מילים בתנועה – תזוזה בין קטגוריות

מבוא: מונחים, הגדרות, רקע

 

העברית בת ימינו

 

נוהגים לכנות את העברית של הדורות האחרונים בכינויים אלו: העברית החדשה, לשון ימינו, העברית בת זמננו, הלשון החיה, העברית הישראלית, עברית מודרנית. מי שמשתמש בכינוי ״העברית בת זמננו״ או ״העברית הישראלית״ מכוון ללשון הדור הזה או לכל היותר לעברית בחמישים השנים האחרונות. בכינוי ״העברית החדשה״ מתכוונים לגילויים הקשורים בתחיית הלשון מן המאה השמונה עשרה ועד היום. בכינויים ״הלשון החיה״ או "העברית החיה״ מתכוונים ללשון החל מהתחדשות הדיבור העברי בסוף המאה התשע עשרה. בספר זה נבחר הכינוי ״העברית בת ימינו״, שהיא הלשון הננקטת בעשרות השנים האחרונות.

 

חלוקת המילים לחלקי דיבור — סקירת הספרות

 

אפשר למיין את המילים במילון לפי קריטריונים דקדוקיים, סמנטיים ופרגמטיים. המיון הקלסי על פי יספרסן (1924) הוא לחמש קבוצות: שמות עצם, שמות תואר, כינויים, פעלים ומיליות.

 

פריז (1952) וניר (1978) מבחינים בין מילות תוכן למילות מבנה. שכטר (1985) מחלק את המילים בשפה לקבוצות פתוחות (שמות עצם, פעלים, שמות תואר ותוארי פועל) ולקבוצות סגורות (כינויים וצורות תחליף, נספחי שם, נספחי פועל, מילות קישור). שלזינגר (2000) מציין בשם טיילור (1989) כי הניסיונות לחלוקה חד־חד ערכית לקטגוריות נכזבו בכל הלשונות בשל עצם השימוש הבלתי פוסק בלשון הטבעית בפי המוני משתמשים. שינויים אלו משבשים את החלוקה לחלקי דיבור, והם לשיטתי תזוזות קטגוריאליות. קטגוריה קלסית מאפשרת רק שתי דרגות של השתייכות: שייך או לא־שייך. כך בקטגוריה טיפוסית בלשון טבעית אין קו גבול ברור בין השתייכות לאי־השתייכות. סינקלר (2002) גורס שרוב המילים הרגילות באנגלית באות במבנים ייחודיים ואינן הולמות את חלוקתן המסורתית לחלקי דיבור.

 

מיון המילים לקבוצות חלקי דיבור אינו חד־משמעי. ״כבר הכירו הבלשנים בחסרונות הכבדים של חלקי הדיבר ולרוב תולים אותם בכך שחלקי הדיבר הובאו אל הלשונות המודרניות מבחוץ, מתוך איזו מערכת של לשון אחרת (רומית או יוונית).״ (אורנן תשל״ט)

 

אורנן (תשכ״א) מסתייג מתפיסתה של מילת קריאה כחלק מחלקי הדיבר: ״ל׳מילות הקריאה׳ משייכים מחברים רבים לא רק מילים שכל תקריותיהן ימלאו תפקיד של קריאה, כגון ׳הוי! אבוי! האח!׳, אלא גם מילים השייכות לחלקי דיבר אחרים, אלא שכמה מתקריותיהן באות בתפקיד של פסוק קריאה.״

 

חלוקת המילים לחלקי דיבור המוצגת כאן מתבססת על אבינון (2000), יואלי (תשל״ג), ניר (1989) וצדקה (1987) בעיבוד על פי אמות מידה של משמעות, צורה ומעמד תחבירי. הקביעה שמילה שייכת לקבוצה מסוימת נשענת על קריטריונים מורפולוגיים — אופן הנטייה של המילה שחלה בה התזוזה לעומת נטייתה בקטגוריית המוצא שלה; תחביריים — התפקיד התחבירי של המילה במשפט לאחר שחלה בה התזוזה לעומת תפקידה התחבירי הרגיל בקטגוריית המוצא; סמנטיים — משמעות המילה לאחר התזוזה הקטגוריאלית לעומת משמעותה בקטגוריית המוצא שלה.

 

שם עצם

 

הסוגים: מוחשי, מופשט, פרטי, כללי, קיבוצי, חומר.

 

הגדרה סמנטית: עצם מוחשי או עצם מופשט.

 

הגדרה צורנית: מין, מספר, קניין (חבור או פרוד); מבנה סמיכות; שורש ומשקל או בסיס וצורן גזירה.

 

הגדרה תחבירית: עמדת נושא או מושא במשפט הפועלי, נושא או נשוא במשפט השמני, לוואי.

 

שם פועל (מקור)

 

הגדרה סמנטית: מציין פעולה.

 

הגדרה צורנית: נוטה לפי הבניינים, חסר זמן וחסר גוף, מורכב מצורת ציווי בתוספת אחת מאותיות בכל״ם ויכול לצרף אליו כינויי נושא או מושא.

 

הגדרה תחבירית: יכול להיות חלק מנשוא מורחב או לשמש נשוא בפסוקית מצומצמת.

 

שם פעולה

 

הגדרה סמנטית: מסמן פעולה.

 

הגדרה צורנית: חסר זמן וחסר גוף, נוטה לפי כינוי גוף נושאי או מושאי. מקבל תווית יידוע ומילות יחס. נוטה לפי בניינים.

 

הגדרה תחבירית: ממלא תפקידים של שם עצם ומצרף אליו משלימי שם.

 

שם מספר

 

הגדרה סמנטית: מתאר שם עצם מצד כמותו. הסוגים: מספר יסודי (מונה) המורה על כמות העצמים הנמנים; מספר סידורי (סודר) המורה על מקומו של העצם בין העצמים האחרים; מספר חלקי המורה על חלק מן השלם.

 

הגדרה צורנית: נוטה לפי מין. המספרים משתיים עד עשר נוטים גם בנטיית הכינויים.

 

הגדרה תחבירית: נלווה לשם עצם, לפניו או אחריו. משמש במשפט בתפקיד של לוואי.

 

שם תואר

 

הגדרה סמנטית: מציין תכונה אובייקטיבית או תכונה סובייקטיבית או מצב סטטי של העצם.

 

הגדרה צורנית: נוטה על פי מין ומספר ומקבל תווית יידוע. נגזר לפי שורש ומשקל או לפי בסיס וצורן.

 

הגדרה תחבירית: מתפקד כמשלים שם (לוואי). במשפט השמני יכול לשמש נשוא. מקבל הרחבה של דרגת ההשוואה, היתרון וההפלגה.

 

פועל

 

הגדרה סמנטית: מציין פעולה, מצב או הוויה.

 

הגדרה צורנית: נוטה על פי גוף, זמן, מין ומספר, דרך ובניין. נגזר לפי שורש ובניין.

 

הגדרה תחבירית: מופיע בעמדת נשוא במשפט הפועלי.

 

תואר פועל

 

הגדרה סמנטית: מתאר את הפעולה, המצב או המשפט כולו מבחינת האופן, המקום, הזמן, המידה, הסיבה, התכלית, החיוב, השלילה, הוודאות והספק.

 

הגדרה צורנית: אין לו נטייה. דרכי יצירה רבות. אפשר לצרף לו מיליות המציינות השוואה, יתרון והפלגה. לתוארי פועל מעטים יכולים להצטרף כינויי קניין (עודי, עודנו).

 

הגדרה תחבירית: ממלא תפקיד של משלים לא מוצרך לפועל ונוטל תפקיד של תיאור אופן.

 

מילה מעצימה

 

הגדרה סמנטית: מסמנת את שיעור העצמה של מצב או תכונה סקאלית.

 

הגדרה צורנית: אין לה נטייה כלל ואי אפשר לצרף אליה כינויים חבורים. דרכי היצירה מגוונות.

 

הגדרה תחבירית: משלימה שם תואר, תואר פועל ופועל אדוורביאלי.

 

כינויים

 

הגדרה סמנטית: נחלקים לכמה סוגים:

 

כינויי גוף (אני, אתה) מצביעים על ישות כלשהי ידועה לדובר או השומע.

 

כינויי קניין (שלי, שלך) מציינים שייכות של עצם לבעליו.

 

כינויי רמז (זה, זו, ההוא, ההיא) מצביעים על ישות כלשהי קרובה או רחוקה.

 

כינויי שאלה (מי, מה, איזו) שואלים על זהות/תכונה של אדם או חפץ או על נסיבות זמן, מקום ועוד.

 

כינויים סתמיים (מישהו, פלוני, דבר מה, מאום).

 

הגדרה צורנית: נוטים על פי גוף, מין ומספר (חוץ מרוב כינויי השאלה).

 

הגדרה תחבירית: משמשים תחליף לשם עצם ומתנהגים בהתאם.

 

מילות יחס

 

הגדרה סמנטית: מקצתן בעלות משמעות מילונית, אחרות בעלות תפקיד דקדוקי בלבד.

 

הגדרה צורנית: נוטות לפי גוף. נוצרות בגזירה קווית או כמילים ראשוניות.

 

הגדרה תחבירית: משמשות להבעת קשר בין פועל לשם עצם או בין שם לשם.

 

מילות קישור (חיבור ושעבוד)

 

הגדרה סמנטית של מילות חיבור: נטולות משמעות מילונית אך מציינות קשר של איחוי, הפרדה, ניגוד בין מילים, משפטים או חלקי משפטים.

 

הגדרה סמנטית של מילות שעבוד: מציינות קשר לוגי בין פסוקית למשפט הראשי של סיבה ותוצאה, זמן, מקום, תכלית, תנאי, ויתור, אופן.

 

הגדרה צורנית: קבוצה סגורה של מילים חסרות נטייה.

 

הגדרה תחבירית: מאחות/מחברות (מילות חיבור) או משעבדות (מילות שעבוד) חלקי משפט או משפטים זה לזה.

 

מילות קריאה

 

הגדרה סמנטית: מביעות רגשות.

 

הגדרה צורנית: אין להן נטייה ואינן מצרפות אליהן מוספיות.

 

הגדרה תחבירית: עצמאיות ומהוות משפט.

 

מיון המילים לקבוצות חלקי דיבור

 

בורוכובסקי וטרומר (תש״ע) הציעו חלוקה המתבסת על תפקודן של המילים בלשון: מילות תוכן, מילות דקדוק, מילות הקשר.

 

מילות תוכן

 

שם עצם, פועל, תוארי שם, שם מספר, תואר פועל ומילות יחס מילוניות

 

מילות התוכן הן תוויות לדברים בעולם: אובייקטים, פעולות, מצבים ותכונות. תוכנן נובע מהמסומן במציאות. זוהי פונקצייה של סימון דבר בעולם באמצעות מתן שם. הן משמשות את המוען להפניית תשומת לבו של הנמען לדברים מוחשיים ומופשטים. לדוגמה, המילה ׳שולחן׳ היא שם לסוג של רהיט בעולם המוכר לנו בשם זה, והדובר ישתמש במילה ברצותו להביא את אזכור הדבר לתודעתו של הנמען. מילות התוכן מסווגות כך:

 

מילות תוכן אוטונומיות — שמות של עצמים, אובייקטים פיזיקליים מוחשיים בעולם (בני אדם, בעלי חיים ודברים) שאפשר להצביע עליהם, לייחס להם תכונות, ובכל נקודת זמן הם ממוקמים במרחב תלת־ממדי. אפשר להגדירם במילון בלי תלות בערכים מילוניים אחרים.

 

מילות תוכן תלויות — פעלים, שמות תואר, תוארי פועל, שמות מספר ומילות יחס מילוניות (על, ב, ל). הן מסמנות מהויות הקשורות באובייקטים פיזיקליים או בהתרחשויות בעולם: מאורעות, תהליכים ומצבים. בקבוצה זו נכללים גם שמות עצם מופשטים מסוג שמות פעולה ושמות תוכן המסמנים מהויות סמנטיות המקבילות לאלה המסומנות בפעלים ובשמות תואר. נכללים גם שמות עצם המציינים יחס כגון סבא או נכד, זוגות של שמות אשר כל אחד מהם מסמן פרדיקציה דו־מקומית. שני השמות מסמנים יחס מסוים בין שני עצמים. סבא ונכד מתארים קשר בין־דורי, כל אחד מהשמות יכול לסמן סוג זה של קשר, והדובר בוחר להביע את היחס הזה: משה הוא סבא של דן, דן הוא נכד של משה.

 

הגדרת מילות התוכן התלויות קשורה אפוא לפחות בשתי מהויות.

 

מילות דקדוק

 

מילות חיבור, מילות שעבוד וחלק ממילות היחס. תפקידן לקשר בין המילים לבין עצמן ואין אפשרות להצביע על דבר בעולם שהן מסמנות. תפקידן להבהיר את המבנה התחבירי. תפקיד דקדוקי בעיקרו. לדוגמה, מילת היחס ׳את׳ היא נטולת משמעות רפרנציאלית ותפקידה לסמן את המושא הישיר. למילת החיבור ׳אבל׳ מייחסים משמעות של ניגוד, ואולם משמעות זו קיימת ממילא בין התכנים של שני איברי המשפט שהיא מופיעה ביניהם, והמילית מוסיפה על היחס הזה ומקלה את פענוח המסר של הנמען.

 

מילות הקשר — כינויים דאיקטיים, סמני שיח ומילות קריאה

 

מילות הקשר מקבלות את משמעותן רק בתוך האקט התקשורתי שבו הן מופקות. נסיבות ההפקה הן הזמן, המקום, זהות המשתתפים בשיח (מוען ונמען), מטרות השיח, המשלב ועוד. מילות הקשר מתמיינות לשלוש קבוצות: כינויים דאיקטיים, סמני שיח, מילות קריאה.

 

כינויים דאיקטיים — נמנים כאן כינויי רמז (זה, זאת, אלה), כינויי גוף (אני, אתה, הוא), כינויי מקום (כאן, שם) וכינויי זמן (עכשיו, אתמול, מחר). נקודת המוצא להגדרתם היא ההקשר הנסיבתי. למעשה הם תת־קבוצה של מילות התוכן, כיוון שהם מתייחסים לעצמים בעולם, אך המהויות שהם מתייחסים אליהן משתנות בהקשרים נסיבתיים.

 

סמני שיח — יש מחלוקות בין החוקרים מה בדיוק נכלל בקטגוריה זו (יוקר וזיו 1998; זיו תשס״א). סמני שיח הם בעלי תפקידים פרוצדורליים (בלקמור 1987, 1992) ואין להם משמעות קונצפטואלית. הפונקציות העיקריות שלהם: מאותתים על הארגון המבני של המסר (ראשית כול, לסיכום); מסמנים את יחסו של הדובר אל התוכן המובע (לצערי, נקודה!); מנחים את הנמען כיצד לפענח את המסר (פשוט, במירכאות כפולות). הם נטולי משמעות רפרנציאלית, כלומר אין מהות בעולם שהם מתייחסים אליה. משמעותם עולה מנסיבות הפקת השיח. רוב סמני השיח נוצרו עקב תזוזה קטגוריאלית, וזו אחת הסיבות לגיוון הצורני הרב של איברי הקבוצה. ספרי דקדוק ומילונים אינם רואים בסמני השיח קטגוריה דקדוקית נפרדת, ורובם מסווגים אותם כתואר הפועל (ראו שויקה 1997 ערך ׳פשוט׳). (ראו גם סעיף 17.2).

 

מילות קריאה — הן בעלות משמעות גם בלי ההקשר (אוף! = זה מעצבן אותי; אַי = כואב לי), ובכך הן דומות למילות התוכן, אך הן תלויות הקשר נסיבתי: מביעות תגובה (רגשית, מנטלית) לנוכח סיטואציה שהדובר נכח בה או לנוכח התנהגות או דברים של משתתפים אחרים בשיח. לכן רק פירוט הנסיבות עשוי לאפשר לנמען הבנה של מלוא המסר.

 

תזוזה קטגוריאלית

 

מילה שמיסודה משתייכת לקטגוריה דקדוקית מסוימת משנה את התנהגותה הדקדוקית ומופיעה במקום השמור למילים השייכות לקטגוריה דקדוקית אחרת.

 

לעתים המעבר משמש את הדוברים בזמן מוגדר, בסביבה מסוימת או לצורך מסוים. לעתים המעבר מקודד בשפה והופך נחלתם של דוברים רבים. תופעה זו נעוצה בתהליכים סוציוליגוויסטיים ברוב השפות (בצרפתית ראו בת זאב שילדקרוט 1998, 2000). הקשרים לשוניים וחוץ־לשוניים מעמידים את המשתמש בשפה בפני צרכים חדשים שהמילה הקיימת לא ממלאת, ואז הוא ממציא מילה או צירוף חדש או משתמש במילה קיימת מתוך שינוי במשמעותה היסודית וכפועל יוצא גם בהתנהגותה הדקדוקית והתחבירית. התנהגותה החדשה של המילה מספקת פן תקשורתי חדש או מעניקה פונקצייה חדשה. כך במקרא:

 

מילות שאלה המשמשות כמילה מעצימה — מה גדלו מעשיך יהוה מאד עמקו מחשבתיך (תה׳ צב 6); מילות שאלה המשמשות כמילות קריאה — איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי (ברא׳ מד 34); שמות תואר המשמשים שמות עצם — מן האדֹם האדֹם הזה (ברא׳ כה 30); שמות תואר המשמשים תוארי פועל — וירא שר האפים כי טוב פתר (ברא׳ מ 16), וידבר אתם קשות (ברא׳ מב 7).

 

גרמטיקליזציה

 

גרמטיקליזיציה היא השינוי שלפיו אלמנטים לקסיקליים ומבנים מקבלים בסביבות לשוניות מסוימות תפקידים דקדוקיים, ולאחר מכן ממשיכים לפתח פונקציות דקדוקיות חדשות. זהו תהליך השינוי הבלתי פוסק של קטגוריות ומשמעויות בשפה כתוצאה מתהליכים פרגמטיים־דיסקורסיביים. בנושא זה עסקו הופר וטראוגוט (1993, 2003). ההגדרה לפי משלר (תשס״ט) מתבססת עליהם.

 

התוצאה הישירה מתהליך הגרמטיקליזציה היא הפוליסמיות (בת־זאב שילדקרוט 2000). מבחינה סינכרונית התפקידים מצטברים באופן שפריטים מסוימים יכולים למלא כמה תפקידים בו־בזמן. מבחינה דיאכרונית שיוכה של יחידה לשונית לקטגוריה מסוימת ושימושה בתפקיד מוגדר נקבעים בשפה לתקופה מסוימת. מנקודת מבט זו אפשר להתייחס אל השפה כסדרה של שלבים פוליסמיים חופפים חלקית. נקודת הציון ההתחלתית היא היחידה שאיננה רב־משמעית. הדיון בגרמטיקליזציה, לכאורה תהליך מוגדר וברור, מביא אפוא בעקבותיו עיסוק בהתהוותה של חוקיות ברורה בהתפתחות השיטתית של שפות.

 

שאלות המחקר

 

האם מסתמנת בעברית בת ימינו מגמה באשר לקטגוריה הנוטה לשינויים?

 

האם מסתמנת בעברית בת ימינו מגמה באשר לקטגוריה הקולטת לתוכה את המילים שעברו שינוי?

 

מה אפשר ללמוד מכך על אופייה של העברית בת ימינו?

 

מחקרים בנושא

 

המחקרים שנעשו עד כה התמקדו בתזוזה של מילה מסוימת או בתזוזה מקטגוריית מוצא אחת מסוימת או בתזוזה לקטגוריית יעד מסוימת.

 

במאמרו ״תזוזות קטגוריאליות בצירופי שם התואר בלשון המדוברת״ רובינשטיין (תשל״ה) מדגים תזוזה קטגוריאלית של מילים מכמה קטגוריות דקדוקיות לקטגוריה הדקדוקית שהוא מכנה ״תיאור שם התואר״, ועמה נמנות מילים כגון ״יותר״, ״מאוד״, ״למדיי״. למשל: ״אבא שלי היה נורא מסכן״; ״אני רואה אחד שבא, כזה עגול, שמן״; ״אוף איך היה חם היום״. המילים נורא, כזה, איך מציינות הפלגה של התכונה המובעת בשם התואר שאחריהן, והן קרובות במשמעותן למאוד. בדוגמאות אחרות רובינשטיין מציין את התנהגות שמות העצם בחור, גבר, כשמות תואר: ״הוא נורא בחור טוב״; רק נהגים הכי גברים היו עושים אותו״ (בן אמוץ 1982, גבר הוא תואר זכר).

 

צדקה (תשמ״ב) מביא היקרויות שבהן שם פועל עם ל׳ מקבל תכונות של שם פעולה: ״היא עסוקה בלהפגין את היופי שלה״; ״חוויות חדשות של להיות ביחד״; ״התבלבלתי מרוב־לתת לכם תרופות כל היום״; ״הלהיות של אסתר עופרים הוא משהו בלתי מוגדר לחלוטין״.

 

צדקה (תשנ״א) מדגים היקרויות של מילות יחס בלי הגרעין השמני אחריהן, מה שמאפשר להן למלא תפקידים תחביריים חדשים, ואחד התפקידים החדשים הוא תואר שם: ״העמידה מנגד שלהם אינה לרוחנו״; ״התשלום לפני רצוי יותר״. הוא מציין גם שימוש במילית בלי כתואר שם: ״גרוש בלי 52/170״ (בלי ילדים), ״בכפר גנים 3 ק״ד בלי״ (בלי מעלית). תהליך דומה הוא מדגים במקרים ששם עצם העוקב את מילת היחס נשמט ומילת התפקוד הופכת לתואר פועל בהיותה משלימה פועל: ״עשה למענו מעל ומעבר״; ״נהג בהתאם!״; ״אמונה, רוחניות, שלוות נפש אינן נולדות בגלל אלא למרות״.

 

שלזינגר (תש״ן) מדגים תזוזה משמות עצם למילות יחס. לשם עצם חוברת אות יחס לפניו: ״במטרה להגיע לנוסחת קסם״; ״במגמה לעשות תרגיל״. שם העצם מקום במעמד מילת היחס המקראית תחת: ״רבין יעדיף לארוב לפרס במקום לתפוס טרמפ״. כך גם במסגרת, במהלך, בהתאם ל, בזכות, במרוצת, לאורך, מטעם, מכוח, לכבוד, לשם. שלזינגר מראה שפורייה התופעה של הפיכת שמות עצם למילות יחס וגורס שזהו תהליך מוכר מקדמת דנא, והוא חי ופועל גם בימינו. הוא מציין גם תזוזה של מילות יחס למילות שעבוד: משום > משום ש, בגלל > בגלל ש, למרות > למרות ש, על אף > על אף ש.

 

קדרי (תשנ״א) בדק מילות תפקוד נבחרות (מכל מקום, ממש, ודאי, לעת עתה, לפי שעה, איזה/איזו), והוא גורס: ״מיונן של לקסמות למחלקות צורה, כלומר לחלקי הדיבר, עדיין לא הגיע לכלל שלמות בלשון העברית (לתקופותיה)... אף עצם סיווגם ומספרם של חלקי הדיבר בעברית אינם מושתתים, לפי שעה, על בחנים פורמאליים מלאים. לפיכך יש מן העניין לבדוק מקרוב אותם מקרים שבהם לקסמה אחת עשויה לשמש בתפקידים המיועדים בדרך כלל לחלקי דיבר שונים, שמא נוכל ללמוד מהם פרק בזיהוים ובהגדרתם של כלל חלקי הדיבר בעברית״.

 

הנקין (תשנ״ה) דנה בשאלת התזוזה הקטגוריאלית של כינויי הרמז המשווים מרימוז לדירוג: כזאת ילדה! כזאת יפה! כזאת ילדה יפה!