הקדמה
לבי נשבר כשקראתי את הספר של אמא שלי. אני מניחה שגם לבכם יישבר.
אמא שלי היתה אישה חזקה ואוהבת שנאלצה לשמור על סוד. היא נאלצה לשמור עליו בכדי להגן עלי ועל אחיותי – על המשפחה שלה. היא נאלצה לשמור עליו בגלל החינוך שקיבלה, ובגלל החֶברה שבה גדלה. והיא שמרה עליו עד שלא יכלה יותר. עד שהייסורים הכריעו אותה והביאו אותה לבחירה שאין ממנה חזרה.
היא הייתה בת חמישים כשהתאבדה. ארבעים ושתיים שנים חיה כחרדית, מאחורי חומות. שמונה שנים חיה כאישה חופשייה – אך אושרה לא היה באמת שלם. כשהחליטה לעזוב את העולם החרדי נסגרו מאחוריה השערים, והיא נותקה מרוב מה שהכירה ומרוב מי שאהבה.
היא נולדה למשפחה מכובדת של חסידי גור. נישאה בגיל צעיר. ילדה שבע בנות. אך חיי הנישואים, על הקפדנות החריגה הנדרשת בהם למי שהולכים בנתיב של גור, היו קשים לה. במשך תקופה ארוכה נאלצה לחיות חיים כפולים. עוד זמן חלף, והם נעשו קשים ומסובכים עוד יותר. אמא החליטה שאיננה יכולה עוד לחיות במחנק שנכפה עליה. היא עזבה את העולם של חסידות גור, אך גילתה שבזה לא נגמרו ייסוריה. עם שש משבע בנותיה, כולן מלבדי, נותק הקשר. הן נשארו מאחור ולא פגשו בה עוד. גם את נכדיה, מלבד אחד, לא יכלה לפגוש. קיר בלתי עביר של ניכור חצץ בינה לבין עולמה הקודם. היא ניסתה לדבר, אבל קולה לא נשמע. היא ניסתה לשבור את הקיר, אך גילתה שאין בכוחה לעשות זאת. אני חשבתי שעוד תצליח. אבל היא התייאשה, ובחרה במוות.
הספר שהשאירה אחריה הוא מעין כתב אישום נגד החברה שלא איפשרה לה להמשיך ולקיים קשר עם משפחתה. כתב אישום נגד הניכור שהיה מנת חלקה, ונגד הניתוק שנכפה עליה. אמא קיוותה שהסיפור של דסי ויעקב, הגיבורים שלה, יטלטל כמה לבבות. היא קיוותה שירעיד כמה יסודות. היא קיוותה שיסדוק במשהו את הקיר שלא הצליחה לשבור.
אני מפרסמת את הספר הזה, ללא שינויים, כפי שכתבה אותו, כפי שלא השלימה אותו, כי כך רצתה שאעשה. אני מפרסמת אותו כדי שגם אתם תראו את אמא שלי כמו שאני ראיתי אותה - חכמה, אמיצה, נערצת.
אני מפרסמת אותו, כי גם אני מקווה שהוא ישנה משהו. מקווה ובוכה.
תמי מונטג, 2016
