מעדיף שאסכן את חיי בשם הפטריוטיות הצרופה בלבד. עד אז הוא ישב ללא נוע. נתן לשמעון להפעיל עליי את קסמיו. שמעון הצטיין בזה. הסביר לי בקול רך, כדרך שמסבירים לילדה קטנה, שאני חייבת לצאת לטהרן להשלים את המשימה ״הסופר רגישה״ שלשמה נשלחתי, כי אין מי שיעשה אותה טוב כמוני. ״תסיימי, תחזרי ושלום על ישראל,״ אמר.

הוא ראה שאני מלאת חרדה. מי לא יהיה מלא חרדה במקומי? אלא שהוא לא ידע ולא היה יכול לדעת ממה באמת אני חרדה כל כך.

בוקר היום ההוא.

הם עושים לי הצגת תכלית. לוקחים אותי לבסיס אימונים של צה״ל ומדגימים לי את דרך הפעולה. מסתבר שכמה מה״צעצועים״ שלי, מהסוג שכבר הברחתי בעבר לטהרן ועתה הם מוסתרים היטב בפינות שונות שלה, מתחברים זה לזה והופכים למזל״ט שגודלו כגודל ספר בפורמט אלבומי. המזל״ט מצויד במדחף מסוג רוטור כמו של מסוק, במצלמה, בקנה זעיר בעל קליע קטלני אחד ובמערכת להשמדה עצמית. לזה יש להוסיף מערכת שליטה עם אנטנה בגודל של שלט־צעצוע. התבקשתי לנסות.

כבר בניסיון הראשון הצלחתי להטיס אותו לשמיים, אבל רק בניסיון השלישי הצלחתי לכוון אותו לעבר מטרת דמה ולהפעיל את מערכת הירי. מטרת הדמה התפוצצה והפכה לכדור אש. שמעון והמדריכים שלי מחאו לי כפיים. ״אל תשמחו, אני לא מתכוונת להפעיל את זה,״ הטחתי בהם.

״ברור,״ אמר. ״מצד שני, בג'וב כמו שלך, לעולם אין לדעת.״

מאוחר יותר, בפגישת תדרוך אחרונה במטה המוסד, התבשרתי שלראשונה יהיה עליי להטמין כמה מה״צעצועים״ האחרים שברשותי גם בביתו של אדם שאני מכירה מקרוב. סירבתי. זה בדיוק מה שאמרתי להם. שאני מסרבת. זה לא מקובל לסרב להם. איש אינו מסרב להם. הסירוב מנוגד לערכיו של הארגון.

״למה?״ שאלו בפליאה.

״הוא הבוס שלי,״ עניתי בכנות.

שניהם צחקו יחד. הם לא מרבים לצחוק. אין זה סגנונם.

״בוס?! הוא איראני מטונף!״

״ובכל זאת,״ אמרתי, כאילו כולנו פעילים בתנועת נוער.

שמעון התגבר יפה על סערת רוחו. ״את לא הולכת לירות בו. בסך הכול עלייך להניח את אחד ה״צעצועים״ שלך במקום שנורה לך. עבודה נקייה ופשוטה שלא שונה בהרבה ממה שעשית עד היום.״

״את לא הולכת לירות בו״ — הניסוח שהיה אמור להרגיע אותי עשה את ההפך הגמור. מכאן המרחק להתקף החרדה היה קצר. קצר מאוד.

***

מוחסן הוא הבוס שלי. אין זו הפעם הראשונה שמקנן בי חשד שנבחרתי לשליחותי כדי לשמש תליינית של רבים מחבריי החדשים. מוחסן הוא גם בעלה של נדיה, חברתי הטובה ביותר, ואביהם של חמישה ילדים: ארבע בנות צעירות ובן פעוט, חולה לב שימיו ספורים, עלי הקטן, ילד מתוק עם גומת חן וחיוך מקסים שאותו אני אוהבת יותר מכל דבר אחר בעולם ההפוך שלי.

״לא, לא, לא,״ הנדתי את ראשי לעבר שמעון בבוקר ההוא בתדרוך במטה המוסד כששמעתי מה נדרש ממני הפעם.

״לא, לא, לא,״ אמרתי לשמעון ולראש המוסד והנדתי את ראשי בלילה ההוא בגינת ביתי.

זו הפעם הראשונה שנדרשתי לפעול בטהרן נגד מטרה מוחשית. אדם בשר ודם עם זהות ופנים. עד כה משימותיי היו פשוטות ולא דרשו ממני מעורבות רגשית, למעט הקפדה על זהירות אישית: להטמין את ה״צעצועים״ שקיבלתי משמעון, שלא ממש ידעתי מה טיבם, במקומות ציבוריים בלבד, כמו מרכזי קניות, משרדי ממשלה, משרדי נסיעות, אולמות כניסה של בתי מלון מרכזיים, מסעדות ובתי קפה ותחנות של רכבת תחתית.

״למה?!״ תמה שמעון. בקושי השתלט על הכעס שלו. ״לך אני צריך לספר למה?! מיהו מוחסן אבאדי 'שלך' ואיזה בנזונה הוא?״

שתקתי. שלוש שנים וחצי אני עובדת עם מוחסן, ואין יום שאינני מהרהרת בפער הבלתי נתפס בין האיש ששמעון מספר לי עליו לבין האיש שאני מכירה מקרוב. כאילו אין מדובר באותו אדם. ״מוחסן של שמעון״ אחראי להברחת אמצעי חבלה המכוונים נגד עמי וארצי, ובראשם חגורות נפץ קטלניות המשמשות מחבלים מתאבדים. הם מפוצצים את עצמם במרכזי הערים תל אביב, ירושלים וחיפה, והופכים את הרחובות לנהרות של דם. בפיגועים מקפחים את חייהם אזרחים חפים מפשע, בכלל זה ילדים רבים בגילם של ילדיו שלו. ידיעות בעלות תוכן דומה מתפרסמות בקביעות בתקשורת העולמית. נטען בהן שספינותיו מבריחות נשק ותחמושת למוקדי טרור בעולם, כמו עזה, הגדה המערבית, תימן וסומליה. מוחסן הודף בקביעות את ההאשמות נגדו. בהופעותיו בתחנות טלוויזיה ערביות הוא טוען בלהט שגם אם הוברחו אמצעי חבלה בספינותיו, הדבר נעשה שלא בידיעתו ולא ביוזמתו. אני מאמינה לו.

״מוחסן שלי״ שונה בתכלית. הוא איש עסקים איראני, אמיד ונעים הליכות הרוכש לי כבוד רב, נוהג בי בהגינות ומשלם לי יותר משחלמתי אי־פעם. הוא אחראי על ניהול צי ענק של מכליות דלק ואוניות סוחר, צי השייך למשפחתו המיוחסת ועתירת הממון וההשפעה, שהונה נאמד במיליארדי דולרים ובבעלותה בארות נפט וגז טבעי.

״השורה התחתונה,״ חתם שמעון את התדריך האחרון שקיבלתי, ״ידיו של האיש הזה מגואלות בדם של יהודים. במזל גדול תפסנו מול חופי סודן ספינה שלו, שהמטען שלה היה מיועד להגיע בסוף הדרך לחמאס בעזה ולחיזבאללה בלבנון. המטען כלל טילים בשם 'פתח' לטווח של 300 קילומטרים, מצוידים בראש קרבי במשקל 500 קילוגרמים, המסוגלים לנוע במהירות של 1.5 קילומטרים בשנייה — שהם 4,500 קילומטרים בשעה — ומסוגלים לפגוע במדויק בכל מקום בישראל, כולל בכור הגרעיני בנגב ובמרכז תל אביב. הבנת איזה נזק גורם לנו האיש השפל הזה?״

רציתי לענות ״לא.״ אחז בי רעד. הוא לא פסק כל היום עד שבערב התמוטטתי.

בגינת ביתי האריך שמעון בנימוקים. שוב ושוב הסביר מדוע אני חייבת להתאושש ולצאת מהר לטהרן. ישבתי מולו והקשבתי בלי להגיב, עד שקטעתי אותו. בפי הייתה בקשה נדירה. חצופה. ביקשתי שיאפשר לי להשתחרר מהחוזה. התחננתי שישלחו במקומי לטהרן סוכן אחר. אני את שלי עשיתי. ״אני מפחדת,״ שיקרתי בקול סדוק, ״יש לי הרגשה חזקה שכבר נחשפתי ושהאיראנים רק מחכים לעיתוי המתאים כדי לשים עליי יד.״

״שטויות,״ ביטל שמעון בצדק את חששותיי. ״מוחסן הוא הפטרון שלך. הוא חולה על התחת שלך. בזכותך הוא היום השם החם ביותר בשלטון שם. כל עוד הוא בצד שלך אף אחד לא יעז לגעת בך.״

לא נראיתי משוכנעת. עובדה: ראש המוסד התערב לראשונה בשיחה. ״קרה משהו שאנחנו צריכים לדעת?״ שאל בשום שכל.

כתשובה עטיתי את מסכת פני התם.

״מה הסוד שלך?״ שאל בשלווה.

״לעמליה אין סודות,״ הזדרז שמעון לענות במקומי.

״ומה את אומרת?״ התעקש ראש המוסד.

״אני אומר לך, צ'יפ. אין לה סודות,״ המשיך שמעון להתערב.

״איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?״ שאל אותו ראש המוסד בלי להסיר ממני את עיניו.

״אני מכיר אותה!״ אמר שמעון בלהט.

״הוא מכיר אותך?״ שאל אותי ראש המוסד.

שניהם המתינו לתשובה. זו הייתה צריכה להיות תשובה קלה. בנסיבות אחרות הייתי יורה אותה בלי להניד עפעף. לא הפעם.

״העיניים שלה,״ אמר ראש המוסד בשקט, עיניו נעוצות בפניי כאילו היה רופא.

״העיניים שלה?״ השתומם שמעון.

״הן ירוקות.״

״אז...״

״הן מדברות,״ אמר לו ראש המוסד.

הרעד בידי השמאלית התגבר והיא התחילה ״לרקוד״. אחזתי בה עם ידי הימנית. נדמה לי שגם מצמצתי. ידעתי — הרגע נוסף לי אויב חדש.

***

״עקרב שחור״. זה שם הקוד שהדביק לי המטה בתל אביב.

לו היו שואלים לדעתי, הייתי מציעה כינוי מתאים הרבה יותר. ״ארנבת מבוהלת״, למשל. או אפילו ״תרנגולת פחדנית״. בכל ביקור מולדת אני מייללת. שמעון מנחם אותי בדרכו המיוחדת: ״תפסיקי ליילל, פרנואידית.״

״אני לא פרנואידית,״ אני מתקוממת. ״האויבים שלי אמיתיים.״

כשאני אומרת לו שאני בטוחה שזהותי נחשפה, הוא מעודד אותי: ״מה אתך, האיראנים הם כלבים בני כלבים. לכלבים אין סיכוי לתפוס אחת כמוך. את חתול עם חושים של חתול רחוב.״

וכשאוחז בי התקף חרדה, הוא שולח לי מסר מרגיע: ״אני לא מבין מה הבעיה שלך. את לא רואה שאת חכמה מהם?״

הוא אינו מבין. לא מהם אני פוחדת, אלא מעצמי. ממילה אחת קטנה, מיותרת, שתיפלט מפי בהיסח הדעת. היא תחשוף את זהותי ותביא למותי. אני לא רוצה למות.

***

אנחנו מנמיכים עוד. אפי תקוע בחלון המטוס. אני מנסה לזהות את המקומות החולפים מתחתיי. את מקומו של המדבר הצהוב ללא סוף מחליפים בתים נמוכים מגובבים ללא סדר. הרווחים ביניהם מצטמצמים במהירות עד שהם הופכים לגוש אורבני ענק רוחש חיים. אלה פרבריה הצפון־מערביים של טהרן.

אני לא מאמינה — אני חוזרת בדעה צלולה ובמצח נחושה אל לב לבה של מאורת הנחשים. גופי רותח. הטמפרטורות שלו בשמיים. אני נוטפת זיעה מתחת לבגדיי הכפולים. הזיעה מוסיפה סבל לסבלי. כאילו לא די לי במה שכבר יש לי. נקרעת בין תשוקות מנוגדות, אובדת עצות. ואז — מזנקת ממקומי.

המטוס בעיצומו של תהליך הנחיתה. כולם כבר חגורים. הדיילות אינן מספיקות להגיב. אני מסתגרת בחדר השירותים. הן מקישות בחוסר סבלנות על הדלת הנעולה ואחר־כך חובטות בה ממש, מאיצות בי לסיים. בתא הצר אני פושטת את הבורקה הארורה שאני לובשת מעל בגדיי המערביים ומראשי אני מושכת את הרעלה עם מטבעות הזהב הרקומים. די עם המשחקים — בבת אחת אני חוזרת להיראות כמו מי שאני באמת.

רוב הנוסעות האיראניות עשו קודם לכן את ההפך הגמור: את הבגדים המערביים הנוצצים שבהם עלו למטוס הן החליפו בתא השירותים לסחבה פונדמנטליסטית. אני זרה. מערבית. באיראן נשים מערביות פטורות מהלבוש המדכא הזה.

נאלצתי להתחפש כי זה היה המוצא היחיד שעמד בפניי. בנמל התעופה אטאטורק באיסטנבול, חצי שעה לפני העלייה למטוס, התנפל עליי חבר ילדות מרמת גן שלא ראיתי שנים. הוא היה נרגש לראות אותי. נדבק אליי כצל. כדרך הישראלים המטיר עליי מבול של שאלות חקרניות. מה אני, מי אני, לאן אני. סיפרתי לו שאני מהנדסת. זו הייתה אמת, אבל לא כל האמת. הוא לא הניח לי עד שחילץ ממני את יעד הטיסה שלי.

״כמוך, לישראל,״ אמרתי. זה היה שקר, כמובן. היעד שלי היה שונה לחלוטין. אך למרבה האירוניה, אולמות היציאה לשני היעדים הכל כך מנוגדים היו צמודים זה לזה: האחד לתל אביב, השני לטהרן. התעתוע לא הסתכם בזה. שתי הטיסות עמדו לצאת יחד, באותה השעה ממש. לא היה לי סיכוי להגיע לשער היציאה למטוס שלי בלי שיבחין בי ובלי שהדבר יעורר את חשדו. הייתי חסרת אונים. הוא תפס את זרועי. השתלט על אוזניי. חפר לי. הרגשתי אבודה. אבל ברגעים כאלה אני פורחת. מוחי מתעורר לחיים. אלה הרגעים שלי. הדפתי את ידו, נפרדתי ממנו בחטף, רצתי לחדר השירותים, שלפתי מתיקי את מה ששלפתי והתחפשתי.

כעבור שלוש דקות חלפתי על פניו. הוא לא זיהה אותי. גם אני לא זיהיתי את עצמי. בחלונות הזכוכית הענקיים ראיתי את בבואתי: איראנית אדוקה מבטן ומלידה. רק התרמיל המערבי הגדול שעל גבי קשר אותי לזהותי הקודמת, אלא שהוא לא הבחין בפרט זה. ראיתי אותו מחפש אותי בעיניו. קיוויתי שאיש לא הבחין בסיטואציה. אירועים כאלה עוד יקצרו את חיי. אם לא אמות מכדוריה של כיתת יורים, הנזק הנגרם לבריאותי הנפשית ההולכת ומתערערת יהרוג אותי.

עוד רגע הנחיתה. אני יוצאת מחדר השירותים של המטוס בדמותי החדשה ושבה למקומי בצעד קל. לו יכלו עיניהן של ארבע הדיילות הטורקיות לירות בגבי, במקום לשלוח בו מבטים רושפי־אש, הייתי נופלת עכשיו במעבר מחוררת ומתבוססת בדמי.

***

16:45. זה עתה נחת המטוס שלי בנמל התעופה הבין־לאומי על שם האימאם חומייני. התור לביקורת הדרכונים אינו ארוך אבל מתנהל באטיות. לבעלי דרכון זר מוקצית עמדת בידוק אחת בלבד. כל דרכון נבחן בקפידה. הפעם אני מברכת על כך בלבי. יש לי די זמן לייצב את נשימתי, להסתגל למציאות החדשה, לשנן את סיפור הכיסוי שלי השחוק מרוב שימוש, לחזק את השפתון ולהוסיף צבע כחול לעיניים. אופס — בידי שוב אוחז רעד, ומלאכה פשוטה כמלאכת האיפור מסתבכת. אני מוחקת ומתקנת. מסרבת לוותר.

אני תמיד מתוחה עד הקצה לפני ביקורת דרכונים, בטהרן או בכל נמל תעופה אחר בעולם. גם בארץ. יש לזה הסבר: אני לוקה בתסמונת מובהקת של ״על ראש הגנב בוער הכובע״.כבר למדתי על עצמי — הסכנות אינן רודפות אחריי. זו אני שרודפת אחריהן. התמכרתי. לא יכולה אתן, לא יכולה בלעדיהן. כמו נרקומן שיודע מה יהיה בסופו ובכל זאת אינו חדל להזריק.

לבי מבשר רעות. מאידך ניחנתי במזל טוב. לו רק ידעתי מי מהשניים ינצח. התקרה של האולם החדיש מרושתת במצלמות אבטחה. מקצתן דוממות, מקצתן נעות על צירן. אני מתקשה להתגבר על יצרי ומגניבה לעברן מבטים ארוכים. הנוסעים בתור שלי מודעים לקיומן אבל הם אינם נוהגים כמוני. הם ניצבים קפואים במקומם, ראשיהם זקורים ישר קדימה כמו חיילים במסדר, פניהם חתומות, העיניים מזוגגות. אין בהן זיק אנושי. רק התנועות התזזיתיות מדי פעם של גופם מסגירות את סערת הנפש שבה הם נתונים. ממחטה אחוזה בכל אחת מכפות ידיי. שתיהן ספוגות זיעה כאילו נשלפו זה עתה מהים.

הפחדים שלי מוגזמים. אני מצוידת בשלוש ״תעודות ביטוח״:

האחת, הדרכון הצרפתי שלי אמיתי; השנייה, מוחסן נמנה עם הטופ שבטופ של צמרת השלטון; השלישית, אני עובדת זרה במעמד של אורחת רשמית של הממשלה. אבל זו איראן. ובאיראן כמו באיראן, את אף פעם לא יכולה להיות בטוחה בשום דבר.

בפעם המי יודע כמה אני מעבירה יד מהירה על גופי ועל תרמילי, נוגעת עם קצות האצבעות בפינות נסתרות. הכול שם. חבויים בהן ציוד צילום, האזנה ושידור ממוזערים, הצעקה האחרונה בפיתוח הטכנולוגי בתחום. שוויו 2.2 מיליון דולר, כפי שהם טרחו לציין באוזניי שלא לצורך. כאילו הבעיה היחידה שלהם היא שלא אאבד אותו.

אינני יודעת איך הם עושים את זה, אבל אריזות הסיליקון הזעירות שבהן הכול מוטמן מטשטשות את סודן. עד כה הן לא צפצפו בשום גלאי מתכות שדרכו עברתי באינספור נמלי תעופה ברחבי העולם. הדבר אינו מפריע לי לצפות לגרוע מכול, בכל פעם שאני צריכה לחלוף על פני גלאי כזה. לחץ הדם שלי הגבוה באופן טבעי מרקיע לגבהים חדשים ואני נוטפת זיעה כמו סוס שסיים מרוץ במדבר. כך גם הפעם. אני מהרהרת במטען הנסתר שאני נושאת. זה טיפשי, בלתי סביר: חלפו שלוש שנים וחצי ועדיין אינני יודעת מהי מטרת שליחותי. כלומר מהי מטרתה האמיתית. נכון שאני מטמינה בהנחיית שולחיי מצלמות וציוד האזנה ברחבי העיר, ״צעצועים״ בלשונו של שמעון, אולם מקנן בי החשד שהפעולות האלה אינן חיוניות עד כדי כך ששווה להם לסכן את חיי בגללן וגם לשלם לי את הסכומים הגבוהים עליהם התחייבו.

״ה'צעצועים' האלה הם 'אמצעים מיוחדים',״ מסביר לי שמעון בכל פעם שאני תוהה על קנקנם באוזניו. ״הם שילוב של מיקרופונים רגישים ותחנות ממסר. בזכותם אנחנו יודעים בתל אביב בזמן אמת מה קורה 'אצלכם' בטהרן. אבל תביני, חביבה'לה. לטובתך, ככל שתדעי פחות כך התחת שלך יהיה מוגן יותר.״ פרצופי מתעקם בקביעות במיאוס, ואז הוא מוסיף בקביעות: ״תביני, בשבילנו המשימה שלך מסתכמת בזה שאת שם.״

לא הפעם. הפעם המשימה שלי קיבלה מטרה מוחשית: ראשו של מוחסן. אלא שלי יש מטרות משלי. סורי.

***

ירושלים, שלושה וחצי חודשים קודם לכן.

ראש הממשלה העניק לי בלשכתו צל״ש על עבודתי בטהרן. ״את בר כוכבא ממין נקבה,״ הוא אמר לי בפאתוס. הגיעו אתי בעלי, שלושת ילדינו וראש המוסד. שמעון, מפקדי הישיר, נעדר. הבנתי אותו. שנינו ידענו שאני לא ראויה לצל״ש הזה. התאומים ברק וסער קיבלו חופשה מיוחדת מצה״ל. אחותם הצעירה רטנה שהיא מבזבזת זמן יקר במקום ללמוד לבחינת הבגרות במתמטיקה. שלושתם רטנו על שלא הורשו להכניס לאירוע את הטלפונים החכמים שלהם. הצילום שלהם למזכרת עם ראש הממשלה נעשה על־ידי צלם הלשכה. אני אינני מופיעה בו.

״יש לכם אמא שבכל בוקר מכניסה בעיניים פקוחות את ראשה ללוע של אריה ובכל ערב מוציאה אותו בשלום,״ אמר להם ראש הממשלה בנימה שהיה אפשר לזהות בה הערצה והתפעלות.

הם לא התרשמו ולא הבינו על מה המהומה. חיפשתי מילים כדי להסביר. מאמציי התגלו כמיותרים. הם איבדו מהר את סקרנותם. הנחתי להם. לא שלא התאכזבתי. בכל זאת, יכלו להפגין קצת יותר אהדה.

בדרך חזרה עצרנו במסעדה ״חצות וחצי״ והזמנו מעורב ירושלמי בצלחת. קיוויתי שהאירוע ישדרג אותי בעיניהם. שהם יראו באמא שלהם את מה שהם לא רואים בה בדרך כלל. כרגיל, השאירו חצי מהמנה בצלחת. כרגיל, אכלתי מה שהשאירו. לא משאירים אוכל בצלחת.

מעיין העירה: ״הוא יותר נמוך ממה שחשבתי.״ ברק הוסיף: ״וגם יותר שמן.״ אביהם תרם את חלקו: ״מחרחר מלחמה. רואה ערבים רק דרך הכוונות.״ מעיין לא חסכה מכולנו את דעותיה השמאליות הקיצוניות: ״אתם כל כך מטומטמים! מתי תבינו שגם לערבים יש זכויות על האדמה המזוינת הזאת?״ ברק התחמם: ״זו מדינת היהודים ומוטב שאת והחברים החנונים שלך תבינו את זה!״ סער, אחיו התאום, שתק כהרגלו. נוהג כמו נוכח־נפקד. התמסר למוסיקת טראנס שאותה ינק באמצעות האוזניות שלא משו מראשו. ״נו סערי, מה אתה אומר על ראש הממשלה?״ פניתי אליו ושלחתי בחיבה יד אל בלוריתו הסבוכה, כפי שאהבתי לעשות כשהיה קטן. הוא נרתע ממני בבהלה. על פניו עלתה הבעת מיאוס. כאילו התכוונתי למרוח את ראשו בזפת רותחת.

״אמא, במה בעצם את עובדת?״ שאל ברק, הנבון והחכם מבין השלושה, כשכבר נדחקנו במכונית שלנו בדרך חזרה לביתנו בשפלה. שאלתו נשמעה לי יותר כמו: ״אמא, למה בעצם כל זה מגיע לך?״

אילני הקדים אותי: ״אתה עוד לא יודע במה אמא עובדת?״ תהה ובקולו עלבון.

״אבא, אם הייתי יודע לא הייתי שואל. לא חושב?״ באה התשובה החצופה.

״אני... אני...״ התחלתי.

״אמא היא מין... היא סוג של...״ ניסה אילני לסייע לי.

״... שליחה,״ השלמתי מהר את המשפט לפני שתימצא הגדרה פחות קולעת לפעילותי. ״אני מין שליחה של המדינה שלנו במדינה ש... ש...״

״במדינה שאין בה נציג של משרד החוץ,״ בא בעלי לעזרתי בניסוח שאין טוב ואירוני ממנו.

״במדינת אויב מסוכנת?״ שאל ברק.

״נראה לך?! מה פתאום?!״ מיהרתי לשקר.

״הא, אז את בסך הכול סוג של דיפלומטית,״ אמר ובקולו נשמעה אכזבה קשה. ״כן, סוג של,״ אמרתי, שמחה על הניסוח הלא מחייב. ״למה? מה חשבת?״

״חשבתי שאת סוכנת אמיתית,״ אמר והאכזבה בקולו התחזקה עוד. ״מה זו סוכנת אמיתית?״ שאלתי.

״כמו... בסרטים,״ ענה בני הקצין.

״איזה סרטים?״

״משימה בלתי אפשרית, זהות אבודה, ג'יימס בונד. כאלה.״

צחקתי. ההשוואה למעלליהם של טום קרוז, מאט דיימון וחבריהם שעשעה אותי. הוא לא צחק אתי. הילד שלי, קצין בסיירת גולני, נראה מאוכזב באמת. הופתעתי. לא עלה בדעתי שהוא מקווה שעיסוקיה של אמו יהיו נועזים יותר.

הסיוע הגיע מכיוון בלתי צפוי. ״היא משקרת לך,״ אמרה לו אחותו.

״מה אמרת?״ הטיתי לעברה את ראשי בחדות.

״את משקרת!״ חזרה ואמרה לי מעיין, פניה במרחק נגיעה מפניי. ״את תמיד משקרת. את שקרנית.״

״איך את מדברת אל אמא שלך!״ הזדעק אילני להגן על כבודי.

הגבתי בדרך שהפתיעה את כולנו. פרצתי בצחוק. ״את צודקת,״ אמרתי לה. ״אני משקרת ואפילו משלמים לי על זה כסף טוב. היית מאמינה?״

קשה לי להודות, אבל בתי משולחת הרסן דיברה אמת: אני שקרנית. את השקר הפכתי למקצוע. יש לי צידוק קלוש: הוא משרת את המדינה שלי. יש לי צידוק נוסף, מוצלח ממנו: השקר מאפשר לי לחיות חיים גדולים מהחיים. בלעדיו לא היה לי סיכוי לחיותם. הצרה היא שמרוב שקרים אני מתבלבלת. אני לא זוכרת מה אמרתי למי, מתי הם מתחילים ואיפה הם מסתיימים. והכי גרוע — גם כשאני דוברת אמת מקננת בי תחושה כבדה של אשמה, שבעצם אני עדיין משקרת.

***

האנשים מאחוריי משמיעים קולות של מורת רוח המבטאים זירוז. הגיע תורי. אני מעמיסה בבהילות את התרמיל הכבד על גבי ומדדה לעמדה של שוטר הגבולות האיראני. הוא עומד מאחורי מחיצת זכוכית עבה. בוחן את דרכוני. מביט בו ובי לסירוגין. משתהה. מצחו מתקדר. אני נדרכת.

״מה מטרת בואך, מדאם שורקי?״ הוא שואל אותי בצרפתית, מדפדף בדרכון הצרפתי שלי ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה ומנער אותו כאילו מחכה שינשור מתוכו איזה סוד.

״דוקטור שורקי,״ אני מתקנת אותו. אני תמיד מתקנת אותם. רספקט.

״מה מטרת בואך, דוקטור שורקי?״

״עבודה,״ אני עונה כמו תמיד ומצביעה על הניירות הרשמיים המצורפים ואשר מעידים על כך.

הוא בוחן אותם אחד אחד. ״איזו מין עבודה?״

״אני מהנדסת.״

״איזו מין מהנדסת?״

״של רכבות הרים.״

זיק חולף בעיניו. אני אוהבת לספק את התשובה הזו. יש לה השפעה מאגית על שוטרי הגבול האיראנים.

״אמרת רכבת הרים?״

״כן. אני מומחית לבניית רכבות הרים בפארקים לשעשועים.״

הוא מגיב כפי שציפיתי שיגיב וכפי שהגיבו חבריו לפניו. מחייך. דיבורו הנוקשה נעלם וגם ארשת הפנים החשדנית והזעופה — סמלם המסחרי של בודקי הדרכונים בכל מקום בעולם — מתפוגגת. ״זה נכון מה שאומרים?״ הוא שואל בנימה ידידותית המשכיחה ממני את תפקידו ואת מדיו. ״הממשלה שלנו באמת מקימה לנו ממערב לטהרן לונה פארק גדול כמו יורודיסני?״

״אפילו יותר גדול מיורודיסני!״ אני עונה בהתלהבות מעושה כפי שאני תמיד עונה, נהנית להגזים.

״עם רכבות שדים?״ הוא שואל, ״גלגל ענק? פארק מים?״

״הכול!״ אני מפליגה בתיאורים. מושיטה יד לקבל חזרה את דרכוני.

הוא משתהה. ״ומה את עושה?״ הוא שואל. ״איזה רכבות את בונה לנו?״ התור שמאחוריי מתארך בנוסעים של טיסות חדשות שנחתו זה עתה. כל זה אינו מעניין אותו. אני נאלצת להוסיף עוד ועוד פרטים על רכבות השדים שאני מקימה מכספו של מוחסן. הם יעלו במהירות הסילון לשמיים, ידהרו על גבי מסילות תלויות על בלימה ולבסוף יצנחו לאגמים שבהם ישרצו תנינים חיים. הוא משמיע קולות התפעלות. עיניו גדלות ככל שאני מאריכה בתיאורים פלסטיים. אני מרחמת עליו. יודעת — דבר מכל מה שתיארתי לא יתממש במציאות.

***

כשהייתי ילדה הרביתי לפנטז על הימים שבהם אהיה גדולה. ״גדולה״ בעיניי היה להיות גדולה מהחיים. את חלומותיי שאבתי מהספרים. הם הציתו את דמיוני. טרפתי אותם. החלפתי אותם בספרייה הציבורית בקצב של שניים־שניים. פתחתי בקריאה בהליכה בדרך חזרה הביתה. חציתי רחובות וכבישים בלי להרים מהם את עיניי. פלא שלא נדרסתי. התאהבתי בגיבוריהם ורציתי להיות כמותם. בזכותם הייתי ילדה אסופית, פרטיזנית אמיצה במלחמת העולם השנייה, מצילת ילדים חסרי ישע מציפורני חוטפים אכזרים, לוחמת מחתרות ערב מלחמת השחרור, בת אצילים באנגליה של המאה ה־19, ילדת קרקס וטייסת ב״אל על״.

בהשפעתם המצאתי סיפורים. תמיד ידעתי לספר סיפורים. המורים שלי היו שפני הניסיון הראשונים שלי. הם היו מזועזעים כשהתברר להם שהסיפורים שסיפרתי להם בעודי מעמידה פני־תם לא היו ולא נבראו. בכישורים אלה השתמשתי גם בחיי הבוגרים. בצבא נחלצתי בעזרתם משיבוץ מזוויע במשטרה הצבאית (״אבא שלי יושב בכלא על מעשי מרמה״); כסטודנטית נתנו לי המרצים מועדים חדשים להגיש בהם את העבודות שלי לפנים משורת הדין לאחר שהתרגשו ממסירותי לסבתא שלי, ״שנפלה ושברה את האגן ואני היחידה שמטפלת בה״; כאמא צעירה הצלחתי בעזרת סיפורי אימה להאכיל שלושה סרבני אכילה קטנטנים שנותרו פעורי פה והקלו עליי את מלאכת ההאבסה. רק כשילדיי גדלו הם הבינו שמעולם לא נהגתי באוטובוס כשהייתי ילדה; מעולם לא לכדתי במו ידיי שודד מסוכן; מעולם לא נחלצתי מבריכה רוחשת תנינים לאחר שאבא שלי ״שכח אותי״ בגן החיות; ובחורף לא ריחפתי לבית הספר שלי בעזרת מטרייה בסגנון מרי פופינס. נדמה לי שבכך אכזבתי אותם.

***

שוטר הגבולות האיראני מחתים את דרכוני בשתי חבטות עזות ומשחרר אותי. ״חֵיְלִי מָמְנוּנָם,״ אני אומרת לו בכוונה גדולה. ״תודה רבה.״ עיניו מלוות אותי. הן אוהדות. כמו במפגש נורמלי בין שני בני אדם. רואה? אני מתריסה כלפי עצמי באירוניה, לא כל האיראנים הם רוצחי ילדים.

לאחר שאני אוספת מהמסוע את שתי המזוודות התפוחות שלי אני פונה לעבר דלתות היציאה. בדרך אליהן אני עוד צריכה לחלוף על פניהם של שוטרי המכס. ארבעה מהם ניצבים בשורה אחת במרחקים שווים זה מזה, מתוחים כמו זקיפים וסורקים בעיניהם את היוצאים, המשפילים מבט כשהם עוברים ביניהם. אני עושה כמותם. על גבי אני נושאת תרמיל מסע וכל אחת מידיי גוררת מזוודה כבדה על גלגלים.

אני משאירה את המוכסים מאחוריי. מריאותיי נפלט אוויר חם בקול שעלול להישמע כאנחת רווחה. יש לי סיבה. המזוודות אינן תמימות. וכמוהן אני.

דלתות היציאה האוטומטיות נפתחות לקראתי. אני בחוץ. ״Jesus Christ,״ אני ממלמלת לעצמי אוטומטית. זהו, נכנסתי לדמותי החדשה. איך יכולתי לשכוח — ממהרת לענוד על צווארי שרשרת עם צלב קטן מוזהב שעד כה הייתה טמונה בתיקי. המגע של הצלב עם עורי מצמרר אותי. צלבים עושים לי רע. כל כך הרבה שנים ועוד לא התרגלתי.

בבית הנתיבות הסואן אני מרגישה כמו בבית. מכל עבר מסתערים עליי קולות וריחות. הפעם נדמה לי שההמולה גדולה במיוחד. אינני זוכרת אותו הומה כל כך. כאילו העם האיראני כולו בא ויוצא בשעה זו מארצו. אספרסו! כפול! עכשיו! ומיד! — אני מזמינה שניים וגומעת אותם בעמידה. לקפה מר, משובח, יש תמיד השפעה מבורכת עליי. ואכן, הקדרות שאפפה אותי אך לפני רגע נעלמה כלא הייתה. כזו אני. אני שומטת מידיי את המזוודות ומניחה אותן לרגליי. התרמיל הכבד נותר על גבי. ממנו אינני נפרדת אפילו לרגע. מסתדרת. מתקנת את האיפור. הפעם הפעולה הפשוטה מוכתרת בהצלחה. ידיי נשמעות לי. הן מיומנות. מהירות. משיכה אחרונה של כתום עז לשפתיי. זהו. אני מוכנה ״לקראתו״.

חוזרת וסוקרת בעיניי את ההמון שסביבי. מהדי — המחשבות על האיראני הצעיר בעל עור הקטיפה, המתגורר לסירוגין בברלין ובבירת איראן, מאזנות את האימה שבה אני נתונה. לא קבענו, אבל קיוויתי שיחכה לי כפי שחיכה לי בהפתעה בפעם הקודמת. עיניי סוקרות את ההמונים. הוא אינו נראה בשום מקום. אני מתאמצת שלא להתאכזב. מאמציי עולים בתוהו. האוויר יצא ממני, הייאוש חזר.

***

מצאתי במי להתאהב. ״הוא״ לא היה בתוכניות שלי. ״זה״ לא התאים לי בשום צורה. אולם לא נשאלתי לדעתי. מתעתועיו של הלב. התאהבתי בסערה. כנראה כך זה כשמתאהבים. חזרתי להיות מי שהייתי פעם, לפני שהפכתי לאשת איש חסודה. חזרתי לחרוש מזימות. דמיוני הוצף במחשבות אסורות. דמי געש. כאילו אין לי מכל אלה. ארבעה הפריעו לי לממש את אהבתי: אשתו, בעלי, מדינתי והשכל הישר שעוד נותר בי. בסתר התחבטתי בסוגיה: ומה אם לא יהיה מי שיפריע לי?

***

עיניי קולטות אישה. היא עטופה בבורקה ארוכה בעלת גוונים עזים של אדום־כתום. היא מכסה אותה מכף רגל ועד ראש ואינה מסגירה את זהותה. במקום שהבורקה תטשטש את תווי גופה היא דווקא מדגישה אותם. מציגה גזרה דקה מעוררת קנאה.

האישה הזו מנופפת בידיה בהתלהבות לכיוון שלי. היא ניצבת במפלס העליון של הטרמינל, בקצה המדרגות הנעות. בידיה ילד קטן. חולפות שניות ארוכות בטרם אני מבינה שאליי מכוונים נפנופיה. נדיה? והנה היא כבר מולי, עוטפת אותי כהרגלה בחיבוקים ובנשיקות. שתי עיניים נוצצות המציצות אליי מבעד לשני החרכים מסגירות את זהותה. לא רק בזכותן אי־אפשר לטעות בה. מכל עבר מסתער עליי ענן של ״שאנל 5״. נדיה היא פרסומת מהלכת לבושם המפורסם. ידועה בחיבתה למותג שכיכב בעולם של אתמול. מזליפה ממנו על עצמה כמויות כאילו מדובר במי רחצה.

״יקרה שלי, איך הייתה הטיסה?״ היא שואלת אותי בצרפתית.

״מה את עושה פה?״ אני מחזירה לה שאלה בפליאה.

״מהר! מוחסן בשירותים!״ מסננת נדיה בקול צרוד. ״שלחת?״

״כן.״

״ממרסיי? מהיכן במרסיי?״

״מתיבת דואר מול תחנת הרכבת.״

״מ־Aveneu du General Leclerc?״

״לא. מתיבת הדואר שמול לכניסה השנייה ברחוב Rue Berbard du Bois.״

״ליד הסלון של מאדם הנרי?״

״לא זוכרת. יש שם קונדיטוריה...״

״ברור,״ היא קוטעת אותי בהתלהבות וממהרת להנמיך את קולה. ״הקונדיטוריה של רשאר! הוא אחיה של מדאם הנרי. רשמת על המעטפה את הכתובת שלנו במדויק?״ היא לוחצת.

״מילה במילה.״

״כתבת גם 'טהרן' וגם 'איראן'?״

״לא, ישראל,״ אני שומעת את עצמי מתבדחת ומתפלצת. שד ה״משחק באש״ שוב יצא ממני. היא אינה מבחינה בכך. אני ממהרת לתקן. ״כן, גם טהרן וגם איראן.״

״והוספת מדבקה של דואר אוויר?״

״כן.״

״כחולה?״

״ברור.״

״את בטוחה? לא שכחת? אני לא צריכה לספר לך כמה זמן לוקח למכתב להגיע בדרך הים...״

״הדבקתי.״

״מתי לדעתך נקבל אותו?״

״בעוד ארבעה־חמישה ימים. קשה לדעת איך עובד הדואר שלכם עם כל העיצומים שהטיל עליכם העולם.״

״אני כבר לא יכולה לחכות.״

״סבלנות. הוא יגיע.״

״אחזיר לך את הכסף. יקרה שלי, בגללי עשית סיבוב גדול.״

״את מדברת שטויות. זה היה בדרך.״

״איך מרסיי שלי? יפה כמו פעם? והים? מלא יכטות? הרבה אנשים ברחובות? ועל חוף הים? כבר התחילה העונה או עדיין קריר?״

״הכול כמו פעם.״

עיניה נוצצות, וכבר היא מסתערת עליי בפרץ שני של חיבוקים. היא עושה זאת ביד אחת בעוד ידה השנייה אינה מרפה מעלי הקטן שלה. החיבוק שלה הפעם ארוך וחזק מהרגיל, עד שה״שאנל 5״ שלה מתערבל ב״סיסלי״ שלי. ״את לא חברה שלי,״ היא אומרת לי בקול חנוק מדמעות, ״את אחותי. לעולם לא אשכח מה שעשית בשבילי.״

***

את רעיון המכתב העלתה נדיה באוזניי לפני שבוע ימים, שעתיים לפני שיצאתי מטהרן בדרכי לחו״ל למסע ממנו שבתי זה עתה. היא דחפה לידיי שני דפים כתובים בכתב יד צפוף. היה זה במטבח ביתה. היינו בו לבדנו. היא רכנה על אוזני. לחישתה בקושי הגיעה לאוזני. ״יש לי סוד. רק את יודעת... אני סומכת עלייך. אני מתכוונת לברוח אתו לצרפת ולקחת אתי את הבנות... תעזרי לי?״

זה היה מפתיע. נותרתי חסרת מילים, ומזל שכך, כי היא הוסיפה ללחוש: ״אני סומכת עלייך... את מכירה את מוחסן, עם כל דאגתו לעלי הקטן הוא לא ייתן לנו לעולם לצאת לטיפול רפואי בלעדיו. כתבתי מכתב לעצמי, בשם אמא שלי... כתבתי ש'אני' חולה מאוד ואני הולכת למות, והמשאלה האחרונה שלי היא שאני, נדיה, אבוא לבקר כדי שאומר לה שלום אחרון... מוחסן הוא לא איש רע, דבר כזה הוא יבין. אני מבקשת שתעתיקי את המכתב בכתב היד שלך, תעשי שגיאות... ותשלחי אותו אלינו ממרסיי, שתהיה חותמת דואר של מרסיי... מסכימה, יקרה שלי?״

הייתי המומה. היא הבחינה בכך. טבעי שאגיב כפי שהגבתי. אישה איראנית אינה עושה את מה שהיא תכננה לעשות. אולם לזעזוע שלי הייתה סיבה נוספת: היו לי תוכניות משלי בנוגע לנדיה ועלי הקטן. תוכניתה עמדה לשמוט את הקרקע מתחת לתוכניתי. ובכל זאת ביצעתי את מה שביקשה.

לא סיפרתי על כך לשמעון ולא עדכנתי אותו בשינוי במסלול הנסיעה שלי, העקלקל גם כך, כפי שלא שיתפתי אותו באשר לתוכנית ״הפרטית״ שזממתי בעניינה. הוא לא היה מבין ולא היה מסכים. הרי לא מעל ראשו מתנדנד בקביעות חבל התלייה, אלא מעל ראשי.

***

״אני מצטערת,״ אני אומרת לה עכשיו. ״אני כל כך מצטערת.״ שתינו יודעות למה אני מתכוונת. על כישלון שליחותי כבר בישרתי לה ולמוחסן בצהריים בשיחת טלפון מאיסטנבול.

״אין סיבה שתצטערי, יקרה שלי,״ היא אומרת במתיקות ומהדקת את זרועותיה סביבי. בנה הקטן נמחץ בינינו. ״את המלאך הטוב שלנו. עשית בשבילו מעל ומעבר. ישו הקדוש ישיב לך כגמולך.״ שתינו מגחכות, קולטות כמה אירונית הערתה. היא נתלתה בשמו של הקדוש הנוצרי בעוד היא עטופה בבגדיו של אללה.

זרועותיה אינן מרפות ממני. נשימותיה כבדות. היא צוחקת ובוכה לסירוגין. אלה דמעות של אמא הרואה את בנה גוסס לה בידיים. זה עתה חזרתי מחו״ל ממשימה חשאית שקיבלתי על עצמי: למצוא לעלי הקטן רופא מערבי מומחה שיסכים לנתח את לבו ולהחזיר לו את חייו.

חזרתי בידיים ריקות. לא האמנתי שאכשל. שום מנתח לא הסכים להגיע לטהרן כדי לנתח את בנו של אחד מראשי השלטון הידוע לשמצה. ואילו הממשלות הזרות, בהשפעת הוראות ישירות שהן מקבלות מוושינגטון, אינן מאפשרות לילד הקטן להיכנס לתחומן לשם ביצוע הניתוח החיוני באחד מהמרכזים הרפואיים המתקדמים שלהן. עלי הקטן צוחק אליי ושולח לעברי את שתי ידיו הקטנות. אינני לוקחת אותו מידיה.

בקרוב ימלאו לו שנה. בן ראשון לאחר ארבע בנות. כשנולד, כל טהרן שמחה בשמחתם. חיוכו גדול, רחב, מאוזן לאוזן. הוא מרטיט את לבי. בלחיו השמאלית גומת חן. כשהוא מחייך הוא דומה לאביו. אינני מחזירה לו חיוך. אינני מסוגלת. אני ממהרת להסיט ממנו את עיניי, שלא אדמע. לבו הזעיר פועל רק בעשרים אחוזים מתפוקתו. על הילד המתוק נגזר למות מאי־ספיקת לב, ואין בעולם מי שיושיט לו יד. פוליטיקה ארורה.

ארבע בנותיה מגיחות בריצה מתוך ההמון בבגדים מערביים, מקיפות אותי ואת המזוודות שלי: אזאר, פרסיפור, טובא ומרג'אן. אני מתנתקת ממנה ומחבקת אותן. ״הבאתי לכן המון מתנות,״ אני אומרת להן בצרפתית. ובלחישה מוסיפה, ״גם ג'ינס אמריקאי אורגינל כמו שאתן אוהבות...״ מדגישה את המילה אמריקאי. אני רוכנת על אחת המזוודות ומוציאה מתוכה ארבע שקיות תפוחות. הן משמיעות קריאות צהלה כפי שעושות בנות 12-5 בכל מקום בעולם. כל אחת מהן קיבלה זוג מכנסי ג'ינס ממותגים, חולצות עם הדפס ועשרה מארזים של גרביים בשלל צבעים. לשתי הגדולות הוספתי שני פאזלים ענקיים עם מאות חלקים ולשתי הקטנות קניתי דגמים חדשים של בובות ברבי עם סט של שמלות גנדרניות. מאז הסנקציות שהמערב הטיל על איראן, דבר מכל אלה אינו נמצא באורח חופשי על מדפי החנויות בטהרן. שמחתן של הבנות משמחת אותי. אני גאה בעצמי. הספקתי לרכוש מתנות לכולם למרות לוח הזמנים הרצחני. תמיד חזרתי לאיראן בידיים עמוסות במתנות. מאחורי נדיבותי עומדת גם הפעם כוונה נסתרת: המתנות הגלויות חיפו על פריטים נסתרים שהברחתי בחסותן. גם לנדיה הספקתי לקנות: בושם, קרם פנים וקרם גוף מתוצרת ״סיסלי״, חמישה מארזים כפולים של שוקולד ״טובלרון״ ושקית מלאה בחפיסות שוקולד צרפתי מהסוגים שהיא אוהבת. את המתנות למוחסן השארתי ארוזות במזוודה שלי. קוניאק צרפתי, שלושה בקבוקי ״ג'וני ווקר״ במארז עץ ועשר חפיסות ענק של סיגריות ״מרלבורו״ אמריקאיות, שכה אהובות עליו. הן יימסרו לו בנפרד. גם באמצעותן אני מבריחה ציוד מודיעיני רב ערך. לעלי הקטן הבאתי מתקן שעשועים המופעל בעזרת סוללות ומשמיע קולות מוקלטים של צחוק מתגלגל. שתינו יודעות — הוא לא יזכה להגיע לגיל שבו יוכל להפעיל אותו בעצמו.

נדיה נוזפת בי: ״הפעם הגזמת, מתוקה שלי.״

״שטויות,״ אני אומרת, ״אני אוהבת אתכם.״

״ואנחנו אותך!״ היא אומרת ברגש.

עלי הקטן שולח לעברי את אחד מחיוכיו המקסימים. אני לא מצליחה להתאפק עוד. מושכת אותו מידיה, מאמצת אותו ללבי וממטירה על ראשו גשם של נשיקות. הוא צוחק בקול. שתינו מחבקות אותו יחד. מפיו נפלט חרחור. ואחריו עוד אחד ועוד אחד. הוא משתולל בניסיון להכניס אוויר לריאותיו הקטנות. היא ממהרת להצמיד לפניו מסכת חמצן ניידת. הוא ממשיך לחרחר עד שאט־אט הוא נרגע. המראה קשה. אני מסיטה ממנו את עיניי. אגרופיי נקמצים.

מאחורי גבה עיניי מחדשות את חיפושיהן.

״הוא בשירותים,״ היא אומרת בשקט בקול צרוד. ״אני לא מבינה מה הוא עושה שם כל כך הרבה זמן. אני חייבת לדבר אתך מהר!״

״על מה?״ אני שואלת מלאת חשדנות.

היא שולחת מבטים מהירים לצדדים ורוכנת על אוזני. לחישתה בקושי מגיעה אליי. ״אני לא אתן לעלי הקטן שלי למות... אני מתכוונת לברוח אתו לצרפת ולקחת אתי את הבנות... תעזרי לי?״

הבקשה של חברתי הטובה לא הפתיעה אותי. עלי הקטן משתעל. משתנק. נטול אוויר. ״גם לי יש לי סוד,״ אני אומרת לה בחטף, שוכחת את כל אימוניי. ״לא הכול אבוד.״

חולפות שניות ארוכות בטרם היא מפנימה את הערתי. כתפיה מפסיקות לרעוד. היא ניתקת ממני. ״מה אמרת, מתוקה שלי?״ היא שואלת.

״יש מקום אחד בעולם שבו יסכימו לנתח אותו,״ אני לוחשת. עיניה בתוך עיניי ואני מוסיפה בלחש. ״ואני גם אוכל לדאוג לכך.״

״בטוחה?״ היא שואלת ואוחזת בשתי כתפיי. ״איפה?״

״ששש...״

״לא ארצות הברית ולא קנדה?״

״לא.״

״לא דרום אפריקה?״

״לא.״

״אנגליה? צרפת? גרמניה?״

״לא.״

״ברוסיה ובסין אני לא מסכימה!״ היא לוחשת בתקיפות.

״לא רוסיה ולא סין.״

״איפה?״ היא שואלת ומבטה בוחן את פניי.

אני משתתקת.

״איפה? איפה?״ היא חוזרת ושואלת בקוצר רוח.

אני עדיין שותקת.

״יקרה שלי,״ היא אומרת ומניחה יד רכה על זרועי. ״איפה?״

אני מתנשפת בכבדות. ״ישראל,״ אני אומרת.

״איפה?״

ספק אם שמעה. כי ברגע זה ממש עלי הקטן פורץ בסדרה חדשה של שיעולים שהופכים לחרחורים והיא ממהרת לכסות את פניו במסיכת חמצן ניידת.

מיהרתי להתחרט. התלהבותי התפוגגה ברגע. מה אני מנסה לעולל לעצמי? אני מביטה בה. היא עסוקה בהשבת האוויר לריאותיו של בנה. מפעולותיה אינני יכולה לקבוע האם שמעה את מה שאמרתי, ואם שמעה, האם הבינה את מלוא משמעותם של דבריי. נראה לי שלא, ואני מתנחמת בכך.

***

בקצה הטרמינל מורגשת תכונה. הנוסעים וקהל מקבלי הפנים נחצים לשניים. בתווך צועדים לקראתי כרוח סערה שמונה עד עשרה גברים מזוקנים במקטורנים אפורים זהים ובחולצות מכופתרות כהות שצווארוניהן מורמים וללא עניבות. החבורה חולפת על פניי ונבלעת באולם הנוסעים שממנו יצאתי לפני רגע. אי־אפשר לטעות בהם. אלה אנשי משמרות המהפכה השנואים על רוב שכבות העם.

הדלתות האוטומטיות נשארות סגורות. שום נוסע אינו יוצא דרכן. לא עניין של מה בכך בנמל תעופה הומה. בינתיים מספרם של מקבלי הפנים גדל עוד. הדוחק רב. ההתרגשות גדולה. איש אינו מבין מדוע יקיריו אינם יוצאים. הלחישות מתחלפות בחילופי דברים נרגשים. אנשים זרים מתחברים. מרגישים שותפים לגורל. אני לא מבינה פרסית, אבל לא קשה לנחש מה הם אומרים.

כעבור דקות אחדות הדלתות האוטומטיות שבות ונפתחות לרווחה. אנשי משמרות המהפכה פורצים מתוכן בסערה כאילו נורו מלוע של תותח. הם צועדים יחד בקצב אחיד. הם לא לבד. ביניהם בולטת חליפה אחת כחולה מפוספסת. האנשים משתתקים. כולם נדחקים לאחור בבהילות, כמו קיבלו סימן מגבוה, כדי לאפשר לחבורה לעבור ביניהם.

לא אני. אני תקועה במקומי. האבוקה האנושית מתקרבת לעברי בצעד מהיר. היא צריכה לחלוף על פניי בדרכה החוצה. ביניהם צועד גבר בחליפה הכחולה המפוספסת. הוא נראה בן 65 או 70 בעל חזות אירופאית. פניו מוכרות לי. נדמה לי שהגיע אתי בטיסה מאיסטנבול. הוא אינו הולך אתם מרצונו. אנשי משמרות המהפכה מדרבנים אותו בדחיפות קטנות בגבו. עיניו מתרוצצות בין שוביו. ידיו מתנועעות במרץ בתנועות ״מה עשיתי?״ קל להבין את רצונו. הוא מנסה לדבר על לבם שיניחו לו. מכיס פנימי הוא שולף דרכון ומנופף בו מולם. נראה שזה דרכון זר. הם אינם נראים מתרשמים וממשיכים להדוף אותו קדימה בחבטות קטנות בגבו ובעורפו.

הרבה אחרי כולם אני מבינה שאני ניצבת במסלול התנגשות אתם. הסקרנות הרדימה את חוש הסכנה שלי. מאוחר מכדי להצטרף להמון ולהיבלע בהמון. הגבר האירופאי בולם מולי. אנחנו עומדים ראש מול ראש. הוא לבוש בהידור. מצוחצח. מריח טוב. נראה איש עסקים.

הוא מושיט לעברי יד. יש בה דרכון. בעיניו תחינה וגם בהלה גדולה. אנשי משמרות המהפכה מקיפים אותנו אבל אינם מונעים ממנו לעשות זאת. האינסטינקט שלי מנצח את שיקול דעתי. אני מתכוונת להושיט לעברו את ידי ולקחת ממנו את הדרכון. אלא שאני לא מצליחה להניע אותה. ציפורניים זרות ננעצות בה מאחור ואוחזות בה כצבת. אני מתמלאת כעס. עושה ניסיון נוסף. בתגובה הציפורניים הזרות מעמיקות את אחיזתן בידי. הכאב גדול. אינני צריכה להביט לאחור כדי לדעת. אני מוקפת בענן של ״שאנל 5״. נדיה.

הגבר הזר עומד מולי, היד עם הדרכון עדיין מושטת קדימה. הוא ממתין, בטוח שלא אאכזב אותו.

אנשי משמרות המהפכה מתעשתים. הם מאיצים בו בקריאות נרגזות ומשהוא מתמהמה הם חובטים בגבו בגסות והודפים אותו לעבר דלתות היציאה. הוא משתרך אחריהם. צעדיו קטנים, ראשו מושפל.

לפני שהוא נעלם עם מלוויו מעבר לדלתות הטרמינל הוא מעיף בחדות את ראשו לאחור. אני ממהרת להשפיל את עיניי. הציפורניים הזרות משחררות את אחיזתן בזרועי. אני פולטת יללת כאב.

ההמולה סביבנו מתחדשת. אני מסתובבת אליה. בעיניי אש. שיניי נושכות את שפתיי. עוד רגע אטרוף אותה. היא מחבקת אותי.אני מנסה להתנער. זרועותיה מתהדקות סביבי עוד. אני נאבקת בהן.היא אינה מרפה. אט אט אני מוותרת. יודעת: זה עתה היא הצילה אותי מצרה צרורה.

***

מתוך ההמון בולט גבר המפלס לעצמו דרך: מוחסן.

הוא גבוה. ראשו בולט מעל כולם. גובהו מטשטש את משקלו הכבד. הוא גבר מרשים, בן 48, לבוש בהידור, לרוב בגולף שחור ובמקטורן כסוף. לצווארו שרשרת זהב ואת אצבעות ידו השמאלית מעטרות שלוש טבעות בגדלים שונים.

הבעת פניו קשה. בזווית מסוימת היא אפילו נראית אכזרית. זה מה שחשבתי כשראיתי אותו לראשונה לפני שלוש שנים וחצי. מאז דעתי עליו השתנתה. הוא מרכיב משקפיים בעלי מסגרת דקה. הן מרככות מעט את הבעת פניו. כמו לרוב הגברים האיראנים יש לו שפם, אבל שלא כמוהם פניו מגולחות למשעי. מכשיר סלולרי צמוד לאוזנו.

מבטינו מצטלבים. המבט הקשה שבעיניו מתפוגג. הוא מחייך אליי. חיוכו גדול, רחב, לבבי. אין זו דרכו של הגבר המופנם והנוקשה הזה. בעיקר כשאנחנו מוקפים באנשים, בלשים ומצלמות אני מחייכת אליו בחזרה. שמחה שהוא שמח לקראתי. שולחת מבט מהיר לעבר נדיה. האם קלטה? קשה לדעת. פניה מכוסות אבל החרכים של עיניה מופנים אלינו. אני מחייכת אליה חיוך מפויס. חושיי אומרים שמאחורי הבורקה שלה היא אינה מחייכת אליי בחזרה.

הוא מושיט לי יד. זוהי פעולה מערבית מובהקת שאינה מתאימה לגברים האיראנים. לבטח לא במקום ציבורי. הוא לבוש כהרגלו במקטורן מחויט ובחולצה משובצת הרכוסה עד הקצה ללא עניבה. מכל זה עולה ניחוח עז של בושם גברי נעים המסחרר את ראשי. אני מהססת רגע בטרם אני מושיטה לו את ידי. הוא לוחץ אותה. חיוכו גדל עוד. מתנהג כמו ידיד ותיק. הוא אינו מעלה בדעתו שזה עתה לחץ את ידה של התליינית שלו.

***

אנחנו יוצאים למגרש החניה ואוויר מדברי לוהט מסתער עליי מכל עבר. נדיה מתעקשת שאשב במושב הקדמי לצדו של מוחסן. זהו רכב משפחתי חדיש מתוצרת מרצדס. אני ממאנת. היא מתעקשת. אומרת שאני ראויה לישיבה נוחה לאחר המסע הארוך, וממילא הרי אדבר עם מוחסן בענייני עבודה. היא עצמה נדחקת מאחור עם ארבע בנותיה ובנה.

אני עייפה מכדי לעמוד על שלי. לפנינו נסיעה ארוכה. נכנסנו לשעות העומס. האוויר חם והמזגן פועל במלוא העוצמה. המרחק לטהרן הוא שלושים קילומטרים ועשרים קילומטרים נוספים עד לבית המלון שלי בצפון העיר, ממש מתחת לרכס הרי אלבורז.

עולים על הכביש המהיר. Persian Gulf Fwy. הדרך מוכרת לי היטב מרוב שימוש. עד מהרה מתחלף הנוף המדברי בבתי מגורים מכוערים של שכונותיה הדרומיות והצפופות של טהרן. בתים בגדלים שונים נבנו זה בצד זה, רומסים אלה את אלה, ללא רווח ביניהם וללא פיסת ירק. רובם לא טויחו מבחוץ והדבר משווה להם מראה של מחנה פליטים.

הערב יורד. מוחסן מדהיר את הוואן כאילו היה מטוס על מסלול המראה. הוא מלהטט בין טורי מכוניות, חותך מסלולים וצמתים, מחליף כבישים וסמטאות, אינו מסיר לרגע את היד מהצופר ואת הרגל מדוושת הגז.

העיר הענקית דהויה ומצהיבה. היא סוגרת עלינו מכל עבר. העצים בשדרות נראים כעומדים על צדם, נטולי רוח חיים. בכל מחלף נשפכים לכביש רב המסלולים שלנו עוד ועוד כלי רכב. הוא נראה כמו תמנון סיני ענק עם אלפי עיניים זוהרות, שנוצרות מפנסיהן האחוריים של אלפי המכוניות.

לאחר שעה ורבע של נסיעה פרועה, שטלטלה את כולנו והרעה עוד יותר את הרגשתי, אני מגלה להפתעתי שאנחנו כבר על הכביש הטבעתי Yadegar Eman המקיף את טהרן מצפון. אני מבחינה באורותיו המנצנצים של מגדל התקשורת ״מילאד״, על 435 המטרים שלו. אני חשה צביטה בלבי. יש לה סיבה.

***

מגדל התקשורת המפורסם, שגובהו כמעט חצי קילומטר, ניצב בין השכונות גישה ושרק א־גרב ונראה כמעט מכל פינה בטהרן. בתל אביב הסבירו לי שכל התקשורת הצבאית והמודיעינית של איראן עוברת דרכו ושחשיבותו האסטרטגית עצומה. בשל כך הוא עומד בראש רשימת המשימות החשאיות שלי. שמעון משנן לי בכל תדרוך לפני שאני עוזבת את הארץ: ״'מילאד' הוא העיניים של האיראנים. באמצעותו הם מפעילים את הלוויינים שלהם, באמצעותו הם מכוונים את הטילים ארוכי הטווח שלהם. באמצעותו הם קולטים מצד אחד את השידורים המוצפנים ביותר שלנו ומצד שני משבשים את כל השידורים של המערב. אם 'תעשי לי' את 'מילאד' — ניירט את כל תקשורת הלוויינים שלהם, ואת עשית את שלך. על כל השאר אוותר לך.״

עד כה אכזבתי אותו. כישלוני גדול וצורב. את ״כל השאר״ ביצעתי על הצד הטוב ביותר. עובדה, קיבלתי צל״ש. את ״מיזם מילאד״ לא זו בלבד שלא ביצעתי, אפילו את הצעד הראשון לקראת ביצועו לא עשיתי. ״אני לא מסוגלת,״ אני אומרת לשמעון בכל פגישה. ״המשימה הזו גדולה עליי בכמה מספרים.״

״את עוד לא יודעת למה את מסוגלת,״ עונה לי שמעון בקביעות כמו מפקד כיתה של כיתת טירונים.

עכשיו אני חולפת על פני המגדל במכוניתם של מוחסן ונדיה. אני מביטה במגדל הנישא בעיניים קרועות לרווחה. מכירה כל זיז בו מביקורים תכופים ומתצלומי אוויר. בגללו הפכתי בת בית במרכז הקונגרסים הצמוד אליו. נדיה ואני מרבות להיפגש בבתי הקפה ובמסעדות שבו. היא אינה יודעת שלא במקרה אני בוחרת לקיים שם את פגישותינו. ״גבוה, הא?״ מעיר מוחסן. ״הבניין הרביעי הגבוה בעולם,״ הוא מציין בקול מלא גאווה.

״שישי,״ מתקנת אותו נדיה.

״רביעי,״ הוא מתעקש. ״נכון?״ הוא פונה אליי. אני ממהרת להסיר את עיניי מהמגדל, שחלילה לא אסגיר את סודי.

״אנחנו חייבות לאכול במסעדה שלו המשקיפה על כל העיר,״ אומרת נדיה ופונה לבעלה. ״הבטחת לקחת אותנו, זוכר?״

״ראש המגדל עשוי ממתכת ושוקל עשרים אלף טונות,״ הוא מציין.

אני בוחרת לשתוק. חוששת מפני מילה מיותרת.

הוא ממשיך, ״הראש שלו משתרע על פני 16 אלף מטר ואורכו של תורן השידור 120 מטר. יש בטורונטו או בקזבלנקה 'שלך' בניין גבוה כמוהו? הא?״

״אמילי לא מטורונטו ולא מקזבלנקה,״ מעירה לו אשתו במקומי, ״היא מפריז.״

״אמילי מכל העולם,״ מעיר מוחסן בשקט, ״ובאותה מידה היא משום מקום.״

אני נדרכת. הצרבת שלי מתעוררת לחיים. מצאה לה זמן. הלהבות שוב מלחכות אותי מבפנים ואני נאנחת. הלוואי שיכולתי למצוא דרך לתלוש לעצמי את החזה.

***

רמזור אדום. הרכב שלפנינו עוצר בפתאומיות ומוחסן נאלץ לבלום אחריו. הרכב עם מאבטחיו הרבים כמעט התנגש בנו מאחור. מוחסן מטה את ראשו לעברי. עד כה לא הוציא מילה. ״את חיוורת,״ הוא אומר לי.

״מי לא חיוורת באוטו שלך אחרי נסיעה כזאת,״ אומרת לו נדיה במקומי, בנימה שיש בה גם תוכחה וגם כעס, ומצביעה על בנותיהן.

״הידיים שלך רועדות,״ הוא אומר לי.

״גם שלנו אחרי הנהיגה שלך,״ אומרת לו אשתו.

״את שותקת,״ הוא אומר לי.

״אם תשתוק קצת תוכל לשמוע אותה,״ שוב מתערבת אשתו למעני.

אני מניחה את כף ידי על חזי. ״יש לי צרבת,״ אני אומרת בכנות.

״מסכנה שלי!״ היא אומרת ומחבקת אותי מאחור. ״שוב? למה לא לקחת את הגלולות שרשם לך דוקטור פאיד?״

״או את תערובת הצמחים שאמא שלי הכינה במיוחד בשבילך?״ הוסיף בעלה.

״הכי טוב מיץ מתפוח אדמה במשך שבוע,״ היא אומרת.

הם מדברים מעל ראשי — הוא: ״או ללעוס קוביות קרח.״ היא: ״או מלפפון ירוק עם הקליפה.״ הוא: ״חצי כפית חרדל ויעבור לך על המקום.״ היא: ״לחלוט חמישה־שישה שקדים לא קלויים במים חמים, להוריד מהם את הקליפה ולאכול לאט.״ הוא: ״מיץ מלימון טרי עם מעט פלפל שחור ומלח ולשתות לאט לאט.״ היא: ״לשים רבע כפית מלח על הלשון.״ הוא: ״לבשל אוכמניות בסיר מים. אחרי הבישול לקרר את המים, ולשתות כוס מהמים האלה שלוש פעמים ביום.״

״איכס,״ מגיבות ארבע הבנות בזו אחר זו. נדיה פורצת בצחוק וכולנו מצטרפים אליה. גם מוחסן. צחוקו רועם. בנותיו מתרפקות עליו מאחור, מלטפות את עורפו ואת מצחו. עלי הקטן חומק מזרועותיה של אמו ומטפס על ברכיו של אביו תוך כדי נהיגה. אינני יכולה שלא להרהר, שכך נראים חיבוקים בנמלי תעופה. כאילו לבם אומר להם שהפרידה ממנו קרובה.

***

הצרבת שלי הולכת לפניי. חצי טהרן יודעת עליה. היא אינה חולשתי היחידה. כבר למדתי שהאויב הראשי שלי בטהרן אינו משמרות המהפכה או המשטרה החשאית, אלא הכאבים הגופניים השונים: כאבי הבטן, הגב ולאחרונה גם הכאבים בפרקים ובברכיים. אולם הצרבת ניצבת בגאון בראש אויביי המרים. אני חוששת מפניה יותר משאני חוששת מפני האפשרות שאתפס ואעונה. כשהיא צצה אני מרגישה שזהו. אני מבקשת למות. סופי הגיע. נשמתי בוערת ולא יעזרו כל התרופות שרופא אחד בארץ רחוקה סיפק לי מבעוד מועד.

דוקטור עפרוני מבית החולים ״שיבא״ לא התרגש. הוא קבע שבריאותי תקינה ושהבעירה החומצתית השורפת אותי מבפנים אינה אלא תסמינים של חיים בתנאים של לחץ סביבתי גבוה. ״מה אתה אומר, דוקטור?״ רציתי לומר לו. הדיאגנוזה שלי שונה: זהו האוכל השומני והמטוגן שאני נאלצת לאכול באיראן. הצרבת מופיעה אצלי בזמנים בלתי צפויים ובצורות שונות. פעם ככמוסה חומצתית העוטפת את לשוני ופעם כפתיל אש המטפס במעלה גופי.

אף שאני מצוידת במיטב התרופות הבין־לאומיות, אני מאמינה דווקא בתרופת סבתא שהוכיחה את עצמה ברגעי האמת אינספור פעמים: גבינה לבנה רכה ופשוטה, חמישה אחוזים מתוצרת תנובה. כמובן, גבינה זו לא ניתנת להשגה בטהרן. ״לא ניתנת להשגה״? כבר הוכחתי את ההפך. כזו אני.

באחד מביקוריי הראשונים בארץ התחכמתי. הכנסתי לתרמיל הגב שלי קילוגרם וחצי של גבינה לבנה רכה. נקטתי את כל אמצעי הזהירות הנדרשים. נפטרתי מאריזתה המקורית, דחסתי אותה לשלוש צנצנות זכוכית פשוטות שלא נשאו סימני זיהוי, טמנתי אותן בתוך שקית ניילון כפולה מלאה בקרח יבש.

אלא שה״בולדוג״ חשפה את סודי. היא גילתה את הצנצנות ושפכה את תכולתן לכיור מול עיניי המשתאות. לא הספקתי למחות. זריזות ראויה לציון מצדה של האישה המגושמת. ״בולדוג״ הוא כינוי גנאי פנימי במוסד שהודבק לעובדת הוותיקה בגיל הפרישה, בעלת עיני נץ, אף מרחרח וחוש שישי שלא היה מבייש אורח מהעולם החיצון. היא לובשת מכנסיים רחבים ומקטורנים נטולי טעם המדגישים את כיעורה. ל״בולדוג״ יש תפקיד ייחודי בארגון הביון ״שלי״: לסרוק את בגדיהם ואת ציודם האישי של סוכנים רגע לפני שהם יוצאים למדינות אויב ומשרתים שם בזהויות בדויות. כל תווית או חפץ שעלולים להסגיר את ישראל כמדינת מוצא, ולו בעקיפין, מוחרמים ללא רחמים. ללא אישורה אי־אפשר לצאת מנתב״ג.

ראיתי על ה״בולדוג״ שהיא אינה אוהבת אותי. ליתר דיוק, שונאת אותי. היא סרקה אותי ללא רחם. לא עזרו תחנוניי: פעם מצאה בכליי ספרים בצרפתית ובאנגלית שחטאם היחיד היה שהם נרכשו בחנות בישראל, אף שלא היה בהם שום סימן שיעיד על כך; פעם היו אלה תרופות מקומיות נגד צרבת; פעם חזיות שמדבקת המידה לא הוסרה מהן. בכל פעם שעמדתי לצאת מהארץ הייתי צריכה להתייצב אצלה לחיפוש משפיל. הוא התקיים בחדר מיוחד, נסתר מעין, בתחנת המשטרה בנתב״ג.

ואז הגיע הקטע עם הגבינה: גם אם הייתי מנסה להבריח הרואין נקי במשקל גופי, לא הייתי זוכה ממנה לתגובה נזעמת גדולה מזו. לא הורשיתי לעזוב. המטוס שלי עמד להמריא, אבל עוכבתי בחדר צדדי ולא מאוורר. לא ניתן לי הסבר. כעבור חצי שעה הבנתי מדוע. לחדר פרצו ארבעה בכירים מהמוסד. הם היו מתכנסים יחד רק בשעת אירוע דרמטי באמת.

הגבינה הלבנה שלי הייתה בעיניהם אירוע דרמטי המצדיק את התכנסותם הבהולה. היו אלה ראש המוסד, ראש היחידה שלי ושניים מראשי המטה. שמעון, המפעיל הישיר שלי, לא היה אתם. תהיתי מה פירוש הדבר. עיני כולם רשפו אש. הארבעה היו היחידים שידעו את סודי ואת ארץ שליחותי. ראש המוסד ומפקד היחידה צרחו עליי בו־זמנית. שני האחרים פתחו וסגרו את פיותיהם כדגים, מחכים לצרוח עליי בתורם. הותקפתי מכל עבר. איש איש וסגנונו. ראש המוסד היה הבוטה מכולם. מעולם לא רחש כלפיי חיבה מיוחדת.

״אלופת המטומטמות. מלכת הרשלניות. חוסר האחריות שלך גובל בפשע. ״את מתעקשת לסיים את חייך על הגרדום? או מול כיתת יורים? או עם ראש ערוף?״

על עניין אחד כולם חזרו, אינם מאמינים שזה מה שקרה: ״רצית לקחת גבינה של תנובה לטהרן? לטהרן?!״

הבנתי את טעותי, אך לא הבנתי מדוע היא ראויה למהומת־האלוהים שהיא חוללה. ביקשתי להסביר להם שגבינה לבנה פשוטה, שכמוה יש להשיג רק בארץ, היא התרופה היחידה המשפיעה עליי לטובה. הם לא שמעו ולא רצו לשמוע. ניסיונותיי להסביר רק העצימו את כעסם והגבירו את צעקותיהם. היו בטוחים שאני מהתלת בהם, אלמלא החשיבות שייחסו לשליחותי ואלמלא המטוס שעמד להמריא כעבור דקות אחדות בלעדיי, אני סבורה שהייתי מפוטרת בו־במקום. וחבל שלא עשו זאת.

דרך אגב, בפעמים הבאות הברחתי את הגבינה שלי בקלות. מצאו להם עם מי להתעסק.

***

הרמזור האדום מתחלף לירוק, אבל הצומת חסום בכלי רכב ואנחנו נשארים תקועים במקומנו. אני מנצלת את ההזדמנות שמכוניתנו אינה בתנועה ומתכופפת לעבר התרמיל הכבד שלי, שנמצא כל העת בין רגליי. שולפת מתוכו באין־רואים את אחד ה״צעצועים״ שלי ומצמידה אותו מאחורי גבי, ברווח שבין בסיס המושב למשענת הגב. ״צעצוע״ זה, כפי שהסביר לי שמעון לפני שיצאתי למשימתי, הוא מכשיר האזנה רגיש, הצעקה האחרונה בתחומו, המשדר אותות ללוויין תקשורת ישראלי הנע בחלל וחולף מעל איראן פעמיים ביממה.

מוחסן מבחין בתנועת ידיי. לא הייתי זריזה מספיק. טלטולי הדרך ומצב רוחי הירוד אחראים לכך. אני רואה את הבעת השאלה על פניו. ״יש לי הפתעה בשבילך,״ אני ממהרת לומר כדי להסיט את השיחה לנושא אחר. ״השגתי לנו 1,320 לוחות ברזל ענקיים בעובי ארבעים סנטימטרים, כפי שדורשים המהנדסים שלך, להקמת התמיכות לרכבת ההרים.״

״זה הכול?״ הוא שואל מאוכזב.

הצומת התרוקן לרגע. הוא מזניק את הרכב קדימה אף שהרמזור אדום. אני משוכנעת שהמכונית עם המאבטחים אינה מצליחה להיצמד אלינו. נדיה צורחת עליו שיאט. היא עוברת לפרסית. ״המנגינה״ הנרגזת אינה משאירה מקום לספק. שתסתיים כבר הנסיעה הארורה הזו, אני מתפללת בלבי. ״והשגתי גם 17 קרונות ישנים של רכבת, ישנים אבל תקינים,״ אני ממהרת להוסיף. ״הם פעלו פעם באיזה פארק בסיציליה וזקוקים בסך הכול לצביעה.״

״אמרת 17 קרונות?״

״אמרתי 17.״

״איך? ממי?״ הסקרנות שלו אותנטית. אני מנסה לענות. הוא מקדים אותי. ״שוב החברה האיטלקית ההיא, O.R.C?״

״ R.O.C,״ אני נהנית לתקן אותו, ״יש להם עודפים והם שמחים להיפטר מהם.״

״בכמה?״

״תנחש.״

״נו, בכמה?״ הוא שואל, כולו קצר־רוח.

״תנחש.״

״מאה אלף דולר?״

אני מופתעת מהסכום הנמוך שנקב בו. עתה לא אוכל להפתיע אותו. ״120 אלף דולר,״ אני אומרת בנימת צער, ״זה המקסימום שיכולתי להוריד.״

״זו רמאות! הציוד הזה לא שווה יותר מחמישים אלף!״

״אני מצטערת,״ אני אומרת, ״אתה יודע שזה לא פשוט, עם כל החרם הבין־לאומי שהעולם הטיל עליכם.״

״שטנים בני שטנים...״ הוא ממלמל. הוא משתתק בכעס ואני כבר מצטערת על כל העניין, מגששת ומחפשת את ה״צעצוע״ מאחורי גבי. אצבעותיי אינן מוצאות אותו. ״הם יודעים לאן הציוד מיועד?״ הוא שואל, מפר את השתיקה. ״אינם חוששים מפני תגובה של הרשויות ברומא?״

״הם יודעים ולא יודעים. איך אומר הפתגם שלכם? לכסף אין ריח והוא מעוור, או משהו כזה. הציוד יועמס בנאפולי על ספינה איטלקית ויישלח לדרום קוריאה. זה מה שיהיה כתוב על תעודת המשלוח. כבר נמצא דרך להשאיר את המטען בנמל כלשהו בדרך.״

״כל הכבוד, כל הכבוד,״ הוא אומר בהערכה וכבר קשה לי לשפוט האם הוא עושה זאת בהערכה אמיתית או בציניות. האמברגו שהכריזו מדינות העולם על משלוחי סחורות מכל סוג לאיראן אילץ אותנו ללהטט. החברה האיטלקית עשתה זאת בכישרון רב. ״ואיך ה־O.R.C האיטלקים האלה רוצים לקבל את הכסף שלהם?״ הוא שואל.

״במזומן, כרגיל. חצי מראש, חצי לאחר שנקבל את הסחורה ונאשר שהיא תקינה.״ כל הזמן הזה אצבעותיי מפשפשות מאחורי גבי ומחפשות את ה״צעצוע״ שהצמדתי זה עתה למסעד הכיסא. הן אינן מוצאות אותו.

״איפה ואיך יעבור הכסף מיד ליד?״ הא שואל.

אני פחות ופחות אוהבת את שאלותיו. עד כה מעולם לא חיטט במעשיי. היה אסיר תודה על עבודתי בשירותו ועל התועלת שמצאתי בקשריי מהעבר עם פארקים לשעשועים. אגלי זיעה ראשונים עולים על שפתי העליונה והם הופכים לקילוח של מים. יש סיבות לחרדתי. האחת, לא עשיתי שום עסקה עם החברה האיטלקית וכל המידע שסיפרתי למוחסן נועד לשמח אותו ולהסיח את דעתו ממעשיי. הסיבה השנייה, החשובה לא פחות מהראשונה היא ש־R.O.C הייתה חברת קש פיקטיבית שהוקמה בדיוק למטרה זו: לסייע לי בהקמת פארק השעשועים ולהוכיח למוחסן את יעילותי. הרברבנות שהשתמשתי בה זה עתה גורמת לי לאבד את שארית הרוח הטובה שעוד הייתה בי. אני חוששת מפני התגובה שאקבל כשאבקש מהם לספק לי את מה שהבטחתי למוחסן בשמם זה עתה. לו ידע מוחסן מי הם הבעלים של החברה האיטלקית ששמה מורכב משלוש אותיות בלבד, שהאתר שלה ברשת מעוצב לתפארת וכמוהו גם נייר המכתבים שלה והעלון המסחרי, ואשר את פעילותה הוא משבח בכל הזדמנות — שמעון ״שלי״ והמוסד הישראלי.

***

״את שותקת,״ אומר לי מוחסן.

״אני חושבת.״

תשובה דומה נהגתי לתת בעבר לבעלי כשהתעניין לפשר השתיקות שנפלו עליי. הכבישים פחות עמוסים ואנחנו דוהרים. הבנות נרדמו. את חלל המכונית ממלאות נשימותיו הכבדות של עלי הקטן.

״על מה את חושבת?״

״על פארק השעשועים היפהפה שאתה מקים לילדים שלכם.״

מאחור נדיה מוחאת לי כפיים ומנשקת את עורפי. ״שניכם מקימים לילדים שלנו,״ היא מדגישה ומלטפת את זרועי. ״מוחסן, לספר לה מה חשבנו? אמילי היקרה שלנו, חשבנו ש... גם אחרי שתסיימי להקים את היורו־דסני לעם שלנו תישארי אתנו באיראן. את מבינה? אנחנו אוהבים אותך. את הבנאדם הכי־הכי שאני אוהבת בעולם. כמובן, אחרי מוחסן והילדים... מוחסן יציע לך עבודה חשובה וקבועה באחת החברות שלו — הא, מוחסן? נכון, מוחסן? — ואני אכיר לך בחור איראני נחמד כמו שאני הכרתי...״ היא מלטפת את עורפי ואת עורפו של בעלה לסירוגין. מגע אצבעותיה גורם לי להצטמרר.

״אז גם הפרופסור המומחה בטורונטו אמר 'לא'?״ הוא שואל לפתע.

״כן.״

״ההצעה הכספית הנדיבה שלי לא עזרה?״

״זה לא עניין של כסף.״

״פגשת אותו אישית או את המזכירה שלו?״

״באופן אישי.״

והפרופסור הגרמני מפרנקפורט?״

״הוא אפילו לא ענה למיילים שלי.״

״והרופאה השחורה מדרום אפריקה?״

״היא ענתה שהניתוח הזה יכול להתקיים רק בבית החולים שלה בקייפטאון.״

״מצוין.״

״הממשלה שלה לא תיתן לך אשרת כניסה.״

״היא לא צריכה לתת לי אלא לעלי שלנו.״

״מבחינתם זה אותו דבר.״

״כופרים ארורים...״ הוא אומר ומוסיף קללה ארוכה.

נדיה מנסה להתערב. הוא מהסה אותה בקוצר רוח. אני עונה בנימה מפויסת ככל שאני מסוגלת לגייס, ״מוחסן, כבר אמרתי לכם בטלפון: הדבר לא תלוי ברופאים. הממשלות בעולם מחויבות לחרם העולמי שהוכרז עליכם.״

״והחרם כולל תינוק בן שנה?״ הוא מעיר בכאב, ״זה ילד, ילד קטן... הם לא יודעים שמדובר בילד קטן?״

״תבין...״ אני אומרת.

״קנדים ארורים ואמריקאים ארורים וגרמנים ארורים...״ הוא אומר בנימה של קללה וחובט בהגה עם אגרופיו. האגרוף פוגע בצופר. הצליל העליז משעשע את עלי הקטן והוא פורץ בצחוק. אנחנו נוסעים בשתיקה.

״פגשת את הבת שלך?״ הוא שואל לפתע.

״ברור. הרי הייתי בטורונטו.״

״מה שלומה?״

״בסדר.״

״התחתנה כבר?״

״לא.״

״בת כמה היא?״

״עשרים וארבע.״

״היא צריכה להתחתן.״

״בקנדה לא ממהרים להתחתן.״

״יש לה כנראה הרבה חברים. זה לא טוב, לא טוב... הן,״ מצביע לעבר בנותיו שמאחור, ״בגיל 24 כבר יהיו להן שניים־שלושה ילדים.״ אני מושכת בכתפיי. ״ואיך קזבלנקה?״ הוא מוסיף ושואל, ״יפה כמו שמספרים? ממה חיים התושבים? יש עשירים? איך קוראים לראש העיר? באיזו שכונה אמרת שגדלת? מה שמו של בית הספר?״

אני נדרכת עד הקצה. לא ציפיתי למתקפת השאלות. לאן הוא חותר? מפעילה את ״הטייס האוטומטי״ הפנימי. מדקלמת את התשובות כפי שתורגלתי וכפי שכבר עשיתי באוזניו בעבר. אבל שלא כבעבר התעניינותו אינה נעצרת כאן והוא ממשיך. ״בקזבלנקה יש הרבה מסגדים? מה המרחק בינה לחוף הים? או שבעצם היא ממש על החוף? איך בתי המלון? מה שמותיהם של שלושת המפוארים ביותר? הילטון הוא על החוף, או מחוץ לעיר? יש שני הילטון? אחד בעיר ואחד בפרברים? ואמך? מה שלומה? ואחיותייך? שתיים, נכון? שמחו לראות אותך? מה בישלת להן הפעם?״

אני מושיטה לעברו את מכשיר הטלפון שלי. ״צילמתי. רוצה לראות?״

להפתעתי הוא מושיט את ידו לעבר המכשיר. כבר הצעתי לו בעבר. מעולם לא ביקש לראות. נדיה הודפת את ידי לעברי. ״לא עכשיו!״ היא נוזפת בו, ״אתה לא רואה כמה שהיא עייפה?״ אבל הוא הספיק לחטוף את הטלפון מידי וכבר הוא מדפדף באלבום התמונות מעל הגה המכונית, בוחן אותן מקרוב אחת־אחת.

נדיה מוסיפה בנימה שקטה, כמעט מהורהרת: ״אני מכירה אותך, מוחסן, למה התעניינת בקזבלנקה, הא, מוחסן? אתה לא מתכוון לצאת לשם, הא? שכחת? הרי האמריקאים הארורים או הישראלים יהרגו אותך שם ברחוב כמו כלב! הא, מוחסן? כמו כלב!״

קולה של נדיה מלא כעס והוא מתגבר: ״אתה והדיבורים שלך. כמו בחורה. בלה־בלה־בלה־בלה. 'איך היה בטורונטו, איך היה בקזבלנקה.' הילטון פה, או הילטון שם. מה אכפת לך מהילטון? תראה אותה. תראה מה היא עשתה בשבילך. בשבילך! היא טסה מטהרן לאיסטנבול, מאיסטנבול לפריז, מפריז לטורונטו, מטורונטו לפריז, מפריז לרבת, מרבת לקזבלנקה, מקזבלנקה לרבת, מרבת לפריז, מפריז לאיסטנבול, מאיסטנבול לטהרן. והכול בשביל לנסות להציל את הילד שלך! של־ך! אז עכשיו תגיד לה יפה 'תודה' על כל מה שהיא ניסתה לעשות בשבילנו!״

קולו העליז של עלי התחלף בסדרה של חרחורים שהעידו שהאוויר אינו נכנס לריאותיו הקטנות. נדיה חזרה והצמידה את מסכת החמצן לפניו. הוא נאבק בה. השתתקנו. הרהרתי בדבריה. לא יכולתי להגן על עצמי טוב מכפי שעשתה היא.

היא תיארה במדויק חלק ניכר ממסלול הנסיעה הארוך שלי, אבל לא את המסלול המלא. חברתי הטובה לא יכלה לדעת, אמנם התשובות השליליות של מיטב מנתחי הלב בעולם היו אותנטיות, אבל לא לקליניקה של מנתח לב קנדי נסעתי, אלא למומחה גדול לא פחות שחי ועובד בעיר קרובה בהרבה, ותשובתו דווקא הייתה חיובית. הרצליה.

***

קזבלנקה. ביקור בעיר האקזוטית שעל חוף ימה של מרוקו היא השיגעון הפרטי של שמעון. הוא מחייב אותי להפוך אותה לתחנה הכרחית במסעי בכל פעם שאני יוצאת מטהרן בדרכי לישראל או ממנה.

יש לו נימוק: סיפור הכיסוי שלי הוא שאני צרפתייה קתולית ילידת קזבלנקה ומשפחתי הקרובה עדיין מתגוררת בה. אין לי שום משימה בקזבלנקה למעט אחת: להצטלם בפוזות חדשות בטלפון הסלולרי שלי עם משפחה מקומית אלמונית. לצורך הצילומים היא הופכת למשפחתי. אנחנו לא מחליפים מילה. אלגרה, נציגת המוסד במרוקו, היא שדאגה להפקה המוזרה. וכך אחת לחודש־חודשיים אני הופכת למשך שעה קלה לבת משפחה ״אוהבת״ שלהם. אני מצולמת מנשקת את ״אמי״, מחבקת את ״אחיותיי״, מבשלת במטבח, סועדת ב״ארוחה משפחתית״ במסעדה מקומית ומניפה אל על את ״אחייני״ באתרים מרכזיים בעיר המרוקאית.

בסיום הצילומים אני מודה להם בחצי פה ובעיניים מושפלות ונמלטת על נפשי. הפעולות האלה גורמות לי להתבייש על שאני מנצלת משפחה תמימה שאינה יודעת במה היא מסתבכת. אני יודעת שהיא מתוגמלת יפה על השתתפותה בצילומים ובהעמדת הפנים, אבל הדבר אינו מפחית את תחושות המיאוס שלי מעצמי. בעוד אני מחבקת אותם כ״שחקנית״ לצורך הצילומים, ללא שמץ של רגש אמיתי, הם לעומתי, בעיקר מי שמגלמים את ״אמי״ ו״אחייניי״, מחבקים אותי באמת.

שמעון משבח אותי על יכולת המשחק שלי. מתעלם מהחמצת הפנים שלי. זמן הטיסה הקצר ביותר בין נמל התעופה הבין־לאומי של טהרן לנתב״ג, כולל החלפת מטוס באיסטנבול, הוא כשש שעות. בגלל חניית הביניים בקזבלנקה המסע מתארך ליומיים־שלושה. הדרך הארוכה מיותרת בעיניי והיא משחקת בעצביי המרוטים ממילא. עד כה שמעון דחה על הסף את כל מחאותיי. הוא חוזר וטוען שהתמונות החדשות שמתווספות בקביעות למצלמה שלי מהביקור בקזבלנקה בצירוף חותמות כניסה ויציאה אמיתיות הן תעודת הביטוח שלי. הכעס שלי גדול. עד כה לא התבקשתי להציג את התמונות 'המשפחתיות' שהצטברו במצלמה שלי. אבל שמעון נותר בשלו: קזבלנקה. רות. סוף.

והנה מוחסן מציץ עכשיו בתמונות בפעם הראשונה וכך מצדיק את גחמתו של שמעון. אני תוהה האם לדווח לשמעון על כך. השכל הישר מחייב אותי לעשות זאת. החושים שלי אומרים ״לא״. אין לי ספק מי מהשניים ינצח.

***

״בבקשה, קחו אותי למלון,״ אני מתחננת ומעסה את החזה שלי. ״שורף לי מבפנים... אני מתה...״

״שמעת?!״ מאיצה בו נדיה.

אנחנו מקיפים את שכונת הווילות היוקרתית Saadat Abad שבה מתגוררים בכירי המשטר, עשירי איראן וגם צמד ידידיי. מאחורי הבתים מתגלים אורותיו של מלון ״Esteglal East Wing״ המפואר, השוכן במתחם של המלון שלי ולא הרחק ממנו. לאחר עיקול נוסף מתגלה גם המלון שלי, ״Parsian Azadi Hotel״. הוא מואר בשלל צבעים, כאילו ניצב בטיימס סקוור בליל סילבסטר. מעולם לא שמחתי לראותו כפי שאני שמחה עכשיו.

מוחסן עוצר בכניסה. אני ממהרת לצאת. הוא יוצא אחריי ומוציא מתא המטען במאמץ גדול את שתי המזוודות הכבדות שלי. נדיה יוצאת אתו. עלי הקטן ישן בזרועותיה. ״מה יש בהן?״ הוא שואל מתנשף בקול רך בהרבה ועל פניו עולה חיוך',״חומרי חבלה? טילים ארוכי טווח?״

״תתפלא, זה בדיוק,״ אני עונה בכנות.

העיניים שלו מצטמצמות לממדים של חרכים. אני עושה כמוהו. אנחנו נראים כמו שני תרנגולי קרב או שני שוורים בזירה. מצא מין את מינו.

מעל ראשינו נשמע זמזום. הוא דומה לזמזום של צרעה או של מסוק מרוחק. הזמזום בא והולך אבל אינו מתרחק. השמיים בהירים. דבר לא נראה בהם. אני נדרכת. מחשבות שונות מבליחות בראשי. כבר שמעתי זמזום דומה בעבר. מזל״ט!

אני מזנקת למכונית, למושב הריק שעליו ישבתי עד לפני רגע. בלי לחשוב פעמיים ובלי להביא בחשבון את תוצאות מעשיי אני חופרת במושב, בעיקר בחלק הנסתר מהעין. ה״צעצוע״ לא שם. אצבעותיי סורקות כל סנטימטר. אני מבוהלת. לבסוף אני מושיטה את ידי מתחת למושב. הוא נמצא שם. מסתירה אותו בבגדיי.

בעודי רוכנת על רצפת המכונית אני קורעת מצווארי במשיכה אחת את השרשרת עם הצלב. יוצאת מתנשפת, מנופפת בה מול עיניהם בתנועות ניצחון.

אינני מעזה להביט לשמיים. הזמזום פסק.

***

״Parsian Azadi Hotel״. אני מתעקשת שמוחסן ונדיה לא ילוו אותי לתוך המלון המפואר שבו יש לי דירת סטודיו קבועה, ומתעלמת מנער המזוודות הממתין לי בסבלנות מחוץ למכונית. מעמיסה את התרמיל על גבי, מושכת אחריי את שתי המזוודות הכבדות המצוידות בגלגלים זעירים ובצעד מהיר פונה לעבר הדלת המסתובבת. אני חשה צער על שלא נפרדתי כיאות מחבריי ולא הודיתי להם די על המאמץ שעשו למעני. שני עובדים חשים לסייע לי עם המזוודות. אני מנפנפת אותם בתנועת ראש נרגנת כפי שעושים לזבוב. על פניהם עולה הבעת תימהון. אפשר לפרש אותה גם כעלבון.

זהו מלון שבעה כוכבים, הדומה יותר לארמון מאשר למקום לינה. הוא גובה הון במושגים מקומיים ועיקר גאוותו על השירות החנפני שהוא מעניק לאורחיו, אנשי עסקים מחו״ל ועשירי איראן ונסיכויות המפרץ. מעולם לא ראיתי את אחד מאורחיו נושא את מזוודותיו בעצמו.

אני חולפת על פני עובדי הקבלה. אני אורחת ותיקה. אנחנו מכירים. דירת הסטודיו שכורה לטווח ארוך ואינני צריכה להירשם בכל פעם מחדש. ובכל זאת הם מצפים ממני שאתעכב ואחליף אתם מילות נימוס, כפי שאני עושה תמיד. הפעם אינני עוצרת. שישה מהעובדים קופצים על רגליהם ועוקבים אחריי במבטיהם. אני מכירה ארבעה מהם בשמותיהם: שוהרה, לילא, שון, פימאן.

אני חותרת למטרתי: למעליות! עובד זריז מתייצב לצדי. הדלת נפתחת. הוא פוחד מתגובתי ואינו מעז לגעת במזוודות. רק מקפיד להחזיק את הדלתות פתוחות עד שאשא אותן בעצמי פנימה. הוא לא נכנס אתי. הדלתות נסגרות אחריי. הספקתי לראות את עיניו. הייתה בהן חשדנות. כאילו חשש שאני עומדת לעשות מעשה נורא.

כעבור רגע אני מגיעה לדירת הסטודיו שלי בקומה השמינית. בשלוש וחצי השנים האחרונות היא הפכה לביתי השני. אני סוגרת אחריי את הדלת ונועלת אותה עם הבריח. בודקת סימנים. יש לי תרגולת. נושמת לרווחה. ככל הנראה איש מלבד החדרניות לא ביקר בדירה בהעדרי, אבל לעולם אין לדעת.

מדליקה אור בודד. מלאה ברחמים עצמיים. הם אינם זרים לי. ולמה שארגיש אחרת, ישראלית אחת בין שבעים מיליון איראנים. אני מחשיכה את הדירה ושולפת את אחד הטלפונים הניידים שלי, התמימים למראה. משדרת מסר מוסכם לתל אביב: ״הגעתי בשלום.״

מנוסח התשובה שהגיעה כמעט מיד הסקתי ששמעון בעצמו עומד מאחוריה. חיכה לי שעות ארוכות במטה בתל אביב עד שהואלתי להפגין סימן חיים. ״את והתחת שלך הגעתם בחתיכה אחת?״ שאל.

״כן,״ אני עונה.

״אל תשכחי להתקין את ה'צעצוע' שלנו באוטו של החבר שלך.״

״לא אשכח.״

״בטוח שלא תשכחי?״

״אם אתה לא סומך עליי, אתה יכול לבוא ולהתקין את ה'צעצוע' במקומי.״

במקום תשובה קיבלתי סמיילי.

***

בדירתי שוררת חשיכה גמורה, למעט אור דל הבוקע מבעד לחריץ בדלת האמבטיה. אני שולפת מפינות סתר בבגדיי ובמזוודותיי את ציוד התקשורת המתוחכם שהבאתי מתל אביב ומטמינה אותו בכספת מאולתרת שהתקנתי בדירתי הארעית. אני ממששת אותו בידי. הפעם מדובר בשישה פריטים. כל אחד מהם קטן ושוקל פחות מעגיל פשוט. חולף בי רעד. מה יש בהם שהם שווים 8.5 מיליון שקלים? בעיניי הם לא יותר מגדג'טים שהמציאו כמה בחורים קירחים בתל אביב.

אחר־כך אני מדליקה את האורות. עיניי מסתנוורות. אני מנסה לחלוץ את נעלי העקב שלי בבעיטה. נעל אחת מסרבת להיחלץ למרות ניסיונותיי החוזרים והיא נשארת על רגלי. משתרעת במיטה. מכסה את פניי בכרית. כך לא אראה את עצמי במלוא עליבותי.

הטלפון הגלוי מושקט אבל אינו מפסיק לטרטר. על הצג מופיע שמה של חברתי, כריסטינה. לא, רק לא היא.

ידי נתקלת בחפץ קשה המונח על המיטה לצדי. אני מזהה אותו. מתהפכת על בטני ופותחת את המחשב הנייד הזעיר שלי. הוא מחובר לעולם באמצעות תקשורת לוויינית מוסווית. מפעילה את המערבל. מעלה על המסך אתר חדשות ישראלי בעברית. בארצי היום חג, יום העצמאות. שכחתי.

אני קוראת את הכותרת הראשית. ״נמנע אסון כבד״. פיגוע באילת. המחבל נהרג. גם לכוחותינו הרוג, חייל. אני ממהרת לכבות את המחשב. חדשות רעות מהארץ הן הדבר האחרון שלהן אני זקוקה בשעה זו. אני מנחמת את עצמי שלפחות יצאנו בזול. הפעם רק הרוג אחד.

***

מהדי לא צלצל. אני מעיפה בפעם המי יודע כמה מבט בטלפון הנייד שלי. דמותו של האיראני הצעיר צובטת את לבי. אני מתפשטת, מתעטפת בשמיכה דקה ויוצאת למרפסת. גוררת אחריי את הכורסה הקבועה שלי. יודעת שהחדרניות יחזירו אותה למקומה בהזדמנות הראשונה. צונחת בה. מתרכזת במה שרואות עיניי. טהרן כולה פרושה לפניי עד לקצה האופק. מרצדות בה מיליון נקודות אור. אני אוהבת להתבונן בעיר הענקית בשעת לילה. הפעם זו שעת ערב מוקדמת. מהקומה השמינית של בית המלון בתי המגורים נראים צמודים זה לזה בגוש אחד, ללא חצרות או כבישים. החלונות פתוחים. הקולות אינם מגיעים אליי. כאילו יד נעלמה הנמיכה את כפתור הסאונד. ניחוחות כבדים של תבשילים דווקא כן. על כמה גגות ומרפסות מתקבצים בני משפחה לארוחת ערב. על־פי צלליתם ותנועות גופם אני משערת שהם בני דורות שונים.

אינני יכולה שלא להתמלא קנאה. יש להם משפחה. הם מנהלים חיים אמיתיים. מוקפים באנשים שהם אוהבים. אני נושכת את שפתיי. לעתים, כשהרוח משנה את כיוונה, אני מצליחה לשמוע הורים גוערים, בני נוער מתווכחים, ילדים צוחקים, תינוקות מייללים. רק שברי קולות מגיעים אליי. ככה זה. עד שהם מטפסים אליי הם מאבדים מעוצמתם. אינני מדליקה אור. אני יושבת בחשיכה, אוחזת באחד הטלפונים שלי. הוא מצויד בתוכנה כפולה. מי שאינו יודע את הקוד לא ימצא אותה. אני משתמשת בו כבמכונת כתיבה.

אין לי עם מי לדבר, לכן אני כותבת. אם לא אכתוב דעתי תיטרף. מאמא קיבלתי את הגישה, מאבא את המיומנות. אמא מתה מזמן, אבא עוד כותב. כתיבתי צנועה: תחושות בסיסיות, מתכונים, דברי עידוד לעצמי. הולכת סחור־סחור. כותבת בקודים. כותבת־לא־כותבת. מלאה רמזים ורמזים לרמזים. לא מעזה ללכת עד הסוף, אף על פי שהדברים מוצפנים ואיש מלבדי לא יקרא בהם לעולם. כשאני כותבת אני נושמת. כשאני נושמת אני חושבת. כשאני חושבת אני שמחה. כשאני שמחה אני מקווה: יום אחד הסיוט הזה יסתיים ואחזור לחיים שעזבתי.

מתי יגיע היום הזה? לא חשוב מה יענה ראשי. בטני משדרת לי את התשובה היחידה הנכונה: כנראה שלעולם לא.

***

האוושה הקלה שנשמעת מכיוון דלת הכניסה הופכת לנקישות. אני נדרכת. לא חסרות סכנות האורבות לי: המשטרה החשאית, משמרות המהפכה, משטרת הצניעות ועוד.

הנקישות מתחדשות. איש אינו מקיש על הדלת שלי. גם לא עובדי המלון. אין יחסי שכנות במלון הזה. אני מזדקפת וסורקת במבט מהיר את הדירה. את מזוודותיי טרם פרקתי. שאר הדברים מוחבאים היטב. אינני שקטה: האם אני בטוחה שאין משהו שעליי להסתיר עכשיו בדחיפות? לעולם אינני בטוחה שעשיתי הכול.

באותו רגע ממש גם הטלפון שלי מתחיל להבהב. על הצג מופיע שם. זוהי שוב כריסטינה, חברתי הטובה. הנקישות מתחרות בטרטורו השקט של הטלפון. מתלבטת האם להתלבש. מחליטה להישאר עם השמיכה הקלה שעוטפת אותי כמו קימונו. בדרך אל הדלת אני עונה לטלפון.

״זו אני בדלת שלך, מתוקה שלי,״ נוזפת בי כריסטינה באנגלית. ״למה את לא עונה?! יש אתך מישהו? ממזרה שלי, זו הבעיה? נו, נו, תפתחי כבר.״

אני פותחת בחשש. היא מולי. כריסטינה היא שוודית, בת 40-38 עם שיער לבן דמוי קש. היא הגיעה לטהרן שמונה שנים לפניי, כנציגה של ארגון סעד בין־לאומי, כדי לסיוע לילדים בנושאי חינוך ובריאות, והתאהבה במדינה הזו.

כשרק הכרנו שררה בינינו איבה שקטה. היא הייתה נוקשה, שמאלנית אדוקה, עם לשון חדה כתער, אוהדת גדולה של העניין האיראני והפלסטיני ועם גילויים מובהקים של איבה כלפי ישראל וארצות הברית. ״הישראלים והאמריקאים הם חיות־אדם שחושבים שהשמש זורחת להם מהתחת,״ היה המשפט הקבוע שלה. היה לה מזג לוחמני. היא נהנתה להתעמת עם כל אחד בכל שעה בכל נושא. הצליפה בלשונה בשלוש שפות — אנגלית, צרפתית וגרמנית — ובשעת ריתחה גם בשוודית ומעט בפרסית. החרם הבין־לאומי שהוטל על איראן בגלל המרוץ שלה להשגת גרעין הוציא אותה מדעתה. כשהיא פתחה במתקפה מילולית על העולם המערבי הדו־פרצופי עשיתי מאמצים גדולים לשתוק. חששתי שלא אשלוט בלשוני ומתוכי תגיח זהותי האמיתית.

את נדיה עמדותיה הקיצוניות דווקא מצחיקות. היא זו שהביאה להתקרבות בינינו. ״אתן כל כך דומות,״ אמרה לכל אחת מאתנו בנפרד, ״אני לא מבינה למה אתן לא חברות הכי טובות.״ והיא צדקה. עד מהרה הפכה השוודית חמת המזג לחברה קרובה. הידידות בינינו התהדקה, כיאה לשותפות גורל של שתי נשים מערביות דעתניות שבגלל עבודתן נגזר עליהן לחיות במדינה מוסלמית זרה ומוזרה כל כך.

היא פורצת פנימה. ״נדיה 'שלנו' סיפרה לי בטלפון שהם הביאו אותך משדה התעופה ונראית נורא. אז באתי. למה את מביטה בי כאילו את רואה שד ולא את החברה הכי טובה שלך?״ מנשקת אותי שלוש פעמים. משמיעה קולות רחרוח וסוקרת בעיניה את הדירה. ״אז את לבד,״ היא קובעת.

בחנתי אותה. היא לבושה באחת מחליפות המכנסיים הכהות שלה המדגישות מראה גברי. נראית שוודית כמו ששוודית נראית בדפי הפרסום של משרד התיירות בשטוקהולם. גבוהה ורזה, עם שיער בהיר שצבעו כה בהיר עד שהוא נראה מלאכותי, ועיניים רושפות. היא קלת תנועה ומהירת חימה, קולה צרוב מרוב עישון. בידיה היא נושאת צלחת עוגיות, כאילו הייתה השכנה מהדלת ממול. אני מכירה את העוגיות האלה. ״עוגיות סבתא״ היא מכנה אותן. המתכון היחיד שאותו היא מכינה בכל הזדמנות ועליו גאוותה. כשתסתלק אזרוק אותן לפח כפי שזרקתי את הקודמות: הן מחוללות צרבת.

״איך עברו הטיסות?״ היא שואלת.

״בסדר.״

״ובשדה התעופה?״

״בסדר,״ אני עונה באותה נימה בדיוק.

״עשו לך בעיות?״

״למה שיעשו?״

היא אוחזת בזרועי ומושכת אותי לעבר המרפסת. אני שולחת בה מבט חוקר. שתינו יודעות שהמרפסת היא המקום היחיד בדירותינו שאינו יכול להיות נתון להאזנת סתר. היא מנמיכה את קולה. פיה צמוד לאוזני. ״נדיה סיפרה לי שהייתה איזו תקרית בשדה עם משמרות המהפכה. הם עצרו שם גבר או משהו.״

בראשי נדלקת נורה אדומה. אירוע מעין זה לעולם אינו מצוין בתקשורת באיראן, כך שהיא לא שאבה ממנה את המידע, והשימוש בשמה של נדיה כמקור למידע נשמע לי לא אמין. נדיה אינה טיפשה. היא לא ״תתעסק״ עם משמרות המהפכה. לבטח לא תרכל עליהם בטלפון. באיראן את לא מזכירה את שמם בשום מקרה, גם לא אם את אשתו של אחד האנשים החזקים במדינה. הסיכוי שמעצרו של הגבר הזר נגע ללבה של נדיה עד ששיתפה ברגשותיה את כריסטינה, אינו סביר.

כריסטינה ממשיכה. ״נדיה סיפרה לי שהוא עצר מולך. אמר לך משהו?״

״מה פתאום?״

״אבל הוא עצר.״

״עצר, נכון, אבל לא אמר.״

״בטוחה? אף מילה? לא הצליח להעביר לך משהו?״

״לא.״

״אז למה הוא עצר דווקא מולך?״

הנורה האדומה שבראשי מתחילה להבהב. אינני צריכה להיות בלשית דגולה כדי להבין שאין בשאלותיה סקרנות תמימה.

אין זו הפעם הראשונה שאני חשה אי־נוחות בחברתה. כבר התעורר אצלי חשד שהיא יותר מ״סתם״ נציגה של ארגון סעד בין־לאומי לסיוע לילדים. היא הסתובבה באופן חופשי ברחבי איראן, גם באזורים שבהם אזרחי חוץ אינם מורשים לבקר. הנחתי שהדבר נובע מיחסים מיוחדים שהיא מנהלת עם השלטון. מה טיב היחסים אינני יודעת.

שמעון לא מצא את שמה ברשימת ״כבדהו וחשדהו״ שבמחשבי המוסד, שבה מופיעים שמותיהם של משתפי פעולה רבים, אבל ביקש ש״אאזין לבטני״ ואשמור על מרחק מפניה. אינני מצליחה. בדידותי מנצחת את זהירותי. אני אוהבת את שמחת החיים שלה, את הישירות שלה, את גרגרנותה — ואני אוהבת את אהבתה אליי. אבל יותר מכול אני אוהבת את בעלה. את מהדי שלה.

***

אינני מבינה מה פשר הכמיהה שלי אליו ואיזה שם עליי לתת לה: התאהבות? חרמנות? התעלקות? הוא איראני־גרמני, מוסיקאי שרמנטי בעל נפש חולמנית, נשוי. ועוד משהו. הוא בן 37. אלוהים, 37! צעיר ממני ב־16 שנים. כשאני הייתי בכיתה י' הוא נולד.

לערגתי אליו אין הסבר שיניח את דעתי. שילוב של בדידות, הצורך לאזן את המתח הבלתי פוסק שבו אני נתונה, היעדר חלופות ראויות והמתיקות שמשדר גופו הצעיר. ואיך אוכל להתחרות בגופה המתוח להפליא של רעייתו?

מהדי כמובן אינו יודע דבר על הסערה הפוקדת אותי בגללו. הוא ביישן ושתקן, בעל נפש מיוסרת של אומן, איש־נשמה עם לב ענק ופזרן שערורייתי של כספים. אבל הוא גם פסנתרן וירטואוז ששורף את כישרונו בנגינת נעימות מתקתקות בלובי של מלונות פאר ברחבי אירופה. בן לרופא שיניים איראני שבחר להישאר בגרמניה לאחר לימודיו שם, ולאחות גרמנייה. רוב הזמן הם חיים בנפרד. כריסטינה בטהרן, הוא בדירתם בברלין. ב״זמנים מתים״ בין עבודותיו הוא מגיע לטהרן לביקור משפחתי. לעתים היא נעלמת לכמה ימים בלי להודיע לנו ואני יודעת שהיא נסעה אליו לברלין.

מלבד רצון עז שאשתו תעזוב את עבודתה באיראן ותשוב לברלין, יש למהדי תשוקה אחת שאליה הוא מכוון את חייו ועליה הוא מכריז בגלוי בכל הזדמנות: ברודווי. להלחין מחזמר שיכבוש את הבמות שם. זה הקטע שלו. על פחות מזה אינו מוכן לשמוע. ברודווי, ברודווי, ברודווי. הוא יודע לתאר בפרטי־פרטים כיצד נראים החיים בברודווי אף שמעולם לא רק שלא ביקר שם אלא שכף רגלו גם לא דרכה בארצות הברית. אבל הוא — ברודווי, ברודווי, ברודווי. זה מגוחך. כולנו רואים. הוא בן 37 ועד כה לא הלחין אפילו נעימה קליטה אחת. הוא מנגן נפלא, נכון, אבל רק גרסאות כיסוי של מחזמרים נודעים. לא את יצירותיו שלו. כריסטינה המעשית היא הראשונה שמכירה בכך. היא אינה מתחברת לחלומותיו ואינה מעודדת אותו, ופעם אחר פעם דוחה את מועד סיום שליחותה באיראן. יש לה הסבר קבוע: ״שילמד לפרנס לפני שיכבוש לי את אמריקה.״

עכשיו היא לוחשת לי בתיאטרליות, כאילו אינה רוצה שדבריה יגיעו לאוזניים זרות. ״מהדי מחכה לנו בלובי,״ היא אומרת. ״גבר צעיר מוקף בהמוני פרסיות יפהפיות. לא ניתן לו לחכות. נכון? תזרקי משהו על הגוף היפה שלך ובואי.״

מהדי בלובי? אני נתקפת עליצות. ממהרת להסתגר בחדר הרחצה המפואר. מביטה במראה ומציינת לעצמי שאני נראית כמו הצרות שלי. מגחכת. זו הייתה הערתה הקבועה של אמי עליה השלום. מתקשטת. מתאפרת. חוזרת ומתקשטת. חוזרת ומתאפרת. את העגילים מחליפה בפעם השלישית ובמחשוף פתחתי כפתור נוסף. אני חוזרת ומביטה במראה. חזותי מטעה. אני גנדרנית מעודכנת. שיער חום גולש, עיניים ירוקות, קול רך, חיוך רחב.

גם השכלתי הרחבה מטעה: דוקטורט בהנדסה מה״פוליטכניקו״ היוקרתי של טולוז שבדרום צרפת, תארים ראשון ושני בהצטיינות יתרה מהטכניון בחיפה. כמה רעה כבר יכולה להיות אחת כמוני לא ידעתי עד שראיתי במו עיניי.

***

מהדי קופץ על רגליו לקראתנו. הקוקו מתנדנד על עורפו. הוא מנשק אותי שלוש פעמים על לחיי — מעשה שאינו מקובל בפומבי באיראן ולבטח שלא במקום הומה אדם כמו הלובי של המלון שלי — ואחר־כך חוזר על המעשה בהפגנתיות עם אשתו. ״תינוק שלי,״ היא אומרת לו בקול מתפנק. מושכת אותו בזרועו בתנועה שיכולה להתפרש כהיתולית אבל יכולה גם להתפרש כ״זה קנייני והוא רק שלי.״

לגופו חולצת טי סגולה מבהיקה שעליה הדפס מתריס של החיפושיות. לרגליו נעלי מוקסין ללא גרביים וסביבו מתפזרים מעגלים של אפטר שייב מהסדרה החדשה של ורסאצ'ה. אני מתמלאת גאווה. הוא קיבל אותו ממני ביום הולדתו. איזה פירוש עליי לתת לזה? לרגע קט אני מצטערת שלא השקעתי בעצמי עוד קצת לפני שירדנו.

אני צונחת בכורסה־לשניים מרופדת בבד קטיפה אדום. הם מחליפים מבטים. סביב שולחן הזכוכית נותרו כורסאות בודדות בלבד. לא אכפת לי. מכאן אני לא קמה. חולצת את נעלי העקב ומעסה את כפות הרגליים. גם זה אינו מעשה שמקובל כאן.

כריסטינה מתיישבת באי־חשק בכורסה בודדת. מהדי מתחבט רגע ומתיישב על המסעד לצדה. היא מלטפת את גבו מתחת לחולצתו. אני מסיטה מהם את עיניי.

זו שעת ערב. הלובי של אחד ממלונות הפאר של טהרן הומה אדם. הוא מעוצב בסגנון ארמונות המזרח — הצבעים השולטים בו הם בורדו וזהב — והוא זורח מרוב נברשות מרובות־קנים המשתלשלות מן התקרות. סביב השולחנות הנמוכים מסתודדים יחד גברים ונשים, כתף אל כתף, כאילו הם בעולם המערבי החופשי ולא במדינה בעלת משטר אסלאמי דתי נוקשה. מרבית האורחים הם איראנים או ערבים בלבוש מערבי אופנתי ורק מקצתם בלבוש מסורתי, גם הוא מהודר. פה ושם נראים גם אורחים מערביים כמונו. עשן סמיך של סיגריות מיתמר מעלינו. חוקי העישון המערביים טרם הגיעו לאיראן. שתינו גלויות ראש. נשים מקומיות רבות נראות בלובי המפואר, צעירות משתינו, ולבושות כמונו בבגדים מערביים מובהקים.

אני מרבה להשתעל. רואה בעישון החופשי סביבי אויב המסוכן לבריאותי לא פחות מאויביי האמיתיים. ״לא מצאת רופא לעלי?״ שואלת כריסטינה.

״לא.״

״נסעת עד לטורונטו?״

אני מהנהנת בראשי.

״לאיזה בית חולים?״

״האוניברסיטאי.״

״איך קוראים לרופא?״

״פרופסור קפלן.״

״יהודי?״

״גרמני.״

״למה הוא סירב?״

״בגלל הממשלה.״

״הוא 'שאל' את הממשלה שלו?״

״הוא לא צריך לשאול כדי לדעת מה שכל ילד יודע.״

״לא יכולת להשיג את כל המידע הזה בטלפון או באי־מייל?״

״חשבתי שאצליח לשכנע.״

״אני לא מבינה. עשית את כל הדרך הארוכה הזו רק בשביל מוחסן?״

״בשביל נדיה ומוחסן,״ אני מדגישה, ״וגם בשביל עלי הקטן.״

״למה?״

״למה?״

״כן, למה? את לא בת משפחה, את לא חייבת להם דבר. המרחק לטורונטו הוא 15 שעות טיסה. זה לא הילד שלך, ישו ישמור, למה עשית להם את השירות הזה?״

שאלותיה גורמות לי אי־נחות. גם העובדה שכל הזמן הזה היא ממשיכה ללטף מול פניי את גבו של מהדי אינה תורמת למצב רוחי.

״היא התגעגעה לביג־מק אמיתי,״ אומר לה מהדי, ״אני מבין אותה. בשביל ספרדי כפול עם גבינה, מלפפון חמוץ, בצל סגול והרבה צ'יפס חם ורוטב ברביקיו, אני הייתי רוכב על אופניים עד אלסקה. לא רק עד קנדה.״

כריסטינה משתהה רגע בפנים רציניות ופורצת בצחוק. יש לה צחוק חזק וכל גופה צוחק אתה. היא נרכנת לעברו ומנשקת אותו בהפגנתיות על שפתיו. לא אתפלא אם כל לשונה בפיו. הוא לא זז, והיא עושה בו כבשלה. עד שהוא הודף אותה ממנו. פניו הנאות מופנות אליי. הן רציניות.

אני מחזירה לו מבט רך. מצטחקת אליו. כריסטינה מנסה לצוד את מבטו אבל הוא ממאן להיעתר לה. היא מסיטה בפתאומיות את ראשה לראות במי נעוצות עיניו של בעלה הצעיר. עיניה קשות. מהורהרות. אני יודעת מה פירוש הדבר. מעתה היא תעמיק עוד יותר את אחיזתה בו.

***

קצין בכיר במדי צבא איראן נכנס ללובי בצעד מהיר. הוא מלוווה בשני מאבטחים. מנהל הקבלה הולך במהירות לפניו ומוליך אותו אל אחד השולחנות המרכזיים שעד כה, למרבה הפלא, נותר פנוי. לרגע דלת היציאה הגדולה נפתחת. אני מבחינה בשריונית החונה בפתח המלון. בצריח שלה ניצב חייל האוחז במקלע. אני מזהה את הקצין הבכיר כפי שכל אחד מיושבי הלובי מזהה אותו. זהו גנרל חודאדאד האשמיאן. על חולצתו מתנוססים שלל אותות בצבעים שונים. שני המאבטחים הגברתנים, אחד מהם הר אדם ממש, מתיישבים ליד שולחן סמוך, פניהם אליו. תמונה הזויה כאילו לקוחה מסרט גנגסטרים אמריקאי. אידיוטים, אני מציינת לעצמי. ממה שלמדתי בהשתלמות המזורזת שעברתי, בזווית זו הם לא יצליחו להגן עליו מפני מתנקש.

המלצרים מסתערים עליו בהבעת חנופה. אליהם מצטרפת כל שדרת הניהול של המלון. האורחים מהשולחנות הסמוכים מעמידים פנים שהם אינם חשים בנוכחותו, אולם אט־אט הם מסתלקים בהתגנבות יחידים, והקרחות סביבו גדלות. הוא מבחין בי. מהנהן בראשו קלות. אני מחזירה לו הנהון.

על פניה של כריסטינה עולה הבעת הפתעה גדולה. היא מניחה למהדי ״שלה״ ומזדקפת. שפת הגוף שלה אומרת, ״לא ידעתי שאתם מכירים״. ולמה שתדע?

נפגשנו לראשונה לפני כשנה בנסיבות מפתיעות. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי כיצד נראה פחד בעיניהם של אנשים. היה זה פחד שלו רציתי יכולתי למשש אותו בידיי. עד אז קראתי על פחד בספרים. ראיתי פחד בקולנוע. בעצמי פחדתי לא מעט.

היה זה יום גשם נדיר בטהרן. כהרגלי ישבתי עם נדיה בבית קפה במרכז הקונגרסים הצמוד למגדל התקשורת ״מילאד״. לגמנו שוקו חם. נדיה הייתה נסערת ומתוחה. עלי הקטן שלה נולד זה עתה, והאבחנות הרפואיות הראשונות לא בישרו טובות.

השתדלתי להסיח את דעתה. העליתי זיכרונות מימים משותפים שלנו, ימי חורף קרים באמת באירופה הרחוקה. אט־אט היא הפשירה. זרקנו שמות של גברים בחיינו ונתנו להם ציונים. בחברתי הרגישה בטוחה. בעלה לא ידע דבר על החלק ההוא בחייה. לשעה קלה חזרנו להיות שתי סטודנטיות עליזות וקלות דעת, כפי שהיינו בעבר.

סביב שולחן מרוחק מאתנו השתובבו שתי אחיות כבנות שלוש וחמש. הן היו לבושות בשמלות־חורף צבעוניות תואמות ומתחת להן גרבוני צמר סרוגים. הן חלצו נעליים וקיפצו בעליצות על המושבים של בית הקפה. אמן, אישה צעירה ורזה כמו שרוך, הייתה מכוסה מכף רגל ועד ראש בגלביה מסורתית צמודה. היא שוחחה עם אישה מבוגרת שנראתה כאמה או כחותנת שלה. שתי הילדות קלטו את מבטי והתייצבו מולי. ואז זה בא.

לא היה אפשר לטעות בהבעת הפנים של נדיה ולא במה שהביעו עיניה. פחד. גדול, נורא, מוחשי. לא הבנתי מדוע. עשיתי לילדות פרצופים. לאחר שניות אחדות שבהן נראו מסויגות הן פרצו בצחוק. נדיה הגיבה בבהלה. ״עזבי אותן!״ סיננה לעברי וניסתה להסיט את ראשי מהשתיים. ״את יודעת מי אבא שלהן?״

״מי?״

״גנרל חודאדאד האשמיאן!״

״מי זה?״

״מי זה?!״

היא רכנה על ראשי ולחשה. לא חסכה בביטויים קשים כדי לתאר את האיש. הייתה בהם שנאה, סלידה והרבה פחד. ״אחד המפקדים הבכירים של משמרות המהפכה, התליין הראשי. חשדן שמעלים את יריביו. זולל נשים, בעיקר זרות. יותר מפעם אחת שפך חומצה על פניהן של נשים שסירבו לו או שחינן סר בעיניו, חלקן נשואות. בעליהן לא העזו להתלונן...״ אמרה בלחישה. דבר אחד לא ציינה: הוא היה גם יריבו הפוליטי המר של מוחסן. שניהם בני אותו גיל ושניהם מתמודדים על ירושת ההנהגה.

שתי הילדות הצעירות המשיכו לצחוק מולי. אמן הבחינה בכך וקראה לעברן בפרסית. ניחשתי שאמרה להן לא להציק לי. הוצאתי להן לשון. הדבר סחט מהן פרץ חדש של צחוק מתגלגל. הן התקרבו אליי. מורת הרוח של נדיה גדלה. אמן של הבנות קמה על רגליה בתנועה מאיימת. הבנות נמלטו בצווחות צחוק.

חזרתי ללגום מהשוקו החם שלי. לפתע נשמע קול בכי: אחת הילדות נפלה ונפגעה. אמן רצה אליה והחלה לצרוח. היא נשאה בידיה את הילדה הצעירה מבין השתיים. דם ניגר משפתיה. האמא נראתה חסרת אונים. הילדה ייללה. אחותה הלכה אחריהן וגם היא ייללה. האישה המבוגרת ספקה כפיים ודיברה בהתרגשות בטלפון שבידה.

איש מיושבי בית הקפה לא הביט אליהן. לא הציע להן עזרה. כאילו היו אוויר והאירוע אינו מתרחש. זה היה מוזר, מקומם. משכתי את כוס המים מהשולחן שלפניי ואת אחת המפיות מבד ורצתי אליהן. טבלתי את המפית במים וניגבתי בזהירות את שפתיה של הקטנה. הפגיעה הייתה שטחית. הילדה הפסיקה לבכות. חייכתי אליה והיא חייכה אליי בחזרה. הושיטה לי את ידיה. פתחתי לקראתה את זרועותיי. אמה אחזה בזרועה והילדה חזרה ליילל. משכתי אותה בעדינות מידיה של אמה. חיבקתי אותה.

שפתה התחתונה הוסיפה לדמם. לא הספקתי להספיגה במפית שבידי. הדם הכתים את חולצתי. האם נבהלה. חייכתי אליה. הערתי בצרפתית. היא השיבה בפרסית. הוספתי לחייך. בפניה הייתה הכרת תודה. קלטתי את מבטה של נדיה. לא היה בו אהדה למעשיי.

האם הושיטה את ידיה לעבר בתה. האישה המבוגרת עמדה מאחוריה והאיצה בה לעשות זאת. הבנתי שהן מבקשות לעזוב. הילדה סירבה להרפות את אחיזתה בי. האם ביקשה לקחת אותה ממני בכוח. הילדה פרצה בבכי מחודש. הוספתי לחייך. סימנתי לאם שאלווה אותן החוצה, בתה בזרועותיי.

צעדנו בטור עורפי. האנשים התרחקו מאתנו כאילו היינו חבורה של מצורעים. ראשונה צעדה האישה המבוגרת, הטלפון אינו מש מאוזנה, ידה הפנויה מנופפת בהתרגשות. אחריה אני, הילדה בזרועותיי. הילדה הגדולה אחריי ואחרונה האם הצעירה. ברגע שהגענו לשער היציאה פרצו פנימה חיילים חמושים ולראשיהם אוזניות. אחריהם הגיע בצעד מהיר גבר מזוקן במדים מצוחצחים. היה זה אביהן, גנרל חודאדאד האשמיאן.

מצחו התקדר כשראה שהילדה שלו בזרועותיי. הושיט אליה את ידיו. סובבה אליו את גבה וחזרה ליילל. לא המתין. משך אותה ממני בכוח וטמן אותה בזרועותיה של האישה המבוגרת. כל הזמן הזה נזף בקולי קולות ברעייתו הצעירה. קולו היה קשה. היא לא הגיבה. נזיפותיו הפכו לצעקות. עמדה מולו ושתקה, עיניה לא משות מעיניו. כאילו לא הבינה מה אמר. היה בה משהו גאה. היא ננזפה אבל לא נראתה נזופה.

הוא זירז את שתי הנשים ושתי הילדות לצאת לעבר שורת המכוניות שחיכתה להן באורות מהבהבים. לפני שנעלמו, סובבה אליי האם הצעירה את ראשה. לא היה על פניה חיוך או הבעה מכל סוג שהוא. היא המתינה שבריר שנייה והמשיכה בדרכה.

גנרל חודאדאד ואני עמדנו בשער היציאה. כל הזמן הזה עוברי האורח לא העזו לחלוף על פנינו בדרכם פנימה או החוצה. ראיתי שהם בולמים את עצמם ופונים בבהילות לשער אחר. הוא חיכה שאשתו והבנות ייעלמו והסתובב אליי. העין הימנית שלו פזלה ימינה. העין השמאלית בחנה אותי בעוד הימנית כמעט נעצמה. הוא הבחין בכתמי הדם על חולצתי והושיט לי יד. ״נעים מאוד, אני חודאדאד,״ אמר בצרפתית במבטא כבד.

הושטתי לו יד. ״אני...״ התחלתי לומר.

״אני יודע!״ קטע אותי, חיוך מרצד בעינו הישירה. ״את מדאם־דוקטור... המהנדסת של רכבות השדים של מוחסן.״

זה היה מצחיק שכך הגדיר את עיסוקי. לא ידעתי מה להרגיש. מאוימת? מוחמאת? האיש המפחיד ביותר באיראן יודע מי אני. נפנפתי לו בידי בעליצות מופרזת והסתלקתי, משאירה אותו מאחוריי. ידעתי שהוא עוקב אחריי במבטו. ליטפתי את אחוריי בעודי מתרחקת. לכי תדעי מתי תזדקקי לו.

״חזרת!״ קפצה עליי נדיה בשמחה עצומה והרעיפה עליי חיבוקים ונשיקות.

״נו, מה חשבת?״ נזפתי בה בעליצות ולגמתי מהשוקולד החם שהיה מונח לפניה. ״הייתי הולכת בלי להגיד שלום?״

הרהרתי בדבריה. ״חזרת.״ את לא מכירה אותי, אמרתי לה בלבי. ואיך תכיר?

***

בלילה ההוא שלחתי לשמעון בתל אביב את התמונות שצילמתי בסתר. תגובתו הנסערת הגיעה לפנות בוקר. היא נפתחה ונחתמה במילה זהה המלווה בשלושה סימני קריאה: ״סכנה!!! גנראל חודאדאד הוא ראש הנחש. בעל אישיות פסיכוטית. אכזרי. חשדן. מחסל את יריביו, לעתים במו ידיו... ניצל מארבעה ניסיונות התנקשות. הוא זהיר, חשדן וערמומי. יריבו הפוליטי הגדול של מוחסן, מהמעט שאנחנו יודעים, הוא נהנה להתארח דווקא בבית הקפה בשם 'Exotica', בית הקפה של אחיו של מוחסן. הדבר מעיד על התנהגות מתריסה. אל תתקרבי אליו! חוזר: אל תתקרבי אליו. סכנה!!!״

***

עכשיו, בלובי של המלון שלי, הוא מושיט לי יד. המרחק בינינו אינו עולה על עשרה מטרים. הוא קופץ על רגליו וידו פשוטה לפנים. כל עשרות האורחים בלובי עוקבים אחרינו בעיניהם. גם כריסטינה ומהדי. הם חדלו להתחבק.

אני מתקרבת אליו יחפה. נעליי בידי. הוא מדיף ריח נעים של אפטר שייב. פזילתו קשה. למרבה הפלא היא מגבירה את קסמו בעיניי. הוא מסמן על כורסה לצדו. טבעת זהב גדולה על אחת מאצבעותיו. אני מתיישבת.

מנהל הלובי מגיע. מאחוריו צועד מלצר הנושא מגש ועליו משקאות קרים. חודאדאד מדבר. הצרפתית שלו טובה, אבל ניכר בה שהוא אינו משתמש בה בתכיפות. הוא מספר לי שהוא מתעניין ברכבות שדים מאז היה ילד. דבריו מופרעים בשיחות טלפון תכופות שהוא מקבל. הוא עונה בפרסית. אני מתכוונת לקום. הוא מסמן לי להישאר. מציע לי סיגריה מקופסה מהודרת. ״אני לא מעשנת,״ אני אומרת, וכאילו להמחיש את דבריי אני משתעלת עד שאני משתנקת.

הוא מושיט לי כוס מים וממתין עם הכוס תלויה באוויר עד שאתפנה לקחת אותה מידיו. ״את כבר שלוש שנים באיראן ועוד לא הכרנו ממש,״ הוא אומר. ״כמובן, אם לא לוקחים בחשבון את האירוע ההוא עם הילדה שלי וכתמי הדם. איך את מתרשמת מאתנו?״

״מדינה קשה עם אנשים טובים,״ אני משיבה בכנות.

העין הישירה שלו צוחקת. השנייה מרבה לעפעף.

״איך מתקדם מיזם הלונה פארק של מוחסן?״ הוא שואל.

״יש קשיים רבים. חסר ציוד, בגלל האמברגו, אתה מבין... אני מאמינה שבתוך חצי שנה עד שנה הוא יעמוד על הרגליים.״

״לא,״ הוא אומר, ״הוא לא יעמוד בתוך חצי שנה על הרגליים.״

אני מופתעת באמת. ״לא? למה לא?״

״אשמח לקחת אותך לסיור בטהרן היפה שלנו,״ הוא מחליף נושא. אין לי מספיק זמן לתהות על הערתו. ״מה את אומרת?״ הוא חוזר ושואל.

״באמת?״ אני מתאמצת להתפעל. ״יש לך זמן? זו לא תהיה טרחה גדולה מדי בשבילך?״

״לא! זה יהיה לי כבוד גדול!״

שני הטלפונים שלו חוזרים לטרטר והוא שוקע בהם, ידו חופנת את פיו. אני מבחינה לראשונה שראשיהם של מרבית האורחים מורמים אל על. אני עושה כמותם. הם צופים במסכי הטלוויזיה הרבים התלויים ברחבי הלובי. בכולם מוקרנות בו־זמנית תמונות זהות ללא קול. אני לא יודעת פרסית, אבל אני לא צריכה לדעת פרסית כדי להבין שמשהו דרמטי קרה. זהו מבזק חדשות מיוחד של רשת ״אל־ג'זירה״. לרוחב כל המסכים משוכה כותרת אדומה בערבית. היא מעוטרת בדגל ישראל. לשניות אחדות הוצף כל הלובי בדגל פסים כחול־לבן. מראה בלתי שכיח במרכז טהרן.

***

אני נדרכת. אסור לי להיראות דרוכה.

אני מסתקרנת. אסור לי להיראות סקרנית.

אני מתקרבת. אסור לי להתקרב.

זה חזק ממני. אני נמשכת למסכים כמו פרפר אל האור. עוד רגע ואני ניצבת ממש מתחת לאחד מהם. המראות מוכרים. חוף ים, בתי מלון מפוארים, הרים אדומים באופק, שלטי פרסום בעברית. אילת?

עיר הקיט בדרומה של מולדתי שמעבר להרי החושך היא זירת הפיגוע. חיילים מתרוצצים עם נשק ואפודי מגן. המצלמה של כתב הטלוויזיה נעה ביניהם באופן תזזיתי ומתמקדת באלונקה הפרושה על הקרקע. שמיכה אפורה מכסה גופת אדם. רק נעליים צבאיות גבוהות מבצבצות. חייל.

שני חובשים מרימים את האלונקה. המצלמה ממשיכה לעקוב אחריהם. הם לא נזהרים. מהטלטול נשמטת יד. המצלמה מתעכבת עליה —

חובש שלישי מזנק וממהר להחזיר אותה אל מתחת לשמיכה. המצלמה עוברת הלאה. לי זה הספיק.

אמא מכירה את היד של הבן שלה.

***

זה בלתי סביר. אני בטהרן. ברק שלי אי־שם עם חייליו בארץ. בינינו מפרידים 1,470 קילומטרים. בטלוויזיה העפתי מבט מקרי. את היד ראיתי למשך חלקיק שנייה. את פניו לא ראיתי כלל. מה ההסתברות שזו תהיה דווקא ידו? נו, באמת.

ובכלל — האם ראיתי מה שראיתי? אני לא יודעת מה לחשוב. מה להרגיש. ראשי מסתחרר. הלובי סובב על צירו. אני בטוחה: כולם נועצים בי עיניים. מתנדנדת. ואולי רק נדמה לי. לא, אני באמת מתנדנדת. אבל נשארת לעמוד על רגליי. כרגע זו שאיפתי היחידה, ובה אני נאחזת: להישאר לעמוד על רגליי. כמו מתאגרף בזירה שיודע שאם ייפול זה הסוף שלו.

התמונות מהפיגוע באילת מתחלפות בתמונות של כתבה אחרת, אבל אני ממשיכה לבהות במסך. אינני יכולה להסיר ממנו את עיניי. גם אין לי מקום אחר שבו אוכל לתת לעיניי להיאחז. מוחי קודח. אני מחכה לקבל הסבר.

אני חשה שאני לא עומדת לבד. ״אז מה, פלסטין שוב בוערת,״ אומר לי גנרל חודאדאד. הוא ניצב לצדי, כתף אל כתף, כמוני צופה בעמידה במסך הטלוויזיה. ״איפה הפעם נשחטו הישראלים הארורים בני השטן?״ הוא שואל בנימה עניינית, ״בתל אביב? ירושלים? חיפה?״

״אילת,״ אני עונה בקול ניחר בלי לחשוב פעמיים.

פליטת פה אומללה. האם הבחין? הבחין.

״אילת?״ תמה, ״לא תל אביב? איפה זה אילת? איך את יודעת? על המסך דווקא כתוב באר שבע.״

״אין ים בבאר שבע,״ אני אומרת לגנראל האיראני. מצאתי את מי לתקן.

״היית באילת?״ הוא שואל בשוויון נפש. במצבי אינני יכולה לפתוח במסע הכחשה. עיניי במסך, כאילו משם תבוא ישועתי. מחפשת מילים מתאימות שיחלצו אותי. מתכסה זיעה קרה. לרגע אני לא יודעת באיזו שפה צריכות להיות המילים שעליי לומר.

״כן.״

הוא ממשיך: ״תראי איזה חיים ארורים יש ליהודים האלה. טרור ומוות, טרור ומוות. כמה רע הם עשו שאלוהים חושב שרק זה מה שמגיע להם.״

אינני נושמת —

הוא ממשיך: ״התנועה הציונית היא שאחראית לשתי מלחמות העולם. שתי המלחמות הותירו אחריהן המוני הרוגים ופליטים, אבל הציונים הארורים לא הסתפקו בזה. כבר 65 שנים שהם אחראים למעשי רצח המוניים במזרח התיכון ובעולם כולו ומפעילים טרור נגד העם הפלסטיני ונגד מדינות האזור. בגללם אין שקט, אין שלווה ואין שגשוג כלכלי במזרח התיכון. יהודונים ארורים.״

אני עומדת תקועה —

״אם כך, היית בישראל,״ הוא קובע, ״מתי?״

״לפני... ארבע־חמש שנים.״

״מה עשית שם?״

״טיול ועבודה.״

״כמה זמן נמשך הביקור?״

״שבוע בערך.״

״כמה פעמים היית שם בסך הכול?״

״פעם אחת.״

״את יהודייה?״

״מה פתאום.״

״מישהו מבני משפחתך יהודי?״

״לא.״

״יש לך קרובים בישראל?״

״אמרתי לך, אני לא יהודייה. איך יהיו לי קרובים בישראל?״

״יש בדרכון שלך סימני כניסה ויציאה של ביקורת הגבולות שלהם?״

״לא, הם בדרכון הישן.״

״סיפרת למוחסן שביקרת בישראל?״

״לא.״

״למה?״

״בגלל דעתכם השלילית עליה.״

״ומה דעתך עליה?״

״האנשים טובים, הממשלה חרא.״

הוא מחייך. חיוכו הופך לצחוק רועם. ״כמו אצלנו,״ הוא מציין.

אני מסתובבת אליו. נוגעת בזרועו. ראשי מוצף במחשבות באי־סדר איום, אבל ״הטייס האוטומטי״ חזר לפעול. ״אני יותר משלוש שנים כאן ובקושי מכירה את טהרן,״ אני אומרת.

עינו הישירה צוחקת. השנייה מרבה לעפעף.

״מוחסן ואשתו לא לוקחים אותך לטיולים?״

״לא מספיק.״

״אשמח לקחת אותך לסיור בטהרן היפה שלנו.״

״באמת?״ אני מעלה על פניי את הבעת החנופה הגדולה ביותר שאני יכולה לגייס.

״לא! לא! באמת! לא!״ הוא אומר ומרפרף על זרועי.

״תודה, זה כל כך יפה מצדך.״ אני ממתינה מעט בטרם אני מושכת אותה ממנו. עיניו מרצדות. ״יש לך סיגריה?״ אני שואלת.

״ממתי את מעשנת?״ הוא תמה בדאגה, כאילו היה ידיד ותיק.

״מעכשיו.״

***

פנסים עם שלל צבעי פסטל, ובראשם סגול וירוק, מאירים את עצי הדקל שבגן רחב הידיים הצמוד ללובי ומקיף את המלון. אני מחפשת את הפינה המרוחקת ביותר. מחייגת מטלפון הלוויינים הסודי שלי. הטלפון הזה נועד למצבי חירום בלבד. אין בי פקפוק. בשיחה אחת קצרצרה אוכל להפריך את הבהלה הגדולה האוחזת בי. יש לי בלק אאוט. מה המספר שלו? הוא אינו אגור בזיכרון של טלפון זה. השעה בטהרן 23:10, בישראל 21:10. לבי מכה בי בעוצמה של מתאגרף במשקל כבד.

מצלצל — הטלפון אינו כבוי! הילד שלי חי!

חיייייי! —

השיחה מופנית למשיבון.

אני מחכה שההודעה המוקלטת שלו בקולו המבודח תסתיים. אני מכירה אותה בעל־פה. ממתינה בסבלנות. יש לי הרבה סבלנות. משאירה הודעה קולית ובה פירוט ההפתעה שהכנתי לו. כוונתי הייתה לשמור על כך בסוד עד ליום הולדתו ה־21, בקיץ, אולם לאור הנסיבות אני חושפת אותה כרגע במלואה: לאחר שישתחרר מצה״ל אני מציעה לו להגשים את חלומו ללמוד ארכיטקטורה באיטליה. אני אממן את ארבע שנות הלימוד וגם את הדירה שישכור בתוספת כלכלה מלאה. אני גם נוקבת בשמו של בית הספר הגבוה הנחשב ביותר באיטליה: ״הפוליטכניקו של מילאנו.״ מוצפת עליצות. מנתקת. הוקל לי.

כועסת על עצמי. נזכרת שלא אמרתי לו הכול. חוזרת ומצלצלת אליו. גם הפעם אינני נענית. לא אכפת לי. זו הזדמנות נוספת לשמוע את קולו העליז בהודעה המוקלטת. ״ילד שלי!״ אני אומרת לו, ״אלוהים, כמה שאני מתגעגעת אליך! שכחתי, אתה לא חייב ללמוד דווקא במילאנו. ל'פוליטכניקו' היוקרתי יש שבעה קמפוסים במקומות הכי־הכי באיטליה. תוכל ללמוד היכן שתבחר! במנטובה, בלאצ'ו, בקומו ובעוד שניים שאני לא זוכרת כרגע איפה הם. העיקר שניפגש הרבה! נהיה יחד באירופה, אתה ואני. נעשה חיים, כמו פעם!״

מנתקת. רועדת, כאילו אני מחוברת לשוקר חשמלי. מחייגת פעם נוספת לישראל. הפעם לבעלי, אילני. את מספרו אני זוכרת ללא בעיות. סופרת חמישה צלצולים. זו הפעם הראשונה שאני מצלצלת לבעלי מאיראן.

״כן!״ הוא עונה בחדות. אני לא זקוקה ליותר מזה. האוויר נשאב ממני. אישה מכירה את ה״כן״ ואת ה״לא״ של בעלה.

ה״כן״ הזה מבשר דבר אחד: סוף העולם הגיע.

***

״אני יודעת,״ אני אומרת לאילני בלי לחשוב פעמיים.

״יודעת?! מה את יודעת?״

״מה שקרה.״

״בלתי אפשרי,״ הוא פוסק. ״רק לפני שעה הודיעו לנו ומאז אני שובר את הראש איך להודיע לך. מי יודע איפה את בכלל.״

״ואני לא מסכימה,״ אני מוסיפה חסרת נשימה.

״את לא מסכימה?! מה את לא מסכימה?״

״אני לא מסכימה,״ אני מתעקשת.

״אז את לא מסכימה. לא שמתי לב שאלוהים שאל אותך.״

משתררת שתיקה.

״את על הקו?״ הוא קוטע אותה.

״כן.״

״מה הסיכויים שתצליחי להגיע מחר להלוויה?״

״אפסיים.״

״ו...מחרתיים?״

״אפסיים.״

״ואם נעכב את ההלוויה בעוד יומיים־שלושה?״

אני לא עונה.

״ובשבוע הבא?״

״אני לא יכולה להבטיח.״

שוב משתררת שתיקה.

״גם לא בשבוע הבא?״

״אמרתי שאני לא יכולה להבטיח.״

״מה את כן יכולה להבטיח?״

אני שותקת.

״את לא יכולה לעשות הפעם מאמץ מיוחד?״

ממשיכה לשתוק. מחשבותיי מרחפות.

״אני מבין...״ אומר בעלי, ״נסתדר. צודקת. מה את כבר יכולה לעזור. זו הלוויה, לא חתונה... כבר אמצא דרך להסביר למה לא הגעת.״

שום קול אינו בוקע מפי.

״אמרת משהו?״ שואל בעלי.

בתוכי אני מגיבה לדבריו. מדברת ללא הפסקה. יש לי הרבה מה לומר.

״לא,״ אני שומעת את עצמי אומרת.

מנתקת.

אינני מכירה את התחושה האופפת אותי, אבל אני מזהה אותה. אני מתה, והחמצמצות שעל לשוני היא מלוא טעמו של המוות.

אלוהים אדירים, איזו אמא לא באה להלוויה של הבן שלה?!