פרק 1
מות תמות
״תמותו! כולכם!״ צווחת המפלצת הזעירה בקולה הצורמני.
הכלוב מונח על שולחן האבן בספרייה. המפלצת מקרקשת בתוכו; מתרוצצת על רגליה האחוריות כמו בת־אדם; משחילה את זרועותיה הארוכות דרך הסורגים ושורטת בטפריה הצהבהבים את האוויר. עורה נטול שיער ובוהק, כמו עורה של צפרדע. ראשה פחוס. עיניה קטנות ובוהקות בשחור.
אֶסטרִיד מנחיתה מהלומה על הכלוב והסורגים מהדהדים.
״תמותי בעצמך, מפלצת קטנה,״ היא נוהמת. ״מה הדבר הזה, מאגנָר?״
את השאלה היא מפנה אל אחיה שעומד מאחוריה.
״זו שדונית,״ עונה לה מאגנר בסבר פנים חמור. ״ראיתי אחת כזו לפני זמן רב. כשהייתי ילד. אמא לכדה אותה. את זאת לכדתי במרתף. היא ניסתה לפתוח את דלת הסתרים.״
אסטריד רוכנת מעל הכלוב כדי להיטיב לבחון את השדונית. הספרייה חשוכה למדי, כי אין בה חלונות. מנורות נפט מטילות אור קלוש על קירות האבן ועל שורות הספרים העתיקים.
מאגנר מביט באחותו. פניה של אסטריד מחורצות כמו עץ ישן. שערותיה האפורות הדוקות בפקעת שמקלות נעוצים בה, והפוני גזור באלכסון.
״ומה השדונית הזו תיכננה לעשות?״ היא שואלת.
״תמותי!״ מסננת השדונית. ״מות תמותי!״
״כן, מה קורה כאן?״ שואל מאגנר. ״שדונית שמנסה לפרוץ לספרייה. וזה!״
הוא מצביע אל עבר התקרה שממנה נשרו פיסות של טיח.
״הספרייה מתמוטטת,״ הוא אומר.
״הזמן פועם והחושך יורד,״ אומרת אסטריד. ״האם זה לא מה שאמא נהגה לומר תמיד? 'קל לשמור על הספרייה עד שהזמן מתחיל לפעום והחושך יורד.'״
״ראית משהו בקלפי האורקל?״ תוהה מאגנר ומהנהן לעבר הקצה המרוחק של שולחן האבן, שם מונחים במעגל קלפים המציגים שלל דמויות וסמלים.
אסטריד ניגשת לשם וצונחת על אחד הכיסאות המגולפים מעץ כהה.
״הו, ראיתי... אבל האם יש אפשרות שתשתיק את היצור הזה?״
השדונית אוחזת בסורגים, מנערת אותם ומטלטלת את הכלוב כולו. היא צוחקת בקול דק וגבוה ומטיחה את זנבה ברצפת הכלוב.
״שקט!״ שואג מאגנר ומנחית גם הוא מהלומה על הכלוב.
אסטריד נושמת נשימה עמוקה.
״האם הספרייה בסכנה?״ שואל מאגנר בדאגה. ״האם אנחנו בסכנה?״
אסטריד מהנהנת באיטיות. ״פרשתי את הקלפים שלוש פעמים. בשלוש הפעמים גל־הים הונח על השטן. ושלוש פעמים התליין - המוות - הונח על הילד. הדרך היחידה לפרש את זה היא שהרוע בדרך אלינו, וחפים מפשע ימותו.״
״תבוסה! אתם תובסו!״ צורחת השדונית. ״החושך יאכל אתכם! תהפכו לבשר טחון. חה חה חה!״
״אם גם חתולים נחשבים, אז השדונית כבר רצחה יצור חף מפשע,״ מציין מאגנר בחומרה. ״היא זאת שריטשה את החתול של וִיקנֶרס ותלתה אותו על העץ מתחת לכנסייה שלשום.״
אסטריד מרימה את מבטה מהקלפים.
״באמת? אנשים אומרים שאלו היו בני נוער.״
״אבל אנשים טועים,״ אומר מאגנר. ״השדונית סיפרה לי בעצמה. התרברבה על כך כשלכדתי אותה.״
״חיחיחי, החתול,״ צווחת השדונית מתוככי הכלוב ומשחיזה את שיניה החדות על הרצפה בחריקה. ״ידע לצרוח! החתול הזה! כיף!״
״שדונים ארורים,״ ממשיך מאגנר, ״אסור להקל בהם ראש. אוהבים להרוג חיות קטנות, חתולים וכלבים.״
״וילדים,״ מוסיפה השדונית, מצקצקת בשפתיה ומלקקת את פיה בלשונה דמויות הנחש. ״אוהבת לאכול ילדים קטנים!״
מאגנר מביט בה בסלידה, ביצור המחריד הזה; בלי אוזניים, בלי אף, רק חור באמצע הראש. רק המחשבה שיצור כזה יטפס לתוך עגלת ילדים...
״מזל שהיתה רק אחת,״ הוא אומר. ״כך הצלחתי ללכוד אותה. לא יודע אם הייתי מצליח להשתלט על שניים כאלו.״
השדונית יורקת קצף, שולחת את זרועה הגרומה ומנסה לשרוט את מאגנר. כאשר אינה מצליחה היא מתחילה לטפס על הסורגים, סחור־סחור, עד שהכלוב נופל על צידו. אז היא לופתת את קצה זנבה החלק כמו היה האויב ומתחילה לכרסמו.
מאגנר מניד בראשו וניגש לאסטריד. פניה זוהרות בלובן באפלה. סביר להניח שהיא סובלת כעת מכאב ראש נוראי. הפתיחה בקלפים שואבת ממנה כוחות רבים. הוא יודע זאת. לפעמים היא חולה לאחריה ימים ארוכים. היא זוקפת את גבה ומנסה להעמיד פנים שלא קרה דבר. אבל מאגנר מכיר אותה היטב.
״אמא נהגה לומר שכשהזמן מתחיל לפעום, החושך נמשך הנה,״ אומרת אסטריד. ״כוחות שרוצים להשתלט על הידע והכוח בספרייה. זה יהיה שקר לומר שאני לא מפחדת. מי היה מאמין שהזמן יפעם דווקא כשאנו נהיה מופקדים על ביטחון הספרייה.״
״כשהיית ילדה צעירה קיווית שזה יקרה,״ עונה מאגנר בחיוך חיוור.
״כי אז הייתי טיפשה כמו טחבית!״
״טחבית!״ צוהלת השדונית. ״טעים!״
״האם את רואה רק אסונות בקלפים?״ מגשש מאגנר חרש.
״לא, לא רק. תסתכל כאן. הקלף של הקשת בענן פירושו תקווה. והנה! הקלף של שני העורבים!״
״כן?״
״העורבים הם העוזרים של האל אודין, מהמיתולוגיה הנורדית. הם נבונים ומבקשים ללמוד. אני מניחה שהם יעזרו לנו. והנה תראה! הלוחם בעל שתי החרבות.״
״מה פירוש הדבר?״
״אלה שבדרך לעזור לנו הם לוחמים. יגיעו לכאן שני לוחמים מיומנים ונבונים שיעזרו לנו להגן על הספרייה.״
״תודה לאל,״ אומר מאגנר. ״אבל מה איתנו? מה נעשה? רק נחכה?״
״כן,״ אומרת אסטריד. ״אך תחילה...״
היא מתרוממת מהכיסא וניגשת אל הכלוב. השדונית נוהמת לעברה ומנסה לנשוך את אצבעותיה כשהיא פותחת את הדלת.
״לא כדאי שתחבשי כפפות?״ שואל מאגנר בדאגה, אך אסטריד כבר תפסה בעורפה של השדונית. היא מישירה מבט אל עיניה השחורות. זו יורקת בפניה אך נדמה שאסטריד אינה חשה בכך.
״הזמן פועם והחושך יורד,״ היא אומרת. ״כעת זה מתחיל. ועשבים שוטים מהסוג הזה...״
היא מטלטלת את השדונית.
״...אני נוהגת לעקור מהשורש בעצמי.״
ואז היא שוברת את מפרקתה של השדונית. הצליל מזכיר קול פיצוח של ענף דק. היא משליכה את הגופה אל תוככי הכלוב, ומנגבת את ידיה על הסרבל הירוק.
