פרק 1
חברים למסע
יש ציטוט מפורסם שקראתי באיזה מקום. הוא אומר שכולנו מקבלים הזדמנות שנייה כל יום בחיינו. הן מחכות שננצל אותן אבל בדרך כלל אנחנו פשוט לא מנצלים.
חלק ניכר מחיי עבר עלי בהוכחת הציטוט הזה. קיבלתי הרבה מאוד הזדמנויות, לפעמים מדי יום ביומו. במשך זמן רב לא הצלחתי לנצל אף אחת מהן, אבל בתחילת האביב של 2007 זה סוף סוף התחיל להשתנות. זו הייתה התקופה שבה התחברתי עם בוב. במבט לאחור יש לי תחושה שאולי זאת הייתה גם ההזדמנות השנייה שלו.
פגשתי אותו לראשונה בערב עגום של יום חמישי בחודש מרס. לונדון עוד לא התנערה לגמרי מהחורף והיה עדיין קור כלבים ברחובות, במיוחד כשהרוחות נשבו מהתמזה. היה אפילו קצת כפור באוויר באותו לילה, אז חזרתי לדירה המוגנת החדשה שלי בטוטנהאם, צפון לונדון, מעט מוקדם מהרגיל אחרי יום של הופעות רחוב בסביבות קובנט גרדן.
בדרך כלל סחבתי רק את נרתיק הגיטרה השחור ואת התרמיל השחור שלי על הכתפיים, אבל באותו ערב הייתה איתי גם החברה הכי טובה שלי, בֶּל. שנים קודם לכן יצאנו, אבל עכשיו היינו רק ידידים. התכוונו להזמין קארי זול ולצפות בסרט בטלוויזיה שחור–לבן קטנה שהצלחתי למצוא בחנות צדקה מעבר לפינה.
כרגיל, המעלית לא עבדה אז פנינו לעבר גרם המדרגות הראשון בהשלמה עם העובדה שניאלץ להעפיל עד הקומה החמישית.
התאורה בחדר המדרגות הייתה מקולקלת וחלק מקומת הקרקע היה חשוך, אבל כשהתחלנו להתקדם לעבר המדרגות שמתי לב לזוג עיניים בורקות בחשכה. כששמעתי יללה רכה, כאובה במקצת, הבנתי מה זה.
כשהתקרבתי ראיתי בחצי האור חתול ג'ינג'י מצונף על מחצלת מחוץ לאחת הדירות בקומת הקרקע, בפרוזדור שהתפצל מחדר המדרגות.
גדלתי עם חתולים, ומאז ומתמיד הייתה לי פינה חמה בלב בשבילם. כשהתקרבתי והתבוננתי היטב ראיתי שמדובר בזכר.
לא ראיתי אותו ליד הדירות קודם לכן, אבל אפילו בחושך הבנתי שיש בו משהו, ידעתי שיש לו אישיות. הוא לא היה לחוץ בכלל, להפך. הוא הקרין ביטחון שקט, בלתי ניתן לערעור. נראה שהוא מרגיש מאוד בבית כאן בין הצללים, ואם לשפוט על פי המבט היציב, הנבון והסקרני שהוא נעץ בי, מבחינתו אני הייתי זה שפלש לטריטוריה שלו. הוא כביכול אמר: "אז מי אתה ומה מביא אותך הנה?"
לא עמדתי בפיתוי לכרוע ברך ולהציג את עצמי.
"שלום, חבר. לא ראיתי אותך פה קודם, אתה גר כאן?" אמרתי.
הוא רק הביט בי באותה ארשת חקרנית, מתנשאת קצת, והמשיך לבחון אותי.
החלטתי ללטף לו את הצוואר, גם כדי להתיידד אבל גם כדי לבדוק אם יש לו קולר או אמצעי זיהוי כלשהו. היה קשה לדעת בחושך אבל הבנתי שאין כלום, מה שרימז מיד על האפשרות שמדובר בחתול רחוב. בלונדון יש המון כאלה.
היה נדמה לי שהוא נהנה מגילוי החיבה, והוא התחיל להתחכך בי בעדינות. כשהמשכתי ללטף אותו הרגשתי שהפרווה שלו במצב גרוע, עם קרחות פה ושם. היה ברור שהוא זקוק לארוחה טובה. על פי האופן שבו הוא התחכך בי היה ברור שהוא זקוק גם למעט חום ואהבה.
"מסכנצ'יק, נראה לי שהוא חתול רחוב. אין לו קולר והוא נורא רזה," אמרתי והרמתי את העיניים אל בל, שחיכתה בסבלנות בתחתית המדרגות.
היא ידעה שיש לי חולשה לחתולים.
"לא, ג'יימס, אתה לא יכול לקחת אותו," אמרה והנידה בראשה לעבר דלת הדירה שהחתול ישב לרגליה. "לא יכול להיות שהוא פשוט נכנס והתיישב כאן, הוא בטח שייך לדיירים. בטח מחכה שהם יחזרו הביתה ויכניסו אותו."
הסכמתי איתה, אם כי בהסתייגות. לא יכולתי סתם להרים חתול ולקחת אותו הביתה, למרות כל הרמזים לכך שהוא חסר בית. בקושי עברתי לגור שם בעצמי והייתי בעיצומו של סידור הדירה. ומה אם הוא באמת שייך למי שגר בדירה הזאת? הוא לא יאהב את הרעיון שמישהו לקח לו את חיית המחמד, נכון?
חוץ מזה, הדבר האחרון שהיה חסר לי עכשיו הוא אחריות נוספת. הייתי מוזיקאי כושל ונרקומן בגמילה שחי מהיד לפה בדירה מטעם העירייה לאנשים בסיכון. היה לי מספיק קשה לקחת אחריות על עצמי.
למחרת בבוקר, יום שישי, ירדתי ומצאתי את החתול הג'ינג'י יושב שם. נראה היה שהוא לא שינה תנוחה בשתים–עשרה השעות האחרונות.
שוב כרעתי ברך וליטפתי אותו. שוב היה ברור שהוא נהנה מזה. הוא גִרגר בהוקרה על תשומת הלב. הוא עוד לא למד לבטוח בי במאה אחוז. אבל ראיתי שהוא חושב שאני בסדר.
באור יום ראיתי שהוא יצור יפהפה. היו לו פנים מהממים ועיניים ירוקות חודרות להדהים, אבל במבט מקרוב ראיתי שהוא כנראה נקלע לתגרה או תאונה כי היו לו שריטות על הפנים והרגליים. כפי שניחשתי אמש, הפרווה שלו הייתה במצב נוראי. הוא היה רזה ומגויד נורא בכמה מקומות, עם חמש קרחות לפחות, שחשפו טלאי עור. עכשיו באמת דאגתי לו, אבל שוב אמרתי לעצמי שיש לי די והותר דאגות אם אני רוצה לחזור למוטב. אז בהסתייגות רבה יצאתי לתפוס אוטובוס מטוטנהאם למרכז לונדון וקובנט גרדן, ששם התכוונתי לנסות שוב להרוויח איזה פאונד בנגינה.
עד שחזרתי כבר הייתה שעת לילה מאוחרת, כמעט עשר. פניתי מיד לפרוזדור עם החתול הג'ינג'י, אבל לא היה לו זכר. במובן מסוים התאכזבתי. התחלתי לחבב אותו. אבל בעיקר הוקל לי. הנחתי שהבעלים שלו הכניסו אותו כשחזרו הביתה.
הלב שלי צנח לתחתונים למחרת, כשירדתי וראיתי אותו שוב באותה התנוחה. עכשיו הוא נראה עוד יותר פגיע ופרוע מאשר בפעם הקודמת. נראה היה שקר לו ושהוא רעב, והוא רעד.
"אתה עוד כאן, מה?" אמרתי וליטפתי אותו. "וגם לא נראה כל כך טוב היום."
החלטתי שזה מספיק.
דפקתי בדלת הדירה. הרגשתי שאני מוכרח להגיד משהו. אם זה החתול שלהם, זאת לא דרך להתייחס אליו. הוא זקוק לאוכל ושתייה — אולי אפילו לטיפול רפואי.
בדלת הופיע בחור. הוא היה לא מגולח, לבש טישרט ומכנסי טרנינג ונראה כאילו הערתי אותו משינה, אף כי זה היה אחר הצהריים.
"מצטער להפריע לך, אחי. החתול הזה שלך?" שאלתי אותו.
לרגע הוא הביט בי כמו במשוגע.
"איזה חתול?" הוא אמר, לפני שהשפיל מבט וראה את הג'ינג'י מצונף כמו כדור על המחצלת.
"אה. לא," הוא אמר ומשך בכתפיו באדישות. "אין לו שום קשר אלי, אחי."
"הוא נמצא כאן כבר כמה ימים," אמרתי, ושוב זכיתי למבט אטום.
"באמת? כנראה הריח בישולים או משהו. טוב, כמו שאמרתי, לא קשור אלי."
ואז הוא טרק את הדלת.
בו–ברגע קיבלתי החלטה.
"אוקיי, חבר, אתה בא איתי," אמרתי ופשפשתי בתרמיל בחיפוש אחר קופסת העוגיות שנשאתי בדיוק במטרה לחלק לחתולים וכלבים שבדרך כלל ניגשים אלי כשאני מנגן ברחוב.
שקשקתי בה לעומתו והוא קם מיד על ארבע והלך אחרי.
ראיתי שכואב לו לדרוך ושהוא גורר את אחת הרגליים האחוריות, אז טיפסנו את חמש הקומות לאט. כעבור כמה דקות היינו ספונים לבטח בדירה שלי.
ההגינות מחייבת אותי לציין שהדירה הייתה ריקה. מלבד הטלוויזיה, היו לי רק ספה נפתחת יד שנייה, מזרן בפינת חדר השינה הקטן, ומטבח עם מקרר תקין למחצה, מיקרוגל, קומקום וטוסטר. לא היו לי כיריים. החפצים הנוספים היחידים בדירה היו הספרים שלי, קלטות הווידיאו וכל מיני שטויות.
אני סוג של עקעק; אני אוסף כל מיני דברים ברחוב. באותה תקופה היה לי מדחן מקולקל באחת הפינות, ובובת חייטים שבורה עם כובע בוקרים על הראש בפינה אחרת. חבר כינה פעם את הדירה שלי "חנות הקוריוזים העתיקים", אבל כשהחתול סקר את סביבתו החדשה הדבר היחיד שעניין אותו היה המטבח.
מצאתי קצת חלב במקרר, מזגתי אותו לצלוחית ומהלתי במים. ידעתי שבניגוד לדעה הרווחת, חלב עלול בהחלט להזיק לחתולים כי הם לוקים באי–סבילות ללקטוז. הוא גמע אותו בשניות.
הייתה לי גם קצת טונה במקרר אז ערבבתי אותה עם כמה חטיפים מעוכים והגשתי לו. ושוב, הוא טרף הכול. מסכנצ'יק, הוא בטח גווע מרעב, חשבתי לעצמי.
אחרי הקור והחושך בחדר המדרגות, הדירה הייתה מלון חמישה כוכבים מבחינת החתול. הוא נראה מרוצה מאוד, ואחרי שאכל במטבח הוא פנה לסלון והצטנף לרגלי הרדיאטור.
כשהתיישבתי וצפיתי בו מקרוב, לא היה לי ספק שמשהו לא בסדר ברגל שלו. ואמנם, כשהתיישבתי על הרצפה לידו והתחלתי לבדוק אותה, גיליתי פצע מוגלתי גדול על החלק האחורי של רגל ימין האחורית. הפצע היה בגודל שן כלב גדולה, וזה רמז לי משהו על מקורו. הוא בטח הותקף על ידי כלב, או אולי שועל, שנעץ שיניים ברגל האחורית ולא הרפה כשהוא ניסה להימלט. היו לו גם המון שריטות, אחת על הפנים לא רחוק מהעין, ואחרות על הפרווה והרגליים.
חיטאתי את הפצע כמיטב יכולתי. הכנסתי אותו לאמבטיה ומרחתי קרם לחות בלי אלכוהול סביב הפצע וקצת וזלין על הפצע עצמו. המון חתולים היו משתוללים אם הייתי מנסה לטפל בהם ככה, אבל הוא היה ממש ילד טוב.
את שארית היום הוא העביר מכורבל במה שכבר הפך למקום החביב עליו, לרגלי הרדיאטור. אבל הוא גם שוטט קצת בדירה מדי פעם, קיפץ וגירד כל דבר שמצא. בובת החייטים שבפינה, שקודם הוא התעלם ממנה לגמרי, משכה אותו עכשיו כמו מגנט. זה לא הפריע לי. מצדי הוא היה יכול לעשות כל מה שהתחשק לו.
ידעתי שחתולים ג'ינג'ים עשויים להיות נמרצים מאוד וידעתי שאצורה בו המון אנרגיה. כשניגשתי ללטף אותו הוא קפץ והתחיל לשלוח לעברי את הכפות שלו. בשלב מסוים הוא נעשה די נסער, שרט בקדחתנות וכמעט חתך לי את היד.
"אוקיי, חבר, תירגע," אמרתי, הרמתי אותו והנחתי אותו על הארץ. ידעתי שזכרים צעירים לא מסורסים עלולים להיות נמרצים במידה קיצונית. ניחשתי שהוא עדיין "שלם", ובעיצומו של גיל ההתבגרות. לא הייתי בטוח כמובן, אבל זה חיזק את התחושה הטורדנית שלי שהוא הגיע מהרחוב ולא מבית כלשהו.
העברתי את הערב בצפייה בטלוויזיה, החתול מצונף ליד הרדיאטור, מרוצה למראה. הוא זז רק כשהלכתי לישון, התרומם ועקב אחרי לחדר השינה, שם התכדר לרגלי בקצה המיטה.
הקשבתי לגרגורים העדינים שלו בחושך והרגשתי טוב. יש לי חֶברה, אמרתי לעצמי. זה מזמן לא קרה לי.
בבוקר יום ראשון קמתי מוקדם למדי והחלטתי לצאת לרחוב ולבדוק אם אצליח למצוא את הבעלים שלו. הנחתי שמישהו תלה מודעה על חתול אבוד. כמעט תמיד היו מודבקות בקשות מצולמות להשבת חיית מחמד נעדרת על עמודי התאורה, על לוחות המודעות ואפילו בתחנות אוטובוס בסביבה. נראה היה שכל כך הרבה חיות נעדרות, שלפעמים תהיתי אם אין איזו כנופיה שחוטפת חתולים באזור.
בהנחה שאולי אמצא את הבעלים בקלות, לקחתי איתי את החתול קשור לרצועה שהכנתי משרוך נעליים כדי לשמור על ביטחונו. הוא שמח ללכת לצדי כשירדנו במדרגות.
מחוץ לבניין החתול התחיל למשוך בשרוך כאילו רצה להוביל. ניחשתי שהוא רוצה להתפנות. ואמנם, הוא פנה אל חלקת דשא ושיחים בצמוד לבניין השכן ונעלם לדקה או שתיים כדי להיענות לקריאת הטבע. אחר כך הוא חזר אלי והתחבר לרצועה בשמחה.
הוא כנראה ממש בוטח בי, אמרתי לעצמי. מיד הרגשתי שאני צריך לגמול על האמון ולנסות לעזור לו.
התחנה הראשונה שלי הייתה גברת אחת שגרה מעבר לכביש. היא נודעה כאשת החתולים המקומית. היא האכילה חתולי רחוב בשכונה וסירסה אותם במידת הצורך. כשהיא פתחה את הדלת ראיתי לפחות חמישה חתולים. אלוהים יודע כמה נוספים היו לה בחצר האחורית. נראה היה שכל חתול ברדיוס של קילומטרים ניגש אל החצר שלה בידיעה שזה המקום הטוב ביותר להשיג בו מזון. לא היה לי מושג איך היא יכולה להרשות לעצמה להאכיל את כולם.
היא ראתה את החתול, התלהבה מיד והציעה לו חטיף קטן.
היא הייתה אישה מקסימה אבל לא היה לה מושג מאין הוא הגיע. היא לא ראתה אותו באזור.
"הוא בטח בא משכונה אחרת בלונדון. לא יפתיע אותי אם זרקו אותו," היא אמרה. היא גם אמרה שתפקח עיניים ואוזניים למקרה שתשמע משהו.
הייתה לי תחושה שהיא צודקת ושהוא הגיע לטוטנהאם מרחוק.
סתם מתוך סקרנות הסרתי את הרצועה כדי לראות אם הוא יודע לאיזה כיוון ללכת. אבל כששוטטנו ברחובות היה ברור שאין לו מושג איפה הוא נמצא. הוא נראה אבוד לגמרי. המבט שלו אמר, "אין לי מושג איפה אני; אני רוצה להישאר איתך."
הסתובבנו כמה שעות. בשלב מסוים הוא שוב רץ לעבר שיח כדי לעסוק בענייניו, ושאלתי כמה מקומיים אם הם מזהים אותו. בתגובה קיבלתי רק מבטים אטומים ומשיכות כתף.
היה ברור שהוא לא רוצה להיפרד ממני. בזמן שטיילנו לא יכולתי שלא לתהות על תולדותיו: מאין הוא הגיע ואילו חיים היו לו לפני שהתיישב על המחצלת למטה.
במידה מסוימת האמנתי שאשת החתולים מעבר לכביש צודקת ושהוא היה חיית מחמד של מישהו. הוא היה חתול יפה תואר ובטח ניתן במתנה לחג המולד או ליום הולדת. ג'ינג'ים יכולים להיות קצת פסיכים, וגרוע מזה אם הם לא מסורסים, כפי שכבר הבחנתי. הם יכולים להיות שתלטנים מאוד, הרבה יותר מחתולים אחרים. תחושת הבטן שלי הייתה שכשהוא מתרגש ומשתעשע, לא קל להתמודד איתו.
תיארתי לעצמי את הוריו אומרים "עד כאן", ובמקום לקחת אותו למחסה או לצער בעלי חיים — תוקעים אותו במושב האחורי של הרכב המשפחתי, מתחילים לנסוע וזורקים אותו באיזה רחוב או בצד הדרך.
לחתולים יש חוש כיוון מצוין אבל הוא בבירור שוחרר הרחק מהבית ולא חזר. או אולי הוא ידע שזה לא באמת בית והחליט למצוא בית חדש.
התיאוריה השנייה שלי הייתה שהוא השתייך לאיש זקן שהלך לעולמו.
כמובן, ייתכן שזה בכלל לא נכון. העובדה שהוא לא ידע לעשות את צרכיו בבית הייתה הטיעון העיקרי שלי נגד ההשערה שהוא מבוית. אבל ככל שהכרתי אותו טוב יותר השתכנעתי שהוא בהחלט רגיל לחברת בני אדם. נראה לי שהוא נדבק לאנשים שלדעתו יטפלו בו. זה מה שהוא עשה איתי.
הרמז הגדול ביותר לגבי הרקע שלו היה הפציעה, שנראתה איומה. הוא ללא ספק חטף אותה במסגרת תגרה. המוגלה שניגרה מהפצע לימדה אותי שהוא בן כמה וכמה ימים, אולי אפילו שבוע. זה רימז על אפשרות נוספת.
בלונדון מאז ומתמיד הייתה אוכלוסייה גדולה של חתולי רחוב, שתעו ברחובות וניזונו משאריות ומחסדי זרים. לפני חמש מאות או שש מאות שנה, מקומות כמו גרישם סטריט בסיטי, קלֶרקנוול גרין ודרוּרי לֵיין נודעו כ"רחובות החתולים", והיו משופעים בהם. החתולים המשוטטים האלה הם החלכאים והנדכאים של העיר, מתרוצצים ונלחמים על חייהם מדי יום ביומו. רבים מהם דומים לג'ינג'י הזה: יצורים חבולים ופגומים במקצת.
אולי הוא מצא בי נפש תאומה.
